בשבח ה"דילים" ובעד הפוליטיקה

קשה לחשוב על מילה מגונה ומעוררת תיעוב בשיח הישראלי יותר מ"פוליטיקה". ניגוח הפוליטיקה מעל כל במה ותחת כל עץ רענן הוא ספורט לאומי. באופן אישי שמעתי וקראתי דברי תיעוב לפוליטיקה לא רק מאנשים מהשורה, אלא גם מפקידים, עיתונאים ושופטים. מה שאולי מפתיע יותר הוא שגם פוליטיקאים בעצמם – ח"כים, שרים ונבחרי ציבור אחרים – מוכנים לגדוע את הענף שעליו הם יושבים ולצבור פופולריות באמצעות גינוי מקצועם שלהם.

זו איננה רק מגמה מוטעית, אלא גם מסוכנת מאוד. הדמוקרטיה שואבת את כוחה מאמון האזרחים ותמיכתם. בהיעדר אמון כזה – גם החוקה הליברלית ביותר, בית המשפט הנאור ביותר והפקידים המסורים ביותר לא יצילו אותה. בכל פעם שאזרח, שלא לדבר על נציג או פקיד ציבור, הופך את הפוליטיקה באשר היא לעניין מאוס ומתועב מעצם מהותו, הרי הוא מערער על הדמוקרטיה הישראלית. פשוט כך.

ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית המבוססת על הכנסת, אשר שואבת את כוחה מהעם. כל המוסדות האחרים – הממשלה, בתי המשפט, וגורמי האכיפה ושמירת החוק והביטחון למיניהם – שואבים את סמכותם ממוסד זה, המתקיים מעצם טבעו באמצעות פוליטיקה יומיומית. כל מעשיה, חוקיה, ועבודתה של הכנסת בפיקוח וניהול ענייני המדינה כרוכים בפוליטיקה מסוג זה או אחר. לא ניתן להפריד בין השניים.

הפרדה בין פוליטיקה ודמוקרטיה היא בלתי אפשרית גם משום שפוליטיקה במובנה הרחב היא חלק מובנה מכל חברה אנושית. בכל מוסד, משפחה, ארגון פרטי או גוף ציבורי שמאגד בני אדם שונים באופיים ובדעותיהם – יש פוליטיקה. לפעמים היא סמויה מן העין ולפעמים גלויה יותר, אבל היא תמיד שם, בכל מקום ובכל זמן.

זאת ועוד: פוליטיקה היא לא רק מטרד שלא ניתן להיפטר ממנו או הכרח בל יגונה; פוליטיקה היא דבר טוב וחיובי. כל הדברים שמתעבים כל־כך אצל פוליטיקאים – 'דילים', פשרות, משא ומתן, הכרעה בעת הצורך – הם בדיוק הכלים המאפשרים לאנשים עם צרכים, רקעים וערכים שונים לחיות ולחתור יחד למטרות שונות, בלי להרוג אחד את השני או להתפרק לקבוצות קטנות. ציבור או עם שרוצה להמשיך להתקיים ככזה, ישבח את הפוליטיקה. הוא ישאף לשפר אותה, כמובן – וכמו כל מוסד חברתי, תמיד יש מה לעשות בעניין זה – אבל מכאן ועד לרעיון כאילו הפוליטיקה מעצם מהותה היא דבר שיש להיפטר ממנו, המרחק רב מאוד.

אם יש משהו שאנשים שונאים יותר מפוליטיקה, הרי שאלה הפוליטיקאים. "כולם מושחתים"; "לא מקשיבים לציבור"; "הם לא עושים כלום עבורי"; "סתם עצלנים". הכצעקתה?

הפרצה קוראת לגנב

נפתח בטענה כאילו כולם מושחתים. אינני יודע אם הפוליטיקה הישראלית מושחתת יותר מבדמוקרטיות אחרות, אבל דבר אחד בטוח – מי שנכנס לפוליטיקה אכן חשוף להרבה מאוד פיתויים. מה שצריך להבין הוא שהפיתויים הללו קיימים בגללנו. כשיש כל־כך הרבה כסף לטפל בו ומיליון דרכים להשתמש בו, תמיד יהיו כאלה שימעדו.

קשה לצפות לשינוי של המצב הזה, שכן לא נראה שהציבור הישראלי עומד לתמוך בעתיד הקרוב בצמצום משמעותי של סמכויות המדינה ותחומי התערבותה, באופן שיחסל הרבה מהפיתויים הקיימים. קבוצות ליברטריאניות, השואפות לצמצם את הממשלה לממדים קטנים ומינימליים, אינן מתקרבות לאחוז החסימה, בזמן שמפלגות המבטיחות לציבור מצביעיהם עוד ועוד תקציבים חוזרות לכנסת פעם אחר פעם. השחיתות קיימת שם בגלל שאנחנו רוצים ליהנות מפירותיה.

הטענה כאילו לפוליטיקאים לא אכפת מהציבור היא מוזרה במיוחד. הרי פוליטיקאים נבחרים בזכות הצלחתם לשכנע מספיק אזרחים בעלי זכות הצבעה לשים את הפתק שלהם בקלפי. בכל פעם שפוליטיקאי מוטרד מסקרי דעת קהל, מכותרות בעיתון או מלייקים בפייסבוק, הוא מודאג למעשה מתגובת הציבור – והציבור זה אנחנו. בין אם הוא עושה זאת "סתם" לצורך כוח או אגו ובין אם מתוך דאגה כנה, לפוליטיקאים אכפת מאוד מדימויים וממה שאנחנו חושבים עליהם.

נכון, לא פעם פוליטיקאים מקבלים הכרעות הנוגדות את דעתנו, אבל זה פשוט משום שישנם במדינה אנשים רבים שאינם מסכימים אתנו, והם בעלי זכות הצבעה וביטוי לא פחות משלנו. ממשלה מורכבת מקואליציה של מפלגות – למעשה, מפלגות גדולות מהוות בעצמן קואליציה של קבוצות שהתגבשו תחת קורת גג אחת – המייצגות ציבורים שונים בעלי צרכים ושאיפות שונות. לכן ישנו משא ומתן ומתקבלות פשרות ונרקמים דילים, והעסקאות הללו בין פוליטיקאים הם למעשה הסכמים זמניים בין הציבורים שהם מייצגים והאינטרסים שלהם. אין כל רע בכך: זוהי המחיר שאנחנו משלמים על חיים ועבודה משותפים, מחיר נמוך לעומת האופציות האחרות.

מנהיגים בהתאם לעם

טענה אחרת של מאוכזבי הפוליטיקה היא שאנחנו רוצים מנהיגים "משכמם ומעלה", או לפחות כאלה שאינם סתם עצלנים שאפילו לא מופיעים במליאה. אז ראשית, הטענה כאילו מחוקקים אינם עובדים היא לא מדויקת ולא הוגנת. לא הכול קם ונופל על נוכחות במליאה, שאולי מצטלמת בערוץ הכנסת ובערוצים אחרים אך במקרים רבים היא לא באמת דרושה ומועילה. ישנה עבודה רבה בוועדות הכנסת – וישנן הרבה כאלה – שבהן עושים ח"כים את העבודה הארוכה, המשעממת והמתישה אך החיונית והחשובה של פיקוח על מוסדות המדינה וניהול המדינה. מרבית העבודה הנעשית בוועדות איננה זוכה לכותרות, אבל היא חשובה לא פחות ולעתים אף יותר מהצעות חוק חסרות סיכוי או מנאומים חוצבי להבות מול אולם כמעט ריק.

אבל מעבר לכך, התביעה למנהיג מ"שכמו ומעלה" היא יומרנית ומנותקת בכך שהיא מניחה כי העם – כלומר, אנחנו – ראויים למנהיג כזה. בדמוקרטיה אנחנו האזרחים בוחרים את נציגינו, והפוליטיקאים והמנהיגים שלנו מייצגים אותנו על בחירותינו הטובות והשגויות. כאזרחים מוטלת עלינו האחריות לפתח תודעה אזרחית בוגרת ולרכוש בקיאות בנושאים ציבוריים, כדי שנוכל לאתר ולתמוך בפוליטיקאים טובים ומוכשרים. אבל האם אנחנו באמת כאלה?

במאמר שפרסמתי בעבר באתר זה עסקתי בתופעה חברתית נפוצה, המכונה "בורות פוליטית". אנשים רבים – ללא קשר לרמת השכלתם, הכנסתם או להשתייכותם הפוליטית – מתעלמים ביודעין מידע פוליטי ומתקשים להשיב אפילו על שאלות בסיסיות כמו כיצד מעבירים חוקים ואיך פועלת ממשלה, או למנות את שמותיהם של שרי הקבינט או שופטי בית המשפט העליון. במקום לקבל החלטות פוליטיות על בסיס עיון או עקרונות כלשהם, הם מצביעים למפלגות ופוליטיקאים כמו אוהדי קבוצות ספורט – על בסיס נאמנות מתוך רגש ותחושת השתייכות, ולא על פי ניתוח הגיוני ומאוזן.

כאשר אזרחים מגלים חוסר הבנה במהות העבודה של נציגיהם, כאשר הם מקללים פוליטיקאים שצריכים איכשהו לאזן בין תביעות הבוחרים לאינטרסים הכלליים של המדינה, וכאשר אנחנו מושפעים מכל חצי כותרת בעיתון – מאין יצמח לנו מנהיג גדול? וכמה זמן הוא ישרוד בדיוק לאחר שיצטרך לקבל החלטות לא פופולריות?

הבה נהיה ראויים לדמוקרטיה – ולפוליטיקה. הגיע הזמן להפנים את כוחנו כאזרחים, אבל זה אומר שיש לנו לא רק זכויות אלא גם חובות: החובה לדעת איך ה"אנשים שעובדים אצלנו" באמת עושים את מלאכתם, החובה להבין שהאנשים שמייצגים אותנו מנסים לפשר בין תביעות שונות ואילוצים שונים, ולבסוף – החובה להבין שפוליטיקה היא הדרך הבריאה ביותר לחיים משותפים, והיא מייצגת את העם הרבה יותר טוב מכל מוסד לא נבחר.