במדינה דמוקרטית לא עוצרים עורך עיתון

לפני ימים אחדים פורסמה ב'מידה' כתבה שתיארה את עלייתו ונפילתו של השבועון 'רימון', שניסה לייצר תחרות ל'העולם הזה' ולהילחם בו במחצית השנייה של שנות ה-50. בדרך כלל מסופרת העלילה הזאת כאקזוטיקה של החמישים, כשהאהדה נתונה ל'העולם הזה' – שבועון אמיץ נשכני ובוטה שיצא נגד כל מנגנוני הכוח במדינה. אבל הסיפור הרבה יותר מורכב ויש צורך לפרק את המיתוס של 'העולם הזה'. רק להבנת חשיבותו של 'העולם הזה' לעולם התקשורת הישראלי: צמחו בו העיתונאים אורי דן, דן מרגלית, רינו צרור, אורית שוחט (סגנית עורך 'הארץ' בעבר), אדם ברוך – שערך בפועל את 'אתגר', שאבנרי היה המו"ל שלו – ועוד אחרים.

הרקע להבנת האפיזודה של רימון היא המלחמה הקרה. בדרך כלל ההיסטוריונים ופרשני התקופות מתעלמים מההשפעה הגורלית שהייתה למלחמה הקרה על מדינת ישראל בתחום המלחמות אך גם פנימה – על החברה הישראלית. 'העולם הזה' היה חלק מהמערכה הזאת.

אין ספק שאורי אבנרי היה עורך מוכשר ברמות-על. כדי להבין זאת, צריך לדמיין שבועון שב-1951 או 1953 מספר עמודיו לא עלה על 16. ובכל זאת, גם היום כשאתה מעלעל בדפיו הישנים יש לך תחושה שאבנרי דחס בהם עניין ותוכן ומידע ורעננות יותר מחבילות העיתונים שנופלים לנו ליד הדלת עם מעל למאתיים עמודים. חדי העין זיהו כבר בשנות ה-50 שעיסוקו אינו עיתונאי טהור, כפי שהתיימר; אלא הוא מהווה מכשיר תעמולה ולוחמה פוליטית שיטתית לערעור היציבות והאמון בין הציבור למערכות המדינה, ובעיקר מנהיגיה, בן גוריון, שרת וכל הסביבה של מפא"י. הוא היה לווין של מק"י ומפ"ם.

בספר שלי 'רצח בין ידידים: אורי אבנרי, סיפור מלחמה פוליטי', טענתי שאבנרי רקד טנגו עם התנועות הקומוניסטיות ועם האסטרטגיה של ברית המועצות. זמן מה אחרי יציאת הספר פגשתי במקרה את אמנון דנקנר באיזה אירוע. הוא אמר לי שקרא בעיון את הספר והיה מרותק כולו, אבל הוא לא מקבל את המסקנה שלי. שאלתי בתמימות: מה המסקנה שלי? אז הוא אמר, "אל תעשה את עצמך – שאורי היה סוכן סובייטי". אמרתי כמובן, שלא כתבתי דבר כזה בספר. "אבל זה מה שאפשר היה להבין", אמר דנקנר.

כתבות קשורות:
עיתון, שלטון ובן גוריון: סיפורו של העיתון 'רימון' ומאבקו ב'העולם הזה' // אמיר לוי

ממש לאחרונה פרסם רונן ברגמן סידרת כתבות בעיתון גדול שנמצא בחדשות, על היד הארוכה של הק.ג.ב בתוככי ישראל. האמת, שהרושם שלי מהכתבות היה שמדובר רק בחלק מעולם סוכני ההשפעה והמרגלים שהסובייטים הפעילו בישראל. בכתבתו הראשונה מ-28 באוקטובר שנה שעברה ברגמן פרסם, שהעיתונאית אביבה סטן שעבדה ב'העולם הזה' היתה סוכנת סובייטית. כינויה, "דיטה". לפני כמה חודשים עברתי בארכיון של הספרייה הלאומית על חלקים מארכיון המפלגה הקומוניסטית בישראל שהופקדו שם למרבה ההפתעה בשנה שעברה. ראיתי פרוטוקולים של דיוני לשכת המפלגה מ-1957 בערך. באחד הדיונים אומר עוזי בורשטיין, שהוא נמצא בקשר עם האנשים ב'העולם הזה' ונקב בשמותיהם של אורי סלע ואלכס מסיס.

דמוקרטיה מתגוננת – אבל חכמה

לאיסר הראל הייתה מערכת עצבים של כריש לנושאים מהסוג הזה. הוא הבין שדרוש מאבק נגד תופעות כאלה. אבנרי עשה לו דמוניזציה וכינה את הש.ב 'מנגנון החושך', ולאורך השנים כינה את איסר פסיכופט וערער את אמינותו. הקמתו של 'רימון' כמענה ל'העולם הזה' נעשתה בסרבול חסר תחכום מהסוג המפא"יניקי, והקרבה הלא מוכחשת לש.ב היתה בגדר טמטום מוחלט. בעולם האנגלו-סכסי פעלו במחשבה דומה לנטרול השפעת הרדיקליזם הקומוניסטי בהדרכה סובייטית.

דמוקרטיה צריכה לדעת להתגונן ביעילות נגד כוחות המשתמשים בשם הדמוקרטיה אך חותרים להריסתה. האנגלים והאמריקנים עשו את זה בצורה חכמה. המטרה הייתה לא להילחם חזיתית נגד כל ארגון קומוניסטי, אלא ליצור אלטרנטיבה אינטלקטואלית. בתחילת שנות ה-50 נוסד הירחון 'אנקאונטר' על ידי שני עורכים, שאחד מהם היה אירווינג קריסטול. קריסטול המשיך להיות שותף בעריכה משך שנים. בלי הגזמה, זה היה אחד המגזינים האיכותיים ביותר שיצאו במערב אחרי מלחמת העולם השנייה. יש אומרים שה'אנקאונטר' היה המגזין האיכותי ביותר. הטובים ביותר כתבו שם. בסוף שנות ה-60 חשף שבועון אמריקני רדיקלי כי המימון של 'אנקאונטר' הגיע מהסי-איי-איי באמצעות איש קש. קריסטול הכחיש שידע משהו על זה. אפשר בהחלט להאמין לו. זו היתה אחת ההשקעות המוצלחות ביותר של הסי-איי-איי.

כדי להשיג השפעות מסוימות, פעילות נוסח הש-ב לא תעזור. וכאן התרופה היתה להילחם בחדירה התעמולתית הקומוניסטית הסובייטית באמצעות כתב עת איכותי שעסק בפוליטיקה, אמנות, התרחשויות בינלאומיות, תרבותיות וחברתיות – הכל בגוון שמאלי-לייט עם נטייה סוציאל-דמוקרטית.

'רימון' ניסה להתחרות ישירות על אותו קהל שנפל בשבי העולם הזה. סקרים בשנות החמישים העלו, שהעולם הזה הפך לעיתון הפופולרי ביותר בקרב התיכוניסטים. כל הדור של איל מגד, יורם שפטל, מוטי אשכנזי וחבריהם נלכד בקסם הסנסציוני של העולם הזה. גם בצה"ל אהבו את השבועון המסוים, ואבנרי היה מיודד עם קצינים כמו גנדי, דדו, טליק ואריק. במטכ"ל נהגו מדי פעם להוציא עיתון הומוריסטי, שגנדי ערך. העיתון נקרא 'האג"ם הזה'. דווקא היכולת של אבנרי להתחבר לחוגי אליטה בישראל הטריפה את איסר הראל ואפילו את בן גוריון. התחרות שהצליחה נגד 'העולם הזה' באה בשנות ה-60. במקום שבועון מלאכותי שתוקף בצורה מגושמת ישירות את העולם הזה, צצו שבועוני בידור נטו, כמו 'עולם הקולנוע' ואחר כך 'להיטון'. כך גם מוספי סוף השבוע של העיתונים הגדולים קיבלו נפח ועניין רב, בייחוד 'דבר השבוע' ומוסף 'הארץ' שאותו יסד נתן דונביץ'.

יש סיפור לפיו איסר הראל ב-1958 רצה לעצור את אורי אבנרי. הוא דיבר עם בן גוריון וב.ג אמר לו שילך למנחם בגין וינסה לשכנע אותו. אם בגין יסכים, יש לו אישור לעצור את אבנרי. מנחם בגין שלל את זה לחלוטין, משום שבמדינה דמוקרטית לא עוצרים עורך עיתון.