ישראל יכולה לשחק תפקיד מפתח בעידן טראמפ

בין המספר המצומצם של המנצחים בשנת 2016, הזוכים הגדולים, יש המונים את בנימין נתניהו. אחרי טראמפ, פוטין ואחרים. וולטר ראסל מיד, המומחה ליחסים בינלאומיים המוערך על ידי השמאל והימין כאחד בארה"ב, קובע שנתניהו הצליח במשימה קשה מאוד שהיא דחיקה לשוליים של הנושא הפלסטיני. וזאת חרף המכה שספגה ישראל בחודש שעבר בהחלטת מועצת הביטחון. מיד טוען בחוצפתו שמערכת הקשרים וחצאי הבריתות שנתניהו כרת בזירה הבינלאומית – הסכמי הסחר עם הודו, יפן וסין; והידוק הקשרים, כולל הביטחוניים, עם מעגל הארצות הערביות הסוניות – הם הישגים כבירים של מדיניות נתניהו, וזה מה שסייע לישראל לצלוח תקופה קשה ביחסיה עם ארצות הברית בתקופת אובמה.

עכשיו ישראל נכנסת לעידן יחסים חדש, העידן של ארצות הברית תחת שלטון דונלד טראמפ. פוטנציאלית, ייתכן שלראשונה בתולדותיה ישב בבית הלבן נשיא שהוא באמת ידיד של מדינת ישראל. נכון, היו כבר נשיאים ידידותיים – יותר או פחות; אבל כולם בסופו של דבר ראו את האינטרס האמריקני כמחייב אותם לטפח את הקשר עם הערבים על חשבון מדינת ישראל.

אחרי מלחמת ששת הימים, לדוגמה, היה שדרוג בולט ביחסי ישראל־ארה"ב תחת נשיאותו של ניקסון, שהיה אנטישמי מהסוג הישן. אנטישמי מהסוג הישן זה פחות גרוע מאנטישמי חדש שמעניק נופך אידיאולוגי לתפיסותיו כלפי יהודים וישראל. בימי ניקסון התפתחו יחסים מיוחדים בניצוחם של שני שגרירים, יצחק רבין ושמחה דיניץ. לשניהם היה קשר קרוב ביותר עם הנרי קיסינג'ר. אך גם קיסינג'ר אמר בהזדמנות דברים שיכלו לגרום לנדודי שינה אצל הקברניטים.

כך סיפר משה דיין בסיכום שנערך על מלחמת יום הכיפורים בפורום צה"לי: "אני לא בטוח שכולכם מעריכים מה זאת הבעיה המדינית. זה לא שאנחנו ניראה תוקפנים בעולם וזה לא יפה להיות תוקפנים – הלוואי וזאת היתה הבעיה. הבעיה היא: כל מדינה היום, כל מדינה, גם זאת שנחשבת ברשימת המצורעות – דרום אפריקה, פורטוגל – יכולה ללכת לכל מקום בעולם ולהזמין מטוסים וטנקים… אבל יש מדינה אחת – וזה אנחנו – שלא יכולה בשום מקום בעולם לקבל היום נשק… אלא רק במדינה אחת – בארצות הברית. וארצות הברית, יש לה שיקולים רבים".

כדי להדגיש את חומרת דבריו סיפר דיין על חילופי דברים בינו לבין מזכיר המדינה דאז הנרי קיסינג'ר. דיין אמר לו: "ארצות הברית היא המדינה היחידה שיכולה לתמוך בנו". קיסינג'ר לא היסס לרגע: "תסלח לי, אדוני, אתה טועה. גם אנחנו לא רוצים לתמוך בכם, גם אנחנו רוצים לעבור לצד השני בשביל לתמוך בערבים".

קיסינג'ר הוא היחיד שנשאר מאותה תקופה, וטראמפ קשוב אליו. יש לו עדיין רעיונות. אבל לא רק הוא. גם הערבים עדיין קיימים. בימים של חילופי הנשיאים נערכים בוושינגטון נשפים רבים. אחד המרכזיים שבהם נערך בשגרירות כווית. מדינה שרוב הזמן נשגבת מדיווחי התקשורת הישראלית. היו שם כל המי ומי של וושינגטון, אנשי ונשות חברה, כתבים וקצינים בכירים. בשגרירות ישראל, ככל הידוע, לא נערך שום אירוע. עניין פעוט, אבל משקף הבדלים מסוימים בחשיבות שוושינגטון מעניקה לשתי המדינות.

וושינגטון הממסדית, זו השייכת למה שנקרא "מדינת העומק", נמצאת בצד הערבי עם הנפט ועם המשרות של הקריירה השנייה והכסף הגדול; וכווית היא אחת המדינות שייהנו כנראה עם כניסת הממסד השלטוני של טראמפ, הרווי באנשי נפט ואנרגיה. אבל ישראל היא מוקד של אינטרסים אידאולוגיים, מוסריים – וכן, גם אינטרסים של שותפויות ביטחוניות, טכנולוגיות ועסקיות.

משקשקים במגפיים

הממשל היוצא של אובמה היה שונה כמעט מכל הממשלים שאפשר לזכור, בכך שלישראל היה קשר רופף בלבד אל מעגל מקורבי הנשיא. בכהונתו הראשונה של אובמה הקשר הכמעט יחיד במובן האינטימי היה עם דן שפירו, שהפך אחר כך לשגריר בישראל. דווח בזמנו על קשר טוב בין יוסי כהן, היום ראש המוסד, ובין היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס. אבל לשגריר דרמר לא הייתה כמעט דריסת רגל בבית הלבן. רון דרמר נמצא היום בקשר טוב מאוד – בלשון המעטה – עם ג'ארד קושנר. הוא עזר לו בכמה דברים חשובים עוד לפני הבחירות. אוזנו של הנשיא טראמפ תהיה כרויה לקושנר יותר מלכל אחד אחר בסביבתו. קושנר הוא האיש שהשפיע הכי הרבה על ניצחונו של טראמפ. יש בו ניצוץ גאוני, אף שמכיריו מימי לימודיו בהרווארד גורסים שהוא התקבל לשם על "מכסת עשירים". למשפחתו יש רקע של ניצולי שואה מגטו נובגרודק. הוא לא שייך ליהדות אובמה.

היה מי שכינה את התערבותו של פוטין בבחירות בארצות הברית, כשל מהמר ש־17 מכונות מזל שפכו לו בבת אחת את הזכייה הגדולה. זוהי אמירה של סטרוב טאלבוט, מי שהיה יועצו של ביל קלינטון לענייני רוסיה. בנימין נתניהו נמצא במצב הפוך; אצלו זו התגשמות האמירה הכוללנית: אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו. ביבי עבד על טיפוח הקשרים האידאולוגיים והפוליטיים עם אותם חלקים בציבוריות האמריקנית שמחוץ לקהילה היהודית. הדברים ידועים. מדובר במפלגה הרפובליקנית לגווניה, כולל הניאו־קונים מחד והאוונגליסטים מאידך. הוא לא בדיוק טווה קשרים עם ה'דיפלוראבלס', אבל בין האישים שהוא קשר איתם קשרים לאורך השנים היה גם דונלד טראמפ. כן, ישראל זקוקה לפעמים גם לקשרים עם מיליארדרים. כך שמהלך אסטרטגי ארוך טווח של כשלושים שנה הבשיל עכשיו ובגדול.

לנתניהו, וזאת בניגוד לדעתם של אורי משגב והדיפלוראבלס המקומיים, יש מעמד מיוחד במערכת הבינלאומית. טראמפ ביטא בראיון האחרון שלו עם ה'טיימס' הלונדוני וה'בילד' הגרמני את הקווים הסכמטיים של תפיסתו הבינלאומית: התנגדות לברית נאט"ו כפי שהיא היום; נגד גרמניה ובעד רוסיה; יחס שלילי כלפי האיחוד האירופי. הנשיא הצרפתי הולנד כינה את התבטאויותיו כהכרזת מלחמה על אירופה. אבל צ'רלס קראוטהמר הגדיר זאת מדויק יותר, בעקבות נאום ההשבעה של טראמפ ביום שישי: הרבה מנהיגים בעולם משקשקים עכשיו במגפיים שלהם. שכנו לפאנל, בריט היום, השלים: "ולא בטוח שזה כל כך רע".

במצב הזה הוא בכל זאת יזדקק לאנגלה מרקל. הוא יזדקק לתיאומים עם פוטין. אפילו עם חלקים נכבדים במפלגה הרפובליקנית, שיכולה לעשות לו את המוות בקונגרס. היחס של טראמפ אפוא כלפי ישראל הוא לא חד־ערכי אלא רב־ממדי, בגלל המיקום והמעמד של נתניהו. האבסורד הוא שהוא זקוק לנתניהו אפילו לצרכי לגיטימציה לגבי נושאים מדיניים מסוימים בעיני הרפובליקנים. לנתניהו יש דיבור עם פוטין בענייני המזרח התיכון. לפי דיווחים מגרמניה, מרקל ומפלגתה סובלים מתשישות־ביבי. כלומר, למרות הפרו־ישראליות של מרקל והשמרנים הגרמנים, נוצרו לאורך השנים יותר מדי חיכוכים עם נתניהו. אבל כל זה עשוי להישכח מהר מאוד כאשר יתברר למרקל וחבריה שדווקא ביבי הלא חברותי יכול לעזור מול הבית הלבן. טראמפ רואה במרקל אשמה בשגיאה פטאלית, בהחלטתה ההיסטורית הגורפת לפתוח את שערי אירופה להרבה יותר ממיליון מהגרים מוסלמים.

ישראל בהנהגת נתניהו נמצאת לכאורה בעמדה שלא הייתה בה מעולם ביחסיה הבינלאומיים. בתנאי שלא תהפוך את מדיניותה הפלסטינית לכאב ראש. בתנאי שסמוטריץ' ובנט לא יזרקו כל יום גפרורים שאולי יבעירו את שמלתה של מלניה טראמפ. עצתו של קיסינג'ר נכונה בנושא הפלסטיני: ישראל צריכה מחד להוריד פרופיל בשטחים; ולבוא עם תכנית ריאלית סבירה לקידום "השלום" עם הפלסטינים, מבלי להקים בטעות מדינה ערבית עצמאית נוספת.