גרמניה מאבדת את הבושה

ב־17 בינואר ניצב ביורן הקה, יו"ר מפלגת הימין הלאומית 'אלטרנטיבה לגרמניה' במדינת המחוז תורינגיה, במפגש של צעירי מפלגתו בעיר דרזדן והשמיע נאום חוצב להבות נגד "תרבות הזיכרון" הנהוגה בגרמניה בהקשר לעבר הנאצי. "אנו, הגרמנים, העם היחיד ששתל אנדרטת־בושה בלב בירתו", הכריז הקה.

כצפוי, האמירה הזו עוררה סערה פוליטית בגרמניה. דובר הממשלה בברלין אמר כי הדברים פגעו "בגרעין ההבנה העצמית" של הגרמנים, שארצם בחרה בתרבות זיכרון אקטיבית והפכה בכך לדמוקרטיה מוערכת בעולם. ועד הקהילות היהודיות בגרמניה הביע זעם על חילול כבודם של 6 מיליון קרבנות השואה ועל כך שהדברים מהווים רלטיביזציה של הפשע הייחודי הזה נגד האנושות. שגריר ישראל בגרמניה, יעקב הדס־הנדלסמן, תבע מהקה להתנצל על דבריו: "זו בושה שיש בינינו אנשים שרוצים להפיק לקחים מוטעים מההיסטוריה הגרמנית". עיתונים יומיים בגרמניה פרסמו את דיוקנו של הקה בצירוף שפמו של היטלר או לצד פניו של שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס.

יו"ר 'אלטרנטיבה לגרמניה', פראוקה פטרי, הפועלת ליזום דיאלוג בין מפלגתה ליהודי גרמניה ולישראל, יצאה גם היא בביקורת קשה על הקה והגדירה אותו ואת התנהגותו "נטל". "עלינו להחליט אם אנחנו הולכים בדרכם של הרפובליקנים (בארה"ב) ושאר המפלגות המצליחות, כמו 'מפלגת החופש' האוסטרית. או שנהיה מציאותיים, או שנהפוך ללא רלונטיים מבחינה פוליטית", הצהירה פטרי.

על גבול אחוז החסימה

בפתח שנת בחירות גורלית ל'אלטרנטיבה', עלולים דבריו של הקה להכתים את המפלגה בתדמית שהיא מנסה לברוח ממנה: תנועת ימין קיצוני, שקלטה לשורותיה זרמים נאו־נאציים. השערורייה התורנית מגיעה בעיתוי בעייתי ביותר מבחינתה של פטרי: בסוף השבוע האחרון היא ומפלגתה אירחו את הקונגרס הכלל־אירופי הראשון של מפלגות 'הימין החדש', בהשתתפות מנהיגים כמרין לה־פן מצרפת וחירט וילדרס מהולנד. הבחירה בגרמניה כמקום האירוח של כנס התנועות הפוליטיות הדוגלות ב'"אירופה של לאומים" ולא ב"ארה"ב של אירופה", נועדה לתת גיבוי ל'אלטרנטיבה' ולהדגיש את מקומה של גרמניה במאבק נגד האיחוד האירופי – למורת רוחה של הקנצלרית אנגלה מרקל.

בבוקר 17 בינואר, אותו יום שבו השמיע הקה את דבריו, הכריזו שופטי בית המשפט העליון בגרמניה על החלטתם שלא להוציא אל מחוץ לחוק את המפלגה הנאו־נאצית, "המפלגה הלאומית־דמוקרטית", הידועה יותר בראשי התיבות של שמה: "אנ־פה־דה" (NPD). בהכרעתם הכשילו השופטים בפעם השנייה ב־14 שנה יוזמה של הממשלות – הפדרלית והמחוזיות – למנוע את השתתפותה של המפלגה הנאו־נאצית באופן חוקי בחיים הפוליטיים בגרמניה.

ב־2003 דחו השופטים יוזמה להוציא את המפלגה הנאו־נאצית אל מחוץ לחוק, בהתבסס על העובדה שהרשויות הפעילו סוכנים חשאיים בדרגי ההנהגה של ה'אנ־פה־דה'. השופטים העריכו שסוכנים אלו עלולים היו לפעול באופן מכוון להפללתה של המפלגה. ולכן הראיות שהציגו את המפלגה כגוף פוליטי המסכן את הסדר הדמוקרטי בגרמניה – אינן קבילות. לאחר החלטה זו של בית המשפט העליון זכתה ה'אנ־פה־דה' בהישגים האלקטורליים המשמעותיים ביותר בתולדותיה, והצליחה להכניס נציגים מטעמה לשורה של פרלמנטים מחוזיים ועיריות רבות, בעיקר במדינות מזרח־גרמניה לשעבר.

בשבוע שעבר היו נימוקי השופטים שונים בתכלית: הם מצאו שעמדותיה הרעיוניות של המפלגה אכן מנוגדות לחוקה הגרמנית ומהוות איום עליה. אולם, בשל גודלה השולי יחסית אין לראות בה איום על הסדר הדמוקרטי ואין להפעיל נגדה את "נשק יום הדין" של הוצאה אל מחוץ לחוק – הליך שיושם רק פעמיים בהיסטוריה של גרמניה הדמוקרטית מאז תום מלחמת העולם השנייה.

הנתונים היבשים מצדיקים את החלטתם של השופטים. בשנים האחרונות חלה שחיקה בממדי התמיכה ב'אנ־פה־דה'. מספר חבריה הרשומים הצטמק מ־7,000 בשנת 2006, ל־5,200 ב־2015. כיום ה'אנ־פה־דה' איננה מיוצגת עוד בפרלמנטים מחוזיים, ואת מקומה תפסה מפלגה אחרת: "אלטרנטיבה לגרמניה". עם זאת, תהיה זו טעות לחשוב שה'אנ־פה־דה' נמחקה לחלוטין. אף שרבים ממצביעיה נותנים כיום את קולם ל'אלטרנטיבה' – כמו לא מעט מצביעים מסורתיים של כל המפלגות האחרות –  המפלגה הנאו־נאצית אינה מיוצגת בפרלמנטים המחוזיים פשוט משום שלא הצליחה לעבור את אחוז החסימה הגבוה (5%). למשל: במדינת־המחוז סכסוניה, שבירתה דרזדן, השיגו הנאו־נאצים בבחירות שנערכו ב־2014 'רק' 4.9% מכלל קולות המצביעים, לעומת 9.7% שהצביעו ל'אלטרנטיבה'.

"לא ניתן לחיות עם אשמה"

האם היה זה רק צירוף מקרים שהביא את הקה לייצר סערה פוליטית ביום שבו החליט בית המשפט העליון הגרמני שלא להוציא את ה'אנ־פה־דה' אל מחוץ לחוק? האם דבריו של הקה מצדיקים סערה פוליטית שכזו, או שמא מדובר ב"זעם מלאכותי" של הממסד הפוליטי־תקשורתי בגרמניה, שמטרתו לפגוע בסיכוייה של 'האלטרנטיבה' לעשות היסטוריה בבחירות הכלליות בספטמבר ולהפוך למפלגה השלישית בגודלה בבונדסטאג? למה התכוון הקה כשדיבר על "אנדרטת הבושה"? האם האנדרטה היא הבושה, או השואה?

בתגובה שהזדרז הקה לפרסם בעקבות ההדים שחולל נאומו, אמר הפוליטיקאי בן ה־44 כך: "כיניתי את השואה, כלומר את רצח העם שהגרמנים ביצעו ביהודים, בושה לעמנו. אמרתי שאנו הגרמנים הקמנו באמצע ברלין אנדרטה לפשע הזה שעד היום אינו נתפס, כלומר לאשמה הזו ולבושה הקשורה אליה. היכן הטעות? מה יש לבקר באמירה הזו? דבר לא. אני מבקש בהקשר זה להזכיר את נאומו של (הסופר) מרטין ואלזר מ־11 באוקטובר 1998 לרגל קבלת פרס השלום מטעם מוכרי הספרים בכנסיית פאול בפרנקפורט. ואלזר אמר אז: 'בדיון על אנדרטת השואה בברלין יוכלו הדורות הבאים לראות מה בנו אנשים שהרגישו אחראים למצפונם של אחרים. זהו מילוי מרכז הבירה בסיוט מבטון בגודל של מגרש כדורגל. המונומנטליזציה של הבושה'. הוא גם דיבר על 'אינסטרומנטליזציה של הבושה לצרכים עכשוויים'.

"אין ספק", המשיך הקה בתגובתו, "שעם אנדרטת השואה הקמנו בברלין גל־עד לבושתנו. המונח 'אנדרטת הבושה' כלל לא הומצא על־ידי, אלא נפוץ מזה זמן רב, לפחות בז'רגון הפוליטי. וכך נאמר בדבר דפוס של הבונדסטאג: 'אנדרטאות בושה ועצב, גאווה ושמחה הם אבני יסוד נחוצות של גרמניה החדשה ושל בירתנו החדשה'. בנאומי בדרזדן רציתי להעלות את השאלה כיצד אנו הגרמנים מסתכלים על ההיסטוריה שלנו וכיצד היא יכולה להפוך במאה ה־21 למעצבת הזהות שלנו. אין ספק שאנו חייבים להיות מודעים לאשמה העצומה שלנו, היא חלק מההיסטוריה שלנו. אבל, היא רק חלק מההיסטוריה שלנו. גם לכך התייחסתי בנאומי… המדיניות המטופשת של ההתמודדות עם העבר משתקת אותנו… אנחנו זקוקים למהפך של 180 מעלות בכל הנוגע לזיכרון".

"אפילו האדריכל של האנדרטה", ציטט הקה, "פטר אייזנמן, יהודי, התייחס ב־2005 (שנת חנוכת האנדרטה) לבעייתיות שבהפיכת האשמה לגרעין הזיכרון הלאומי. בראיון ל'דר שפיגל' אמר אייזנמן : "בשנות השלושים האנטישמיות השתלטה על גרמניה, וזה היה רגע נורא בהיסטוריה. אבל, כמה זמן מרגיש אדם אשמה?' עוד אמר אייזנמן: 'אני מקווה שהאנדרטה הזו, שנמנעת להצביע על אשמה, תתרום לכך שניתן יהיה להתרחק מהאשמה. לא ניתן לחיות עם אשמה. אם גרמניה תעשה זאת, כל העם יצטרך ללכת לפסיכולוגים".

"גרמניה בת אלף שנים"

ניתן היה לקבל את הסבריו של הקה בדבר הצורך לגבש זהות לאומית גרמנית על בסיס ראייה היסטורית כוללת ונרחבת, שאיננה מצטמצמת אך ורק ל־12 שנות המשטר הנאצי ותוצאותיו הקטלניות וההרסניות, לולא היה הפוליטיקאי הלאומני בוחר להתייחס דווקא לנאומו של מרטין ואלזר ולהשתמש בדבריו של יהודי כדי לפטור את הגרמנים מתחושות אשמה. נאומו של ואלזר, שכנער התנדב לשרת ב'וורמכט' בחודשיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, נתפס כנקודת תפנית בהתמודדותם של הגרמנים עם פשעי הנאצים. שבע שנים לאחר איחודה מחדש של גרמניה, ניצב הסופר חתן הפרס היוקרתי והצהיר: "אושוויץ אינו ראוי להפוך לאיום שגרתי שאפשר להשתמש בו בכל רגע כאמצעי הפחדה, כאלה מוסרית או כתרגיל חובה". ואלזר שחרר, למעשה, את הגרמנים מהצורך לחוש אשמה בגלל השמדת היהודים, והפך בהבל פיו את הגרמנים לקורבנות של "סחיטה והלקאה מוסרית".

גם תוכן נאומו של הקה בדרזדן מציב את דבריו באור ברור מאוד. הקה, ממקימי 'האלטרנטיבה' שהוביל את מפלגתו להישג אלקטורלי נאה בבחירות המחוזיות בתורינגיה לפני כשלוש שנים (10.6%), נחשב לראש הזרם הימני־קיצוני במפלגה ולאחד מיריביה הראשיים של פראוקה פטרי. בעבר הלא רחוק הוא השמיע הערות גזעניות על דרכי ההתרבות של האפריקנים, והוא נוהג לעתים קרובות מדי לשזור בנאומיו באופן מודע מטבעות לשון שהיו נפוצות בימי הנאצים. כמו, לדוגמה, התייחסות ל"גרמניה בת אלף שנים". מצע מפלגת ה"אלטרנטיבה" מדבר במפורש על הצורך ליצור פרובוקציות כדי להציב את המפלגה במרכז הדיון הפוליטי הציבורי. ביורן הקה, מורה להיסטוריה בעברו, הפך לפרובוקטור מקצועי. אין אצלו פליטות פה או "החלקות". הכל מחושב.

את נאומו בדרזדן, עיר מזרח־גרמנית לשעבר שהפכה בשנים האחרונות ל"בירת הלאומנות הגרמנית" – או "בירת האזרחים האמיצים", כדברי הקה – פתח הפוליטיקאי מייצר השערוריות בהבעת תודה על האומץ להזמין "נואם לא נוח". ללמדנו שגם מאזיניו ידעו מה מצפה להם. הקה נשא נאום מהפכני נגד "האליטות הפוליטיות הישנות" ו"ממשלה שהפכה למשטר", והתריע מפני התפרקותה של גרמניה שנותרה ללא הגנה על גבולותיה החיצוניים ושעריה הפכו מעוזים לאלימות ולמוסלמים קיצונים.

ה"אלטרנטיבה", הדגיש הקה, היא ההזדמנות האחרונה להציל את גרמניה. 25 שנה לאחר נפילת חומת ברלין, קבע הקה, הגיע הזמן למהפך פוליטי חדש שיונע על ידי תושבי מזרח־גרמניה לשעבר. "אנחנו רוצים לעשות היסטוריה", אמר הקה לקול תשואות מאזיניו, "הנשיאים שלנו לא עשו היסטוריה". הקה הוסיף והתייחס לנאום מפורסם של נשיא גרמניה לשעבר, ריכרד פון־וייצקר, ביום השנה הארבעים לסיום מלחמת העולם השנייה. בפעם הראשונה מאז נפילת הרייך השלישי עמד נשיא גרמני ודיבר על אחריותם של כל הגרמנים לפשעים שבוצעו במהלך המלחמה. פון־וייצקר, שאביו היה מבכירי משרד החוץ הנאצי, לא עשה הנחה לאיש. "זה היה נאום נגד העם שלו, ולא בעד העם שלו", אמר הקה, והביע בכך התכחשות מוצהרת לאחריות הכלל־גרמנית לעבר.

הקה הפך בדבריו את הגרמנים מפושעים לקורבנות, וטען כי הפצצות בעלות הברית על דרזדן ושאר ערי גרמניה נועדו "להשמיד" את הגרמנים ואת זהותם הלאומית. "עם החינוך מחדש השיטתי, שהחל אחרי 1945, הם כמעט השיגו את זה", הוסיף. "לא היו עוד קורבנות גרמניים, רק פושעים. עד היום אנחנו לא יכולים להביע צער על קורבנותינו".

ישראל צריכה לשקול את צעדיה

ממכלול הנאום עולה השקפת עולם ברורה, שאיננה מותירה מקום לספק. לא השואה היא הבושה, אלא האנדרטה. הקה ידע היטב כיצד המסר הזה ייקלט בקרב מאזיניו ומצביעיו, ולכן יש להניח כי מועד אמירת הדברים לא היה מקרי. הקה אותת למצביעי ה'אנ־פה־דה': "אנחנו ביתכם הרעיוני החדש, ההזדמנות האחרונה להציל את המולדת מפני אלה הפועלים לחיסולה מבפנים. אם אתם רוצים מהפך, תנו לנו את קולכם".

הקה אינו מייצג את כל חברי מפלגת 'האלטרנטיבה', אך הוא ללא ספק נותן ביטוי לרעיונות שמקובלים על לא מעט מהם. בשורות ה"אלטרנטיבה", כמו ביתר מפלגות הימין החדש באירופה, יש נוכחות של זרמים ימנים קיצוניים, פשיסטיים, נאו־נאציים, אנטישמיים וגזעניים. אין כל סיבה להתכחש לכך. השאלה החשובה היא האם הנהגות אותן מפלגות פועלות להתנתק מהזרמים הללו, או שהן שומרות על "עמימות קונסטרוקטיבית", המאפשרת להן להציג כלפי חוץ חזות הוגנת ובה בעת לדאוג כלפי פנים שאותם גורמים בעייתיים יישארו "בבית".

מפלגת החירות האוסטרית נקטה קו פומבי ברור למדי נגד אנטישמיות, והחלה ברקימת דו־שיח זהיר עם גורמים מסויימים בקהילה היהודית המקומית. בצרפת, מרין לה־פן סילקה את אביה האנטישמי ומכחיש השואה מ"החזית הלאומית", אבל מדברת על איסור חבישת כיפה בפומבי, לצד סממנים דתיים אחרים. בשורות ה"אלטרנטיבה" טרם נפלה הכרעה בעניין איסור מילת בנים ושחיטה כשרה/'חלאל'. מנהיגת ה'אלטרנטיבה', פטרי, גם לא מיהרה להוציא מהמפלגה ציר פרלמנט מחוזי שטען כי השואה הפכה ל"דת אזרחית של המערב", ושתקף גם הוא את אנדרטת השואה בברלין. לאחר שהוצא לבסוף מסיעת "האלטרנטיבה" בעקבות לחץ ציבורי, טען אותו נציג כי "האשמות באנטישמיות נועדו לשמש לקידום אינטרסים יהודיים באופן לא פרופורציונלי", וכי הוא עצמו אינו אנטישמי אלא רק "אנטי־ציוני".

ישראל הרשמית נמנעת עדיין, ובצדק, ממגע רשמי עם מפלגות אלו. עם זאת, בשורות מפלגות הימין בארץ גוברת הנטייה להתקרב אליהן ולטוות עמן קשרים. פרשת הקה מבהירה עד כמה התחברות פזיזה למפלגות 'ימין חדש' מסוימות עלולה לפעול כבומרנג. ההערכה שהתנגדות משותפת להתפשטות האסלאם הרדיקלי יוצרת בסיס הבנה רעיוני משותף לישראל ולמפלגות 'הימין החדש' אינה עומדת בפני עצמה, ויש לראות אותה כחלק ממכלול רחב יותר.

ישראל איננה צריכה להתנגד אוטומטית לדיאלוג עם מפלגות כאלו, אך לפני תחילתם של מגעים כלשהם צריכות המפלגות הללו להבהיר, רשמית ופומבית ובאופן שאיננו מתפרש לשתי פנים, את הנקודות הבאות: מה עמדתן ביחס לעבר הפשיסטי והנאצי של אירופה ולפשעים שבוצעו בשם משטרים אלו, כיצד הן מפרשות את עקרון חופש הדת, והאם הן מכירות באופיה היהודי של ישראל ובזכותה להגן על עצמה כראות עיניה. כל עוד מפלגות 'ימין חדש' אירופיות לא גיבשו עמדה חד־משמעית בסוגיות אלו, אין לישראל מה לחפש אצלן. והקה צריך להיות מסולק ממפלגתו.