שלום עושים עם אויבים מובסים

אם ניתן להגדיר את הדיפלומטיה הישראלית־פלסטינית במשפט אחד, המתאים ביותר יהיה אולי הציטוט הקלאסי של איינשטיין שדיבר על "לעשות את אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות". נראה כי לא משנה עד כמה הן נכשלו במציאות, שתי הנחות היסוד של 'שטחים תמורת שלום' ו'פתרון שתי המדינות' נותרות בעינן, כאשר האשמה במצב מוטלת תמיד על ישראל כמובן. עשורים של מה שמכונה "תהליך השלום" רק החמירו את המצב, אך מעצמות העולם עדיין מתעקשות לשלוח נציג אחרי נציג לירושלים ולרמאללה, בתקווה אינסופית שסבב השיחות הבא אולי יוביל לפריצת הדרך המיוחלת.

נראה שהשעה בשלה לגישה שונה ולחשיבה מחדש על הבעיה כולה, חשיבה שתישען על האסטרטגיה המוצלחת של ישראל במהלך 45 שנותיה הראשונות. אכן, הכישלון המוחלט של המגעים בין הצדדים מאז 1993 צריך להוביל לגישה אחרת לפתרון הסכסוך, עם דגש על קשיחות ישראלית בדרך לניצחון. באופן פרדוקסלי למדי, גישה כזו תהיה עדיפה יותר גם עבור הפלסטינים, ותגדיל את התמיכה האמריקנית בישראל.

ממשיכיו של חוסייני

מאז הצהרת בלפור בשנת 1917, הן הישראלים והן הפלסטינים מתבצרים למעשה בעמדות קבועות ומנוגדות.

בשנים שקדמו להקמת המדינה היהודית, המופתי של ירושלים, אמין אל־חוסייני, ביטא את מדיניות הסירוב הערבית שמשמעותה חיסול כל זכר לנוכחות יהודית בשטחי ארץ ישראל (להרחבה, ראו מאמרי כאן). עמדה ערבית זו נותרה בעינה עד לימינו. המפות הטיפוסיות של התעמולה הערבית, המראות את "פלסטין" במקום ישראל, הן רק דוגמה אחת לשאיפה המתמדת הזו. הסרבנות נטועה עמוק לא רק בפוליטיקה הפלסטינית, אלא בהוויה הפלסטינית בכלל. בעקביות ובעקשנות, הפלסטינים מבטאים את סרבנותם בשלוש דרכים עיקריות: ניסיונות לפגוע במורל של הציבור הציוני בישראל על ידי אלימות פוליטית, גרימת נזק לכלכלה הישראלית דרך חרמות וסנקציות, והחלשת הלגיטימיות של ישראל באמצעות גיוס תמיכה בינלאומית. ההבדלים בין הסיעות הפלסטיניות השונות הם לרוב טקטיים בלבד, ומסתכמים בשאלה האם לדבר עם ישראל במטרה לסחוט ממנה ויתורים נוספים.

בצד הישראלי ישנה הסכמה כמעט כללית על הצורך לזכות בהכרה פלסטינית וערבית, כאשר גם כאן ההבדלים הם בדרך הרצויה להשגת המטרה. דוד בן־גוריון ייצג את הגישה הדוגלת בכך שצריך להראות לפלסטינים שיש להם רק מה להרוויח מהציונות. זאב ז'בוטינסקי, לעומתו, פיתח את הרעיון שעל פיו לציונות אין ברירה אלא לשבור בכוח את הרצון הפלסטיני העיקש. שתי הגישות היריבות הללו מהוות בסיס לשיח סביב המדיניות הישראלית עד ימינו.

נקודות המוצא של השחקנים השונים בסכסוך הישראלי־פלסטיני נותרו למעשה ללא שינוי במשך כמעט מאה שלמה. הרשות הפלסטינית הנוכחית, חמאס, מפלגת העבודה ותנועת הליכוד – כולם צאצאים ישירים של חוסייני, בן־גוריון וז'בוטינסקי. הפרטים השתנו במהלך השנים, מלחמות ושיחות באו והלכו, אך הגישות הבסיסיות נותרו בעינן באופן ראוי לציון, עם תזוזות מינוריות ביותר. באופן מפתיע, לסבבי הלחימה הרבים הייתה השפעה קטנה ביותר על עמדות הצדדים, בעוד שההסכמים הרשמיים (כמו הסכם אוסלו בשנת 1993) רק הגבירו את העוינות לעצם קיומה של ישראל, ובכך השיגו את ההפך ממטרתם.

מבחינת הפלסטינים, דחייה או קבלה של ישראל היא שאלה בינארית: כן או לא, בלי אמצע. נקודת מוצא זו הופכת למעשה כל פשרה בעניין לבלתי־אפשרית, מכיוון שכל פתרון שהוא יצריך את הצד השני לנטוש לחלוטין את מטרותיו: או שהפלסטינים יוותרו על דחייתם העקשנית של המדינה היהודית, או שהציונים יוותרו על מסעם הנצחי למולדת ריבונית. כל תוצאה אחרת תהיה לא יותר מפשרה חסרת יציבות, שרק תסלול את הדרך לסיבוב נוסף של עימותים.

"תהליך השלום" שהכזיב

ההרתעה, כלומר שכנוע הפלסטינים ומדינות ערב לקבל את קיומה של ישראל על ידי איום בתגובה כואבת, עמדה ביסוד הראייה האסטרטגית של ישראל בתקופה שבין הקמתה ב־1948 ועד הסכמי אוסלו ב־1993, והביאה לה הישגים מבריקים. מדיניות זו גרמה לאויבי ישראל לשנות לחלוטין את האופן שבו הם רואים אותה: ב־1948 צבאות ערב ציפו לחסל בקלות את המדינה היהודית הצעירה, אך ב־1993 נאלץ ערפאת לחתום על הסכם עם ישראל.

אך ההרתעה לבדה לא הספיקה. בזמן שהישראלים בנו מדינה מודרנית, דמוקרטית, עשירה וחזקה, העולם המוסלמי והערבי המשיך לסרב להכיר בה. עובדה זו יצרה תסכול הולך וגובר בקרב הציבור הישראלי, שהחל לגלות חוסר סובלנות כלפי מדיניות ההרתעה, שמטבעה היא פסיבית, תגובתית ויקרה, ומאוד לא פופולרית מבחינה בינלאומית.

כל זה הוביל לתהליך מדיני, ששיאו היה בלחיצת היד על מדשאות הבית הלבן שאישרה את הסכמי אוסלו בספטמבר 1993. במשך תקופה קצרה מאוד, לחיצת היד הזו בין המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל יצחק רבין הייתה סמל לתיווך מוצלח שבו שני הצדדים קיבלו את מבוקשם: כבוד עצמי ואוטונומיה לפלסטינים, והכרה וביטחון לישראל. רבין וערפאת, יחד עם שר החוץ שמעון פרס, זכו לשבחים רבים ובהם פרס נובל לשלום בשנת 1994.

אולם הסכמי אוסלו התגלו במהרה כאכזבה מרה לשני הצדדים. הן הישראלים הן הפלסטינים, החלוקים בכל סוגיה אפשרית, מסכימים כמעט לחלוטין שאוסלו היה ועודנו אסון.

בתקופה שלפני אוסלו, כאשר הפלסטינים חיו תחת שלטון ישראלי ישיר, ההסכמה להכרה בישראל דווקא גברה בזמן שהאלימות הלכה ודעכה. ערבים בגדה המערבית ובעזה יכלו לנוע בחופשיות ללא מחסומים ולהתפרנס בשלל עבודות בתוך תחומי ישראל. הכלכלה הפלסטינית צמחה פי ארבעה ללא תלות בסיוע זר, והוקמו בתי ספר, אוניברסיטאות ובתי חולים.

לאחר שובו לעזה במסגרת הסכמי אוסלו הבטיח יאסר ערפאת להפוך אותה ל"סינגפור של המזרח התיכון", אך משטר העריצות כלפי פנים והתוקפנות כלפי ישראל הפכו את ממלכתו של ערפאת לסיוט שמזכיר יותר את קונגו מאשר את סינגפור. בחוסר רצונו לזנוח את העמדה המהפכנית הקבועה שלו ולהפוך למנהיג מדינה מן השורה, ערפאת ניצל את הסכמי אוסלו כדי לכפות על הפלסטינים תלות כלכלית, שחיתות, אסלאמיזם ומוות באמצעות הרשות הפלסטינית הכושלת.

עבור הישראלים, הסכמי אוסלו לא הובילו לסיום המקווה של הסכסוך, אלא להסלמה נוספת בשאיפות הפלסטיניות לחיסול המדינה היהודית. גל ההסתה והאלימות הגואה מצד הפלסטינים גרם לרצח של יותר ישראלים בחמש השנים שלאחר אוסלו לעומת 15 השנים שקדמו לו, ומגמה זו נמשכת למעשה עד היום. בנוסף לכך, מאמצי הפלסטינים ליצור דה־לגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית נשאו פרי בדמות עליית השמאל האנטי־ציוני בעולם, ועידת האו"ם בדרבן ב־2001 ותנועת החרם על ישראל (BDS).

מנקודת מבט ישראלית, שבע השנים של מדיניות הפיוס מאז אוסלו (2000-1993), ביטלו למעשה 45 שנים של הרתעה מוצלחת, ושש השנים של נסיגות חד־צדדיות בין 2000 ל־2006 קברו אותה לחלוטין. הניסוי של אוסלו רק הוכיח את חוסר התוחלת של ויתורים מצד ישראל לפלסטינים, אשר באופן קבוע לא עמדו בכל אחת מהתחייבויות שנתנו. הסכם אוסלו הפך סיטואציה רעה לגרועה מאוד, ומה שמכונה "תהליך השלום" הפך למעשה ל"תהליך המלחמה".

מלחמות אינן מסתיימות מתוך רצון טוב

אז מה בעצם השתבש בהבטחה הגדולה של הסכמי אוסלו?

האחריות המוסרית לקריסת אוסלו מונחת באופן בלעדי על כתפיהם של יאסר ערפאת, מחמוד עבאס ויתר הנהגת הרשות הפלסטינית, שהעמידה פנים כי היא זונחת את דרכיה הישנות, בזמן שלמעשה המשיכה כל העת לחתור לחיסולה של ישראל בדרכים חדשות ומתוחכמות יותר.

ישראל מצדה שגתה שגיאה חמורה ביותר כאשר נכנסה לתהליך אוסלו מתוך הנחה מוטעית ביסודה. יצחק רבין סיכם לעתים קרובות את הטעות הזאת באומרו כי "שלום לא עושים עם חברים, אלא עם הגרועים שבאויבים" (אגב, באופן מוזר, רבין למעשה ניסח מחדש הצהרה מאת המנהיג הפלסטיני סעיד חמאמי, 15 שנים קודם לכן). במילים אחרות: רבין ציפה להסכם שלום הנובע רצון טוב, התפייסות ופשרה, המגובים בחתימות על מסמכים רשמיים. ברוח זו, ממשלתו של רבין וגם הבאות אחריה הסכימו לקשת רחבה של ויתורים, עד להקמת מיליציה פלסטינית, בתקווה תמידית שהפלסטינים מצידם יגמלו לישראל על ידי הכרה בה.

רק שהם מעולם לא עשו כך. ההפך הוא הנכון; כל נכונות לפשרה מצד ישראל נענתה בתוקפנות פלסטינית גוברת, וכל מחווה ישראלית רק המריצה את הפלסטינים לפעול נגד ישראל ביתר שאת ובכל דרך אפשרית. מאמציה של ישראל להגיע לשלום התפרשו על ידי אויביה כסימן לחולשה, והוויתורים הכואבים שנקטה הפחיתו את מעמדה הבינלאומי והציגו אותה כפגיעה, ובכך חיזקו עוד יותר את החלומות הפלסטיניים על חיסולה הסופי.

אולם במבט לאחור, כל זה איננו מפתיע כלל. בניגוד לסלוגן שטבע רבין, שלום לא עושים עם אויבים אלא עם אויבים לשעבר, אויבים שהובסו. זה מביא אותי לנקודה העיקרית: הניצחון, או השלטת רצונך על האויב, הם שיכריחו אותו לוותר על כל שאיפה למלחמה. אם יש דבר שההיסטוריה מלמדת אותנו הוא שמלחמות אינן מסתיימות על ידי רצון טוב, אלא על ידי תבוסה נחרצת של אחד הצדדים המביאה אותו לייאוש ולנטישת כל רצון להמשיך ולהילחם. רק כאשר אחד הצדדים מקבל את תבוסתו, ניתן לסיים את הסכסוך. כל עוד שני הצדדים עדיין מקווים להשיג את מטרותיהם, המלחמה תימשך.

הוגי דעות ומצביאים לאורך ההיסטוריה הדגישו מאוד את חשיבות הניצחון כמטרה העיקרית במלחמה, ונראה כי אמת פשוטה זו לא השתנתה לאורך הדורות. אריסטו, למשל, כתב רבות על תכליתו של הניצחון כקץ למלחמות, ודווייט אייזנהאואר טען כי "אין תחליף לניצחון".

הסכסוכים הגדולים של המאה העשרים – מלחמת העולם השנייה, מלחמת הודו־סין, מלחמת העצמאות של אלג'יריה, מלחמות וייטנאם, פוקלנד, אפגניסטן והמלחמה הקרה – הסתיימו כולם בניצחון החלטי של אחד הצדדים. אך הפסד במלחמה אינו נובע בהכרח מתבוסה צבאית מוחצת והשמדה כללית, אלא גם כתוצאה מלחצים כלכליים ופוליטיים. לדוגמה, התבוסה היחידה בהיסטוריה של ארצות הברית, בדרום וייטנאם ב־1975, לא התרחשה כתוצאה מקריסה צבאית בשדה הקרב או משום שלצבא האמריקני אזלה התחמושת (למעשה האמריקנים ניצחו אז ברוב הקרבות), אלא משום שהאומה האמריקנית איבדה כל רצון להמשיך להילחם.

מהבחינה הזו, שנת 1945 היא קו פרשת המים. קודם לכן, עליונות צבאית ברורה היא שגרמה לשבירת רוחו של האויב; לאחר מכן, רוב הניצחונות המכריעים לא התחוללו כלל בשדה הקרב, ועליונות צבאית איננה מיתרגמת בהכרח לניצחון מוחץ. אם לתאר זאת במונחיו של פון־קלאוזביץ', מורל וכוח רצון הם כיום כלי הנשק העיקרי בקרב, ולא טנקים או ספינות מלחמה. הצבא הצרפתי היה עדיף עשרות מונים על תנועות ההתנגדות העממיות שנאבקו מולו באלג'יריה, וכך גם האמריקנים בווייטנאם או הסובייטים באפגניסטן, אך כל הכוחות הגדולים הללו הפסידו לבסוף במלחמה. באופן דומה, הפסדים כמו של מדינות ערב בכל מלחמות ישראל, צפון־קוריאה בשנות החמישים ועיראק בשנות התשעים, לא הובילו לכניעה ותבוסה מוחלטת.

מסתבר שכאשר הצד המפסיד שומר את שאיפותיו העיקריות גם לאחר שהובס בשדה הקרב, חידוש הלחימה הוא רק עניין של זמן. הגרמנים שמרו על תקוותם לשלוט באירופה גם לאחר תבוסתם במלחמת העולם הראשונה, מה שהוביל את בעלות הברית לשאוף לניצחון ברור והחלטי על היטלר במלחמת העולם השנייה, כדי לוודא שלא תהיה פעם שלישית. מלחמת קוריאה למשל הסתיימה בשנת 1953, אך גם הצפון וגם הדרום שומרים עדיין על שאיפותיהם, מה שאומר שהסכסוך יכול להתחדש בכל רגע. מצב דומה שורר כיום גם בין הודו ופקיסטן, וכמובן בין ישראל והערבים.

לנטוש את חלום השמדת ישראל

כיצד יכולה ישראל לשכנע את הפלסטינים לזנוח את מדיניות הסירוב שלהם?

במשך השנים הוצעו מגוון של תכניות וצעדים חד־צדדיים לסיומו של הסכסוך (ראו על כך מאמרי כאן). אלה כוללים בין השאר, מן הקל אל הכבד: נסיגה או פשרה טריטוריאלית בגדה המערבית, חכירת שטחים מן הפלסטינים, פשרה יצירתית בהר הבית, פיתוח הכלכלה הפלסטינית, עידוד הפלסטינים לממשל תקין, הכנסת כוחות בינלאומיים לאזור, הגדלת הסיוע הכספי ממדינות העולם (בסגנון תכנית מרשל), קביעה חד־צדדית של הגבולות, התעקשות על כך שירדן היא פלסטין, שלילת אזרחות של ערבים ישראלים שאינם נאמנים למדינה, וגירוש של פלסטינים משטחים שבשליטת ישראל.

הבעיה בכל ההצעות הללו היא שהן אינן מתייחסות לצורך לשבור את רוח הלחימה של הפלסטינים. כולן מנסות לנהל את הסכסוך באמצעות גימיקים שונים, אך לא לפתור אותו. כל תכנית אחרת כזו, שתתעלם מהצורך בניצחון, תיכשל בדיוק כפי שתהליך אוסלו כשל כשלון חרוץ.

הדפוס ההיסטורי הזה מוביל למסקנה הברורה שלישראל יש כיום רק אפשרות אחת שתוביל לניצחון מול הפלסטינים, והיא חזרה למדיניות ההרתעה. הרתעה איננה רק צעדים קשוחים מול הפלסטינים, כפי שכל ממשלה ישראלית נוקטת מדי פעם. הרתעה היא מדיניות שיטתית שתעודד את הפלסטינים לקבל את ישראל ולזנוח את מדיניות הסירוב שלהם, והיא דורשת אסטרטגיה ארוכת טווח שתכשיר את שינוי הלבבות הזה.

תהליך כזה לא יהיה קל ונחמד, והוא עשוי להצליח רק בהינתן התגובות הנסיבתיות המתאימות מצד ישראל ובגיבוי אמריקני. למשל, כאשר מחבל פלסטיני גורם נזק, הרשות הפלסטינית תשלם על כך מתוך 300 מיליוני הדולרים – כספי המיסים שישראל מעבירה לה מדי שנה. ניסיונות פלסטיניים לבודד ולהחליש את ישראל בזירה הבינלאומית, יגרמו ליותר הגבלות על תנועה של פלסטינים בגדה המערבית. כאשר מחבל פלסטיני נהרג, גופתו תיקבר בשקט בבית קברות אלמוני. כאשר מנהיג פלסטיני מסית נגד ישראל בחו"ל, הוא לא יורשה להיכנס חזרה לארץ. כל רצח של ישראלים ייענה בהרחבה של יישובים יהודיים ביהודה ושומרון. כאשר נשק של המשטרה הפלסטינית יופנה נגד ישראלים, יוחרם כל הנשק שבידה וייאסר עליה להחזיק נשק חדש. אם הדבר קורה שוב ושוב, יפורקו כל מנגנוני הביטחון של הרשות. ככל שהאלימות מצד הפלסטינים תימשך, כך תופחת אספקת המים והחשמל מצד ישראל. בכל מקרה של ירי מרגמות או טילים, ישראל תכבוש ותשלוט על שטחי מקורות הירי.

צעדים אלה מנוגדים לדעה הרווחת כיום בישראל, המבקשת בעיקר לשמור על רגיעה מול הפלסטינים. אך זוהי עמדה קצרת־רואי, שנוצרה בעיקר בשל הלחץ הבלתי פוסק על ישראל מצד מדינות העולם וארה"ב בראשן, להכיל את האלימות הערבית. אין ספק כי הקלה בלחץ הבינלאומי תעודד את ישראל לאמץ גישה אסרטיבית יותר, כפי שמתוארת כאן.

עשיית שלום אמיתי פירושה מציאת דרכים לכפות על הפלסטינים את השינוי המתבקש, ולגרום להם לקבל את ישראל כמדינה יהודית וציונית. רק כאשר רוב הפלסטינים ינטשו את חלום השמדת ישראל, הם יסכימו לבצע את הוויתורים הדרושים מצדם כדי לסיים את הסכסוך. ישראל חייבת לשכנע אותם שהם הפסידו.

המטרה איננה להפוך את הפלסטינים לחובבי ציון, אלא לגרום להם להשבית את מנגנון המלחמה: לסגור את מפעלי המתאבדים, להפסיק את ההסתה הזדונית נגד יהודים, להכיר בקשר היהודי לירושלים, ולנסות ליצור יחסים נורמליים במידת האפשר. מובן שהכרה פלסטינית בישראל תתאפשר רק לאחר הפסקה מוחלטת של האלימות. למי שטוענים כי הפלסטינים קיצוניים מדי, אני משיב: אם גרמניה ויפן, מדינות לא פחות קיצוניות וחזקות בהרבה, הובסו במלחמת העולם השנייה והפכו להיות מדינות נורמליות, מדוע לא הפלסטינים כיום? ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של מוסלמים שנכנעו לכופרים כאשר נתקלו בכוח נחוש ועליון מהם – החל מספרד, דרך מדינות הבלקן, ועד לבנון.

לזכות ישראל עומדות שתי נקודות עיקריות: ראשית, המאמץ לשינוי אינו מתחיל מאפס; סקרים מראים כי 20 אחוזים מהפלסטינים וערבים אחרים מוכנים לקבל את ישראל כמדינה יהודית. שנית, ישראל מתמודדת כיום מול הפלסטינים החלשים יחסית, ולא מול העולם הערבי או המוסלמי כולו. עם זאת, למרות חולשתם הכלכלית והצבאית של הפלסטינים, הם למעשה משמשים ראש החץ במלחמה נגד ישראל. אם תצליח ישראל לגרום להם לזנוח את מדיניות הסירוב והאלימות, סביר להניח שגם מדינות מוסלמיות אחרות ילכו לבסוף בדרך זו.

הפלסטינים ירוויחו מהפסד

בין אם ישראל תצליח לפתור את הבעיה הפלסטינית ובין אם לאו, היא עדיין תישאר מדינה מודרנית ומשגשגת שהתמודדה בהצלחה עם מתקפות אלימות ודה־לגיטימציה. סקרים שונים מראים שהישראלים הם בין האנשים המאושרים בעולם, וקצב הילודה הצומח שלהם מאשר זאת. החברה הפלסטינית, לעומת זאת, שקועה כיום בבוץ של אומללות וקיצוניות, לעתים על סף הניהיליזם. היכן יש עוד בעולם הורים החוגגים את פיגוע ההתאבדות שביצע בנם? איזה עוד עם בעולם יעדיף לפגוע בשכניו מאשר לשפר את חייו שלו? גם חמאס וגם הרשות הפלסטינית מנהלים משטרים סמכותניים המדכאים את נתיניהם ומקדמים מטרות הרסניות. הכלכלה בעזה ובגדה המערבית תלויה, יותר מכל מקום אחר בעולם, בכספי סיוע מחו"ל, מה שיוצר תלות בשלטונות אך גם תרעומת וכעס. המנהגים והערכים בחברה הפלסטינית רק מידרדרים, ונדמים כלקוחים היישר מימי הביניים. גם אם יש בנמצא פלסטינים שאפתנים ומוכשרים, הם מתקשים מאוד לפרוץ את מסכת הדיכוי הפוליטי, את מוסדות השלטון הכושלים, ואת תרבות האשליה, הקיצוניות וההרס העצמי.

ניצחון ישראלי למעשה ישחרר את הפלסטינים. תבוסה פלסטינית תאלץ אותם להכיר סוף סוף בחוסר התוחלת של חלומות על שיבה, ובריקנות של השיח המהפכני. רק כאשר הפלסטינים ישתחררו מהאובססיה הרצחנית נגד ישראל הם יוכלו לשפר את חייהם, את כלכלתם ואת תרבותם, ולהגיע למשא ומתן מעמדה כנה ורצינית. בהתחשב בנקודת המוצא הנמוכה מאוד שלהם כיום, לפלסטינים יש הרבה יותר מה להרוויח מהפסד ממה שלישראל יש להרוויח מניצחון. אך זה לא יהיה תהליך קל ומהיר: אם ברצונם לתקן אי־פעם את השגיאה ההיסטורית שלהם ולהתכחש למורשת הבזויה של אמין אל־חוסייני, הפלסטינים יצטרכו להכיר את טעמה המר של התבוסה עם כל ההרס והייאוש שהיא תביא עמה. אין כאן קיצורי דרך.

הפלסטינים נהנים כיום מרשת תמיכה עולמית חסרת תקדים כמעט, שכוללת מלבד האו"ם גם מספר רב של כלי תקשורת, אנשי אקדמיה, אמנים, פעילי שמאל ותומכי אסלאם. עובדה זו הופכת את משימתה של ישראל לקשה, ארוכה ובעיקר תלויה בבני ברית נאמנים ובראשם הממשל האמריקני. אם וושינגטון באמת רוצה לסייע, עליה להפסיק לגרור את הצדדים שוב ושוב לשולחן המשא והמתן, ולתמוך באופן חד־משמעי בדרכה של ישראל לניצחון. תמיכה זו תתבטא לא רק בגיבוי להפגנות כוח ישראליות מדי פעם, אלא במאמץ מתמשך ושיטתי, יחד עם ישראל ומדינות אחרות, לשכנע את הפלסטינים בחוסר המשמעות של עמדתם. אמריקה צריכה להצהיר: ישראל כאן והיא תישאר כאן לנצח, ויש לה כל הגיבוי מאיתנו.

זה אומר תמיכה בכל צעד קשה של ישראל נגד הפלסטינים, כפי שפירטתי לעיל. זה אומר סיוע דיפלומטי בנושאים כמו ביטול הבדיחה המכונה אונר"א, ודחייה מוחלטת של רעיון ירושלים כבירת פלסטין. זה כולל גם סיום של כל תמיכה כלכלית, צבאית או מדינית בפלסטינים, אם לא יפעלו להכרה מלאה וקבועה בישראל. אין כל טעם בתיווך מדיני בין ישראל לפלסטינים כל עוד האחרונים אינם מכירים בישראל. כל הנושאים המרכזיים של הסכמי אוסלו (גבולות, מים, חימוש, המקומות הקדושים, ההתנחלויות, "הפליטים") לא יוכלו לעלות לדיון, כל עוד צד אחד דוחה את האחר. נושאים אלה ואחרים יוכלו להיפתר רק ברגע שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית. הרגע הזה, כך נדמה, שוכן כיום בעתיד הרחוק. עד שהוא יגיע – ישראל צריכה להתחיל לנצח.

______________

המאמר הופיע במגזין 'קומנטרי'. מאנגלית: אמיר לוי