שלא נתבלבל: המגמות הקבועות מצביעות על התמעטות דרסטית של האוכלוסייה הציונית בירושלים. משחק בנתונים והצגת תמונה ורודה באופן קיצוני לא יועילו לבירת ישראל. ניר ברקת, לתשומת לבך
במאמרו "ירושלים לא ננטשת, להפך" שפורסם כאן לפני יומיים מציג אלעד מלכא תמונה ורודה, המסתמכת על חלקי נתונים ומתעלמת מהתמונה הגדולה המציגה מציאות חמורה ביחס למצבה של עיר הבירה.
מאמר כזה מזיק מאוד לעניינה של ירושלים, זאת בשל העובדה שהוא מציג מציאות אופטימית החורגת באופן קיצוני מהמצב האמתי, שעל פי הקריטריונים שמלכא עצמו מציג במאמרו הוא קודר ושלילי. הצגת התמונה המלאה ביחס למצבה של ירושלים תבהיר במה דברים אמורים.
מלכא כותב: "יתר על כן, ישנה חשיבות לאומית לרוב ציוני בירושלים", ומיד לאחר מכן מציג ניתוח של שנת 2014 וממנו מסיק את מסקנותיו הוורודות. אלא שניתוח ראוי מביט על מגמות קבועות וארוכות טווח, ואיננו נשען על מעין שיפור בשנה אחת כדי להסיט את המבט מהתמונה הכוללת.
משפט המפתח של התמונה הגדולה מופיע בדבריו הבאים של מלכא: "באופן כללי, אם נבחן את נתוני החלוקה לאוכלוסיות בירושלים נמצא שכ־34% מהאוכלוסייה הם חרדים, כ־33% ערבים וכ־32% דתיים, חילונים ומסורתיים (1% לא משויכים)". אם כן, על פי מלכא עצמו, שני שלישים (!!!) מאוכלוסייתה של ירושלים אינם ציונים. מדובר בנתון שצריך לזעזע את אמות הספים.
אלא שהתמונה קשה עוד יותר. מהטבלה הבאה, הלקוחה מתוך דו"ח "מכון ירושלים לחקר ישראל" לשנת 2015, מסתבר ש־37.2% (!!!) מאוכלוסייתה של ירושלים היא ערבית. מה שעוד אפשר לראות הוא שמדובר בשחיקה קבועה של הרוב היהודי לאורך השנים. אמנם נכון, ב־2014 השחיקה הייתה קטנה יחסית לשנים אחרות, 0.1% בלבד, אבל לקחת שנה "פחות קשה" ביחס למגמות הקבועות ולבצע על גבה השלכות אופטימיות לעתיד, זה פשוט לא רציני.
הבשורה הרעה היא שב־2015, השנה שלאחר שנת "המהפך" של מלכא, גם חלה הרעה: לפי נתוני הלמ"ס, שיעור הערבים הוא כבר 37.4%, ו"יהודים ואחרים" מהווים 62.6% (יהודים 61.1% בלבד). משמע, למרות כל השיפורים, למרות הילודה הטבעית ולמרות המספר הגבוה של העולים הרבים המגיעים לירושלים, המגמה של שחיקת הרוב היהודי – גם אם הואטה מעט – נמשכת. זהו מקור לדאגה, לא לאופטימיות.
העולם שייך לצעירים – החרדים והערבים
ומה בנוגע ליחס שבין חרדים ללא־חרדים בתוך האוכלוסייה היהודית? בנושא זה ראוי להציב לנגד עינינו את הנתונים החד־משמעיים ביחס לדור הצעיר. הנה פסקה מתוך דו"ח 2015 של "מכון ירושלים לחקר ישראל", ביחס למערכת החינוך בירושלים:
מערכת החינוך בירושלים היא הגדולה, המגוונת והמורכבת ביותר בארץ. בשנת הלימודים תשע"ה (2015/2014) למדו במערכת החינוך בירושלים כ־274,600 תלמידים. בחינוך העברי במנח״י (ממלכתי, ממלכתי־דתי וממלכתי־חרדי) למדו 63,300 תלמידים. בחינוך החרדי למדו 100,700 תלמידים, ובחינוך הערבי למדו 110,600 תלמידים (89,600 בחינוך הציבורי וכ־21,000 בחינוך הפרטי).
בחומש האחרון (תשע"א-תשע"ה) חל גידול של 8% במספר התלמידים בחינוך הממלכתי, הממלכתי־דתי והממלכתי־חרדי. מספר התלמידים בחינוך החרדי עלה באותה תקופה ב־6% .במגזר הערבי (ציבורי ומוכר שאינו רשמי, לא כולל פרטי) חל גידול של כ־30% במספר התלמידים.
הנתונים מדהימים: רק 23% מהתלמידים בעיר לומדים בחינוך הממלכתי/ציוני, זאת לעומת 77% (!!!) שלומדים בחינוך הלא־ציוני. אם הנתונים הכלליים כפי שהוצגו בתחילת המאמר מטרידים, הרי שעל פי נתוני מערכת החינוך העתיד נראה חד־משמעי הרבה יותר.
נכון, באחוזים חל גידול בחינוך הממלכתי, אך מתוך הנתונים של 2015 מדובר בכ־5,000 תלמידים, בעוד ש־6% בחינוך החרדי משמעם כ־6,000 תלמידים. בנוגע לעלייה הדרמטית בחינוך הערבי כותב מלכא שמדובר בעיקר בשיפור באיסוף נתונים. יש לקוות שזה נכון, אך ביחס לאוכלוסייה הערבית יש לשים לב לנתונים המגולמים בטבלה הבאה. בגילים הצעירים המסמנים את העתיד, מדובר באוכלוסייה צעירה הרבה יותר מהיהודית.
ומה בעניין הגיל במגזר החרדי? נתוני מערכת החינוך מראים שחלקה של האוכלוסייה החרדית בקרב הצעירים היהודים הוא דרמטי.
הנה מתוך הדו"ח:
האוכלוסייה היהודית־חרדית מתאפיינת במבנה גילים צעיר מאוד, והיא אף צעירה מהאוכלוסייה הערבית. בקרב אוכלוסייה זו היה חלקם של הילדים (בני 14-0) 41%, בהשוואה ל־26% בקרב האוכלוסייה היהודית הכללית (אוכלוסייה חילונית, מסורתית ודתית)….
השוואה בין שתי מערכות הבחירות האחרונות בירושלים מדגימה אף היא את המגמה. הבחירות למועצת העיר מהוות את המדד הטוב ביותר. בתוך הנתונים חישבתי גם קולות של רשימות שלא עברו את אחוז ההצבעה, שכולן לא חרדיות.
בבחירות למועצת העיר ב־2008 התפלגו הקולות כך:
• המפלגות החרדיות ( יהדות התורה + ש"ס) – 84,207
• כל האחרות – 139,512
ובבחירות למועצת העיר ב־2013:
• המפלגות החרדיות (יהדות התורה+ ש"ס+ בני תורה) – 96,172
• כל היתר – 124,478
בחירות מוניציפליות מורכבות מפרמטרים שמעוותים תוצאות ולכן ניתן ללמוד מהן מעט לענייננו, אך מאחר שזה קורה בכל מערכת בחירות כזו ומכיוון שנתוני ההצבעה שהצגתי מתיישבים עם המגמה כולה, יש כאן בוודאי אספקט מסוים של המגמה הכללית.
לא סופרים את החילונים
גם בנוגע למאזן ההגירה של ירושלים בשנת 2014, מאמרו של מלכא לוקה בחסר. מלכא כותב:
גם כאן ניאלץ להשתמש בינתיים בנתוני 2014. מתוך 6,700 איש שעזבו את ירושלים בשנה המדוברת, כ־3,200 איש עזבו ליישובי הלוויין של ירושלים. כ־2,500 איש מעוזבי העיר ב־2014 הם צעירים חרדים. למעשה, כ־37% מהאוכלוסייה שעזבה את העיר היא חרדית, בזמן ששיעור החרדים בעיר הוא כ־35%. כלומר, בשנת 2014 העיר נעשתה מעט פחות חרדית בעקבות ההגירה הפנימית.
מלכא מבלבל בין מאזן הגירה למספר האנשים שעזבו את ירושלים. בטבלה שלפניכם תוכלו לראות שב־2014 עזבו את העיר כ־17,100 תושבים, וכ־10,400 עברו לגור בה. השאלה החשובה היא מי הם אותם 17,100 שעזבו את העיר ומי נכנסו אליה, ולכך הטבלה איננה מספקת תשובה.
מה שנותר בידינו כדי לבצע הערכה גסה של הנתונים הללו ביחס לתמונה הכללית החד־משמעית היא העובדה שלמרות שנת המפנה של מלכא, 2014, הרי שבשורה התחתונה האוכלוסייה הערבית גדלה ב־2015 ב־0.2% ביחס ל־2014, בעוד שב־2014 היא עלתה ב 0.1% ביחס ל־2013. כלומר, הרוב היהודי נשחק יותר, למרות כמה פרמטרים ייחודיים שעליהם בונה מלכא את הצגת 2014 כשנת מפנה או בלימה.
בהקשר זה, נתוני ההגירה הערבית שונים לחלוטין: מנתונים שהגיעו לידיי ביחס לשנת 2015 מסתבר שמקרב הציבור הערבי, 598 תושבים יצאו מירושלים ו־371 נכנסו לתוכה. מדובר בנתונים אפסיים בהשוואה לציבור היהודי.
נתונים נוספים המסייעים לנו מצויים בטבלה הבאה, המפלחת את התושבים שמעל גיל 20, ושנת 2014 כלולה בהם. מה שרואים בה הוא שבאחוזים ישנה עלייה בקרב הציבור החרדי והדתי בלבד, אך ירידה בקרב חלקי האוכלוסייה האחרים.
נכון, מלכא מציין שיפורים מקומיים וחלקיים בנקודת זמן מצומצמת; יש גדילה מסוימת בעיקר במערכת החינוך הממלכתית־דתית, יש עלייה בילודה היהודית ועוד, אלא שכל אלו אינם מצדיקים יצירת מצג העלול ליצור דימוי מוטעה שרק יזיק לירושלים.
הנתונים היבשים זועקים: הציבור "הציוני" בירושלים הוא רק שליש מאוכלוסיית ירושלים; הרוב היהודי נשחק בהתמדה, גם בנקודת הזמן שמלכא מתעכב עליה; והכי חשוב, נתוני מערכת החינוך וחלוקת הגילים בתוך שלוש קבוצות האוכלוסייה הם כל כך דרמטיים לרעת החלק הציוני, שהעתיד יחמיר את המצב פי כמה בוודאות מוחלטת, אלא אם כן יקרה משהו קיצוני.
ונקודה אחרונה: זווית ראייה שיש להכניס לתוך הסיפור היא זו החילונית. הקטגוריה של "ציבור ציוני" או "המגזר הכללי" מעלימה את העובדה שמגזר זה מורכב יותר ויותר מאוכלוסייה דתית ברמות שונות. מהבחינה הזו, נתוני הילודה היהודיים או גדילה במערכת החינוך "הממלכתית והממלכתית־דתית" המחוברות יחד במאמרו של מלכא, כמו גם בקבצי הנתונים, מעלימים את העובדה שהחילוניות היהודית בירושלים נשחקת בהתמדה בכל מקרה.
ראש העיר ניר ברקת נבחר לתפקידו כבר בשנת 2008, בין היתר כדי לתקן את המגמה הזו. עכשיו, במקום להביט בנתונים בדאגה ולגבש תוכנית לטווח ארוך, ברקת הקים לעצמו מטה התפקדות ונושא את עיניו לכנסת. קשה לדעת האם יצליח להגיע לשם ולאיזה תפקיד, אבל אם יעזוב את בירת ישראל במצבה הנוכחי הוא יתואר כמעט בוודאות כ"ראש העיר החילוני האחרון של ירושלים".
בירושלים יש רוב יהודי חבל שאתה מתעלם מנתון זה או שנוח לך להתעלם מכך או שאתה אולי לא אוהב זאת אך זו המציאות..
הצבת החרדים ב'קואליציה' אחת עם הערבים אל מול ה'קואליציה' הציונית המאויימת חוטאת קשות למציאות העובדתית ולתודעה הבסיסית של הנוגעים בדבר. יש בה חוסר הגינות והטחת עלבון בציבור החרדי. ציבור זה נאמן לחלוטין לעם היהודי, קיומו ועתידו. על זה הוא מוסר את הנפש ואינו נותן מקום לפקפוקים על נאמנות זו.
הכותב נופל שוב ברשת מושגית שמקורה בתפיסות המרקסיסטיות שאותן הוא מרבה לבקר, ואשר לפיהן מעמד חברתי ומאפיינים סוציולוגיים הם מגדירי הזהות העיקריים ולא השתייכות לאומית ותודעה רוחנית-תרבותית הכרוכה בה.
ובכלל- מהי הגדרת 'ציוני' המשמשת את הכותבים לצורך יצירת הקואלציות האלה? דרך משל, האם ספקן פוסט ציוני בעל זהות לאומית מטושטשת אשר שירת בצה"ל, הוא יותר ציוני מלובש שחורים שלא שירת בצבא אך מקדיש את חייו לתורת ישראל ולמחוייבות מוחלטת להמשך הקיום היהודי? אולי הגיע הזמן לרענן קצת את ההגדרות המקובעות? אולי ראוי להעדיף עליהן מידרג הנקבע ע"פ עוצמת תחושת המחוייבות לקיום היהודי ולהמשכיותו בכל המימדים?
צודק 100%!
אין ציונים יותר גדולים מהחרדים.
יש אמנם 'חשבון' עם ראשי הציונות שפעלו לעקירת הדת, אבל בפועל, ברגש, יש לויאליות עמוקה לעם היושב בציון, ולארץ הקדושה.
חרדים הם לא ציונים רק בור יגיד כזה דבר! מבחינה אדיאולוגית הם קרובים להיות אנטי ציונים מאשר ציונים! הם מאמינים במדינת הלכה, לא משרתים בצבא, לא משלמים במיסים, הם היהודי הישן שתמיד פוחד ולא שולט בגורלו, הם יהודים גלותיים שצריכים לעוף מפה! אני בתור חייל רואה בהם מטרד על גבול האויב, ובטוח אני לא רואה אותם כחלק מהעם שלי. כול מי שחושב אחרת חי בסרט, שילך לבני ברק או למאה שערים שישטוף קצת את העיניים.
מה הפתרון שלך, לחלן את ירושלים? זה ממש לא ילך בקלות.
החרדים אמנם לא ציונים, אבל בתכל'ס הם לא גורם עויין של ממש, וברגע האמת 90% אחוז מהם יעדיפו לחיות תחת שלטון יהודי ודמוקרטי, מאשר בפת"חלנד או תחת בדיחה בין לאומית.
לא משנה מה הם אומרים או איזה פחים הם שורפים, עדיין הם יהודים. וזה עדיף מאשר קיני המחבלים השתולים בירושלים.
משמעות הדברים שכתבת:
1. ירושלים עם רב לא ציוני.
2. אובדן חיי תרבות (צרכני התרבות ייעלמו מהעיר. יעברו לתל אביב, מה שקורה כיום).
כבר כיום מדובר בעיר מלוכלכת ומוזנחת. עיר שחיי התרבות נעלמים ממנה. עיר שהאוכלוסייה המשכילה נעלמת ממנה. עיר עם אוניברסיטה שהייתה בעבר מהמפוארות, וכיום מעמדה מתכרסם לאט, אבל בטוח. ומה שאתה מציע הוא: בואו נשלים עם זה.
המדאיג בעיני הוא העובדה שבישראל כיום ממשלה המגדירה את עצמה כ"לאומית". ולחובת הממשלה ה"לאומית" הזו, תירשם הפקרת העיר, והפיכתה לפרובינציה נידחת המחולקת בין חרדים לבין ערבים.
לא 90%. 100%
לא 90%, אלא 99%
אבדן חיי תרבות זה לא כזה אסון גדול.
תהיה עיר 'תרבות' בתל אביב, ותרבות יהודית בירושלים, עיר הקודש והמקדש
אחח, כמה שזה מוזר, כל פעם שכותבים מאמר נגד ערבים, חייבים להכניס את החרדים, כאילו הם אותו דבר.
אולי זה כדי לא לצאת גזען, שהנה אני לא שונא רק את הערבים, אלא גם את החרדים שהם למעשה יהודים (אבל בפנים אני חושב שהם לא העם שלי וכו')
חרדים הם יהודים, נקודה, למה לחתוך אותם מהחברה, רובם מקושרים בדרך כזו או אחרת לציונות, ונטיית רובם לימין, חוץ מקומץ הזוי (כן זה קומץ) של זעקנים שגוררים אחריהם בחורים ואברכים אידיוטים וחסרי מעש לעשות סמטוחה מכל דבר.
אני חולק עליך כירושלמי אני מרגיש ורואה קונפליקט אדיר במה שקורה בירושלים שמצד האוכלוסייה יש שליש חרדים מצד שני ירושלים בשנים האחרונות ממש נהייתה באופייה הרבה הרבה יותר ליברלית ואין השוואה למה שהיה לפני עידן ברקת (היום לחילוני יש הרבה מאד אופציות להנות בעיר ואפילו בשבת מה שלא היה בזמן אולמרט ולפולינסקי) ועוד נתון שלא כתבת ששלושת הערים שעוזבים אליהם הכי הרבה תושבים הם ערים חרדיות זאת אומרת אם תיקח משפחה ממוצעת חרדית שיש לה 7 ילדים מתוכם עוזבים את ירושלים שלשה ארבעה ולפעמים גם יותר וזה בכול משפחה חרדית בירושלים היות ומחירי הדיור והשכירות גבוהים מאד לזוג חרדי מצד שני במשפחה החילונית לא בכול משפחה עוזבים וגם האלה שעוזבים זה בדרך כלל ילד אחד מתוך שניים או שלושה זאת אומרת שהגעת לאותה תוצאה של כמות חרדים חילונים למרות הילודה הגבוהה במגזר החרדי
תקלה חמורה במאמר, חרדי לא שוה אוטומטית ל-לא ציוני. בירושלים יש המון חרדים שהם עולים אנגלוסקסים, ברובם הגדול הם ציונים בצורה זו או אחרת, ובוודאי לא ניתן להגדירם כ-לא ציונים.
מדובר בעשרות אלפי תושבים, למשל, 27% מתושבי שכונת הר נוף הם כאלה.
מלבד זאת, החרדים בירושלים אינם מקשה אות, מלבד חרדים אנגלוסקסים, ישנם חרדים מודרנים, חרדים חב"דיים וחרדים ספרדים שברובם רואים את המדינה באופן חיובי. על כן, הזעקה על אופיה ה'לא ציוני' של ירושלים היא קרוב למופרכת.
החרדים לא פחות ציוניים מהמחנה הציוני 7אנשי "כולנו" ובטח ובטח יותר ציוניים ממרץ ושאר השמאל הקיצוני.
המאמר הזה שגוי מיסודו. דבר ראשון, לשים בסל אחד ערבים שרוצים לזרוק אותנו לים יחד עם חרדים, זוהי איוולת שמראה על ניתוק מוחלט בין הכותב למציאות. החרדים אינם מקשה אחת, ויש חלקים גדולים וגדלים מהציבור היקר הזה שהם ציונים וימנים. אחוז שברירי מלבד מהחרדים הם באמת אנטי ציונים כמו נטורי קרתא. הרוב הגדול סימפטיים במידה זו או אחרת כלפי המפעל הציוני, והשלימו ממזמן עם עובדת היותה מדינת ישראל מדינה חילונית.
דבר שני, לא פחות חשוב. הנתונים מראים על מגמה של האטה משמעותית בקצב הגידול של ערביי ירושלים, מה שמסתדר עם המגמה הכללית בישראל ובעולם הערבי כולו. אז נכון ששיעור הערבים עדיין גדל, אבל הקצב הולך וקטן, בדיוק כמו כדור שזורקים כלפי מעלה, שמאט את קצב עלייתו בדיוק לפני שהוא נופל – בין 1998 ל 2008 רואים גידול של בין 0.8 ל 1.2 אחוז. מ2009 והלאה הגידול הוא 0.4-0.1 אחוז.
רוב מצביעי ובמידה רבה גם חלק משמעותי מנציגי ש"ס הם ציונים, בכל הגדרה שתיתן למושג הזה.
גם אצל האשכנזים ישנם לא מעט בעלי חזות חרדית, שהם ודאי יותר ציונים מגלריית ברבור…
מסקנות אופרטיביות:
1. היפרדות מהשכונות המזרח ירושלמיות שאינן נחוצות.
2. הפחתת קיצבאות/הנחות ארנונה וכ' אשר תביא:
א. ירידה בילודה של שכבות חלשות.
ב. נטישת ירושלים לערים זולות יותר.
לא פוליטיקלי קורקט – אבל בעידן טראמפ מותר.
1. אבו דיס היא לא ירושלים ולא משנה כמה פעמים סופרים את הערבים שגרים שם כירושלמים. 2. רוב החרדים הם ציונים.
מה הבעיה? נמצא איזה אטינגר מתחזה לדמוגרף שיבצע מחקר שבא הרוב הציוני בירושלים מובטח לנצח נצחים
לאורך כל הכתבה יש השוואה בין "ציונים" לשאינם,
ואז באים המגיבים וטוענים: החרדים גם ציונים ברמה כזו או אחרת
ואיך אפשר להשוות בין ערבים שנמצאים עמנו במלחמה לבין חרדים
שנאבקים על צביון המדינה
אבל צריך לשים לב לסוף הכתבה:
"אבל אם יעזוב את בירת ישראל במצבה הנוכחי הוא יתואר כמעט בוודאות כ"ראש העיר החילוני האחרון של ירושלים"."
זהו, עוד מאבק ישן בין חרדים לחילונים, ואל תבלבלו עם טיעון לוגי או עובדתי.
מתאים לירושלמים להיות בת יענה ולהתכחש לעובדות שאיפרגן מציין.
המציאות בירושלים קשה, וברור שקשה לכולם לקבל את האמת.
ירושלים היא עיר חלם ותושבים שהעתיד לא קיים בשבילם.
מה אכפת לי מכמות החרדים שיש??
העיקר שמיעוטים לא יהודים ישתלטו על העיר הקודש , ובעת הזו בראשם ערבים!!!!
לא אתה ולא כותב המאמר הקודם לא התייחסתם לחזרה בתשובה/שאלה. אינטואיציה בלבד אומרת לי שיותר אנשים עוברים חילון מאשר כאלו החוזרים בתשובה, יש איפשהו נתונים על זה?
בנוסף, לא התייחסת לתהליכי ההשתלבות בעבודה, בצבא ובכלל במדינה מצד החרדים – בעצם הפיכתם אט אט לציונים.
החרדים הם הכי ציונים וזאת כתבה אנטישמית. החרדים הם הכי ציונים הארץ קדושה להם ירושלם קדושה להם והים קדוש להם ומסורתינו קדושה להם כל אלו הם הכי ציונים. העלייה הציונית האמיתית הייתה חרדית של יואל משה סלומון. והם רק נגד הממסד הקומוניסטי החילוני המתיוון והאנטישמי שלא רצה להצילם בשואה כשהייתה הזדמנות. ויקרא להם אבק אדם וגזר להם בכוח פאות וזקן. והעיף את העלייה הציונית של יואל משה סלומון מתל אביב לגטאות. בכל נושא האשמה מצאתי כ30 תשובות שיצדיקו את זווית הראייה של כל קבוצות החרדים וימוססו כל האשמה נגדם. אמיל זולה הישראלי