בשביל מה בכלל צריך צבא

מסופר שב־1999 הפנה ג'ורג' בוש הבן, אז עדיין רק מועמד לנשיאות, שאלה לדוב זקהיים, היועץ שבא לתדרך אותו בענייני ביטחון. "דב", שאל בוש, "בשביל מה אנחנו צריכים צבא?"

שאלתו של בוש הפכה אמנם למשל ולשנינה, אולם היא מייצגת היטב דילמה שמדינות רבות ניצבו בפניה: בשביל מה צריך צבא, ומה עושים איתו? האם מדינות אירופיות שאין להן גבולות אויב צריכות צבא, או שמא הן יכולות ללכת בדרכה של לוקסמבורג שכוחה הצבאי מונה כ־900 חיילים, שעיקר תפקידם הוא שמירה על מבני ממשל וייצוג המדינה במשימות רב־לאומיות בארצות נכר? (לפני מלחמת העולם הראשונה מצאה לוקסמבורג פתרון מתאים להעסקת חייליה: הם שימשו גם כדוורים. בלי קשר, במלחמת העולם הראשונה נכנעה לוקסמבורג לגרמניה ללא קרב, ובמלחמת העולם השנייה היו אבדותיה שישה שוטרים פצועים וחייל פצוע).

גם מדינות שברור להן שהן צריכות צבא, לא בטוחות איזה צבא. ארצות הברית, מן הסתם, צריכה צבא. אלא אם היא רוצה לוותר על תפקידיה המסורתיים בעולם, ואז היא צריכה כוח יבשתי קטן בהרבה וכוח ימי ואווירי אולי אף גדול יותר. ולאור מצבה הכלכלי, איזה צבא היא יכולה להרשות לעצמה?

העולם משתנה, ומה עם הצבא?

השאלות הללו נובעות, כדבריו של אלוף הפיקוד בסרט 'מבצע סבתא', מן "המצב הבעייתי הזה של השלום". למען הדיוק, השלום במערב; ולמען העוד יותר דיוק, לא מן השלום עצמו, אלא מכך שתפיסת ההפעלה המסורתית של הצבאות המערביים נדמית כבלתי רלוונטית; הצבאות, טוענים רבים, מתכוננים למלחמה שלא תהיה יותר, תוך שימוש בציוד שאינו מיועד למשימותיהם, ובניין כוח שהוא ירושה מן העבר.

ואכן, המלחמה ה"קלאסית", בין צבאות של מדינות, אולי לא עברה מן העולם אך הצטמצמה פלאות. מספר המלחמות בין מדינות ירד, לאחר שהגיע לשיא בשנות השמונים; ולאחר עלייה נוספת במספר העימותים בתקופה שלאחר התפרקות ברית־המועצות, גם מספר זה בצניחה. יותר מכך: עוצמת הלחימה ירדה. מספר הרוגי המלחמות בין מדינות היה, נכון ללפני מספר שנים, הנמוך ביותר מאז תחילת מלחמת העולם השנייה. כמובן, הדבר איננו מביא בחשבון לחימה שבה צד אחד איננו מדינה, אולם זו בדיוק הנקודה: הצבאות נבנו ללחימה בין מדינות. ולחימה כזו, לכאורה, פסה כמעט מן העולם.

מערכת השריון הגדולה האחרונה הייתה במלחמת המפרץ של 1991, לפני 25 שנה. הקרב העל־גדודי האחרון, שבו התנגשו כוחות משוריינים בסדר גודל של למעלה מגדוד מכל צד, היה במלחמת המפרץ השנייה, ב־2003 (במלחמת רוסיה־גיאורגיה התנגשו כוחות משולבים, אך אף טנק לא הושמד בידי טנק אחר). מאלף הדבר שהקרב על בצרה במלחמת המפרץ השנייה, שבו השמידו טנקים בריטיים 14 (!) טנקי T-55 עיראקיים מיושנים, תואר כ"קרב השריון הגדול ביותר בהשתתפות כוחות בריטיים מאז מלחמת העולם השנייה". השימוש הקלאסי של הטנק (השמדת טנקים אחרים) עבר כמעט מן העולם. השימוש בטנק כפלטפורמת אש ניידת לסיוע לכוחות הרגליים הוא למעשה חזרה לתקופת ראשית הטנק, בימי מלחמת העולם הראשונה, ול"טנקי החי"ר" של תחילת מלחמת העולם השנייה.

המצב באוויר דומה. קרב האוויר הגדול האחרון היה במלחמת המפרץ של 1991, לפני כ־25 שנה. המטוסים המתקדמים ביותר, שנועדו לעליונות אווירית – או שלא הופעלו מאז כלל בצורה מבצעית או שהופעלו נגד יריבים 'נחותים'. ה־F-22, מטוס הקרב המתקדם ביותר שנבנה מעולם, לא השתתף בלחימה באפגניסטן ובעיראק מאז כניסתו לשירות ב־2005, שכן לא הייתה כל תועלת בהפעלתו שם (ב־2013 הוא נשלח לעשות רושם על מטוסיו המיושנים של חיל האויר האיראני שאיימו על מל"ט אמריקאי. לא אתגר גדול). מטוסי ה־F-16 הישראלים הופעלו לא פעם להטלת פצצות על קבוצות לוחמי אויב שבמלחמה כוללת לא היו נחשבים יעד ראוי לתקיפה; ודאי שמתכנני המטוס לא חשבו על האפשרות שהוא ימריא מבסיס ויתקוף מטרת קרקע המרוחקת משם כמה עשרות ק"מ, מטרה שאפשר היה לתוקפה גם באמצעים אחרים.

הפער ניתן להבנה בצורה טובה עוד יותר כאשר משווים בין אבדות כלי טיס במלחמות עבר ובמלחמות מודרניות. במלחמת וייטנאם איבדו האמריקנים לא פחות מ־5,086 מסוקים, הן בלחימה הן בתאונות, מתוך 11,827 שהופעלו במהלך המלחמה. כ־40 אחוז מהמסוקים שאבדו הופלו בידי אויב. להשוואה, בעיראק ובאפגניסטן גם יחד איבדו האמריקנים כ־375 מסוקים במהלך שמונה שנות מלחמה, ומתוכם רק כחמישית (שבעים) נפגעו בידי אויב. חלק מההבדל נבע משכלולי מיגון, חלק אחר מיכולת הפעולה בלילה, וחלק מהעובדה הפשוטה שהלחימה של ארה"ב ובעלות בריתה באפגניסטן ובעיראק גם יחד הייתה הרבה פחות אינטנסיבית מהלחימה בווייטנאם.

ביחס למטוסים (כנף קבועה), הפער בולט עוד יותר. במלחמת וייטנאם הופלו בידי אויב למעלה מאלפיים מטוסים אמריקניים. בעיראק, לעומת זאת, הופל מטוס אחד בלבד – ב־2003, בידי טיל נ"מ עיראקי (ייתכן שאחד נוסף, שפגע בקרקע במהלך משימת סיוע קרוב ב-2006). שלושה מטוסים של כוחות הקואליציה הופלו בידי טילי נ"מ במהלך כיבוש עיראק. במילים פשוטות: מספר המטוסים שהופלו בעיראק היה פחות מאלפית ממספר המטוסים שהופלו בווייטנאם. העליונות האווירית האמריקנית מעולם לא הוטלה בספק, ולו מפני שהאיום שאיתו נבנתה להתמודד פשוט לא היה קיים. ואם כן, למה צריך אותה?

המצב האמריקני איננו יוצא דופן. גם בישראל, השתנות האיומים לוותה בירידת הפגיעות. בשלושת השבועות של מלחמת יום כיפור נפגעו כ־1,200 טנקים של צה"ל, מתוכם הושמדו כ־400 והשאר תוקנו (350 תוך כדי הלחימה, והשאר לאחר המלחמה). לעומת זאת, ב־34 הימים של מלחמת לבנון השנייה נפגעו 45 טנקים ומתוכם הושמדו חמישה. כלומר, צבאות ערב של מלחמת יום כיפור פגעו בכמעט פי שלושים טנקים מאשר חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. כמות הטנקים שנדרשת ללחימה כזו (והכמות שהופעלה בלבנון עצמה) היא קטנה כמה מונים מכמות הטנקים הנדרשת ללחימה מול צבא סדיר. במלחמת ששת הימים הופלו 46 מטוסים – רבע מכוחו של חיל האוויר אז – אולם בשלושים השנים האחרונות לא הופל מטוס ישראלי אחד (במלחמת לבנון השנייה הופל מסוק, והתרסק מסוק נוסף).

כתוצאה מכך, מאז 1991 עברו צבאות המערב שינויים נרחבים, רפורמות וקיצוצים – הן בגלל השתנות האיום, הן בשל שינויים אידאולוגיים, והן עקב קיצוצי תקציב בעקבות נפילת ברית המועצות והיעלמותו־לכאורה של האיום ממזרח.

גם שינויים אלו שונים מאוד ממדינה למדינה: אין דין מדינה שתסריט הייחוס שלה הוא הפעלת כוחות משלוח מעבר לאוקיינוס, למדינה שתסריט הייחוס שלה כולל הגנה בגבולותיה; אין דין מדינה שאויביה הצפויים הם רק כוחות לא סדורים, למדינה שאויביה עלולים לכלול, גם אם לא בסבירות גבוהה מדי ולא מיידית, מדינות אויב. וכמובן – מלבד הנלהבים ביותר בין הרפורמטורים של הצבא, קיימת הסכמה נרחבת שלמדינות רבות יש צורך לשמור על כשירות מסוימת למלחמה בין צבאות, ולו מפני שאם צבא לא יהיה מוכן למלחמה כזו והיא תתרחש, מצבה של המדינה יהיה ביש (ועדת וינוגרד מנתה בין ההשפעות על צה"ל בטרם מלחמת לבנון השנייה את ה"אמונה כי עת המלחמות הקונוונציונאליות/ המסורתיות עברה, וכי שיקולים כגון זמן, הישגים צבאיים, אסטרטגיות יציאה וניצחון לגיבוש תודעת הרתעה אינם הולמים עוד את זירות העימות של ישראל").

הגודל הופך לחיסרון

צבאות מודרניים מורכבים מ'עוצבות יסוד'; עוצבת יסוד היא היחידה הצבאית הקטנה ביותר בעלת כושר פעולה עצמאי ממושך, שיש לה את כל המרכיבים הנדרשים לכך (שריון, ארטילריה, לוגיסטיקה, וכן הלאה).

בעשורים שקדמו לנפילת ברית המועצות, הסתמכו רוב צבאות המערב (ובמידה רבה גם צבאות ברית ורשה) על מבנה מבוסס אוגדות. האוגדה, יחידה בת (בממוצע) 20-10 אלף חיילים, כוללת חטיבות חיל רגלים, שריון וארטילריה; גורמי מודיעין, חימוש, לוגיסטיקה ושלישות; מפקדה; וכן הלאה. האוגדה המודרנית מיועדת ללחימה נגד צבאות אחרים, בקרב משולב – המביא לידי ביטוי יכולות של חילות שונים – בשטח פתוח. במילים אחרות: לחימה באויב בעין, ולא באויב לא־סדור הנטמע באוכלוסיה.

הן המבנה המערבי והן הסובייטי התבססו על לקחי מלחמת העולם השנייה, עם התאמות מסוימות לאפשרות של לחימה בשטח שבו הופעל נשק כימי או שספג נשורת גרעינית מפיצוץ אטומי. הדגש באוגדה הוא על כוח האש, המיגון והניידות של כלל הכוחות (לא כולם ממוגנים באותה דרך, כמובן) כדי לאפשר תמרון ממוכן בשדה קרב רחב היקף, והשמדת האויב בעזרת עדיפות באש (ולאחרונה, בנשק מדויק).

בהתאם לכך, אוגדה דורשת 'זנב' לוגיסטי עצום. במלחמת העולם השנייה, אוגדה אמריקנית משוריינת צרכה לעתים 25 אלף גלונים של דלק ליום, ובמקרים נדירים הרבה יותר מכך. המספר הלך וגדל; אוגדה אמריקנית אחת צרכה במהלך מאה השעות של התמרון הקרקעי במלחמת המפרץ של 1991 לא פחות מ־2.4 מיליון גלונים של דלק – כלומר, בערך שניים ורבע מיליון ליטרים ליום; וכדי להביא את כל הדלק הזה היא נדרשה ל־475 מיכליות דלק – יותר ממספר הטנקים באוגדה אמריקנית או רוסית ממוצעת (בסביבות 300) או הנגמ"שים (400-300). בסך הכול יש באוגדה אלפי כלי רכב: טנקים, נגמ"שים, תותחים מתנייעים, משאיות, רכבי סיור, ג'יפים וכן הלאה. בהתאם לכך, ההערכה האמריקנית הייתה שכדי להעביר אוגדה משוריינת אל מעבר לים נדרשים בין שלושים לתשעים יום.

מטבע הדברים, בלחימה נגד אויב שאיננו צבא לא תמיד יש תועלת באלפי הכלים הללו שמתקשים למצוא לעצמם מטרות, והופכים בעצמם למטרות באזור שבו אין חזית ואין עורף; יתרה מזו, בלחימה נגד כוחות לא־צבאיים או 'תת־צבאיים', ישנם שינויים קיצוניים בגודל גזרת הפעולה.

מן הצד האחד, חטיבה בריטית בודדת ב־2006 הייתה אחראית באפגניסטן על שטח של למעלה מ־1,500 קמ"ר – לו הייתה שם אוגדה, חישוב פשוט היה מעלה גזרה של למעלה מ־5,000 קמ"ר לאוגדה. במלחמת יום הכיפורים פעלו שלוש אוגדות ישראליות בשטח של כ־4,000 קמ"ר בסיני. לעומת זאת, במלחמת לבנון ב־1982 דחס צה"ל לא פחות משמונה אוגדות לתוך שטח של כ־3,000 קמ"ר, וב־2006 – בשטח של כמה מאות קמ"ר בלבד פעלו שלוש אוגדות (אם כי בפועל רק עשרת אלפים חיילים לכל היותר שהו בתוך לבנון בכל רגע נתון – כלומר, סדר גודל של אוגדה בערך). במלחמת יום הכיפורים התמודד צה"ל מול שתי ארמיות מצריות באותם 4,000 קמ"ר שהוזכרו לעיל. בלבנון הראשונה, מול כוחות קטנים בהרבה של מחבלים וצבא סורי. וב־2006 – כמה מאות לוחמי חיזבאללה, כפי הנראה, בכל השטח שבו פעל צה"ל. גם אם נניח שיותר מאלף, עדיין מדובר במספר קטן בכל רגע נתון.

כששטח הפעולה הוא או גדול מאוד או קטן מאוד, והאויב חמקמק מאוד – ההיגיון בריכוז הכוחות שנועדו לאפשר קרב תמרון נוסח מלחמת העולם השנייה (או מלחמת יום כיפור) מוטל בסימן שאלה. מפקד דיביזיה בריטית בזמן הלחימה נגד הגרילה הקומוניסטית במלאיה בשנות החמישים, טען שתפקידו החשוב ביותר של מפקד דיביזיה בלחימה לא סדורה הוא לוודא שלכל חייל יש תה חם בבוקר – כי יכולתו להשפיע על המתרחש זעומה מאוד, למרות מפקדתו וקציני המטה ואמצעי השליטה שברשותו. תוצאות הלחימה וכיוונה נקבעו לא על ידי מפקד אוגדה אלא בשטח, על ידי המוני פטרולים קטנים וחצי־עצמאיים, ומבנה הפיקוד והשליטה שעמד לרשותו, שנועד להתמודד עם אויב משוריין הפועל במסגרות גדולות – היה חסר רלוונטיות ללחימה היומיומית בגזרתו. לא היה ניתן למצוא מאמץ מרכזי של האויב, ולא לאבחן כיוון התקדמות. ריבוי הכוחות שלרשותו הועיל אמנם לשמירה על מתקנים, אולם לא הייתה תועלת בכוחות ממוכנים שנועדו לתמרון כאשר הבעיה לא הייתה לאגף את האויב אלא להחליט מיהו האויב ולמצוא אותו – ולשם כך גם לא הייתה תועלת בכלי השריון, שגם לו היה השטח מתאים לתמרון היו מתקשים להועיל בו; יכולתם להבדיל בין לוחם גרילה לאזרח רגיל הנמצא בסביבתו הייתה נמוכה מאוד, ואנשי הגרילה לא תמיד הואילו בטובם להציג מספיק מטרות בפני הבריטים.

בעיית צפיפות המסגרות, יחד עם התרוקנות שדה הקרב, באה לידי ביטוי גם במלחמות ישראל. בקרב הסלוקי במלחמת לבנון השנייה, שהתרחש סביב תא שטח קטן למדי, נלחמו שתי חטיבות ישראליות – שריון ורגלים – יחד עם הנדסה וסיוע ארטילרי וקרבי, באויב שסדר הכוחות המדויק שלו איננו ידוע, אולם אין ספק שהיה פחות בהרבה. האם במצב כזה אכן היה צורך במאמץ אוגדתי, או שמא ריבוי גופי השליטה דווקא הקשה על ניהול הקרב, בסגנון הפתגם האנגלי – Too many chiefs and not enough Indians?

שאלות ממין זה מעסיקות את צבאות המערב בשני העשורים האחרונים. מתי גודל הכוח הופך לחיסרון, והאם מבנה הכוח מתאים לאתגרים בפניהם ניצבים הצבאות?

יכולות חדשות, מגבלות חדשות

מטבע הדברים יש לזכור שגם אם יסודותיו של מבנה הצבא המודרני נעוצים במלחמות ואיומי העבר, השינויים שעברו עליו, ובפרט מה שמקובל לכנות "מהפכת המידע", שינו מאוד את צורת הפעולה של כל צבא.

המודיעין שעשוי להגיע כיום לקציני מודיעין בדרג בינוני, הוא כזה שכל קצין מודיעין ממוצע במלחמת העולם השנייה היה מוכר עבורו את אמו וסבתו, ומוסיף כבונוס שני אחים ודודן אחד. אמצעי איסוף כגון מל"טים ברמת הגדוד, תקשורת לוויינית, תוכנות להתכת מידע וניתוח נתונים, צגים אינטראקטיביים ומפות דינמיות – כל אלה התפתחו בעשורים האחרונים והובילו לכך שהרבה יותר מידע עובר בין המודיעין, המפקדים וגורמי המטה. להדגמה, מטוס ללא טייס אמריקני מדגם Global Hawk בודד משתמש בפי חמישה מרוחב הפס שהיה זמין לכל הכוחות האמריקניים גם יחד במלחמת המפרץ של 1991. אם בעבר ביטויו המרכזי של "ערפל הקרב" היה העדר מידע, כיום הצפת מידע הופכת לא פעם להיות בעיה עבור מפקדים – היפוך של המצב בעבר.

הצבאות מצוידים כיום במגוון כלים לא מאוישים, שאמנם ספק אם יוכלו להחליף לחלוטין מטוסים וטנקים מאוישים, אולם אין ספק שהם מקלים על הצבאות ומצמצמים את הסיכון לחיילים. שיפורים ברמות המיגון (החל ממיגון קרמי לחייל רגלי וכלה במיגון אקטיבי לטנק) מצמצמים את הסיכון לחיילים, ויש רגליים לסברה שירידת אחוז ההרוגים של הצבאות המערביים בלחימה קשורה הן לטיפול רפואי מתקדם יותר והן למיגון יעיל יותר, לא פחות מאשר לירידת עוצמת הסכסוכים.

יכולת הדיוק של כלי הנשק עלתה פלאות מאז מלחמת העולם השנייה. פצצות מונחות, רקטות מתוקנות מסלול, כוונות משופרות – כל גוף לוחם ברמתו נהנה משיפור יכולת הפגיעה. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן חילות האוויר: אם ב־1943 רק 14 אחוז מהפצצות האמריקניות נחתו ברדיוס של 300 מטר מן המטרה (אצל הבריטים האחוז היה נמוך בהרבה), ושנתיים לאחר מכן עלה השיעור ל־44 אחוזים, הרי שכיום ישנו מעבר גובר והולך לחימוש מדויק, שרדיוס הדיוק שלו יכול להגיע למטרים בודדים ופחות מזה. כבר ב־1999, תשעים אחוזים מהפצצות המונחות שהטילו מפציצי B2 על קוסובו נפלו בתוך כ־10 מטרים מן המטרה. בווייטנאם, פחות מאחוז מן הפצצות היו מונחות. במלחמת המפרץ של 1991, כשמונה אחוזים מכלל החימוש האווירי היה חימוש מונחה. בפלישה לעיראק ב־2003, לא פחות מ־68 אחוזים מכלל החימוש האוירי שהוטל על עיראק היה חימוש מונחה. בישראל הדפוס דומה, עד לשיא שהושג במבצע 'עמוד ענן', שבו פורסם בתקשורת כי כל הפצצות שהטיל חיל האוויר, בלי יוצא מן הכלל, היו מונחות.

כמובן, תהליך זה מוביל גם להקטנה של הצבאות: אם מטוס אחד יכול לעשות עבודה של טייסת מן העבר, אין סיבה לקנות טייסת. ואם הוא גם יכול לעשות עבודה של טייסת שלמה, וגם אין לו את האויבים שהיו לאותה טייסת, אולי אין סיבה לקנות גם אותו…

מן הצד השני, צבאות מודרניים נוטים לפעול תחת מגבלות שלא היו מוכרות להם קודם לכן, בפרט בעימותים מול צבאות לא־סדירים. השתנות מעמדו של אויב לא סדור היא מגבלה מפורסמת וותיקה. עוד בסוף המאה ה־19 סברו מעצמות אירופה כי חוקי ורצוי להוציא להורג בלא משפט לוחמים לא־סדירים הנלחמים נגד כוח כובש, אולם כפי שהדגים מקרה אלאור אזריה בישראל או אלכסנדר בלקמן בבריטניה, המצב כיום שונה מאוד. דוגמה זו מצטרפת לסדרת שינויים חוקיים, ערכיים, כלכליים וארכיטקטוניים, שמשנים את שדה הקרב – בייחוד מול כוחות לא סדירים.

השינוי החשוב ביותר, כנראה, הוא מגמת העיור (Urbanization). בתחילת המאה העשרים חיו בערים ברחבי העולם כ־220 מיליון איש – 13% מאוכלוסיית העולם אותה עת. ב־2009 כבר הוערכה האוכלוסייה העירונית בעולם ב־3.4 מיליארד איש – כמחצית מאוכלוסיית העולם. במילים פשוטות, יותר מפי 15 חיים כיום בערים מאשר לפני מאה שנה. כיוון שישנם הרבה פחות אזורים פתוחים בכדור הארץ כיום, בפרט במדינות המתועשות, כל מלחמה תיאלץ להתנהל גם בשטחים בנויים.

דבר זה נכון במיוחד לעימותים שאינם בין מדינות, שבהם, כפי שהגדיר הגנרל הבריטי רופרט סמית' בספרו 'התועלת שבכוח', "אנו נלחמים בקרב האנשים, לא בשדה הקרב… היעד הוא רצון האוכלוסייה". בין אם היעד צריך להיות רצון האוכלוסייה או לא, הרי שאי אפשר להימנע מלהילחם בשטח שבו נמצאת האוכלוסייה ומתוכה פועלים, ברצונה או שלא ברצונה, הכוחות הנלחמים מול מדינות.

העיור מגביל מאוד את התמרון המשוריין ה'קלאסי', וגם בלחימה בין צבאות (כדוגמת סטלינגרד, הואה, סואץ, חורמשהר ועוד דוגמאות רבות) לחימה בשטח בנוי היא עניין מסובך מאוד.

אם נוסיף על כך את העובדה שבשטח העירוני של ימינו מרוכזים יותר אנשים מאי־פעם, הקושי גובר. אחת הסיבות לכך, כמובן, היא העובדה שצבאות בימינו נוטים פחות 'להחריב את העיר כדי להצילה', כאמירה המפורסמת המיוחסת לקצין אמריקני בווייטנאם. לחימה 'קלאסית' בשטח עירוני גובה נזק אגבי עצום מן התושבים. נזק כזה נסבל כאשר האויב הוא חזק, למשל במקרה של הלחימה בסטלינגרד, ונסבל הרבה פחות כאשר האויב מורכב מקבוצת ארחי־פרחי חסרי הוד והדר שלא היו מסוגלים להתגבר אפילו על פלוגת חי"ר בשטח פתוח, לו רק היו המנוולים טורחים להראות את אפם כמנהג לוחמים בני־תרבות, במקום להיטמע באוכלוסיה או להסתתר במנהרות.

ההפצצות של בעלות הברית על ערי גרמניה במלחמת העולם השנייה נתפסו כשיטה לגיטימית, במידה רבה מפני שדובר במלחמה לחיים ולמוות, ואפילו אז היו שהתנגדו להפצצות על רקע מוסרי.

כאשר האויב איננו היטלר אלא דמות כחסן נסראללה או מוקתעה אל-סאדר העיראקי, הנכונות של מדינות מערביות לחשוב על השמדת ערים ככלי לטיהורן מלוחמי אויב הולכת ויורדת. במקרה שבו בחרו האמריקנים לתקוף עיר בעיראק באמצעות כוח אש מסיבי – פאלוג'ה, ב־2004 – הם השתדלו לפנות את העיר מתושביה קודם לכן; ב־2008, בלחימה סביב שכונת סאדר־סיטי בבגדד, כבר חיפשו האמריקנים שיטה אחרת שלא כללה הרס מסיבי לשטח המאוכלס, שלא ניתן היה לפנות את תושביו. כוח האש של הצבא הופך בנסיבות אלו שימושי פחות ופחות: הצורך לפתח אמצעים לפגיעה מדויקת נובע לא רק מהתפתחות הטכנולוגיה, אלא מהנכונות הנמוכה יותר לשאת במחיר נפגעים אזרחיים – גם אם הם נפגעי אויב.

הדבר מגיע עד כדי כך שכבר הועלתה הטענה (השגויה חוקית) כאילו חוקי המלחמה מחייבים שימוש בלחימה בשטח עירוני מאוכלס "רק בכלי נשק מדויקים המסוגלים להבדיל בין מטרות אזרחיות וצבאיות", וכי הירי של חמאס על ישראל איננו חוקי גם מפני ש"הרקטות והמרגמות הן נשק לא מדויק, ולכן הן מהוות נשק בלתי חוקי כאשר יורים אותן באזורים אזרחיים, גם כאשר הן מכוונות נגד מטרות צבאיות" (לאמיתו של דבר, החובה היא למנוע שימוש 'חסר אבחנה' בנשק, לא למנוע שימוש בנשק לא מדויק, ולו מפני שמעולם לא הוגדר 'נשק מדויק' בחוק הבינלאומי). הטענה כאמור חסרת בסיס, אולם היכולת להעלותה נשענת על הלך־רוח נפוץ.

"אחרי מי יצא מלך ישראל", שאל דוד את שאול. "אחרי מי אתה רודף? אחרי כלב מת, אחרי פרעוש אחד?" (שמואל־א כד). במידה רבה, זהו המצב כיום: כל מדינה היוצאת למערכה מול ארגון לא־מדינתי בשטח מאוכלס תישאל, "אחרי מי את רודפת? את מי את מפציצה?"

תופעה זו מתחזקת לאור מה שמקובל היה לכנות "אפקט CNN" (מן הסתם כיום הפייסבוק, הטוויטר, והסנאפצ'ט החליפו את CNN ברשימת האפקטים): ההגעה של שידורים חיים לכל פינות העולם, וההשפעה הישירה של השידורים על הציבור. לאמיתו של דבר, אפשר שהדבר החשוב ביותר ב'אפקט' הזה הוא היעלמותה של הידיעה לטובת הדימוי. בעיתונות העבר, קטע מצולם היה נערך ומשודר בהקשר ותוך פרשנות. בשידור חי אין פרשנות ואין הקשר, רק רצף של דימויים; הצורך של רשתות חדשות למהר ולשדר עוד ועוד מוביל להצפת ידיעות. גם כאשר ישנה קריינות, היא לעתים קרובות שטחית ביותר ומספקת מעט מאוד מידע.

צבאות חשים כי הם נאלצים להילחם גם בשדה הקרב התקשורתי, ומתקשים לעשות זאת מפני שלדעתם הם מחויבים לדיווח שיטתי, אמין ומסודר, בעוד יריביהם משדרים במהירות דיווחים שקריים; מפני שהם מנסים לספר סיפור, בעוד היריב מוכר דימויים. די להזכיר את סיפור מוחמד א־דורה: תהא האמת שם מה שתהא, ברור מאליו כי ברגע ששודר בעולם הסרטון הקצר שבו תיאור מותו־כביכול, עם מעט מאוד פרשנות ויכולת להבין מה באמת התרחש שם, כמעט לא היה ניתן להחזיר את השד לבקבוק: הדימוי של חיילי צה"ל כרוצחי ילדים בדם קר נצרב בתודעה העולמית. העובדה כי כיום מדינות וצבאות פחות נהנים מהמהימנות שהייתה לדיווחיהן בעיני אזרחיהן בעבר, מוסיפה גם היא למורכבות – בייחוד, כאמור, אם האויב איננו נתפס כאיום קיומי מיידי.

המחיר הכלכלי של שדה הקרב המודרני

לבסוף, עלות הפיתוח של אמל"ח חדש ומתוחכם הופכת אסטרונומית יותר ויותר, במיוחד אם הוא אמריקני (כך למשל, טיל נגד־טנקים אמריקני מסויים עולה פי שלושה ממקבילו הישראלי). מטוס היירוט האמריקאי המתקדם, ה-F-22, עלה בין 187 מיליון ל־412 מיליון דולר למטוס בודד, תלוי כיצד עורכים את התחשיב והאם כוללים בו הוצאות פיתוח. ה-F-35, מטוס הקרב שנועד להיות 'זול' יותר, מוערך כעת בעלויות של בין 130 מיליון ליחידה לכפליים מזה (עם הוצאות פיתוח) – אכן זול יותר מן ה-F-22 בהתחשב באינפלציה, אולם עדיין מחיר עתק. ההערכות האופטימיות ביותר צופות כי בסביבות 2020 ירד המחיר ליחידה (בהנחה של ייצור המוני) לסביבות 90-85 מיליון דולר.

לשם השוואה, לפי אותו מפתח, מחירו של הדור הקודם – מטוס ה-F-15E (דגם שלו הוא ה'רעם' הקיים בחיל האויר) מגיע, בהתאמות אינפלציה, לסביבות 40 מיליון דולר למטוס לפי נתוני חיל האוויר האמריקני. אם להקצין עוד ולהדגים את המגמה, הרי שייצור מטוס ה'מוסטנג' (מטוס הקרב האמריקני המוביל של מלחמת העולם השנייה) עלה, בערכי המטבע של ימינו, כ־680 אלף דולרים. כלומר, ניתן היה לכל הפחות לקנות 275 מוסטנגים (להערכה המחמירה: יותר מ־600) במחירו של F-22 אחד, ועוד יישאר עודף.

במחירים כאלה כזה, מדינות שואלות: נגד מי צריך את המטוסים המתקדמים הללו, על חשבון מה הם באים, ואיזה צבא בדיוק יכול להרשות אותם לעצמו? כטב"מים אולי אינם תחליף מושלם וכנראה לא יהיו, אולם דומה שהעובדה שרובם (אך בהחלט לא כולם) זולים הרבה יותר ממטוסים מאוישים היא אחד ממקורות המשיכה שלהם; נכון ל־2014 היו לארה"ב 678 כלי טייס בלתי מאוישים שאינם טיסנים זעירים (ועוד כמה אלפי טיסנים טקטיים מאוד), וכ־13-12 אלף מטוסים ומסוקים מכל הסוגים והמינים. חלקם בני עשרות שנים; המטוס הישן ביותר בשירות חיל האוויר האמריקני המריא לראשונה ב־1957; מפציצי B-52, שפותחו בשנות החמישים, מתוכננים להישאר בשימוש עד סביבות 2044 – יותר משמונים שנה לאחר שהמריא לראשונה הדגם הנמצא בשימוש כעת (שכמובן זכה לשדרוגים רבים).

על הקרקע, השאלה קיימת גם אם בצורה פחות קיצונית, שכן עלויות פיתוח רק"מ נמוכות יותר מעלויות פיתוח כלי טיס מתקדמים. למרות זאת, הדילמות דומות.

בין 2003 ל־2009 קידם הצבא האמריקני את תכנית ה־FCS, תכנית מודרניזציה שכללה הקמת חטיבות מצוידות בדור חדש של כלי רכב מאוישים ובלתי מאוישים, משפחת כלי נשק משוריינים על בסיס אחיד (כולל תותח מתנייע חדש, נושאי גייסות משוריינים, רכב לחימה לחיל הרגלים, טנק יביל־אוויר שיוכל להינשא במטוס תובלה מדגם 'הרקולס', וכן הלאה), מל"טים מרמת הפלוגה, כלי נשק מדויקים מתקדמים לטווח רחוק, אוסף שלם של חיישנים, מחשוב מתקדם ושיתוף מידע רשתי נרחב בזמן אמת. התכנית בוטלה לבסוף מסיבה פשוטה: עלותה המוערכת הייתה כ־340 מיליארד דולר בערכי 2006. מלבד ההנחה הסבירה כי גם הערכה זו הייתה נמוכה מדי, הצבא האמריקני התקשה להסביר נגד מי הוא בדיוק צריך את כל אותם כלי רכב מתוחכמים וחדישים. מדינות המסוגלות להתמודד עם כלי הנשק של ארה"ב לא היו אז בנמצא, ונגד ארגוני טרור וגרילה וישויות לא־מדינתיות אחרות לא היה בהם צורך.

בעוד שמערכות נשק עיקריות – טנקים, מטוסים, תותחים מתנייעים – יקרות יותר ויותר, התקדמות הטכנולוגיה מסייעת במידה לא פרופורציונלית לגופים שאינם מדינתיים ולרשותם לא עומדים תקציבים מדינתיים. כוחות מחשוב הזמינים לכל בעל מחשב שולחני היו בעבר נחלתם של מעצמות בלבד; אמצעי הקשר שניתן לרכוש בזול בשוק האזרחי טובים לרוב השימושים לא פחות מאשר הציוד הצבאי, ומודיעין שניתן להשיגו כיום בעזרת תוכנות מיפוי ורשתות חברתיות יכול לשמש ארגונים לא מדינתיים לא פחות מאשר מדינות. הרחפנים של ימינו, המקנים בעלות של מאות דולרים בודדות יכולות שקודם לכן דרשו ציוד מתקדם ויקר, הם דוגמה נוספת.

גם כלי נשק פשוטים יחסית – טילים, רקטות וכו' – הופכים זולים וזמינים יותר, ומצמצמים את הפער הטכנולוגי בין מדינות מתועשות לאויביהן. להדגמה, תותח נגד־טנקים גרמני נפוץ – ה-50 מ"מ PAK 38 – עלה בערכי ימינו למעלה מ־700 אלף דולר; ואילו הטיל הרוסי הנפוץ נגד־טנקים, ה'קונקורס', עלה בערכי ימינו כ־200 אלף דולר למשגר עצמו, וכ־22,500 דולר לכל טיל. כשם שעליית הגרילה הושפעה בצורה ניכרת מהתפתחות הנשק החם במאות ה־19 וה־20 (במיוחד הסטנדרטיזציה של כלי נשק ותחמושת והוזלת מחירם), עליית הארגונים הצבאיים הלא־מדינתיים מושפעת מאוד מיכולתם לעשות שימוש בטכנולוגיה הקיימת.

ציד יתושים באמצעות מטוסי קרב

בסיכומו של עניין, הטכנולוגיה הצבאית מתקדמת כיום יותר מאי־פעם, אך הצדקת השימוש בה הופכת קשה יותר לא פעם; הטכנולוגיה בידי היריב אף היא איננה דורכת במקום; יכולות הדיוק של צבא לא רק מסייעות לו אלא גם מטילות עליו כבלים, וחלק ניכר מן הטכנולוגיה נתפס – בצדק או לא – כציד יתושים באמצעות מטוסי קרב.

בתמונה היתולית שצילמו חיילים אמריקנים אפשר לראות חלק ניכר מהמצב של צבאות המערב: חיילים אמריקנים, בציוד לחימה מתקדם ומיטב התוצרת המערבית (מדי הסוואה, נעליים מתקדמות, שעוני GPS, כוונת טלסקופית, רובה סער) עוברים על עגלה רתומה לחמור ברחוב הרוס של מדינת עולם שלישי. במשימתם שם – השכנת שלום, הכנעת מיליציות ומורדים, חיסול קבוצות גרילה – יש שימוש מועט מאוד לחלק ניכר מן הטכנולוגיה והיכולת הצבאית של מדינותיהם. יתרה מכך, ניסיון לעשות בהם שימוש יכול להיות דווקא מזיק: אם ארה"ב תתקוף באמצעות מפציצים אסטרטגיים וטילי שיוט קבוצת אנשי גרילה המסתתרת בין שאר דיירי הרחוב, קרוב לוודאי ששאר העולם יטיל ספק גדול בשפיות דעתו של מי שאישר את הפעולה או ביצע אותה.

שוב ושוב, כפי ששאל ג'ורג' בוש הבן, שאלו גם פוליטיקאים אחרים: למה צריך צבא, ומה בדיוק אנחנו מתכננים לעשות איתו?

הבעיה הצבאית של המערב כיום נובעת מכך שהתשובות שהוא מצא לשאלה שונות מאוד מהתשובות שמצאו לה גורמים לא מערביים – כגון רוסיה של פוטין. על כך במאמר הבא בקרוב.