אין בצרפת מועמד טוב ליהודים

העיסוק התקשורתי בבחירות בצרפת מוקדש ברובו למועמדת הימין הקיצוני, מרין לה־פן מ'החזית הלאומית'. על לה־פן ועל הסכנות הטמונות בבחירתה כתבתי במאמר קודם ב'מידה'. אבל האמת היא שהבעיה הגדולה איננה לה־פן, שסיכוייה לזכות נמוכים ממילא, אלא אוסף המתמודדים על נשיאות צרפת שמזווית יהודית וישראלית כולם בעייתיים.

הבחירות לנשיאות בצרפת מורכבות משני שלבים. בשלב הראשון מספר המתמודדים איננו מוגבל; כדי להצטרף להתמודדות די להציג מספר מסוים של חתימות מראשי ערים במדינה. אם אף מתמודד לא מקבל את רוב הקולות, כלומר למעלה מ־50 אחוזים, מתקיים סבב שני שבו על האזרחים לבחור בין שני המתמודדים שהגיעו ראשונים בשלב הראשון. כך קורה שכמעט כל הסקרים מכתירים את לה־פן כמנצחת בסבב הראשון – כלומר זו שתזכה במספר הקולות הרב ביותר – אך אין כרגע אפילו סקר אחד המנבא לה ניצחון סופי והיבחרות לנשיאת צרפת. הרעיון העומד מאחורי השיטה הוא שכדי להיבחר לא די ברוב יחסי, אלא יש צורך ברוב אבסולוטי. הסקרים מעניקים ללה־פן רוב יחסי (כרבע מהקולות), אך זה עדיין לא מאפשר לה לנצח את כל השאר בסבב השני. בשלב המכריע הזה שמאלנים עשויים להצביע למועמד הימני וימנים למועמד השמאלני, ובלבד שלה־פן לא תיכנס לארמון האליזה.

צרפת היא אחת המדינות החשובות והמרכזיות באירופה ומכאן שהיא חשובה גם לישראל, ויש בה גם קהילה יהודית גדולה בת כחצי מיליון איש. סקירה של המועמדים המובילים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, חושפת את עומק הבעיה מזווית יהודית וישראלית.

הראשון ברשימה הוא פרנסואה פיון, המתמודד של הימין הצרפתי מטעם מפלגת הרפובליקנים ומי שעד לא מזמן נחשב לפי כל הסקרים לנשיא צרפת הבא. אלא שפיון מתמודד כעת עם חשיפת פרשיית שחיתות המאיימת על התמודדותו. לענייננו, פיון השמיע בעבר כמה התבטאויות בעייתיות כלפי היהודים. בבחירות המקדימות למפלגתו הוא הזכיר את מוצאו היהודי של אחד המתמודדים מולו. לאחר מכן הוא הזכיר ברדיו "את התקופה שבה הקהילה היהודית לא שמרה על חוקי הרפובליקה" (מתי? אולי בזמן שלטון וישי, כשהיהודים היו צריכים להסתתר?). הוא גם מתנגד לשחיטה הכשרה, שבעיניו היא מנהג ארכאי ולא מתאים לחברה המודרנית. אם ייאלץ לפרוש בגלל פרשיית השחיתות, מחליפו יהיה בסבירות גבוהה אלן ז'ופה שהיה שר חוץ עוין במיוחד לישראל (ובמשרד החוץ הצרפתי ישנה תחרות קשה בנושא הזה).

המתמודד השני עם סיכוי גבוה להעפיל לסבב השני ואולי אפילו לנצח בו ולהיות נשיא הרפובליקה, הוא עמנואל מקרון. מקרון, שכמו פיון זוכה בסקרים ל־20% מהקולות, היה שר הכלכלה עד 2014 אבל פרש מהמפלגה הסוציאליסטית כבר ב־2009. אם נתרגם זאת ל'ישראלית' אפשר לכנותו "יאיר לפיד של צרפת" – מלא פופוליזם וססמאות ריקות, ונע באופן ברור מהשמאל אל המרכז. מקרון אמנם לא הסכים להתחייב שיכיר במדינה פלסטינית, אך בראיון לשבועון השמאלני Marianne אמר כי"אין מקום לדת בבית ספר… ילדים הולכים לבתי ספר דתיים שמלמדים בהם את שנאת הרפובליקה עם הוראה בערבית, או למקומות אחרים שמלמדים בהם את התורה יותר מאשר לימודי ליבה".

שמאלה ממנו ניצב בנואה המון, מועמד הסוציאליסטים, מפלגתו של הנשיא הנוכחי ומפלגת שלטון מסורתית בצרפת. אנשי הימין בצרפת כבר המציאו ביטוי המתאר את עמדתו כ'קורביניזם', על שם ג'רמי קורבין ממפלגת הלייבור הבריטית. כמו קורבין, המון משתייך לפלג השמאלני של מפלגת השמאל; כמו קורבין, הוא נתמך על ידי הפעילים הפשוטים של המפלגה; כמו קורבין, כוחו מתבסס על הפופולריות שלו בקרב המהגרים הלא־אירופיים; וכמו קורבין, המון ותומכיו סבורים שהדרך להציל את המפלגה היא באמצעות חזרה לאידאולוגיה סוציאליסטית קשוחה, ופנייה ברורה שמאלה. לא מפתיע שגם בכל הנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני דעותיו ממוקמות בשמאל העמוק. די אם נזכיר שלפי המון, הכרה במדינה פלסטינית היא תנאי מקדים, לא פחות, לתהליך השלום. כן כן, לא תוצאה – אלא תנאי מקדים. קודם כול שתהיה מדינה פלסטינית, ואז נוכל לשבת ולדבר על שלום.

רשימת המובילים בסקרים נסגרת עם ז'אן לוק מלשון, עם כ־12-10 אחוזי תמיכה. אם מקרון הוא לפיד והמון הוא קורבין, מלשון הוא בסקאלה שבין דב חנין לחנין זועבי. הוא המקבילה הקיצונית משמאל של מרין לה־פן בימין. בעניין היהודים בצרפת תכניתו דומה להפליא לשלה, ובעניין הישראלי הוא בעד "פתרון צודק" הכולל זכות שיבה לכל הפלסטינים.

אנטישמיות בלב השיח הציבורי

הבעיה הגדולה של היהודים בצרפת ושל יחסי ישראל־צרפת איננה דווקא האנטישמיות הברורה של הימין הקיצוני, ואפילו לא מיליוני הקולות שתקבל מנהיגת 'החזית הלאומית' כתוצאה מבעיות חברתיות וכלכליות שצרפת לא מסוגלת להתמודד אתם שנים רבות; הבעיה היא בכך שסטראוטיפים אנטי־יהודיים אינם עוד מנת חלקו של הימין הקיצוני בלבד. כך קרה שהעיתונאית לאה סלאמה, שמאלנית ממוצא לבנוני, הרגישה בנוח לרמוז בשאלתה ללה־פן על הבעייתיות בכך שיהודים מחזיקים אזרחות ישראלית בנוסף לזו הצרפתית. מי שמעורה בשיח הצרפתי מבין שהכוונה איננה להבדל שבין אזרחות ללאומיות; לא מדובר על אזרחות כפולה אלא על נאמנות כפולה. בצרפת של היום לגיטימי לדבר על "נאמנות כפולה" של היהודים.

הקהילה היהודית בצרפת היא קהילה חיה ותוססת, ובפריז הבירה מצויים מאות בתי כנסת. לעומת מקומות רבים אחרים באירופה, קל יחסית לקיים חיים יהודיים בצרפת. ביטויים של אנטישמיות והכחשת שואה אסורים בחוק הצרפתי. עם זאת, תפיסות אנטישמיות נעשו בשנים האחרונות יותר ויותר רווחות בציבור הצרפתי. הן מבוטאות אמנם ברמז ובלשון עקיפה, אבל הן קיימות בכל מקום. רשימת המועמדים בבחירות לנשיאות משקפת זאת שוב.