מוסדות האיחוד לא מסוגלים להגן על אירופה מפני ההגירה המוסלמית

בדברי הימים של ההיסטוריה האירופית תירשם שנת 2015 כתחילתו של עידן חדש. היא סימנה את קיצה של תקופה שבה יכולנו לקחת את היותה של אירופה בטוחה ומוגנת כעניין מובן מאליו, מתוך ידיעה ברורה שהדבר תלוי רק באירופה ולא באף אחד אחר. למעלה משנה וחצי חלפו מאז הזהרתי לראשונה מפני הסכנה הנשקפת מגל אפשרי חדש של הגירה המונית. כיום, הגירה המונית כזו היא עובדה מוגמרת, ואין אדם שפוי שיכול לחלוק על כך.

מדוע היינו אנו, ההונגרים – או ליתר דיוק: אנשי מזרח אירופה ומרכזה – הראשונים לזהות את האיום? אפשר להעלות על הדעת כמה הסברים מקבילים. ייתכן שזה היה קשור לתקופות הסוערות שבהן חיינו, לגלי ההלם של המשבר ההיסטורי, העמל והמאבק שבאו בעקבות התפנית ההיסטורית לכיוון הדמוקרטיה ב־1990. שותפותינו מן המערב חוו את חמישים־שישים השנים האחרונות באופן אחר לחלוטין. אצלן הכול היה כרוך בהצלחה, שגשוג, עתיד ניתן לצפייה, ונתיבים סלולים לכול לחיים טובים יותר. עבורנו כל זה נראה כמו עולם של פנטזיה שבו אידאולוגיה מתערבבת עם אשליה ומציאות, והגבולות מיטשטשים בין אומה לאומה, בין תרבות לתרבות, בין גברים לנשים, בין קודש לחול, בין חופש לאחריות, בין כוונות נאצלות למעשה בפועל.

בעיני המערב נוצר טשטוש בין "מה שישנו" ל"מה שצריך להיות". לעומת זאת, התפיסה שלנו באשר לראיית המציאות נותרה חדה וקרה ומונחית על פי השכל הישר. למדנו לדעת שהמציאות ותחלואיה מסרבות להיעלם, גם אם חדלנו להאמין בה.

אזרחי אירופה מבינים את הסכנה

מתוך תפיסה זו אנו מחויבים להכיר בכך שהעשור השני והשלישי של המאה ה־21 יוגדרו על ידי הגירה המונית של עמים. עד לאחרונה חשבנו שדברים כאלה יכולים להתרחש רק בתקופות שחלפו ואינן עוד, והשייכות לספרי ההיסטוריה. לא חשבנו שנעמוד אי־פעם בפני הסכנה הממשמשת ובאה, שבה מסה חסרת תקדים של בני אדם – גדולה יותר מאשר כלל אוכלוסיית חלק ממדינות אירופה – תצא לעבר היבשת שלנו בשנים הקרובות. כעת הסכנה מרחפת מעלינו.

בכמה מדינות באירופה יש כבר חברות מקבילות שמתחילות לזקוף את ראשן ולהחליף את העולם שאנו מכירים כשלנו, עולם שאנו מקווים להעביר הלאה לילדינו ונכדינו. לא כל מי שבא לכאן מתכוון לאמץ את אורחות חיינו. יש כאלה הרואים את המנהגים והשקפות העולם שלהם כטובים ותקפים יותר משלנו. אנשים אלה לא ממש מסייעים לנו בשעה שאנו נאבקים למצוא מי שימלא את מקומם של העובדים שנוטשים כעת את מפעלי הייצור במערב אירופה; במשך כמה דורות, שיעור האבטלה בקרב תושבים זרים גבוה עשרות מונים מזה של ילידי אירופה. ברוב המקרים, עמי אירופה לא הצליחו לשלב אפילו את ההמונים שזרמו בהדרגה מאסיה ואפריקה במשך עשרות שנים. איך אפשר כעת לצפות ממדינות שיצליחו להביא לשילוב מהיר של מהגרים, בשעה שמדובר במספר כה גדול של אנשים שמגיעים לכאן בעת ובעונה אחת?

יש להודות, אירופה סובלת מהזדקנות האוכלוסייה והידלדלותה. אבל אם ננסה לפתור בעיה זו תוך הסתמכות על מוסלמים חדשים שיגיעו, נקריב בכך את אורחות חיינו, את ביטחוננו ואת עצמנו ממש. אם לא ננקוט עמדה, ומהר, המתח בין אירופה המזדקנת לעולמם של המוסלמים הצעירים – בין אירופה שאינה מסוגלת לספק מקומות עבודה לצעירים שלה ובין גטו של מוסלמים חסרי מקצוע – יֵצא מכלל שליטה בלב אירופה.

אירופאים מן השורה יודעים זאת היטב. בשנה האחרונה הזמינה ממשלת הונגריה סקר דעת קהל שהקיף 28 מדינות החברות באיחוד האירופי. מהממצאים עולה כי בקרב למעלה מ־60 אחוז מן האירופאים אין צל של ספק בקיומו של מתאם ישיר בין הסלמת הטרור, שיעורי פשיעה גדלים והגירה. באותה מידה, 63 אחוז מהאירופאים סבורים כי הגירה מביאה לשינוי תרבותה של המדינה המארחת. הגירה בלתי חוקית מהווה איום, מקדמת טרור ומעודדת פשיעה. היא צובעת מחדש את פניה התרבותיות של אירופה, ומוחקת תרבויות לאומיות בקנה מידה עצום.

מבט על המסמכים שהנפיק האיחוד האירופי בנושא זה מלמד כי למרות קריאתו לנקוט צעדים להתמודדות עם הגירה בלתי חוקית, אין לו מושג מה הוא מבקש להשיג.

האם המטרה, כפי שהייתי רוצה להאמין, היא לשים קץ להגירה בלתי חוקית על ידי עצירה של הכניסה הבלתי מבוקרת? או שמא המטרה, כפי שהנציבות האירופית מעדיפה זאת, היא רק להאט את תהליך ההגירה? אשר לי עצמי, אני מעוניין לעצור אותה לחלוטין מפני שהיא דבר רע. אם כל מה שהנציבות האירופית רוצה הוא רק להאט את ההגירה, היא אינה יכולה לראות בה דבר רע כשלעצמו. נראה שהנציבות תומכת ברעיון שהגירה היא עניין מזיק רק בצורתה הנוכחית – ואפשר שיש בה אפילו כמה יתרונות.

ואכן, מסמכים של האיחוד האירופי הציעו שוב ושוב כי הסכמה לקליטת הגירה במספרים גבוהים יכולה לפתור את בעיותיה הדמוגרפיות של אירופה. הונגריה בוחנת כיום חבילת צעדים הכוללים שבעה יסודות שפרסמה הנציבות האירופית בחודשים מאי ויולי 2016. הצעות אלה לא הצליחו לבצע את האבחנה החיונית בין מבקשי מקלט אמתיים למהגרים שמניעיהם כלכליים. הונגריה מכבדת את התחייבויותיה לספק מקלט מדיני לאלה הזקוקים לו באמת, אך עומדת על כך שהמדינות החברות באיחוד חופשיות להחליט אם ברצונן לתת מענה לצורכיהן האינדיבידואליים באמצעות התרת הגירה – בין אם מדובר בדמוגרפיה או בחוסרים בשוק העבודה.

מה מציעה אפוא הונגריה כדי להתמודד עם המשבר הזה? מהם העקרונות שצריכים להנחות אותנו?

הזכות והחובה להגן על גבולותינו

אין מנוס מהגנה על הגבולות החיצוניים שלנו. זהו ההסכם המחייב כל מדינה באזור שנגן – טריטוריה שנוסדה בשנת 1985 (אם כי התחילה לפעול רק ב־1995) – המבטל את ביקורת הגבולות הפנימית בין המדינות. אם יש מדינה שאינה מסוגלת למלא אחר חובה זו, היא חייבת להעביר אותה למדינות האחרות. אם היא מסרבת לעשות זאת – והיא זכאית לנהוג כך, בהיותה מדינה ריבונית – עליה להשעות את חברותה באמנת שנגן.

בשלב הבא עלינו לנקוט פעולות שיבטיחו כי כל השוהים הבלתי־חוקיים יוחזרו מיד למדינות מוצאם, ואם מדובר במקומות מסוכנים – לאחת ממדינות המעבר הבטוח. שום שיתוף פעולה בפיתוח או הקלה במתן אשרות לא יינתנו למדינה שאינה מצייתת לתקנות שמטרתן להגן על אזרחי הונגריה. במילים אחרות, הפיתוח של אירופה והמדיניות ביחס למתן אשרות כניסה אליה ממדינות שמחוצה לה אינן אמורות להיות ללא תנאי, אלא הן תלויות בתנאים חיוביים.

איננו יכולים להתחיל לאבטח את אזרחינו אם לא נדע בדיוק מי רוצה להיכנס להונגריה ולאיזו מטרה. מותר לנו לבחור את האנשים שאיתם אנו רוצים לחיות, ולדחות את אלה שאיננו מעוניינים בהם. הפעלת שיקול דעת כזו איננה עומדת בסתירה לעיקרון האוניברסלי של הגנה על פליטים. אנו מקבלים עיקרון זה, אבל עלינו להבהיר: ראשית, איננו רוצים טרוריסטים בתוכנו. שנית, יש לנו זכות להתמודד עם כל משבר דמוגרפי כפי שנמצא לנכון.

ולבסוף, הגירה חוקית כפופה לכללים משותפים מסוימים, אבל הבעיה בסופו של דבר קשורה ביכולת הלאומית ובשיקול הדעת הלאומי, משום שמצבן של כל אחת מהמדינות החברות באיחוד הוא ייחודי. כאן בהונגריה, למשל, אנו נאבקים לשלב מאות אלפי צוענים בשוק העבודה. ישנם לא פחות מ־13 מיעוטים מוכרים השולחים לאסיפה הלאומית של הונגריה דוברים שייצגו אותם. הקתדרלה הקתולית בבודפשט נמצאת במרחק קצר מהמבנה המרשים של בית הכנסת המרכזי בעיר. כמה דורות התחנכו וגדלו על הרקע התרבותי הזה, אבל הם היו חופשיים לעצב חזון של חברה משלהם, במקום לציית להוראות שהונחתו עליהם על ידי מוסד מרוחק וחסר פנים.

עבורנו, האתגר של הגירה המונית שקול לקריאה להגן על התרבות שלנו, מפני שלפי אמות מידה אמריקניות אנחנו מדינה קטנה, ומפני שזה מה שהמסורות שלנו מחייבות אותנו לעשות. ההומוגניות התרבותית של הונגריה – ואני מדגיש בכוונה הומוגניות תרבותית ולא אתנית – והעובדה שהתרבות שלנו קורצה בעצם מאותו חומר, עם מגוון של תבניות המתכללות יחד לאחדות גדולה יותר, תשרת אותנו היטב בעתיד.

לסייע לפליטים שם, לא כאן

הונגריה אולי איננה אחת המדינות הגדולות באיחוד האירופי, אך בגלל מיקומה הגאוגרפי היא פעלה יותר מפעם אחת כמתווכת של שינוי היסטורי.

בשנת 1989 עשינו יחד עם גרמניה היסטוריה באירופה, כשפתחנו את גבולותינו המערביים בפני תושבי מזרח־גרמניה שביקשו מקלט מדיני מהקומוניזם והגיעו דרך אוסטריה. ב־2015, גרמניה והונגריה נכנסו שוב תחת אור הזרקורים של הוויכוח באירופה. מדי יום בקיץ הגיעו אל הגבול ההונגרי־סרבי למעלה מעשרת אלפים מהגרים. הם זלזלו בתקנות האירופיות המחייבות בקשת מקלט מדיני מהמדינה הראשונה שלשטחה נכנסים, ועברו בשטחה של מדינה אחרת החברה באזור שנגן. האחריות על אבטחת מעבר מבוקר מוטלת על המדינות השוכנות על גבולו החיצוני של האיחוד האירופי, כך שלא הייתה לנו ברירה אלא להקים מכשול פיזי.

בתחילת סתיו 2015 בנינו גדר בגבול הירוק החיצוני של אזור שנגן. עשינו זאת כדי להגן על אחד ההישגים הגדולים ביותר של אירופה: חופש התנועה של השוק הפנימי המשותף. הגנה על גבול היא לא דבר נחמד. זה לא עניין של אסתטיקה; אי אפשר לעשות זאת עם פרחים ודובונים. עבור גרמניה ומדינות אחרות השוכנות במרכז אירופה, הגבול החיצוני ממוקם במרחק של כמה מאות קילומטרים. מדינות אלה הממוקמות במרכז היבשת שמות את מבטחן במדינות חברות הממוקמות בפריפריה, ומסתמכות עליהן לביצוע המשימה. בעשותנו זאת אנו מגנים על אורח חיינו, על המודל הכלכלי שלנו ועל ביטחוננו – ערכים שהם יקרים מאוד ללבם של תושבי אירופה.

אוסיף כאן משהו שעשוי להפתיע אתכם: הגדר של הונגריה היא החמישית מסוגה להיבנות בשטח האיחוד האירופי.

כיום הגענו להסכמה על הגנת הגבולות החיצוניים, וצמצמנו מאוד את חילוקי הדעות בינינו בנושאים הקשורים לכך. אחד מהם הוא הצורך בצעדים שינטרלו את סיבות העומק המונחות בבסיס ההגירה. סיכמנו שמוטב שהאנשים שזקוקים לעזרתנו יקבלו אותה סמוך ככל האפשר לארצם. שיתוף הפעולה עם מדינות המוצא והמעבר של המהגרים השתפר מאוד. הגדלנו את הסיוע ההומניטרי והפיננסי ככל שיכולנו. לאף אחד אין סיבה להתאכזב מהונגריה.

רמת חיים משופרת איננה זכות יסוד

למרבה הצער, הגירה המונית לעולם איננה פעולה שלווה. כאשר מסות גדולות של אנשים יוצאות לחפש אחר בית חדש, מתחוללים קונפליקטים בלתי נמנעים, שכן יש אנשים אחרים שכבר מתגוררים במקומות שבהם מעוניינים המהגרים להתיישב. המתיישבים הראשונים ירצו להגן על בתיהם, תרבותם ואורחות חייהם.

לא בלתי אפשרי לבלום הגירה המונית. אירופה היא קהילה המונה 500 מיליון איש, הנהנית מכלכלה חזקה ומטכנולוגיה מתקדמת די הצורך כדי להגן על עצמה. כן, אנו מבחינים בין מהגרים בודדים ובין תופעת ההגירה. המהגר הבודד – למעט טרוריסטים, כמובן – נוטה להיות קרבן יותר מכל דבר אחר. הוא אדם בודד שנפל קרבן לאסון, למצוקות גדלות והולכות בארצו, לשלטון מקומי גרוע, למדיניות שלנו שמעודדת הגירה ולאלה העוסקים בהברחת מהגרים. מצד שני, ההגירה כתופעה כללית הורגת אותנו, והגירה באה לידי ביטוי במגוון רחב של מהגרים בודדים.

זו הסיבה מדוע מוטלת עלינו חובה – אף שאנו מזדהים עם אותם אנשים שאנו רואים כקרבנות – לבלום אותם בגבולות המחוזקים שלנו ולהבהיר שכל אלה המבריחים את הגבול ייכלאו בהונגריה או יגורשו כחוק מארצנו. בהתחשב בנסיבות, ההגנה על גבולותינו באמצעות בניית גדר למניעת כניסתם של אנשים היא הכרחית. אין אלטרנטיבה אנושית יותר כאשר מדובר בהגנה על עצמנו. עלינו לפעול באופן אנושי ובמסגרת החוק, ותוך כיבוד עקרון השקיפות, אך מתוך נחישות.

אחרי הכול, המהגרים כמעט אינם אשמים בכך. כל מה שהם עושים הוא לפעול להשגת מה שהם חושבים שהוא הטוב ביותר עבורם. הבעיה היא שאנו, האירופאים, איננו עושים מה שמשרת הכי טוב את האינטרסים שלנו. המוסדות בבריסל תלו את יהבם בעיקר במכשיר אחד כדי לפתור את משבר ההגירה: מערכת מחייבת של מכסות שתיישב מחדש את המהגרים בקרב המדינות החברות באיחוד. הונגריה התנגדה בתוקף לתכנית זו.

הגישה שלנו מבוססת על המציאות של הגירה: ראשית, עד שנשתלט על גבולותינו, כל תכנית לפזר את המהגרים רק תשלח מסר מסוכן שהוא בבחינת עידוד והזמנה עבור האנשים המנסים להיכנס לכאן. באירופה אין עדיין מספיק חקיקה עקבית ומגובשת להסדרתה של הגירת המונים. שנית, ההכרח ליישב את המהגרים על פי מכסות יישאר בלתי אפשרי כל עוד אלה המתפרנסים מהברחת מהגרים (או המהגרים עצמם) יהיו חופשיים לבחור את מדינת היעד הסופית שלהם. שלישית, מסר כזה רק יעורר גל של מיליוני מהגרים נוספים שירצו להגיע לכאן משיקולים כלכליים. רמת חיים משופרת אינה יכולה להיחשב כזכות יסוד, לא משנה כמה אנו להוטים לספק סטנדרטים כאלה לכולם.

הונגריה נענשת על חטאי בריסל

מה שקורה היום בבריסל הוא אבסורד מוחלט – אין מילה טובה יותר לתאר זאת. תארו לעצמכם קברניט של ספינה הנמצאת במסלול התנגשות מתעסק בהקצאה של סירות הצלה לנוסעים לא־מעשנים במקום לנווט את הספינה אל מחוץ לסכנה; או מנהל דיון כמה מים יכולים לחדור לכל תא ותא במקום לתקן את הטעון תיקון.

החדשות הרעות הן שבריסל איננה מסוגלת לצופף שורות לצורך ההגנה על אירופה; החדשות היותר רעות הן שאין לה כוונה לעשות זאת. בבודפשט, ורשה, פראג, ברטיסלבה, אנו מתקשים להבין כיצד הגענו למצב שבו אנחנו אמורים לאפשר כניסה לא מבוקרת לכל מי שמבקש להגיע הנה מיבשת ותרבות אחרת. איך התנוון האינסטינקט הטבעי והבסיסי כל כך של הציוויליזציה שלנו להגן על עצמנו, על משפחותינו, על בתינו ועל אדמותינו? זה, ככל הנראה, מה שקורה.

גילינו זאת בשנת 2015 כאשר הכול השתנה בן־לילה. התעוררנו בוקר אחד לקולות ה"Willkommenskultur" (הלך הרוח, שהתגלה תחילה בגרמניה, המקדם בברכה מהגרים), ולתביעות שהופנו אלינו לשנות את כל ההסכמות והכללים הקודמים ולקיים את ההבטחה לתת מקלט למהגרים. מנהיגי אירופה ממשיכים להגיד לנו שעלינו לסייע. הדרגים הגבוהים ביותר מפצירים בנו שנפתח את בתינו בשם הסולידריות.

אך אם אנו מהססים לעשות זאת, אל תאשימו אותנו באטימות. כבר למדנו את החוק הבסיסי של הסיוע: אם נעזור להם במקומות מושבנו, הם ימשיכו לנהור לכאן; אם נעזור להם היכן שהם נמצאים, הם יישארו בבית, בארצות מולדתם.

במקום להכיר באמת הזאת, בריסל עודדה אנשים המתגוררים בכמה מהמקומות העניים והבעייתיים ביותר בכדור הארץ לבוא לאירופה, ולהחליף את החיים שהכירו במשהו טוב יותר. איך זה יכול היה לקרות? אני משוכנע כי בבריסל ובבירות אחרות באירופה, האליטות הפוליטיות והאינטלקטואליות נאבקות נגד רוב האנשים שעדיין דוגלים בפטריוטיות ובשכל ישר. ואכן, ככל שאני יכול לראות, הפוליטיקאים המובילים מודעים היטב לקיומה של חלוקה זו בין האליטות לאנשים מן השורה. פירושו של דבר שהבעיה האמתית אינה מצויה מחוץ לאירופה אלא בתוכה. האיום העיקרי על עתידה של אירופה אינו נשקף ממי שרוצים לבוא לכאן כדי לחיות, אלא מהאליטות הפוליטיות, הכלכליות והאינטלקטואליות שלנו, הנחושות להפוך את פניה של אירופה – בניגוד לרצונם הברור של מרבית תושביה.

אכן, קל לראות כי בסוגיה זו חלוק האיחוד האירופי לשני מחנות: תומכי האיחוד ותומכי הריבונות. הראשונים קוראים לכונן את ארצות הברית של אירופה ותומכים במכסות מחייבות, בעוד האחרונים שואפים לאירופה שבה מתקיימות אומות חופשיות ואינם מוכנים לשמוע על מכסות מכל סוג שהוא. כך הפך הוויכוח על המכסות לסמל המתמצת את תקופתנו.

זהו נושא חשוב בפני עצמו, אבל יש לו גם משמעות סמלית כתמצית מזוקקת של כל מה שבעינינו הוא בלתי רצוי והרסני בקרב עמי אירופה. איננו יכולים להרשות לבריסל לשים עצמה מעל לחוק. אסור לנו לאפשר לה להשליך את תוצאות המדיניות שלה עצמה על כתפיהם של מי שצייתו (כמונו) לכל הסכם וסעיף בחוק.

עם זאת, הולך ומתברר שהונגריה היא שנענשת. מבקרינו בתוך המוסדות האירופיים ומחוצה להם מבקשים להחשיב את פעולותינו כמנוכרות לפוליטיקה האירופית – כולל האשרור החוקתי שלנו את שורשינו הנוצריים, את המדיניות הדמוגרפית שלנו, ואת מאמצינו לאחד את האומה שלנו המפוזרת בכמה מקומות. במקביל, איש לא יכול לשלול את האפשרות כי בשנים שעוד נכונו לנו, הזרם המרכזי באירופה ילך גם הוא בדיוק באותו מסלול שהונגריה קבעה.

מה שאנו רואים כיום באירופה בהחלט אינו שולל את האפשרות הזאת. הטבח בברלין בשוק חג המולד; מתקפת הטרור בצרפת; מאות מהגרים שהחלו לצעוד מבלגרד לכיוון הונגריה; הברקזיט – כל אלה מצביעים על עתיד מורכב מאוד. לכל זה הוסיפו את בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב. הביטויים בשטח הם הגירה בלתי חוקית, טרור ואי־ודאות. אבל מנין מגיעים כולם?

משבר האליטות

עד לאחרונה נאמר לצעירים בגרמניה, בצרפת, בבריטניה ובבלגיה שאם יסיימו את חוק לימודיהם בבית הספר, יכבדו את החוק ואת הוריהם ויעבדו קשה, הם ישיגו לעצמם יותר וייהנו מחיים טובים יותר משהיו להוריהם. זו הייתה התחזית שהחזיקה את כוח המשיכה של החלום האירופי הגדול, זה שהאיחוד האירופי מנסה לממש. בהונגריה, התחזית הזו לא הייתה קיימת בין השנים 1945 ו־1990, או שהייתה לכל היותר בגדר חלום רחוק; אבל באיחוד האירופי ובארצות הברית זה נחשב כנתון, אפילו שגרתי.

היום, אם אתה משמיע את אותן הבטחות באוזני הנוער באירופה, המסר שלך ייפול על אוזניים ערלות במקרה הטוב. סביר יותר שהוא יושם ללעג.

מנהיגי החברות שלנו סובלים גם הם מירידה זו במורל. ואכן, הסימפטומים שתיארתי הולכים יד ביד עם המשבר שאין מדברים עליו אבל הוא גלוי וידוע: משבר האליטות האירופיות. במערב אירופה, הימין המרכזי (נוצרים דמוקרטים) והשמאל המרכזי התחלפו לסירוגין בשלטון באירופה בחמישים־שישים השנים האחרונות. אבל בהדרגה הם מציעים יותר ויותר את אותן תוכניות, ולכן אפשרות הבחירה הפוליטית מצטמצמת. מנהיגי אירופה נראים תמיד כמי שצמחו מאותה אליטה, מאותה דרך חשיבה, מאותה אסכולה, ומאותן מוסדות שמצמיחים דור אחר דור של פוליטיקאים עד עצם היום הזה. הם מתחלפים זה עם זה בהנהגה תוך יישומה של אותה מדיניות. אבל כעת, כאשר המשבר הכלכלי מעמיד בסימן שאלה את הבטחותיהם, המשבר הכלכלי התפתח במהירות להיות משבר האליטה.

חשוב יותר: המשבר הזה של האליטה – שנבע מן המשבר הכלכלי – הפך כעת להיות המשבר של הדמוקרטיה עצמה. כיום ישנן מסות גדולות של אנשים שרוצים משהו שונה בתכלית ממה שרוצות האליטות המסורתיות. זהו המניע העמוק מאחורי חוסר השקט, החרדה והמתח המתפרצים שוב ושוב על פני השטח בעקבות פיגוע טרור או מעשה אחר של אלימות, או כאשר אנו ניצבים מול נחשול הגירה שנראה בלתי ניתן לעצירה. הדאגה שלנו מתגברת, כי אנחנו מרגישים שמה שקורה היום בניס, במינכן או בברלין יכול לקרות מחר כמעט בכל פינה באירופה.

חוסר הוודאות והפחד המאפיין כיום את הנפש האירופית הורגים את הרוח. הפחד מניע את כולם – מדינות, אנשים, משפחות והשחקנים במשק – להתכרבל כקיפוד בעמדה הגנתית. מי שחי בחוויה של פחד לא ייטול על עצמו דברים גדולים אלא ייסוג למגננה. לנוכח משברים הוא יחליט שלא הרבה ניתן להיעשות בקשר אליהם, או גרוע מזה, שהם אינם משברים אמתיים. הגישה הזו לא תסייע לאירופה לכבוש מחדש את תפקיד ההובלה שלה. הישגים גדולים דורשים רוח נדיבה, ראש פתוח, לב גדול, נכונות לקלוט את כל הידע ולהישאר פתוח לרעיונות חדשים, וכן שיתוף פעולה ואמון. אם יש לך כל הדברים האלה, תוכל להשיג דברים גדולים, כפי שניסינו לעשות לאחרונה כאשר גרמנו לאיחוד רוחני של האומה ההונגרית מעבר לגבול, או כשהצלחנו להבריא את הכלכלה ההונגרית בזמן שיא כדי לפצות על הכיוון שצעדה בו בחמישים השנים האחרונות.

הרעיונות של הנשיא טראמפ

לנשיא טראמפ עדיין לא הייתה הזדמנות להפגין את התעוזה האמתית שלו. אנחנו מאחלים לו הצלחה. אף שהוא חדש בזירה הפוליטית הבינלאומית, טראמפ העלה לאחרונה שלוש הצעות לבלימת הטרור, שיש בהן ניסיון להתמודד איתו באופן מציאותי ומתוך גישה של פתרון בעיות.

ראשית, הוא אמר שאמריקה צריכה ליצור את השירות החשאי הטוב בעולם כתנאי לכל דבר אחר. אני מסכים לכך. גם באירופה, השירותים החשאיים ברמה הלאומית חייבים להיות מסוגלים לביצועים ברמה עולמית בתחומם, ושיתוף הפעולה ביניהם חייב לאפשר זאת. זהו עניין בעל חשיבות עליונה עבור ביטחוננו.

שנית, הוא קבע שיש להסתלק מהמדיניות של ייצוא דמוקרטיה כאילו הייתה סבון או טלפון סלולרי שניתן להשתמש בהם בכל השווקים ללא תופעות לוואי. גם כאן אני מסכים. חשבו על כך: מדוע כל המהגרים האלה מאפריקה חוצים את הים התיכון אפילו ברגע זה שאנו מדברים? הם מגיעים לכאן כיוון שהאירופים (ומאוחר יותר – העולם המערבי, תחת מטריית האו"ם) הצליחו להפיל את המשטר הלובי. למען הסר ספק – זה היה משטר אנטי־דמוקרטי, אך גם יציב מאוד, והוא הגן על הגבולות. עזרנו להרוס אותו, אבל לא עשינו הרבה כדי לכונן ממשלה המסוגלת לייצב את המדינה. אותו סיפור היה עם סוריה וגם עם עיראק. אם נמשיך בניסיונות דומים לייצא דמוקרטיה, נגרום בסופו של דבר לערעור היציבות באזורים שבהם היציבות המעטה שקיימת שברירית וזקוקה לחיזוק; וכך נביא לזרם בלתי פוסק של מהגרים.

ההצעה השלישית של טראמפ היא המשך של קודמותיה: הצורך לחזק את הגבולות. אנו רואים כיום שהלחץ הגדול ביותר על יבשת אירופה יגיע מאפריקה. היום אלה הן סוריה ולוב, אבל אנחנו צריכים לייצב את עצמנו לקראת לחץ הגירה שיגיע בקרוב מדרום ללוב. הרשו לי להביא כמה מספרים שייתנו לנו מושג על סדרי הגודל של גידול האוכלוסייה בעשרים השנים הבאות. אוכלוסיית מצרים תגדל מ־90 מיליון ל־138 מיליון בשנת 2050; אוכלוסיית ניגריה מ־186 מיליון ל־390 מיליון; אוגנדה, מ־38 מיליון ל־93 מיליון; אתיופיה, מ־102 מיליון ל־226 מיליון. השערה קדימה המבוססת על המגמות הנוכחיות היא תמיד בעייתית, אבל אין לנו שום דבר טוב להסתמך עליו כהכנה לעתיד יותר מאשר הידע הנוכחי שלנו.

הצעותיו של טראמפ לפחות מכירות באיומים כאלה ומציעות להם פתרונות. אירופה, לעומת זאת, נמנעת מלטפל באופן מציאותי באיומים; במקום זאת, היא מייצרת מדיניות שמתרכזת בגיבוש "פתרונות אירופיים" שאינם פותרים דבר.

אנו זקוקים ל"פחות אירופה"

לנוכח העובדה ש"הפתרונות של אירופה" אינם פתרונות, בלימת הריבונות הלאומית תהווה סכנה חמורה ביותר. ישנם איומים שכנגדם בריסל חסרת אונים, ואשר אנו נוכל להגן על עצמנו מפניהם רק כמדינות בודדות וריבוניות. במוסרנו בעיות אלה לאיחוד האירופי אנו מחלישים את עצמנו. לכן אין בררה אלא לחשוב מחדש על כל הפעולות הפוליטיות וההצעות המבקשות להעביר סמכויות ממדינות הלאום לבריסל.

במשך עשרות שנים, תשובת הזרם המרכזי לבעיותיה של אירופה הייתה "יותר אירופה". עם זאת, עלינו להכיר בכך שישנם תחומים שבהם אנו זקוקים ליותר אירופה, ותחומים שבהם אנו זקוקים לפחות אירופה. אנחנו צריכים יותר אירופה כאשר פעולה משותפת ברמה אירופית – כגון בנושאי ביטחון והגנה – יכולה לסייע למדינות החברות באיחוד להשיג את יעדיהן הלאומיים. ויכולים להיות תחומים שבהם אנו צריכים פחות אירופה, פחות סחבת ופחות נטל רגולטורי, כדי לאפשר למדינות החברות לפרוח באמצעות תחרות.

אירופאים, הן כבני אדם הן כאומות, יכולים לעשות דברים רבים ש"אירופה" אינה יכולה לעשותם. איחוד אירופי שמכיר באמת הזו ומאפשר מגוון פתרונות לאומיים, ימצא כי בעיותיה של אירופה מצטמצמות מעצמן באופן מסתורי.

____________

ויקטור אורבן הוא ראש ממשלת הונגריה.
המאמר פורסם במגזין 'נשיונל רוויו'. גרסה ארוכה יותר הופיעה ב'הונגריאן רוויו'. מאנגלית: שאול לילוב