"לא רוצים לתייג אוכלוסיות": המשטרה לא מספקת נתוני עברות מין על רקע לאומני

האם קיימת תופעה של עבירות מין של ערבים נגד יהודיות על רקע לאומני? ואם כן, מהו היקפה? אלו השאלות שחוללו סערה בדיון שנערך בוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת לפני כחודשיים, בנושא "שיעור עבירות המין בערים המעורבות". במהלך הדיון, עליו כתבנו בהרחבה ב'מידה', טענה נציגת המשטרה, סנ"צ איילת אורנשטיין, כי קיימת מגמה כללית של "ירידה" בהיקפן של "עברות מין שבוצעו על ידי חשוד לא יהודי" (מבלי להתייחס לזהות הקרבן, הנושא שלשמו התכנסה הוועדה).

אלא שלמרות בקשות חוזרות ונשנות מצד חברי כנסת מהימין, סנ"צ אורנשטיין לא הציגה בדיון נתונים שיגבו את טענותיה. כעת, המסמך שעליו התבססה הקצינה הגיע לידי 'מידה'. עיון מעמיק במסמך, שהופק על ידי לשכת השר לביטחון פנים גלעד ארדן, מוכיח לכאורה כי המשטרה עושה שימוש מניפולטיבי בנתונים, מכבסת הגדרות ומונחים ואף שוגה בחישובים מתמטיים פשוטים, במה שנראה כניסיון עיקש שלא להגיע לחקר האמת בסוגיית האלימות המינית על רקע לאומני. בין היתר עולה מהמסמך כי המשטרה מפלחת עבירות מין של לא־יהודים כלפי יהודיות, אך לא עורכת פילוח שמבהיר מיהם אותם "לא־יהודים" – פלסטינים? תיירים? מסתננים? עובדים זרים?; שבנתונים על עבירות מין בערים מעורבות לא קיים פילוח של זהות הקורבן (יהודייה או לא־יהודייה); וכן ישנו חשש לעיוות הסטטיסטיקה בערים המעורבות.

משיחות עם גורמים במשטרת ישראל מתברר כי הנתונים המעורפלים בנוגע לפשיעה מינית על רקע לאומני הם ככל הנראה תוצר של מדיניות מכוונת. גורם במשטרה אמר לנו כי בארגון נמנעים במודע מפילוח של עברות מין לפי זהות אתנית של תוקף לא־יהודי (פלסטיני, מסתנן וכו'), על מנת "שלא לתייג אוכלוסיות".

מנתוני המשטרה עולה כי בחתך ארצי, סך עבירות המין של לא־יהודים כלפי יהודיות (בשונה מהנתון הכללי של "עברות מין שבוצעו על ידי חשוד לא יהודי" שאליו התייחסה סנ"צ אורנשטיין) נותר פחות או יותר על כנו בשבע השנים האחרונות, וכי לא קיימת מגמה של ירידה בתופעה. לפי הנתונים, בשנת 2010 התרחשו בישראל 492 עבירות מין של לא־יהודים כלפי יהודיות, בעוד שבשנת 2016 אירעו 491 מקרים שכאלו. בין לבין, כפי שניתן להתרשם מצילום המסך המצ"ב, חלו לאורך השנים מגמות הפכפכות של עלייה וירידה בהיקף התופעה, ולא ניתן להצביע על מגמה ברורה. סנ"צ אורנשטיין בחרה אפוא לדלות מהמסמך נתונים מסוימים שהיו נוחים לתמונה שביקשה להציג, ולהתעלם מאחרים.

בנוסף חשוב להזכיר כי במהלך הדיון בכנסת לפני כחודשיים התברר שחלק ניכר מעברות המין של ערבים כלפי נשים יהודיות כלל אינן מדווחות למשטרה. סטודנטית באוניברסיטה העברית סיפרה לחברי הוועדה כי "יש הרבה שלא טורחות להתלונן, כי הן יודעות שלא יקרה עם זה כלום".

תוקף ללא קורבן

בהמשך המסמך של המשטרה מפורט היקף עברות המין בערים המעורבות בלבד, שעליהן כאמור נסב הדיון בכנסת, ושמטבע הדברים פוטנציאל החיכוך בהן בין יהודים לערבים גבוה יותר מאשר בערים הומוגניות. באופן תמוה, המשטרה נמנעה במסמך מלרדת לרזולוציה מפורטת יותר ולספק נתונים מזוהים על היקף הפשיעה המינית של לא־יהודים כלפי נשים יהודיות בערים המעורבות, כפי שעשתה כאמור בחתך הארצי.

המשטרה אמנם פילחה את הנתונים לפי זהות התוקף ("יהודי" / "לא יהודי" / עמודה לא מוגדרת), אך לא לפי זהות הקורבן (אישה יהודייה / לא יהודייה). בשנת 2016, לדוגמה, נפתחו לפי המשטרה 376 תיקי עברות מין ללא־יהודים בערים מעורבות, אך מהנתונים הגלויים אי אפשר לדעת בכמה מהתיקים שנפתחו הייתה המותקפת אישה יהודייה. במקביל, לא ניתן גם לדעת את שיעור הקרבנות הלא־יהודיות מבין 758 תיקים שנפתחו בשנה שעברה נגד יהודים בחשד שביצעו עברות מין.

במילים אחרות, הנתונים המופיעים במסמך המשטרתי ביחס להיקף הפשיעה המינית בערים המעורבות הם חלקיים ואינם מאפשרים להתחקות אחר המגמות הנוכחיות בהיקף הפשיעה המינית כלפי נשים יהודיות מצד גברים לא־יהודים בערים המעורבות. נתונים חלקיים ולא מפולחים אלה אינם תורמים דבר לדיון על היקף הפשיעה המינית על רקע לאומני.

נקודה בעייתית נוספת במסמך של המשטרה היא ההחלטה לסווג את תל אביב־יפו כ"עיר מעורבת", ולצרפה לרשימת שש הערים המעורבות שעליהן נסב הדיון בכנסת – חיפה, ירושלים, עכו, נצרת־עילית, רמלה ולוד. בעוד שבכל אחת מבין אותן שש הערים שיעור התושבים הלא־יהודים חוצה את רף האחוזים הדו־ספרתי (החל מ־10 אחוז בחיפה ועד 37 אחוז בירושלים), הנתונים המעודכנים ביותר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלמדים כי נכון לשנת 2013, שיעור הלא־יהודים בתל אביב (כולל יפו) עמד על 4.2 אחוז בלבד. מדובר באחוז זעום שעל פניו אינו מצדיק את הגדרתה של תל אביב כ"עיר מעורבת". כפועל יוצא של הכללת נתוני הפשיעה המינית בתל אביב – העיר השנייה בגודלה בישראל ובעלת רוב יהודי מובהק – בסטטיסטיקה של כלל עברות המין ב"ערים המעורבות", מתעוותת תמונת הנתונים הכללית לרעת האוכלוסייה היהודית.

אם במשטרה כבר טרחו להוסיף את תל אביב לרשימה, היה ניתן אולי לחלץ מהמסמך נתון עדכני בנוגע להיקף הפשיעה המינית כלפי נשים יהודיות מצד אוכלוסיית המסתננים האפריקאים. מספרם של המסתננים, לפי הערכות, חצה לאחרונה את ה־100 אלף, ומרביתם מתגוררים בשכונות דרום תל אביב, אך במסמך כלל לא מופיעים נתונים על היקף הפשיעה המינית שלהם, וזאת משלוש סיבות: המסמך נמנע כאמור מלפרט על היקף הפשיעה המינית נגד נשים יהודיות ב"ערים המעורבות"; המשטרה לא טרחה לפלח את הנתונים לפי זהותו הספציפית של התוקף הלא־יהודי (פלסטיני מיו"ש או ממזרח ירושלים, אזרח ישראלי לא־יהודי, מסתנן, תייר וכו'); המסמך נמנע מלפלח את הנתונים לפי הערים השונות. בשנת 2016, למשל, התרחשו לפי המשטרה 1,160 עברות מין בערים המעורבות, אך מהנתונים לא ניתן ללמוד כמה מתוכן התרחשו בתל אביב או בירושלים.

מלבד עיוותים מתודולוגיים, ניכר כי המסמך של המשטרה כושל גם בחישובים מתמטיים בסיסיים. בשנת 2016, לדוגמה, נפתחו לפי המשטרה 758 תיקי עברות מין נגד יהודים, 376 נגד לא־יהודים ו־34 עברייני מין נוספים לא הוגדרו כלל על ידי המשטרה (במשטרה לא הגיבו לפנייתנו בנוגע לחסרי ההגדרה). חישוב פשוט של שלושת הנתונים מעלה כי סך עברות המין בערים המעורבות בשנת 2016 עומד על 1,168, אך במסמך המשטרתי מופיע במקום זאת המספר "1,160".

לא מדובר במעידה חד פעמית. ב־2015, סך תיקי עברות המין שנפתחו בהתאם לצירוף הנתונים השונים היה אמור להיות 1,234, אך במסמך נכתב "1,224". ב־2014 נפתחו 179 תיקים באשמת אונס נגד יהודים, בעוד 101 נפתחו נגד לא יהודים וזהותם של 4 נוספים לא הייתה מוגדרת. חישוב שלושת הנתונים היה אמור להוביל לתוצאה של פתיחת 284 תיקי אונס ב־2014, אך במשטרה קבעו כי נפתחו רק 280 תיקים שכאלו. במקרים נדירים קיימת התאמה בין העמודות השונות, בעיקר כאשר מדובר במספרים נמוכים יחסית. השגיאות הללו אמנם אינן משנות את התמונה הכוללת, אך יש בהן כדי להעיד על הרשלנות שבה הוכן הדו"ח ועל התייחסות לא רצינית לנושא. תגובת המשטרה שתובא בסוף הכתבה אינה כוללת התייחסות לעניין זה.

"התופעה מטואטאת מתחת לשטיח"

בעשור האחרון הולכת וגוברת המודעות בעולם לתופעת השימוש באלימות מינית כנשק מלחמתי. בהחלטה שהתקבלה פה באחד בשנת 2008, קבעה מועצת הביטחון של האו"ם כי ניתן יהיה לתבוע בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג על מעשי אלימות מינית המתרחשים במהלך עימות צבאי. "אונס וצורות אחרות של אלימות מינית יכולים להוות פשע מלחמה, פשע נגד האנושות או מרכיב של רצח עם", נכתב בהחלטה. בישראל, משרד הביטחון החל להכיר בשנים האחרונות בנשים שהותקפו על ידי ערבים כנפגעות פעולות איבה.

לצד ההכרה הגוברת באלימות מינית על רקע לאומני, קיימת גם הכחשה של התופעה. על פי דיווח ב'וויקלי סטנדרט', בכיר לשעבר במשטרת שטוקהולם הודה שרשויות החוק בשוודיה טייחו תופעה רחבת היקף של הטרדות מיניות מצד מהגרים כלפי נשים שוודיות במהלך פסטיבלי מוזיקה שנערכו במדינה. לדברי אותו בכיר, הדבר נעשה מסיבות פוליטיות ו"כדי לא לשחק לידי מפלגת 'הדמוקרטים השוודים'", הדוגלת במדיניות הגירה נוקשה.

גם בישראל, כאמור, קיימים סימנים מדאיגים של ניסיון להעלים עין מהתופעה. מסתבר כי גם בשב"כ לא ששים להתייחס לאלימות מינית על רקע לאומני. במענה למכתב ששלחה ח"כ יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו) לראש השב"כ בבקשה לקבל נתונים על היקף הפשיעה המינית על רקע לאומני, נמסר מהאגף לפניות ציבור של משרד ראש הממשלה כי השב"כ "לא מכיר תופעה" של "טרור מיני".

ניצב בדימוס אריה עמית, שפיקד בעבר על מרחבי דן וירושלים וכיהן כראש אגף המבצעים במשטרה, התייחס בעבר לסוגיה בדף הפייסבוק שלו. "אסור כמובן לדבר על כך בקול רם, זה כל כך לא פוליטיקלי קורקט", כתב  עמית במאי 2015. "זה כמו כל הבעיות בשכונה שלנו – מטואטא מתחת לשטיח וזה 'נגוע' בגזענות".

לאחר פרישתו מהמשטרה התפקד עמית למפלגת העבודה, אך זה לא מנע ממנו להודות כי "יש בעיה קשה, נרחבת, מציקה מאד, ובלתי מטופלת – הטרדות מיניות גסות ואגרסיביות של נערות ונשים על ידי ערבים" במקומות ציבוריים ברחבי המדינה. "העלאת הבעיה איננה גזענות", הבהיר עמית, שחתם את הפוסט שלו באמירה: "ואל תגידו שגם יהודים עושים זאת. זה נכון, אך ממש לא רלוונטי". הפוסט המדובר נכתב כאמור לפני קרוב לשנתיים. כשפנינו אליו עתה בבקשה לשוחח על הנושא, השיב עמית כי הוא "לא עוסק בזה".

"המשטרה עיוותה וסילפה נתונים"

ח"כ מלינובסקי שיזמה את הדיון הקודם בכנסת, ומתכוונת לזמן בקרוב דיון נוסף בנושא בוועדת הפנים, משוכנעת כי במשטרה ובשב"כ בוחרים במודע להתעלם מן התופעה. "טיפול בבעיה מתחיל בהכרה בה", אומרת מלינובסקי, "חייבים להכיר בכך שיש תופעה של הטרדות והטרדות מיניות של ערבים כלפי יהודיות ברחבי הארץ, בערים מעורבות וביישובים הסמוכים ליישובים ערביים. כל עוד אנחנו חיים בהכחשה, נשים רבות ימשיכו לסבול ולהיפגע".

מלינובסקי שלחה בימים האחרונים מכתבים למפקדי מחוזות המשטרה ברחבי הארץ ולממונה על חופש המידע במשטרת ישראל, בבקשה לקבל נתונים מפורטים אודות היקף הפשיעה המינית של לא־יהודים כלפי נשים יהודיות ולא־יהודיות, בדגש על עברות מין שביצעו פלסטינים.

"צר לי שמשטרת ישראל עיוותה וסילפה את הנתונים, כשטענה שחלה ירידה בהיקף התופעה", היא אומרת. "מהנתונים שהמשטרה בעצמה מסרה מתברר כי הדבר פשוט אינו נכון. כמו כן, מוזרה בעיניי העובדה שהשב"כ אינו מכיר כלל בתופעה ואין לו שום נתונים בנושא".

פשיעה מינית נחשבת לאחת מעברות האלימות החמורות ביותר בספר החוקים. ראוי להקשיב היטב לדבריה של ענת קאפח מלוד, שבתה הותקפה מינית בידי ארבעה ערבים כשהייתה בת 14. "אני מסתכלת לכולכם בעיניים", אמרה קאפח בקול חנוק בדיון האחרון בוועדת הכנסת. "מערך ההסברה במגזר הערבי לוקה בחסר. בערים המעורבות קל לצעירים הערבים לבוא אלינו (ליהודים). יש אלפי נערות מפוחדות בכל רחבי הארץ. צריך לדאוג שהן לא יעברו את החוויה שעברה הבת שלי. אסור לכם לשתוק".

תגובת משטרת ישראל: "אנו דוחים בתוקף את הטענה המופרכת לכך שנציגת המשטרה היא זו שהטעתה את הוועדה. הנתונים שהוצגו על ידי מי ממשתתפי הוועדה אינם משקפים בשום אופן את הסוגיה אליה נדרשה נציגת המשטרה להתייחס, או את הנתונים הרלוונטיים עליהם התבססה. נתוני המשטרה הרלוונטיים יימסרו בהמשך באופן סדור לכנסת".