תומכי הרעיון החדש-ישן של "שלום אזורי" מתעלמים מהאיבה והחשדנות ההדדית בין הפלסטינים לאחיהם הערבים. אבו־מאזן וחבורתו מעדיפים לראות לצדם את מדינות אירופה, בתקווה שהן יכפו על ישראל "פתרון"
הנה חוסר הבנה יסודי: מדינות ערב יכולות לסייע בהשגת שלום במזרח התיכון באמצעות שכנוע, או ליתר דיוק הפעלת לחץ על הפלסטינים לעשות ויתורים לישראל. רושם זה הוא מטעה ומופרך כאחד.
לאחרונה החלו גורמים בישראל ובוושינגטון לדבר על 'גישה אזורית' לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. לפי השקפה זו, מדינות ערביות רבות ככל האפשר יהיו מעורבות באופן ישיר במאמץ להגיע להסכם כולל ובר־קיימא בין ישראל לפלסטינים. תומכי 'הגישה האזורית' מאמינים כי למדינות ערביות כמו ירדן, מצרים, לבנון, קטאר וערב הסעודית יש די והותר מנופי לחץ על הפלסטינים כדי לכפות עליהם לקבל הסכם שלום עם ישראל.
הפלסטינים, לעומת זאת, מיהרו לפטור את הרעיון כעוד קונספירציה אמריקנית־ישראלית־ערבית לחסל את עניינם ולאלץ אותם לוויתורים בלתי מקובלים. חלק עיקרי מ"וויתורים בלתי מקובלים" אלה הוא הכרה בישראל כמדינה יהודית, וּויתור על זכות השיבה של מיליוני פליטים פלסטינים לישראל.
מה שהרעיון האמריקני־ישראלי ל'שלום אזורי' מחמיץ הוא העובדה שהפלסטינים פשוט אינם סומכים על אחיהם הערבים. הפלסטינים רואים ברוב המנהיגים והמשטרים הערביים 'בובות' בידי ארה"ב ובעלות בריתה 'הציוניות'. גרוע מכך, פלסטינים רבים מתייחסים לעתים למנהיגים ומשטרים ערביים כאילו היו אויביהם האמתיים. הם מעדיפים שצרפת, שוודיה, נורווגיה ובלגיה הן שיפקחו על תהליך שלום עם ישראל, ולא אף אחת ממדינות ערב.
באופן כללי, הפלסטינים בוטחים במדינות מערביות יותר מאשר באחיהם הערבים. זו הסיבה לכך שהרשות הפלסטינית בראשות אבו־מאזן ממשיכה להתעקש על ועידה בינלאומית כדרך המועדפת מבחינתה להשגת שלום באזור, ולא על 'גישה אזורית' שתעניק למדינות ערב תפקיד מרכזי בפתרון הסכסוך. מעורבות ערבית בתהליך השלום עם ישראל היא למעשה הדבר האחרון שאבו־מאזן והפלסטינים מעוניינים בו.
הסיוט של מדינות ערב
האני אל־מסרי, פרשן פוליטי פלסטיני בולט, ביטא ספקנות זו ביחס לתפקידן הפוטנציאלי של מדינות ערב בתהליך השלום במזרח התיכון. הוא מאמין למעשה כי הערבים רוצים לעזור לישראל "לחסל" את העניין הפלסטיני, וצופה כי ההתקרבות האחרונה בין ישראל לחלק ממדינות ערב תיתן רוח גבית ל"כל קבוצות האופוזיציה והג'יהאד" הנלחמות במשטרים הערביים.
לדברי אל־מסרי, לא ברור גם אם יש בכלל מדינה ערבית, במיוחד כזו שגובלת עם ישראל, הנלהבת לנוכח 'הפתרון האזורי'. הירדנים, למשל, מודאגים מכך ש'פתרון אזורי' יקדם את הרעיון של החלפת המשטר ההאשמי במדינה פלסטינית. חשש זה הדהד בדבריו של שר ההסברה הירדני לשעבר, סאלח אל־קלאב, שגינה את השיח על 'ועידה אזורית' והתייחס אליו כ"מתנה רעילה" וכ"קונספירציה" נגד ירדן והפלסטינים.
המצרים מצדם חוששים כי 'גישה אזורית' פירושה ויתור על שטחים מסיני לטובת הפלסטינים שברצועת עזה – רעיון מאוד לא פופולרי במצרים. ויש להם, למצרים, סיבה טובה לדאגה: חלק ממנהיגי ערב וכמה מדינות הביעו עניין ברעיון זה.
הלבנונים מודאגים מכך ש'פתרון אזורי' יאלץ אותם להעניק אזרחות מלאה וזכויות שוות למאות אלפי פליטים פלסטינים החיים בלבנון. במשך עשרות שנים חלמו לבנונים על היום שבו יצליחו להיפטר ממחנות הפליטים הפלסטינים ותושביהם, הנתונים זה זמן רב לאפרטהייד ולחוקים מפלים.
מדינה סמוכה נוספת, סוריה, טרודה מדי בקריסתה שלה מכדי לתת את דעתה על שלום בין הפלסטינים לישראל. מלבד זאת, מתי אי־פעם הביעו הסורים דאגה לפלסטינים? מאז תחילת מלחמת האזרחים לפני חמש שנים נהרגו למעלה מ־3,400 פלסטינים, ואלפים נוספים נפצעו. בנוסף, יותר מ־150 אלף פלסטינים נאלצו להימלט מסוריה למדינות ערב השכנות או לאירופה. המשטר הסורי אדיש לגורל אזרחיו הנטבחים מדי יום במספרים גדולים, למה שיהיה אכפת לו מפלסטינים? יהיה זה סיוט סורי ליישב מחדש פלסטינים ולהעניק להם זכויות מלאות ואזרחות. כמו רוב מדינות ערב האחרות, גם סוריה רק רוצה שהפלסטינים שלה ייעלמו.
אם כן, ירדן, מצרים, לבנון וסוריה זהירות למדי בקשר ל'פתרון האזורי'. ואין זה פלא: הוא מהווה איום גדול על ביטחונן הלאומי. מי הן אפוא המדינות הערביות שיסייעו לשים קץ לסכסוך הישראלי־פלסטיני – ערב הסעודית? קטאר? כוויית? עומאן? תוניסיה? מרוקו? נו, באמת.
מתנגדים לנורמליזציה עם ישראל
ישראל כמדינה יהודית היא לצנינים מבחינת שאיפותיהם של הפלסטינים. שום מנהיג ערבי בעולם לא יוכל לשכנע את הפלסטינים לוותר על זכות השיבה, או לקבל פתרון המאפשר לישראל להותיר בידיה את השליטה על חלקים מסוימים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. כל מנהיג ערבי או פלסטיני שמקדם פשרה כזו שם נפשו בכפו, וההיסטוריה הפלסטינית תזכור אותו כ"בוגד" שמכר את נשמתו ליהודים ונכנע ללחצים אמריקניים וישראליים.
יתרה מזאת, אבו־מאזן והרשות הפלסטינית רחוקים מלהיות מעוניינים בהתקרבות ערבית־ישראלית כלשהי. היו"ר הפלסטיני וחבורתו ברמאללה כבר מדירים שינה מעיניהם בגלל השיחות בין ישראל לכמה ממדינות ערב, בפרט סעודיה ומדינות המפרץ האחרות. זוהי 'נורמליזציה', פשוטו כמשמעו. בעיני הרשות הפלסטינית, 'נורמליזציה' כזו תשרור רק לאחר שישראל תיכנע לדרישותיה.
שר החוץ של הרשות, ריאד אל־מלקי, הבהיר השבוע כי הפלסטינים דוחים את רעיון 'הפתרון האזורי' שיעניק לערבים תפקיד בתהליך השלום. לדבריו, נתניהו טעה בחושבו שההתקרבות בין ישראל לחלק ממדינות ערב תפיק תוצאה חיובית כלשהי. אל־מלקי גינה את 'הגישה האזורית' של ראש ממשלת ישראל כ'מדיניות מעוותת', והוסיף: "נתניהו סבור כי יוכל לאלץ את הפלסטינים להיכנס למשא ומתן באמצעות יצירת קשרים עם ממשלות ערביות". לדבריו, הפלסטינים מעוניינים לראות לצדם כשהם מנהלים משא ומתן עם ישראל את האירופים, לא את מדינות ערב.
שר החוץ הפלסטיני אומר בעצם שכאשר מדובר בניסיון לחסל את ישראל בהדרגה, הפלסטינים מעדיפים לראות במגרש שלהם את האירופים ולא את אחיהם הערבים. לפלסטינים נדמה שזהו הימור בטוח יותר.
כך או אחרת, כל 'פתרון אזורי' שיהיו מעורבות בו מדינות ערביות נידון לכישלון, שכן הפלסטינים ואחיהם הערבים שונאים זה את זה. יתר על כן, גם אילו הסכים אבו־מאזן לתנאים שברית כזו הייתה מכתיבה לו, אנשיו היו דוחים אותם. כל פתרון המוצע על ידי ממשלות ערב ייחשב תמיד כ'תכתיב אמריקני־ציוני'.
הנה מה שהפלסטינים רוצים באמת: להשתמש באירופים כדי לכפות 'פתרון' על ישראל. זו הסיבה לכך שאבו־מאזן דבק ברעיון הוועידה הבינלאומית כמו כלב הנאחז בעצם שלו בחירוף נפש.
_________________
חאלד אבו־טועמה הוא עיתונאי ירושלמי עטור פרסים. המאמר פורסם באתר מכון 'גייטסטון'. מאנגלית: שאול לילוב
נהרגו הרבה יותר מ3400 פלסטינים בסוריה – רק במחנה הפליטים ירמוכ נהרגו 30,000 בחמש השנים האחרונות.
לרוב הכותב כותב דברי טעם. בפעם זאת הוא מפספס לחלוטין את הרציונאל בחושבו שהאינטרסים הפלסטינים הם אמת המידה למהלך האיזורי. ההפך הוא הנכון. עד עתה הנוסחה בין ישראל למדינות ערב הייתה זו: אם אתם רוצים להשיג נורמליזציה עם מדינות ערב, עליכם [ישראל] להשיג שלום עם הפלסטינים. כך יצא שהמנייה של הפלסטינים הרקיעה שחקים – מה שאפשר להם להקפיץ את דרישותיהם: "הרי בלעדנו לא תשיגו [אתם הישראלים] את התועלת הגלומה בנורמליזציה עם הערבים". והנה הגישה האזורית יכולה להפוך את התמונה. מבחינה רטורית מדברים על הסכם שלום עם הפלסטינים במסגרת כלל אזורית. מבחינה פרקטית אפשר לנסח הסכם "שלום מינוס" בו מסכימים פחות או יותר על מערכת הבנות פרקטיות בין ישראל למדינות ערב [מסחר, סוג של שת"פ בטחוני נגד האיראנים וכו'] ומותרים בצד "לרגע", שיהיה כמובן נצח, את העניין הפלסטיני. כך יוצא שהפלסטינים מבודדים. מנוף הלחץ שלהם כחוליה המאפשרת נורמליזציה עם מדינות ערב מנוטרל. וזה דבר טוב כי הדבר יאלץ את הפלסטינים להעריך מה הם באמת שווים ומה הם באמת יכולים לדרוש. במקום חלומות באספמיה, אולי, והאולי הזה הוא מאוד אולי, הם יסתכלו על המציאות נוכחה ויבינו שיש מה שאפשר לקבל ויש מה שאי אפשר לקבל. אך הניסיון מלמד שהפלסטינים מעדיפים את הדימיון והמיתוס, את המפתח, רגבי האדמה ועץ הזית שסבא רבא שתל. ואולי דווקא כאשר יגלו שלמעשה מדינות ערב וישראל עקפו אותם בסיבוב, אולי חלקם יניחו לאלה וישאלו כיצד נאפשר לילדינו חיים טובים יותר. מסופקני.
מצידה של ישראל, כל התעסקות עם הפלסטינים, שהיא מעבר לשמירת המצב הקיים וכיבוי שריפות לפי הצורך, מיותרת. הסטטוס קוו, למרות שכבר חמישים שנה הוא"אינו יכול להימשך" מועיל לישראל ומקטין בהדרגה את ממדי הבעיה הפלסטינית. מדינות אירופה אכן מטרידות את ישראל מעת לעת ביוזמות שלום מופרכות, אך הן עצמת הולכות ושוקעות בביצת האיסלם הסמיכה, עם קשיים כלכליים, מהומות ומלחמה באופק הלא רחוק, כך שהלחץ שלהן הופך חסר משמעות יותר ויותר.
תנו לפלסטינים לסרב, תנו לישראל להמשיך לצמוח ולהתפתח. הכל בסדר.
ותמשיכו לבנות ולבנות, ולאמץ את דוח אדמונד לוי כדי שלא יהרסו את מה שבניתם ותמשיכו להילחם בטרור בכל הכח ותשנו את החוקים כדי שתוך יומיים יהרסו את בית המחבל ללא משפט ויגרשו את משפחתו. מה שיש כאן בסטטוס קוו זה השתלטות זוחלת של הפלשתינים והערבים על קרקעות המדינה וג'יהאד יומיומי. זה שאתה נאחז בסטטוס קוו לא אומר שאתה לא צריך לטפל בבעיות האלה.
מתי נבין שזה לא מעניין מה הפלשתינים רוצים? הערבים בכל העולם תמיד מתווכחים בינם לבין עצמם, ולא מסכימים על כלום. לא מסכימים מי יהיה המנהיג, בונים לעצמם שבטים וקבוצות ונלחמים בינהם.
זה לא מעניין כי ישראל היא מדינת היהודים היחידה בעולם, וכל משאביה והאנרגיות שלה צריכות להיות למטרה אחת. מה טוב ליהודים? ישראל יש לה תפקיד מול היהודים היושבים בה, ומול היהודים בעולם.
אף אחד לא ידאג ליהודים חוץ מאיתנו. כל העולם דואג לשטויות של הפלשתינים, ואף אחד לא ידאג לנו. אנחנו צריכים לדאוג אך ורק לאינטרסים של היהודים במדינת היהודים. הערבים יצטרכו להתאים את עצמם. אם לא טוב להם – שילכו. יש 22 מדינות ערב. יש 57 מדינות מוסלמיות. לא תפקידנו להחליט לגבי גורלם, ולשאול את דעתם. זה לא רלבנטי. וזה מה שצריך להסביר לעצמינו ולעולם.
"פתרון אזורי" כנראה לא יוכל לפתור את הסכסוך. אבל יוכל, אולי, לצמצם את הלחץ הבינלאומי, שחלקו ממומן ומוזמן ע"י מדינות המפרץ:
http://m.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=3459
אולי הוא יוכל גם לצמצם את התמיכה שלהם בטרור הפלסטיני. הבעיה בזה היא שרוב המימון הפלסטיני מגיע מאירופה, ארה"ב, וישראל…
הגולם קם על יוצרו – מדינות ערב, לרבות הליגה הערבית, הן שיצרו את הבעיה הפלשתינית, ולכן הן אלו שצריכות לפתור אותה, והן גם יכולות. למשל, הנסיך הסעודי אמר בשבוע שעבר שיש לסעודיה אמצעים כלכליים לאפשר פיצויים וקליטה של הפליטים הפלשתינים כאזרחים שווים במדינות ערב – ספק אם הפליטים יבחרו להישאר בשוליים של העולם הערבי, בתנאי אפרטהייד, כשברור להם שזכות השיבה היא חלום באספמיה שההנהגה הפלשתינית מטפחת כדי לשמר את הסכסוך…
אכן, צריך לנצל אמירות כאלה של נסיכים סעודיים, ולהפוך אותם מדיבורים בעלמא למעשים.
ומוטב שיפעלו לאזרח את תושביה הערביים של יו"ש תחילה, שהם אלו המהווים סכנה בטווח הקרוב למדינת ישראל.
זה צריך להיות בראש סדר העדיפויות של ישראל, ורק אם יושם על זה דגש – יש מצב שזה יקרה אי פעם.
הפלסטינים הם המיץ של הזבל המוסלמי.הימים בהם מדינות ערב היה להם מנוף על ישראל חלפו .ישראל מעצמה.היא שרדה את אובמה המחבל אוהב הפלסטינים וגברה עליו.הפלסטינים עוד שיכורים מתמיכת דמאל בזוי ישראלי ומדינות תומכות נאצים כמו שוודיה ונורבגיה שההשפעה שיש להם על ישראל זה כמו ההשפעה שיש לי על גידול תירס בירח .הפלסטינים הביאו על עצמם את מצבם .
לא חשוב מה הערבים רוצים, חשוב מה די(נ)קטטורה-הדיקטטורה של הסמול מבג״צ-המשפח-הסמולני באלקודס, מכתיבים לעם שלם, מבלי שמשהו בחר בהם. כל זמן ש׳חבר מביא חבר׳ באירגון הבוגדני הזה, אנחנו בצרות.
לא חשוב מה רוצים הפולש.תינים, יהיה מה עושים היהודים-הציונים, ללא די(נ)קטטורה של בג״צ-המשפח-הסמולני באלקודס.
נקודה למחשבה. הערבים מבינים טוב מאוד מה הוא ערבי. האירופאים התמימם אינם מבינים כהוא זה במנטליות הערבית ובבגידה שלהם שמילה אינננה מילה והבטחה היא כמו חוזה על קרח