דו"ח המבקר על 'צוק איתן' עוסק באובססיביות בנהלים ותהליכים, אבל אין בו תשובה לשאלה המהותית: מדוע צה"ל הפסיק לחשוב ולפעול כמו צבא מנצח
דו"ח מבקר המדינה על 'צוק איתן' משקף היטב את הידע הצבאי של כותביו: אפס. זהו כנראה ההסבר לכך שהדו"ח בחר להתמקד בנהלי עבודה ולא בעניינים של מהות, כמו למשל מה עמד מאחורי התעקשותם של הצבא ושר הביטחון להציג לממשלה את ההפצצה מהאוויר כחלופה היחידה לפעולה נגד חמאס.
לא פעולות הקבינט ומה שחבריו ידעו או לא ידעו, אמרו או לא אמרו, הם שצריכים היו לעמוד במרכזה של הביקורת. בקצה התהליך שאותו מבקר המבקר עומדים אזרחי ישראל, שגם אחרי הדו"ח ממשיכים לא לקבל תשובה רשמית לשאלה איך קרה שצבאם הגדול, המשוכלל והיקר כל־כך, סיים ב"הבנות" ולא בהכרעה מוחצת 52 ימים של לחימה מול ארגון טרור קטן שמפקדתו שוכנת שלושה קילומטרים מהגבול.
דו"ח המבקר כולל בעיקר עיסוק אובססיבי כמעט בנהלים, תקנים, כפיפויות ותהליכים. אין בו כל ערך למי שמתכונן לסיבוב הבא מול חמאס או חיזבאללה. עם זאת, הדו"ח מלמד היטב על מה שהוא כלל לא עוסק בו, וזו השאלה מדוע צה"ל הפסיק לחשוב ולפעול כמו צבא מנצח. הציבור שסמך על צה"ל ושלח אליו את מיטב בניו, נדהם לגלות במהלך המבצע צבא שפעל לאורה של "רוח צה"ל" החדשה, זו שעוצבה מאז ראשית שנות התשעים, בעיקר על ידי יעלון כרמטכ"ל ושר הביטחון. יעלון לא היה לבד. מקהלת המאמינים שהוא ניצח עליה שרה בהתלהבות שירי תהילה לרעיונות צבאיים מופרכים והזויים, שפכו את צה"ל לצבא מבולבל, הססן ונטול רצון אמיתי לנצח, העוסק ברצינות תהומית ב"ערכים" וב"מוסר" במקום בחינוך אנשיו לניצחון. עשרים שנה ויותר של שטיפת מוח עצמית שכנעו את הקצינים ששכנעו את הקבינט בכך שדרך הפעולה היחידה האפשרית להפסקת האש מעזה היא הפצצות מהאוויר.
הממשלה או הקבינט אינם יכולים למלא את מקומו של צה"ל בהצעת דרכי פעולה אפשריות מול איום כלשהו. הכנתן של אלה היא תפקידו הבלעדי של צה"ל. כך למשל, ממשלת ישראל לא הייתה מאשרת את מבצע אנטבה אם צה"ל היה מודיע שאין לו פתרון צבאי לבעיה. הקבינט לא קיים דיון בחלופות אחרות להפצצות מהאוויר מכיוון שצה"ל ושר הביטחון, שהתעקש לאורך כל כהונתו לתפקד כרמטכ"ל־על, לא הניחו על שולחן הממשלה כל חלופה אחרת.
ערב המלחמה בעזה לא היה חסר לצה"ל מודיעין על המנהרות. הצבא שכבר חווה את חטיפת שליט ידע היטב על קיומן, משמעותן והאיום הגובר הנשקף מהן. אבל כשיש מודיעין ואין רצון, מופיעים התירוצים המלומדים שתמציתם היא "למה לא לעשות". על פי הדו"ח, התירוץ הנבחר לאי־העשייה הנחוצה היה היעדר טכנולוגיה לפתרון איום המנהרות. כאילו שהבעיה היא המנהרות לכשעצמן, ולא מי שמחליט להפעיל אותן.
ב'צוק איתן' עמד צה"ל חסר אונים כמעט מול חמאס, מכיוון שהוא התכחש מספיק זמן לפני כן לעקרונות המקצוע הצבאי. לאותה לקות נוספו פיתויי הטכנולוגיה יחד עם החשש מנפגעים, מתקשורת ואולי גם מוועדת החקירה הצפויה, וכך נשכח מצבאנו הלקח הבסיסי על כך שמלחמות מוכרעות קודם כול בתודעתם של מקבלי ההחלטות בעורף.
צה"ל ושר הביטחון לא הציגו ולו פעם אחת דרך פעולה שתיצור איום מהיר וממשי על נכסים חיוניים להנהגת האויב, זו שהורתה על השימוש במנהרות וברקטות. בהיעדר לחץ כזה עליהם, חשו מנהיגי חמאס שיש בידם כל הזמן שבעולם כדי להמשיך ולשגר ללא הפרעה רקטות לאוויר ולוחמים למנהרות. קשה להאמין, אבל נדרשת בורות נדירה במקצוע הצבאי כדי שקצינים בכירים יאמינו ברצינות בדרך פעולה שנכשלה לאורך כל ההיסטוריה הצבאית. לצערנו למדנו שוב, וביתר שאת, את מה שכבר ידענו קודם, שזו בדיוק הייתה דרך הפעולה של צה"ל בקיץ 2014.
צה"ל כמיקרו-קוסמוס של החברה הישראלי.
מאז 1973 לערך, אנחנו מבולבלים. איבדנו את האמונה בצדקת הדרך, למרות שצדקת הדרך עדיין עומדת שם בשוליים, מבוישת, ואף אחד לא אוסף אותה ומאמץ אותה אל חיקו.
המאבק שלנו בערבים – צודק.
השיטות שלנו – מוסריות.
החברה שלנו – חזקה.
לכאורה, כל המרכיבים למתכון מושלם. ברם, דבר אחד חסר מאוד – המורל שלנו בשפל, לפחות בהקשר הזה. באיזשהו שלב, שכחנו למה אנחנו פה; מה הביא אותנו לפה, למה דווקא לפה, למה דווקא עכשיו. לכל השאלות הללו תשובות ברורות – המקום הזה שלנו בזכות ולא בחסד, מתוקף ההסטוריה שלנו כאן ומתוקף ההכרה החוקית של מדינות העולם בהסטוריה זו (למרות הנסיונות מאז לחזור בהם, לפחות בחלקם, מהכרה זו). הרשינו לגורמים חתרניים מפנים ומחוץ, לטפטף לנו רעל אל הבאר בשם עקרונות מוסר בלתי מוצדקים ושקריים, השמים את אויבינו לפנינו. נתנו לתיאוריות יחסיות להשתלט לנו על המחשבה החופשית. שכחנו שלפעמים התמונה דווקא די פשוטה, ויש טובים ורעים, גם אם הטובים לא תמיד צודקים והרעים לא תמיד טועים. זה לא סרט הוליוודי, זו המציאות הישראלית. סרט בורקס, כולל הבדיחות הזולות ועם יותר מדי מבטא.
לכן אני אומר – הרימו נס בגאווה ואימרו – אנחנו יהודים, ואנחנו ישראלים, ואנחנו מצוינים! ואין לנו במה להתבייש, כי במקומות היחידים שבהם אנחנו לא בסדר – זה נובע מטעות ולא מזדון, או מאיזשהו כשל אינהרנטי מדומיין שמנסים למכור לנו. הקשיבו למבקרים, בסבלנות ובאהבה, אבל את המלעיזים – השליכו מכם והלאה.
ישראל – הבית של העם היהודי. צה"ל – המגן שבאמצעותו נשמור על הבית. הדמוקרטיה והחברה הישראלית – הבסיס הערכי האיתן שלנו, שישמור עלינו מפני החולשות הטבעיות בנפשנו.
אני לא נוסטלגי (לא מספיק מבוגר בשביל זה), אבל בדמיוני אני בהחלט מתגעגע לימי הגאווה הללו. מי ייתן וישובו, אבל זה לא יקרה מעצמו.
ואני מתנצל על ההשתפכות, פשוט יש כאן כאב אמיתי. אני לא אשכנע את המשוגעים ואין לי צורך מיוחד להטיף למקהלה, אבל אולי, רק אולי, קורא את השורות האלו עכשיו הרמטכ"ל/ראש הממשלה/נשיא ביהמ"ש הבא. ואולי, רק אולי, זה יזיז משהו. אבן קטנה שתתחיל מפולת. אולי.
אוריאל – אתה בהחלט צודק.
טפטוף (ואולי מבול) עמותות "השלום" (שמאל קיצוני) הדורשות צבא מוסרי יותר , צבא המתחשב בערך חיי האויב כאילו זה הפרמטר היחיד שצריך לקחת בחשבון במלחמה , יפגע אנושות במדינת ישראל …
לשמחתי , ההתעוררות בצד הימני בישראל לא רק זועקת בשנים האחרונות אלא מחזירה מלחמה שערה בגופי השמאל הארורים שצמחו לנו כאן עם השנים.
כותרת הכתבה תמצתה במדויק את הרעיון .
אני ממליצה לחזק את האמונה בצדקת הדרך על ידי לימוד היסטוריה ואסלאם.
כדאי לקרוא את הספרים הבאים:
1. A God Who Hates – "אלוהים ששונא" כדי להבין לעומק את החברה השבטית ערבית מוסלמית. ברגע שמבינים, מפסיקים כבר את ההשוואות המטופשות של השמאל שכביכול אנחנו יורדים לרמה שלהם. חברים, בסיום הספר תבינו שתהום פעורה ביננו לבינם שלא ניתן כלל לגשר וברור לגמרי לגמרי מי צודק כאן.
2. From Time Immemorial – "מאז ומקדם" ספר מדהים על חיי היהודים בארצות ערב. על ההשפלות שעברו, על הפרעות, חילול בתי כנסת וכו' ועל ההיסטוריה של הסכסוך היהודי ערבי בארץ ישראל עוד הרבה לפני שמדינת ישראל קמה, וגם לאחריה. זה ספר שבו תבינו כמה השקרים בלתי נתפשים. כל המטרה של השקרים האלה הם לעוות את ההיסטוריה ולעשות דה לגיטימציה ודה מורליזציה לעם היהודי החי במדינתו.
3. The Politically incorrect guide to Islam – מי שקורא את הספר הזה רוצה לעשות דבר אחד. להעיף את כל המוסלמים מהארץ שלנו.
4. "תעשיית החמלה" – להבין כיצד מדינות העולם השלישי באפריקה ובאסיה מתנהגות בשיא האכזריות והציניות, ובתגובה הארגונים הבלתי ממשלתיים של האו"ם, הממומנים בידי מדינות העולם החופשי, כביכול באים לסייע – ובפועל הם מחמירים, ומאריכים סכסוכים בעולם. כמובן שהם גם מהווים מקור לשחיתות, גניבות, ומעילות מהרגע שהכסף יוצא ועד שהוא מגיע ליעדו. זה האו"ם שמטיף לנו מוסר. אלה המדינות שמרשות לעצמן לגנות את ישראל. מי שקורא מבין את הצביעות וההתחסדות ומפנים את העובדה שמדינת ישראל ועם ישראל, על כל חסרונותיו, הוא קודם כל צודק, ומוסרי פי מיליון מכל המדינות המתנשאות והמטיפות.
יש עוד ספרים ששווה לקרוא כמו "תעשיית השקרים", "כופרת", "נוודת" ועוד. הספרים האלה יפתחו לכם את העיניים לראות איך הדברים באמת לעומת מה שלא מפסיקים לטפטף לנו בתקשורת השמאלנית.
לא היתה "הכרעה" – לא מוחצת ולא בכלל – לא בצוק איתן, לא בעמוד ענן ב- 2012, לא בעופרת יצוקה ב- 2009 ולא בחומת מגן הרחוקה ב- 2002, שלא לדבר על לבנון 2006 – קודם כל משום שהדרג המדיני לא דרש מהצבא השגת נצחון בשטח, אשר משמעותו היא הכרעה. מרגע שמטרות המבצעים הללו היו כה קטנות ושוליות, אפשר היה לטעון לאחר המבצעים, ש"מטרותיהם" הושגו. האם אותן מטרות, ככל שהיו, תאמו את צרכיה המדיניים והבטחוניים של ישראל? זו כבר שאלה אחרת, ותפקידה של ההנהגה הפוליטית, הממשלה והכנסת, לדון ולהכריע בעניין. אבל ההנהגה הפוליטית, למרות מבקר המדינה, ועדות חקירה, תקשורת וכו' וכו', אינה יכולה להתחמק מאחריותה העליונה למצב כלפי אזרחי ישראל. לטוב ולרע.
ההתנהלות העלובה של קציני צה"ל הבכירים ב"מלחמות" כנגד החמס,חיזבאלה ושאר ארגוני הטרור,כמו גם ההתנהלות הפוליטית של השמאל בחיפוש "פתרון" מול אויבנו,הם המחשה מצוינת של אמרתו של היהודי החכם,אלברט איינשטיין: "מהי מהות הטיפשות האנושית ? לעשות פעם אחר פעם את אותו הדבר ולצפות לתוצאה אחרת"…
ועוד משהו על השאיפה המתמדת של השמאל הישראלי ל"אופק מדיני": איזה אירוניה,מהו אופק ? זה משהו שככל שמתקרבים אליו הוא מתרחק ואף פעם לא מגיעים אליו…
אילן אתה טועה. ביחסי ממשלה צבא מדובר תמיד בהזנה הדדית. הממשלה מעולם לא קבעה לצה"ל את מטרת המבצעים במושגים של שטח והישג מבצעי ושיטת פעולה. בששת הימים למשל נאמר לצה"ל "להסיר את האיום" ולא שום דבר מעבר לזה. הממשלה ניזונה מרוח הצבא בבואה לקבוע את מטרת המבצעים. אם היא קולטת שהצבא הוא חדל אישים מוכה "מוסר וערכים" היא יכולה לעשות אחת מהשתיים – או להחליף את הרמטכ"ל וצמרת הצבא [בדרך כלל מספיק רמטכ"ל וכל השאר מתיישרים. .] או לקבוע מטרה שתהלום את מה שהיא מבינה מרוח הצבא שלה. להערכתי אם במקרה "צוק איתן" היה מדובר בצבא בריטניה או גרמניה הרמטכ"ל היה מוחלף בתום השבוע הראשון של המלחמה. שא ברכה.
בלי ניצחון – מה שווה המוסר?
ובלי מוסר – מה שווה הניצחון?
ומי שאין לו גם וגם, אין לו קיום.
מה שקורה כשחילוני מנסה ללמד מוסר, דור ראשון הם יהיו דיי קרובים למוסר היהודי ואפילו 'משוכלל יותר' עם טיפה סימפתיה גם 'לרעים'
דור שני כבר לא ממש ואחר כך נוצר כזה טוויסט עד שמתקיים במלואו 'כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים'
חבל שאתה גורר את זה למקומות הללו – קודם כל כי זה לא קשור למאמר, ושנית כי אתה מטנף בלי להתבייש קבוצה המהווה לפחות שליש מהחברה הישראלית, בשם איזו עליונות מוסרית שאתה מדביק לעצמך ללא שום הצדקה.
וזה אפילו קצת אירוני, כי מה שאתה עושה – הוא לא מוסרי.
נדרש בדק בית.
כרגיל אצל יהודה וגמן יש ראיה מדויקת וניתוח צבאי קולע, אבל חסרה לגמרי נקודת מבט נרחבת יותר.
אני מסכים עם כל החוליים שיהודה וגמן מציין ככאלו שמאפיינים את צה"ל של השנים האחרונות, ולמרות זאת, חייבים לזכור שממשלה שבאה להתמודד עם חמאס ב"צוק איתן" לוקחת בחשבון מגוון הרבה יותר רחב של שיקולים:
– ממשל אמריקני עוין, ככל הנראה העוין ביותר עמו התמודדה ישראל מעולם.
– שר חוץ אמריקני חרוץ במיוחד וטיפש במיוחד, עם אובססיה מטורפת לישראל.
– מצב בינלאומי לא פשוט לישראל (זה נכון תמיד אבל נכון שבעתיים עם הממשל האמריקני של אובמה).
– והכי חשוב: איום רקע אירני שבשנת 2014 ניתן היה עדין לקוות שהאמריקנים יטפלו בו בדרך יותר רצינית ממה שהם עשו בסופו של דבר.
– קואליציה פנימית לא יציבה עם "יש עתיד" בתור שותפה בכירה, ובנט בתור שותף נוסף, שדעותיו אולי בכוון הנכון, אך התנהגותו הפוליטית בעייתית (הדלפות, הדלפות, הדלפות).
לאור כל האמור לעיל ברור שהאילוצים הרבים שציינתי אילצו את הממשלה מראש להפעיל את הצבא באופן שאינו מיטבי מבחינה צבאית.
הכשלים בצה"ל שיהודה וגמן מציין בודאי לא תרמו לעניין, אבל אין מנוס מאימוץ נקודת מבט קצת יותר רחבה על כל הארוע. מנקודת מבט זו, כשבוחנים את התוצאות, גם אין מנוס מהמסקנה שלא מדובר בכשלון כך כך מהדהד כפי שנראה לחלק מהמגיבים כאן.
כל מילה שלך מדוייקת, והדבר החשוב ביותר שבלם את כוחנו וכבל את ידינו – ממשל אובמה-קרי.
מסכים עם הכיוון הכללי שלך, אבל אם אעביר עליך את אותה הביקורת, כלומר אבקש ממך להסתכל מנקודת מבט רחבה יותר, נראה שגם אתה לא מדייק. רוצה לומר, נכון שהתנאים שציינת התקיימו ב-8 השנים האחרונות, אבל לטעמי התקיימו גם הרבה קודם. למעשה, לא הכרענו בשום מערכה החל מ-1973, למרות שהיו ממשלים ידידותיים ומשתפי פעולה הרבה יותר לאורך התקופה, למרות יחסים בינ"ל משתנים, למרות שאירן היתה חלשה יותר וכיו"ב.
ואם אתה מקבל את הביקורת וההרחבה שלי, הרי שהנקודה המרכזית של יהודה וגמן רלוונטית לחלוטין – משהו רע קרה, בתהליך זוחל לאורך עשרות שנים (לטענתי כמור – החל מ-1973 ולפחות מ-1982), לערכי הבסיס של צה"ל במיקרו ושל החברה הישראלית במאקרו. אימצנו קודים זרים של התנהגות שאינם טבעיים לנו, שאינם מוצדקים לאור המציאות והנסיבות, ושאינם מביאים לתוצאות הרצויות. הסיבות רבות ומורכבות, אבל התהליך עצמו והשפעותיו כמעט בלתי ניתנות לויכוח.
צבא צריך להכריע, לנצח, לא לחנך. וזה לא קורה, כבר הרבה הרבה מאוד זמן.
לצערי הרשימה שלך היא מיחזור מוכר של הטענות השטחיות של אלה שמצדיקים את הדרך שבה נוהלה המלחמה בעזה. נקודת מבט רחבה יותר ובעיקר עמוקה יותר מביאה למסקנה שדווקא בגלל כל האילוצים החיצוניים שמנית ישראל צריכה תמיד לנצח כל מלחמה מהר. הניסיון הישראלי מלמד שככל שהמלחמה נמשכת ללא הכרעה ברורה כך גוברים הלחצים מבית ומחוצה. זה היה נכון תמיד ונשאר נכון גם כעת. תבדוק את יום הכיפורים למשל ותלמד שהסיוע האמריקאי הצבאי והדיפלומטי לישראל היה קשור ישירות למידת ההצלחה בלחימה. כאשר היינו במצב קשה ונראה שהולכים להפסיד ארה"ב לא סייעה ורק כאשר צה"ל התחיל לנצח ארה"ב התחילה לסייע. יחסים בין מדינות לא מתנהלים כפי שהם מתנהלים או אמורים להתנהל בין בני אדם. בין מדינות אין חמלה ואין רחמים ומי שמפגין חולשה וההססנות מקבל מעמד של סוס מת במירוץ שהמהמרים נוטשים אותו. מדינה שמפגינה חולשה משולה לחברה בורסאית שהמשקיעים נוטשים אותה.
תבדוק בבקשה את המצב הבינלאומי של ישראל בכל המלחמות ותראה שהוא לא היה יותר טוב מאשר בצוק איתן ובדרך כלל יותר גרוע.
אני חוזר וטוען שצה"ל הוא האחראי העיקרי לביזיון של קייץ 2014.
מוקי, השיקולים שלך מתאימים אולי ללבנון ב-2006 (רצון להכריע את החיזבאללה אך- בגלל לחץ אמריקאי- בלי לפגוע במדינת לבנון). בעזה המיקרה פשוט בהרבה-
הממשלה רוצה שהחמאס ישאר שם בשלטון.
החלופות הן אמירות דאעש וחזרה לשליטת הרשות; מבחינת נתניהו, שתיהן גרועות יותר; הראשונה תגביר מאוד את הטרור, והשניה- תחזיר את פתרון 2 המדינות לשולחן. בעצם, באפשרות הראשונה ישראל ממילא תצטרך לכבוש את השטח, ובסופו של דבר יש רק שתי אפשרויות- חמאס או פתח.
אז ממילא, הצבא לא מנסה "להכריע את החמאס", אלא רק לזכות בנקודות.
למען האמת, לא אתפלא אם הממשלה היתה מסרבת לאפשרות לפגוע בהנייה ובמוחמד דף, כדי שיורשיהם לא יקצינו.
במצב הזה- גדולי האסטרטגים, הטקטיקנים ומפתחי מערכות הנשק מימי יהודה המכבי ויוליוס קיסר עד ימינו לא ימצאו דרך "להכריע את החמאס" ובאותו זמן להשאיר אותו בשלטון בעזה. הדבר היחיד שאפשר לשאוף אליו בפעם הבאה, הוא לקבל את אותן "נקודות" בזמן קצר יותר.
בהמשך לדבריו של יהודה וגמן (בתגובה ) ולדבריו של נתנייתי, חשוב לי להבהיר:
צבא, כל צבא, הוא מכשיר לקידום מדיניות בידי ממשלה, לפי האינטרסים שהיא מזהה.
לענייננו, מרגע שממשלת ישראל קבעה (בצדק, לדעתי, בודאי נכון ליולי אוגוסט 2014) שאין לה אינטרס להפיל את חמאס, הרי שצה"ל הופעל מראש באופן, מדוד, איטי, מבוקר ובלי כוונה להשיג הכרעה או "נצחון".זה אכן מתסכל ומעצבן, וגם יוצר לא מעט בלבול בציבור ובצבא, אבל זו בהחלט פעולה לגיטימית שממשלה יכולה לבצע בעזרת שימוש בצבא. למי שגדל על ברכי צה"ל של המלחמות עד 1982 אני מניח שזה מתסכל שבעתיים.
מעבר לזה אני מסכים עם יהודה וגמן שיש הרבה מאד בעיות עומק בצה"ל, אכל דוקא מערכת צוק איתן אינה המקום הנכון לבחון את תפקוד הצבא בהיבטי שאיפה להכרעה וכו'. יש לקוות שבסבב הבא הדברים יגיעו לידי סיום מהר יותר.
הדבר המדאיג ביותר לדעתי בדרך השימוש הזו בצה"ל הוא שזה עלול להשפיע לרעה על הצבא ביום פקודה, אם הוא יידרש לרוץ קדימה ולהכריע הכרעה מהירה וחד משמעית במערכה עתידית כלשהי.
הבעיה המרכזית של הצבא היא שהוא קונה ירקות מעזה ולא מחקלאים ישראלים שנאבקים לשרוד. צבא שמתנהג ככה לחיילים שלו ומכריח אותם לאכול ירקות תוצרת ירוק לבן שחור אדום במקום תוצרת כחול לבן הוא צבא בעל נורמות מסואבות שמנותק ומתנכר לישראלי מהשורה.
טליירנד, שהיה שר בכיר בממשלתו של נפוליון, נהג לאמ "אני מפחד יותר מצבא של אלף כבשים המונהגות ע"י אריה, מאשר מצבא של אלף אריות שבראשו כבשה."
אין תאור יותר מדוייק מזה למהפך שעבר על צה"ל מאז שרוח אוסלו נהייתה לגורם המכריע בקידומם של קציני צה"ל.
נראה שחלק מהמגיבים מחמיצים נקודת מוצא חיונית:
הצגת חלופות פעולה צבאיות והכנת הצבא לחלופות העיקריות הנם תפקידו של הצבא. העדר חלופות מתבקשות הנה עקרות מחשבתית או לחילופין אילוץ ההנהגה האזרחית לבחור בדרכי פעולה ספציפיות.
גם לנוכח איום איראני אפשרי מתבקשת הצגת חלופה.
הפתיח על הביקורת איננו הוגן. התוכן בכללותו ראוי. תפקידה של ביקורת הינה לבקר התנהלות בהתאם למסגרות ייחוס (חוקים, תקנות, פקודות, צווים, נהלים והנחיות ארגוניים) בהעדר כאלו השכל היישר. בנוסף, במקום שאין חוקים ונהלי התנהלות, להתריע על אי קיומם.
דוח המבקר לא אמור היה לספק תשובה בענייני מהות אלא אכן בעמידה בנהלים. אם ציפה מי מעם ישראל כי דוח המבקר ייתן תשובה מוחצת לאחראים להתנהלות ותוצאות אירוע צוק איתן, היו לו ציפיות מוגזמות ולא ראליות.
האחריות לביזיון התנהלות הצבא והדרג הפוליטי התבררה כבר ביום הרביעי של המבצע משלא הושגה הכרעה בשלושת הימים הראשונים.
ראש הממשלה, בוגי יעלון וגנץ הם הם האחראים הישירים. לשם כך לא צריך את דוח מבקר המדינה.
אי נוחיות רבה נגרמת לי כל איימת שיעלון, גם מבלי שיידרש לכך, חוזר ומצביע על הישגי מבצע זה.
הייתי רוצה לראותו חזרה בתפקיד רפתן בקיבוצו.