"ישראל וקוסובו צריכות לעבוד ביחד"

חודש לאחר בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארה"ב גאתה מחדש המתיחות בעיר מיטרוביצה, השוכנת בצפון קוסובו – המדינה הצעירה והקטנה ביותר בין מדינות הבלקן. מאז הסתיימה ב־1999 "מלחמת קוסובו" – המתקפה הצבאית של נאט"ו שהביאה לסיומה של השליטה הסרבית בחבל המריבה, שרוב תושביו אלבנים – נותרה מיטרוביצה חלוקה לשניים: דרומהּ הוא אלבני־מוסלמי, צפונהּ נותר בידי הסרבים־הנוצרים שממשיכים לראות עצמם כחלק ממדינת האם הסרבית ומסרבים לקבל על עצמם את מרותה של המדינה הקוסוברית, שהכריזה על עצמאותה לפני תשע שנים.

בין שני חלקי העיר מפריד נהר האיבר. גשר שעובר עליו הפך לנקודת הניתוק והחיבור הראשית בין צפון העיר לדרומה, בהתאם לגאות ולשפל ביחסי שתי הקהילות האתניות־דתיות היריבות. ממשלת קוסובו עושה מאמצים רבים להחיל את ריבונותה על המובלעת הסרבית, הסמוכה לגבול עם סרביה השכנה. מנגד, הממשלה בבלגרד פועלת לסכל כל סממן שיעיד על ויתור ריבוני מצדה על מעט השטח באדמת קוסובו הקדושה לסרבים, שנותר בידיים סרביות.

בתחילת דצמבר האחרון הקימה המועצה העירונית הסרבית, המנהלת את ענייניה של צפון מיטרוביצה באופן אוטונומי, חומת בטון בגובה שני מטר לאורך גדתו הצפונית של נהר האיבר, ומצדו הסרבי של הגשר היחיד העובר עליו בשטח העיר המחולקת. הסרבים טענו שהחומה נועדה למנוע קריסה של אדמת הגדה למימי הנהר ולעצור תנועת רכבים לגשר, שעמד להפוך ביוזמת האיחוד האירופי למעין "מדרחוב של פיוס בין־עדתי".

מנגד, הממשלה בפרישטינה בירת קוסובו ראתה בהקמת החומה הזו הצהרת כוונות מלחמתית מצד הסרבים, ומהלך שנועד להקדים את סיפוחה הרשמי של צפון־קוסובו לסרביה. בפרישטינה לא היה ספק שהקמת החומה נעשתה בהנחיה מבלגרד, בירת סרביה, ובהשראת מוסקבה – בת בריתה של סרביה. נציגי הרוב האלבני בקוסובו חששו מהישנות הפרובוקציות הרוסיות בגאורגיה ובאוקראינה על אדמת ארצם. תרם לכך גם שיגורה של רכבת מבלגרד לקוסובו, שעל קרונותיה נכתב בכמה שפות: "קוסובו היא סרבית". הרכבת נעצרה בגבול על ידי הקוסוברים האלבנים, ונאלצה לחזור על עקבותיה. רק לאחר מאמצים מוגברים של מתווכים שונים, שהתגייסו למנוע פיצוץ מקומי, הסכימו הסרבים בצפון מיטרוביצה להרוס את החומה בתחילת פברואר, ימים ספורים לפני יום השנה התשיעי להכרזת העצמאות של קוסובו.

18 שנה עברו מאז מלחמת קוסובו, והפצע הפתוח הזה בדרומה של אירופה עדיין לא הגליד. הזיכרונות ממדיניות הרדיפה השיטתית והטיהור האתני שהנהיגו הסרבים עדיין טריים בתודעתם הקולקטיבית של האלבנים. הסרבים, מצדם, ממשיכים לדרוש שהקהילייה הבינלאומית תמצה את הדין עם פושעי מלחמה אלבנים, כפי שידעה להעמיד לדין פושעי מלחמה סרבים. הקמתו של בית דין בינלאומי מיוחד לקוסובו עדיין מתעכבת. שנים ארוכות של משא ומתן בחסות האיחוד האירופי, והבטחות מצד בריסל שהכרה בקוסובו תזרז את צירופה של סרביה לשורות האיחוד ותפתח בפני בלגרד אפשרויות כלכליות שסרביה זקוקה להן באופן נואש, לא הועילו. עדיין. סרביה עומדת בסירובה להכיר בעצמאות קוסובו, ובפרישטינה חושדים כי מוסקבה מתכננת לנצל את המשבר באיחוד האירופי ואת גישתו הפייסנית של ממשל טראמפ כלפי רוסיה כדי להתסיס מחדש את הרוח הלאומנית בקרב בני המיעוט הסרבי שנותר בקוסובו, המונה כ־7% מכלל אוכלוסיית המדינה הצעירה.

קוסובו לא הייתה מוקמת ללא התמיכה המסיבית שקיבלו האלבנים מוושינגטון. הנשיא לשעבר ביל קלינטון נתן את האות למתקפת נאט"ו, שריסקה את הנוכחות הצבאית הסרבית של משטר הדיכוי של הרודן הסרבי מילושביץ׳ בקוסובו. עד היום מתנוסס במרכזה של פרישטינה פסל של קלינטון, ורחוב ראשי נושא את שמו. מחליפו בתפקיד, ג׳ורג׳ וו. בוש, דחף להכרזת עצמאותה של קוסובו ב־2008. האלבנים הקוסוברים מגדירים את עצמם כבני הברית הגדולים ביותר של ארה"ב בבלקן ובאירופה, ולכן הם רגישים מאוד כיום לכל איתות המגיע מוושינגטון.

יחסים מיוחדים עם ארה"ב

קאדרי וסלי, בעבר ראש המודיעין של "צבא השחרור הקוסוברי" וכיום יו"ר הפרלמנט בפרישטינה ומנהיג "המפלגה הדמוקרטית" – מפלגת השלטון במדינה, נועד לפני שבועיים עם משלחת סנטורים משתי המפלגות בבית הנבחרים העליון האמריקני, שהגיעה לקוסובו כדי להרגיע את חששותיהם של המקומיים. זמן קצר לאחר הפגישה אומר וסלי בראיון ל'מידה' בלשכתו המרווחת: "העולם משתנה. אני חושב שאנחנו חיים בעולם מאוד סוער. ארה"ב היא שותפה חזקה של קוסובו. אנחנו לא חוששים שהאמריקנים ישנו גישה כלפינו, ומרגישים בטוחים מאוד בנוגע לתמיכה שלהם בנו. אנו גאים במערכת היחסים המיוחדת עם ארה"ב. אנחנו שייכים למערב, ונמשיך להיות חלק מהמערב".

ובכל זאת, הרצון המופגן של ממשל טראמפ לכונן קשרים טובים יותר עם רוסיה יכול להוות בעיה?

"אני בטוח שטראמפ ימשיך לתמוך בקוסובו. קיבלנו איתותים מאוד חיוביים בעניין. ארה"ב מעולם לא תסכים להשפעה רוסית על המדיניות שלה. אני לא מאמין לכל הסיפורים הללו. ארה"ב רוצה להפיץ בעולם ערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם, וחשוב לה שהערכים הללו יופצו גם ברוסיה. אני רואה את העמדות של טראמפ כלפי רוסיה בהקשר הזה, כלומר בהקשר לרצון להפיץ שם את רוח הדמוקרטיה וזכויות האדם. אני בטוח שטראמפ יהיה נשיא גדול ויתמוך בנו באופן מלא כמדינה עצמאית".

אמריקנים ואירופים מתלוננים על התערבות רוסית גוברת בפוליטיקה הפנימית שלהם. אתה מרגיש לחץ גובר מצד רוסיה בעת האחרונה בענייני הבלקן?

"כן, לא באופן ישיר. אנחנו מכבדים את רוסיה, ורוצים שרוסיה תכיר בקוסובו. אנחנו מדינה מערבית, וגאים להיות המדינה הכי פרו־אמריקנית באירופה ובבלקן. יש כמה התפתחויות בהקשר לקוסובו שמזכירות לנו מה שקרה בגיאורגיה (הפלישה הרוסית ב־2008, א"ב) ובחצי האי קרים. ישנן יוזמות רבות ללחוץ על מנהיגים סרבים בבלגרד להגביר את המעורבות בצפון קוסובו. הייתה היוזמה המוזרה של הקמת החומה בלב מיטרוביצה, שנתמכה על ידי בלגרד ואנו חושדים שגם על ידי רוסיה, והייתה גם הפרובוקציה של הרכבת "קוסובו היא סרביה". זה לא סוג המדיניות שאנו זקוקים לו. אנחנו צריכים יותר דיאלוג".

נשיא קוסובו, האשם ת׳אצ׳י, מציע עכשיו להקים "ועדת אמת ופיוס" לאומית, דוגמת זו שפעלה בדרום אפריקה. מהיכן נובע הצורך בכך? הלא עומד לקום בית דין בינלאומי מיוחד, שיעסוק במה שקרה בקוסובו?

"לאומה שלכם הייתה השואה. זה דבר שאסור שהעולם ישכח. זו הייתה בושה לאנושות. גם לנו אסור לנו לשכוח מה שקרה לכם ומה שקרה לנו. יחד עם זאת, אסור שנהיה בני ערובה של העבר. אנחנו צריכים לחשוב על העתיד. להכיר בעבר, בסבל, כדי שנוכל להתקדם למען הדורות הבאים. להבין ולהכיר מה שהיה, כדי ליצור את התנאים שיאפשרו לנו לעבוד יחדיו כחברה רב־תרבותית. היוזמה של הנשיא לא קשורה למהלכים המשפטיים. המערכת המשפטית צריכה לעשות את עבודתה, ואנשים שביצעו בעבר פשעים צריכים לעמוד לדין. אנחנו לא באים להאשים מישהו, אלא לדבר על מה שקרה בקוסובו. היו כאן הרבה מקרי טבח, והרבה אנשים נרצחו. כדי לפתוח עידן של פיוס, צריך לדבר על מה שקרה".

"אשמח מאוד לקיים ביקור רשמי בישראל"

בעיני הקוסוברים, ישראל ממלאת תפקיד מרכזי למדי במאבקה של קוסובו על הכרה בינלאומית. האלבנים הקוסוברים רואים קווי דמיון רבים בין רדיפות היהודים באירופה לדיכוי האלבנים, ובין היותם מוקפים אויבים רבים בבלקן למצבה הגאו־פוליטי המיוחד של ישראל במזרח התיכון. ישראל מצדה דווקא מזהה דמיון אחר: בין מאבקם של הקוסוברים להשתחרר מסרביה ולהכריז על עצמאות, לרצונם של הפלסטינים להקים מדינה במהלכים חד־צדדיים ולשאוף להפיכתם של שטחים בעלי רוב ערבי לחלק מ"פלסטין" העתידית.

בגלל החשש שקוסובו תהווה תקדים מדיני־משפטי עבור מהלכי עצמאות פלסטיניים, נמנעה ישראל מלהצטרף לארה"ב ולרוב מדינות המערב שהכירו בעצמאותה של קוסובו. אך בחודשים האחרונים התחזקו המגעים המדיניים בין ירושלים ופרישטינה, וממשלת ישראל עומדת להיענות בקרוב בחיוב לבקשתה של ממשלת קוסובו לפתוח משרד אינטרסים כלכליים בישראל, שיפעל לקידום השקעות ישראליות במדינה הבלקנית. בישראל מדגישים שלא מדובר במהלך בעל אופי מדיני, אלא כלכלי בלבד. במסגרת ההתקרבות בין שתי המדינות נפגש וסלי לאחרונה בוושינגטון עם יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, בשולי אירוע בין־דתי.

"ישראל וקוסובו עברו זמנים קשים", אומר וסלי. "אנחנו סבלנו הרבה. אלפים מבני עמנו עדיין נעדרים, מתינוקות בני יומם ועד אנשי רוח שנעלמו. מחצית האוכלוסייה האלבנית גורשה מביתה בשנות התשעים של המאה ה־20. אבל אנחנו מתמקדים עכשיו בעתיד ומעוניינים ביחסים טובים עם ישראל. אנחנו יודעים מה זה להיות שנוא, מוקף באלה שאינם אוהבים אותך. אלבנים עזרו ליהודים במהלך מלחמת העולם השנייה ונתנו מקלט ליהודים. אתם בעלי ברית גדולים של ארה"ב, שהיא התומכת הגדולה ביותר שלנו. אנחנו צריכים לפתח את הקשרים בינינו. בקרוב יוקם בפרישטינה בית כנסת. בפריצרן, העיר הכי היסטורית אצלנו, יוקם מרכז תרבות יהודי. אנחנו מצפים להכרה ישראלית בקוסובו. זה לעולם לא יהיה מאוחר מדי, אך עדיף מוקדם על מאוחר. אני, מצדי, אשמח מאוד לבקר בישראל, אבל אני רוצה לבוא לשם באופן רשמי. ביקרתי כבר בישראל לפני שנים, והתרשמתי מאוד מהרוח מלאת התקווה של הישראלים. הייתי גם ב׳יד ושם׳ וראיתי שם את משמעות העבר עבורכם. אנחנו צריכים לעבוד יחד".

הראיון עם וסלי בבניין הפרלמנט מתקיים יומיים לאחר שקוסובו ציינה תשע שנים לעצמאותה בחגיגיות צנועה ביותר. לא רק מזג האוויר המושלג צינן את האווירה. קוסובו מתקשה לעמוד על רגליה, בעיקר מבחינה כלכלית. למרות המשאבים הטבעיים הרבים שבאדמותיה, מיקומה המרכזי, והתמיכה והסיוע המשמעותיים מבחוץ – האבטלה עדיין גבוהה, בעיקר בקרב הצעירים, הכלכלה אינה ממריאה, השחיתות הציבורית מורגשת כמעט בכל מקום והבוחרים מאוכזבים מנבחריהם, שדואגים לביתם יותר מאשר לעמם.

יו"ר הפרלמנט אינו מתכחש לקשיים הרבים: "השגנו התפתחות והתקדמות עצומות. בה בעת אנחנו מתמודדים עם אתגרים, שעדיין קיימים, בכל הקשור לפיתוח כלכלי ולאכיפת שלטון החוק. המאזן הכללי חיובי. אנשים מרגישים חופשיים, היחסים בין הקהילות האתניות השונות טובים למדי, הקמנו מוסדות דמוקרטיים, יש צמיחה כלכלית. אבל אנחנו צריכים לעשות יותר כדי להביא לשיפור בחיי האנשים".

איך ניתן לעשות זאת?

"באמצעות חיזוק שלטון החוק והגברת השקיפות השלטונית".

 אנשים רוצים עבודה.

"דמוקרטיה ושלטון החוק קשורים לשינוי הכלכלה שלנו. כדי שהכלכלה תעבוד אנחנו זקוקים למוסדות דמוקרטיים, שיקפידו על שלטון החוק".

המצב הכלכלי הקשה בקוסובו משליך ישירות על ההקצנה הדתית. ברחבי המדינה נפתחים יותר ויותר מסגדים, בחסות טורקית, סעודית וגם איראנית. המסגרות הדתיות מעניקות לבאים אליהן שירותים שונים ועזרה כספית. ברחובות פרישטינה ניתן להבחין היום בחנויות בגדים רבות המציעות לנשים לבוש אסלאמי אדוק, וביותר חנויות אוכל המתהדרות בשלטי 'חלאל'. מאות צעירים קוסוברים הצטרפו לשורות דאעש בסוריה ובעיראק.

הרשויות המקומיות מנהלות מאבק חסר פשרות בהתפשטות הקיצוניות הדתית, אך ללא יכולת להכריע את האויב מבפנים. "אנחנו מדינה חילונית", מבקש וסלי להבהיר. "יש אצלנו קהילות דתיות שונות. כמובן אפשר לראות יוזמות שונות של פנאטיות מצד גורמים שמנסים לכפות אורח חיים מסוים על האנשים, אבל קוסובו שייכת למערב. לא נסבול כל ניצול לרעה של הדת. אנחנו מכבדים את האמונה, אבל לא נסבול קיצוניות. כבר הוכחנו זאת בעבר. הקיצוניים שחושבים שהם יכולים להשתמש לרעה בכל דת שהיא, לא יתקבלו כאן. אנשי קוסובו לא יאפשרו זאת. הזהות הלאומית שלנו היא קוסוברית, אלבנית. החברה האלבנית היא מוסלמית ונוצרית. עבורנו שנאת נוצרים שקולה לשנאת אחינו האלבנים הנוצרים".

מאבק בהקצנה האסלאמית ובנטישת הצעירים

מימוזה קוזארי־לילה היא האישה הראשונה שנבחרה בבחירות כלליות לתפקיד ציבורי בקוסובו. ב־2013 בחרו בה רוב תושבי העיר ג׳קובה לנהל את עירם. הפוליטיקאית בת ה־42 כבר כיהנה כסגנית ראש הממשלה ושרת המסחר, אך לתפקידים בכירים אלו היא הגיעה באמצעות מינויים. כשביקשה להתמודד על הנהגת המפלגה שבה הייתה אז חברה, הובהר לה שנשים אינן רצויות בתפקידי הנהגה. מימוזה הבינה שהגיעה לתקרת הזכוכית, פרשה מהמפלגה, התמודדה על ראשות עיריית ג׳קובה, ניצחה והקימה לפני כחודש עם כמה מעמיתיה מפלגה חדשה, "האלטרנטיבה", המבקשת לקדם רעיונות ליברליים־דמוקרטיים בקוסובו.

"ייתכן שבבחירות למועצות המקומיות בסוף השנה יהיו נשים נוספות שייבחרו", אומרת מימוזה ל'מידה'. "אנשים עדיין לא רגילים לראות נשים בעמדות הנהגה. זה מה שקרה לי במפלגתי הקודמת. רציתי להתמודד על הנהגת המפלגה ולא נתנו לי. אז החלטתי שאם הם לא רוצים אותי, יש דרכים אחרות וטובות יותר להשקיע אנרגיה. היום המפלגה ההיא נאבקת על הישרדותה. מעמדן של נשים בכל מדינות הבלקן בעייתי, אבל אם את נאבקת באופן ראוי ומראה נחישות ועקביות, את יכולה להתקדם. זה המסר שלי לנשים. אל תחכו שימנו אתכן. תתמודדו על תפקידים. אני קיבלתי איומים, אבל דבר לא עוצר בעדי. היום אנשים מבינים יותר שגברים ונשים שווים. מה שחשוב באמת הוא איכות העבודה שלך, לא המגדר שאליו אתה משתייך.

"אני באתי במקום ראש עיר שהותיר אחריו חובות כבדים וקופת עירייה ריקה, והצלחתי להתמודד עם זה. הבעיה העיקרית שאני מזהה היא הגישה המאצ׳ואיסטית של החברה הבלקנית, לא הקיצוניות האסלאמית. נולדתי להורים מוסלמים חילונים, בעלי השכלה גבוהה. אבי היה רופא, ואמי מורה לאלבנית. הדבר היחיד שהיה חשוב להם היה ההשכלה שקיבלתי. בג׳קובה חיים אלבנים מוסלמים וקתולים. האוכלוסייה הקתולית הגדולה ביותר בקוסובו מתגוררת שם, ויש לנו אפילו קהילה פרוטסטנטית גדלה. בקרב המוסלמים יש לנו סונים ושיעים. יש גם אנשים שעוברים מדת אחת לשנייה. השייכות הדתית תמיד שיחקה תפקיד משני בחברה שלנו. אנחנו קודם כול אלבנים, ורק אחר כך באה הדת".

מימוזה קוזארי־לילה איננה רואה בהקצנה הדתית את הבעיה הראשית של החברה הקוסוברית כיום, אלא את אי־ההתאמה בין פעילות מוסדות המדינה לצרכי האזרחים. לדבריה, הפוליטיקאים משקיעים יותר מדי זמן ומאמצים בנושאים שאינם תורמים לשיפור חייהם של הקוסוברים: "מאז סוף המלחמה והכרזת העצמאות, נראה שהעדיפויות של הממשלה והפוליטיקאים אינן תואמות את אלו של האזרחים. לכן החלטנו להקים מפלגה חדשה, בעלת גישה דמוקרטית־ליברלית, שתגשר על הפער בין הממשל לאזרחים. יש להגביר את המודעות של האנשים לצורך בקיומן של מפלגות דמוקרטיות, לתקשר באופן קרוב יותר עם האזרחים ולגלות שקיפות".

ומה הן, לדעתך, העדיפויות של האזרחים?

"מה שמעניין היום יותר את האנשים – בלי כל קשר למוצא ולרקע הדתי או החברתי – הוא הצורך בפיתוח כלכלי, ביצירת מקומות עבודה, במאבק בשחיתות ושלטון החוק. הממשלה עסקה בעיקר בבעיות שלא באמת קיימות, כמו החומה במיטרוביצה. זו לא הייתה בעיה שהיה צריך להקדיש לה תשומת לב רבה כל כך. למעשה אנחנו נגררים אחרי סדר יום שבלגרד מכתיבה לנו, ולא מצליחים לייצר סדר יום משלנו. אלה עניינים מלאכותיים שנוצרים על ידי הממשלות ולא מסייעים לפתור את הבעיות בשטח. אנחנו מדינה עצמאית מזה תשע שנים. אם ההנהגה שלנו אינה יכולה להרגיש עצמאית, היא לא יכולה להנהיג את המדינה באופן ראוי. כולם יודעים איך השגנו את העצמאות שלנו. קיבלנו הרבה מאוד סיוע מהקהילייה הבינלאומית. כעת, איש לא עוצר את ההנהגה שלנו מלפעול למען מציאת מענה לצרכי האזרחים.

"אנחנו נמצאים 18 שנים אחרי המלחמה. 18 שנים זו תקופה משמעותית בחיי אדם. מי שנולדו ב־1999 יוכלו השנה להצביע לראשונה בחייהם. אין להם כל זיכרון מהמלחמה, אבל הם ראו מדינה שהתמודדה עם התאוששות ושיקום. בשנים האחרונות אנחנו עדים להתגברות הראייה השלילית בקרב הנוער הקוסוברי ביחס לעתיד המדינה, וזה עצוב. צעירים מחפשים את עתידם מחוץ לגבולות ארצם, היכן שהם מוצאים הזדמנויות עבודה. 100 אלף צעירים מוכשרים קיבלו ויזות עבודה בגרמניה, והם עוזבים כדי לעבוד שם. מדינות אירופה מזדקנות ולנו יש הרבה צעירים, אבל אנחנו מאבדים אותם בגלל היעדר הזדמנויות. איש לא מונע מהממשלה לבוא עם רעיונות יצירתיים יותר כדי ליצור מקומות עבודה כאן. הפרלמנט צריך לטפל בזה, אבל הפרלמנט הנוכחי שלנו הוא החלש ביותר מאז סיום המלחמה. היו בו סצנות נוראות של שימוש ברימוני עשן, והתפרצויות משטרה לאולם הדיונים בשבע או שמונה ישיבות פרלמנט רצופות בגלל התנהגות לא הולמת של נבחרים. אנחנו בפירוש יכולים לייחל לגישה יותר קונסטרוקטיבית מצד הממסד וההנהגה שלנו. הייתה השקעה גדולה כל־כך בהשגת חופש למדינה הזו, וחבל לבזבז זאת לשווא".

ואת לא מודאגת מההקצנה הדתית?

"אני חושבת שיש בעיה כללית של הקצנה בקרב הצעירים. כשיש לך אוכלוסייה צעירה גדולה עם הרבה אנרגיות, אתה יכול לצפות שגורמים מסוימים ישתמשו בזה לרעה. היעדר הזדמנויות, אבטלה וחוסר הכוונה של אנרגיות, מאפשרים לגורמים קיצוניים להגיע לצעירים הללו ולשטוף להם את המוח. היו לנו הצלחות במאבק נגד הקיצונים, אף שהתחלנו מאוחר מדי. עם זאת, לא צריך לשקוע בשביעות רצון. דברים יכולים לחזור על עצמם. אם לא מדובר בקבוצות אסלאמיות קיצוניות, זה יכול להיות כנופיות פשע. כשיש לך בני עשרים שמסתובבים ברחובות בחוסר מעש, קורים דברים לא טובים. אנחנו צריכים להשקיע יותר בספורט ובתרבות, להקים מרחבים יצירתיים עם פעילויות בתחום הדיגיטלי, ולתת לאנשים אמונה ששווה לחיות כאן ולא ללכת למקומות אחרים. הקיצונים נמצאים בכל מקום. הם מגייסים צעירים גם במדינות אירופה האחרות.

"אני לא מצפה מאחרים שיפתרו את הבעיות שלנו. לאיחוד האירופי יש המשבר שלו. מדינות שונות רוצות עכשיו לעזוב את האיחוד. הגענו רחוק, וכעת עלינו לקחת אחריות. אין כל סיבה שנחזור על טעויות שמדינות אחרות עשו. אנחנו יכולים לאמץ מסלול פיתוח מהיר ויעיל יותר. מעולם לא האשמתי אחרים בבעיות של קוסובו. העולם החיצון עשה הרבה למען קוסובו. מדינות אחרות לא קיבלו סיוע כזה".

הזמר הפופולרי שיוצר סרט תיעודי על יהדות הבלקן

אחד הקולות הביקורתיים ביותר נגד המציאות העכשווית בקוסובו הוא בויאר ברישה, סולן להקת המטאל 'טרויה' והזמר הפופולרי ביותר כיום במרחב התרבותי האלבני. 'טרויה' הוקמה בתחילת שנות התשעים, מתוך רצון להיאבק בנסיונו של המשטר הסרבי לדחוק ולמחוק את התרבות האלבנית.

"אותן שנים היו קשות בקוסובו", מספר בויאר. "משטר הכיבוש הסרבי לא נתן לאלבנים להתבטא בחופשיות. אם ההורים שלנו לא חתמו על מסמכי נאמנות למשטר, היו לכך השלכות על חיי היומיום. כשאין לך חופש, אתה לא יכול לחשוב על משהו אחר. זה כמו רעב. כשאתה רעב אתה חושב רק על אוכל.

"רצינו לכתוב ולבצע שירים משלנו. השיר הראשון שלנו נקרא ׳קיום׳. זה היה שיר המטאל האלבני הראשון. אנשים די התפלאו לשמוע את זה. ב־1999 קרה נס. הלוחמים שלנו ונאט"ו סיימו את הכיבוש והעניקו לנו חופש. חשבנו אז שנשנה את נושאי השירים שלנו, שהכול יקבל משמעות אחרת ושנבנה את המדינה שלנו. סבלנו הרבה, ורצינו ליצור משהו אחר. חשבנו שזו הזדמנות גדולה. קיווינו שאנשים יפסיקו לגנוב והפשיעה תיעלם, אך זה לא קרה. דברים לא התפתחו כפי שחשבנו. כולם רצו להיכנס לפוליטיקה כדי לאגור לעצמם רווחים. פתאום רואים אנשים שחיים הרבה מעבר ליכולות שהיו להם. רוב הפוליטיקאים היו בעבר מאוד עניים. אני לא רוצה שהם יישארו בעוני, אבל אני לא אוהב לראות אותם מתנהגים כמו שייח׳ים. התנהגות כזו לא מתאימה למדינה שלנו. אני עדיין גר בבית שאבי בנה. אז החלטנו לשיר על המצב העכשווי. זמרים אחרים עושים קליפים עם זונות ממולדובה, ומצטלמים עם מכוניות יקרות. הם מהפנטים את העניים. מישהו צריך לשמור עלינו מפני עצמנו".

בויאר חרד לנוכח ההקצנה הדתית העוברת על החברה הקוסוברית. "אם נמשיך באותה דרך, נגיע למצב שבו החברה תהיה חצויה לשניים: חלק אחד מסתובב כמעט עירום לחלוטין, משתמש בסמים וקוקאין, וחלק אחר יהיה לבוש הרמטית בסגנון הערבי הזה. שני הסגנונות הללו אינם נורמליים. הם תוצאה של פוליטיקה גרועה. אנשים שלא מקבלים חינוך מוצאים את עצמם בחיק הדת. גורמים עם כסף משקיעים בלהפוך אנשים לדתיים יותר. הם מדפיסים ספרים איך לחנך ילדים לחיות כמוסלמים, משלמים להורים לחשוב באופן מסוים, ואז אומרים להם איך לחנך את ילדיהם. כך גדלים דורות חדשים שחושבים אחרת. זה מפחיד. לא היינו מוסלמים כאלה. לפני המלחמה, אם מישהו היה נשאל לאיזו דת הוא משתייך, היו מתייחסים לזה כאל שאלה מטופשת. היו שואלים אנשים לאיזו מוזיקה הם מקשיבים ואלו ספרים הם קוראים, לא מה הדת שלהם.

"עכשיו מספר האדוקים גדל בכל שנה. הכלכלה לא משתפרת, החינוך לא נעשה טוב יותר. תחילה הורסים את שלטון החוק, אחר כך הכלכלה והחינוך נפגעים. חוסר חינוך יוצר בורות, בורות יוצרת פחד, פחד מייצר אסונות. אנשים הגיעו לשלטון, והם רוצים להישאר בשלטון לנצח. הם בנו לעצמם חיים כמו בסרטים. אם הם לא יתחילו לעבוד כראוי, נזדקק לעוד התערבות חיצונית. לא עם טילים ופצצות. התערבות שתרחיק את כל הנוכלים הללו. אחרת אין לנו עתיד".

בויאר עובד כעת על סרט תיעודי שעוסק בחיי הקהילות היהודיות בארצות הבלקן, שרובן נכחדו בשואה ושרידיהן נעלמו כמעט לחלוטין בתקופת התפרקות יוגוסלביה ומלחמות האזרחים העקובות מדם שבאו בעקבותיה.

"אנשים כאן לא יודעים הרבה על יהודים", הוא מסביר את הפרויקט שיזם. "כשהייתי צעיר קראתי – כמו רבים אחרים – את כל ספרי הקונספירציות על היהודים, שמציגים את היהודים כאנשים רעים. יש הרבה ספרים כאלו. האמא של הגיטריסט בלהקה שלנו היא יהודייה מצרפת. גדלתי עם הבן שלה. לא ידעתי בכלל שהיא יהודיה, עד שיום אחד דיברנו על זה. אחד החברים שלי מצא בתקופת מלחמת קוסובו מקלט בישראל. החלטתי ללמוד בעצמי מי הם היהודים, וגיליתי על התרומה העצומה שלהם לאנושות. אני רואה היום בקרב הצעירים את אותו חוסר ידע, בורות גדולה. הם מושפעים מאנשי דת, ממה שהם שומעים על מה שנעשה לפלסטינים. לא מלמדים צעירים לא לשנוא. זה מאוד מסוכן. כך נוצר פשיזם. הסרט שלי יספר לצעירים כאן שהיהודים שונים ממה שהם חושבים, שהם הקריבו רבות, ושאם לא נעמוד לצד אלה שסבלו נגיע לכיוונים מטורפים".