לפעמים ההתנחלויות הן רק תירוץ

הידיעות שהתפרסמו בימים האחרונים על כך שיחסי ישראל־גרמניה מצויים בשפל חסר תקדים, מחזירות מחדש את המיקוד לגרמניה. מאז מסע הפרידה שקיים הנשיא לשעבר אובמה בגרמניה בנובמבר האחרון, היה ברור שלמרות עלייתו של דונלד טראמפ, הציר שחישלו אנגלה מרקל ואובמה ימשיך לפעול. אובמה השתמש אז אולי לראשונה בביטוי 'פייק ניוז', שנכנס לשימוש גם בידי טראמפ.

השפל ביחסי ישראל־גרמניה נומק בהכרזות על הגברת הבנייה בהתנחלויות. אך אותם גורמים בגרמניה שדיברו על כך, הדגישו את הציר החדש טראמפ־נתניהו כאחד הגורמים להרעת היחסים. טראמפ נתפס לא רק כמי שדוגל בערכים שונים מאלה שממשלת מרקל לכאורה מטיפה להם, אלא כיריב אסטרטגי. ערב השבעתו העניק טראמפ כמה ריאיונות שבהם הציג עמדה אנטי־גרמנית, אנטי־אירופית ופרו־רוסית. הוא הציב סימן שאלה על ברית נאט"ו במתכונתה הקיימת. אנשיו של טראמפ רואים באירו מעין מארק גרמני בתחפושת, שהמשחק בשערו עובד כל הזמן לטובת גרמניה. אנגלה מרקל ואנשיה, ובייחוד היועץ שלה לביטחון לאומי ומדיניות חוץ כריסטוף אויזגן, הולכים על כל הקופה בעניין אחדות אירופה וכל הכרוך בה.

מומחים לענייני גרמניה אומרים שיש משהו מגוחך בכך שגרמניה, שנקלעה למתיחות ביחסיה עם ארצות הברית בעקבות עלייתו של טראמפ, מוציאה קיטור בתסכוליה נגד מדינת ישראל. אבל זה לא פשוט. ההתבטאויות האנונימיות נגד ישראל משקפות את הזרם המרכזי בממסד החוץ של גרמניה, כשהקנצלרית מרקל עצמה חורגת מהקו. אבל אפשר להעריך שמרקל יישרה קו לאורך השנים עם הקו הממסדי.

הקו הממסדי בגרמניה משתקף בתעמולה שקטה ארוכת טווח של דה־לגיטימציה לישראל. יש להניח שמיקוד היחסים במחלוקת סביב ההתנחלויות ופתרון שתי המדינות, הוא הדרך הגרמנית להתרחק מישראל. אבל המניעים להתרחקות הם אחרים, עמוקים ומושרשים, וקשורים להמשכיות מדינית בגרמניה מאז שנושא כינונה של מדינה יהודית עלה על הפרק.

היום קיים לכאורה פיצול בין עמדתה של מרקל, המדגישה את אחריותה המיוחדת של גרמניה כלפי קיומה של המדינה היהודית, לעומת הקו של כמה מהמומחים למדיניות חוץ בממסד הגרמני. על פי תפיסתם של הקנצלרית מרקל, כמו גם של אחד מקודמיה הלמוט קוהל, גרמניה צריכה לצייד את ישראל בנשק אסטרטגי כדי שתוכל לייצר הרתעה נגד איומים קיומיים. מדובר באותן צוללות מפורסמות. אלא שבאחד השלבים, כאשר היה מדובר בכלי שיט שנועדו לאבטחת "המים הכלכליים" של ישראל, השעתה מרקל את חוזה האספקה בגלל משבר ביחסים – על רקע מדיניות נתניהו בנושא הפלסטיני. מקור ממשלתי בכיר אמר לי בזמנו כי זו הסיבה שיצא מכרז לכלי שיט מתוצרת אחרת, אבל לאחר שגרמניה ביטלה את השעיית האספקה ביטל ראש הממשלה את המכרז. כלומר, נראה שחלק מפרשיות כלי השיט מקורן במשברים קודמים ביחסי ישראל־גרמניה.

את האמביוולנטיות ביחסה של גרמניה לישראל ניתח כבר ב־2008 ד"ר מתיאס קונצל, מומחה ליחסי גרמניה־איראן. תיאורו ב'וול סטריט ג'ורנל' מבהיר את מה שקרה במשולש גרמניה־ישראל־ארה"ב בתשע השנים שחלפו מאז: "בעוד שהקנצלרית מרקל (היא כבר הייתה אז בתפקיד שלוש שנים, א"ל) דוחפת להחרפת הסנקציות אם זה מה שדרוש כדי לעצור את איראן בדרך לפצצה, הרי שהממסד של מדיניות החוץ הגרמנית מטיף להבנות ואפילו ל'שותפות אסטרטגית' עם איראן. אחד המטיפים הוא לא אחר מהיועץ החשוב ביותר של שר החוץ פרנק ולטר שטיינמאייר", כתב קונצל במאי 2008.

שמו של היועץ הזה הוא פרטס. שטיינמאייר היה שר חוץ של מרקל בשתי תקופות, שהאחרונה שבהן הסתיימה רק לפני כחודש. מומחה אחר בסביבה ההיא הוא כריסטוף ברטרם, שהיה ראש המוסד הגרמני למדע ומדיניות, גוף מייעץ לממשלת גרמניה ולפרלמנט שלה בנושאי חוץ. גישתו הייתה: "הסנקציות לא מובילות לשום מקום. אנגלה מרקל לא צריכה לתמוך בכל אזהרה ישראלית מפני קטסטרופה", כפי שכתב ב'דר שפיגל'. במקום אחר הוא הטיף: "המערב צריך להכיר בתועלת העצומה של קשרים קרובים ויחסי שיתוף פעולה עם מדינה זו (איראן)". הוא גם הוציא ספר רב השפעה בשם "שותפים, לא אויבים: בעד מדיניות חדשה כלפי איראן".

פרטס, שכאמור היה יועצו הקרוב של שטיינמאייר, קרא ל"שותפות אסטרטגית" עם המשטר שמתיאס קונצל הגדיר כמכחיש שואה ונותן החסות לטרור הבינלאומי. עמדתו של יועצו של שטיינמאייר: "מי שמביא את איראן לצדו… יכול להתמודד בדרך שונה עם ארצות הברית. איראן תהפוך באמצעות השגת הפצצה האטומית לכוח הגמוני במפרץ, ותהיה מסוגלת להתעמת עם ארצות הברית במפרץ כשווה מול שווה ".

קונצל סיכם את הברירה של גרמניה ב־2008, ערב עלייתו של ברק אובמה לשלטון בארצות הברית: "בעוד שתומכי סנקציות חריפות יותר רוצים בברית עם המערב כדי להתמודד עם הטרור האיסלאמי, הצעת ה'שותפות' משמעותה ברית אסטרטגית עם האיסלאמיזם, וניכור והתרחקות – לכל הפחות! – כלפי אמריקה וישראל. בעוד מרקל מדגישה את האחריות ההיסטורית של גרמניה, ביחוד ביחס למדינה היהודית, האדונים ברטרם ופרטס דוחים כלאחר יד שיקולים כאלה. אינטרסים כלכליים ואסטרטגיים גוברים על כל שיקול".

אובמה והקו האיראני

מה שקרה בשמונה השנים של אובמה ברור. אובמה הגשים למעשה את תפיסתו של הממסד הפרו־איראני בגרמניה. גרמניה, שניהלה קשרי מסחר ענפים עם איראן עד החרפת הסנקציות, היתה להוטה להסיר את הסנקציות כדי לחזור ולעשות עסקים בנפח מוגבר עם המשטר מכחיש השואה. בפועל, מדיניות שטיינמאייר וממסד יחסי החוץ הגרמני כופפה את מרקל. האם קליטתם של כמיליון פליטים בגרמניה מבטאת למעשה את אותה ברית אסטרטגית עם האיסלאמיזם, שעליה כתב מתיאס קונצל? בכל אופן, בוודאי שגרמניה נוקטת מדיניות של התרחקות מישראל.

מעבר לכל המהומה בארצות הברית, שכוללת התכתשות יום יומית, דבר אחד ברור בנוגע למה שהתרחש מאז עליית טראמפ: מישהו מנסה לכופף את הנשיא החדש ולאלץ אותו להיכנס לעימות עם רוסיה. עימות אמריקני־רוסי בהחלט תואם את האינטרס הגרמני העמוק. תיאום ופיוס בין רוסיה לארצות הברית תמיד הסתיים לא טוב מבחינת גרמניה.

מנקודת מבטו של הציר הקודם, מרקל־אובמה, בנימין נתניהו הוא חוליה חשובה שמחזקת את הנשיא החדש טראמפ. סביר שהגרמנים לא רק מוציאים קיטור מרוב תסכול נגד "השטן הקטן" ישראל, אלא רואים בישראל נקודת תורפה שבעזרת סייעניהם בממסד הישראלי ובתקשורת המקומית ניתן אולי להוציא אותה מהברית של טראמפ. נתניהו שוב מתכונן לפגוש את פוטין – כן, אני יודע: זה מחבל בעבודתה החשובה של המשטרה; – האם נוכח הקשרים הקרובים עם הנשיא האמריקני, יכול להיות שהוא עושה מה שטראמפ היה רוצה לעשות?

מבחינת ישראל, כפי שאמר גם ראש אמ"ן הרצי הלוי, תיאום קרוב בין רוסיה לארצות הברית יניב תוצאות חיוביות בנושא האיראני, כמו גם בחזית הצפון המאיימת. נראה שגם זה לא מוצא חן בעיני הגרמנים, וההתנחלויות הן רק תירוץ לומר על ישראל מילים גסות.