שקרים שמספרים לכם על הרפורמה בתקשורת

שתי רפורמות עומדות על הפרק בתחום התקשורת ומסעירות את זירת העיתונות הישראלית. פרשנים רבים כבר הספיקו לשלוף את הניסוחים מזרי האימה הקבועים על "קץ הדמוקרטיה", "קומיסרים", "סתימת פיות" ו"משטרת המחשבות", אך מי שמכיר את הרפורמות המדוברות יודע שכמו במקרים רבים, גם הפעם אין כל הצדקה לרטוריקה הקיצונית הזו. האמת היא שהשינויים שיביאו איתן הרפורמות הללו מסייעות לציבור, טובות לעיתונאים, ויגדילו את מספרם ואת חירותם. היחידים שייפגעו מהן הם ברוני הגילדות ששולטות כיום בתקשורת.

בישראל פועלות כיום שתי מועצות, שתפקידן לפקח על שידורי הטלוויזיה: הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, והמועצה לשידורי כבלים ולוויין. בשנתיים האחרונות עמלים במשרד התקשורת על איחודן של שתי הרשויות: תחום העיסוק שלהן חופף במידה רבה, והמשך הפעלה של שני גופים הוא בזבזני. לשני הגופים האלה יש מאפיינים שונים, וכשמקימים את הגוף המאוחד צריך להחליט לגבי כל היבט בו – האם הוא יהיה דומה לרשות השנייה, למועצת הכבלים והלוויין, או אולי מודל חדש.

הרשות השנייה היא תאגיד סטטוטרי עצמאי, ואילו מועצת הכבלים והלוויין היא יחידה בתוך משרד התקשורת. כאשר פקידי משרד התקשורת וחברי ועדת הכלכלה דנו בנושא ושקלו איזה מודל עדיף, התשובה הייתה פשוטה: המודל של מועצת הכבלים והלוויין. מדוע? משום שגם הרשות וגם המועצה קיבלו מהמחוקק משימות (שרובן מיותרות), ובעוד שהרשות השנייה כשלה בביצוע המשימות שהוטלו עליה, מועצת הכבלים והלוויין ביצעה אותן בהצלחה.

לא רק זאת, למרות שתפקידיהן של שתי המועצות הוא דומה, תקציבה של הרשות השנייה הוא כמעט פי חמישה מזה של המועצה. המועצה גם שקופה יותר ונגישה יותר לציבור. לכותב שורות אלו ביקורת רבה על מועצת הכבלים והלוויין, אבל קשה להתווכח על כך שאת תפקידיה הרשמיים היא מבצעת, ככלל, במסירות וביעילות.

נגד ההעדפה להפוך את הגוף החדש, המאוחד, ליחידה במשרד התקשורת, יצא קצפם של עיתונאים רבים. אבל מדוע בעצם? הרי ההחלטה היא טכנית בלבד: ניסינו גם את זה וגם את זה, ומצאנו שיחידה במשרד ממשלתי יעילה יותר מתאגיד סטטוטורי.

הקושיה מתעצמת כשבוחנים את נימוקי המתנגדים: לשיטתם, השארת הרשות בתוך משרד התקשורת תאפשר לפוליטיקאים להתערב בנעשה בכלי התקשורת ולפגוע בחופש העיתונות. אבל אם זה נכון, איך זה שמעולם לא נשמעה נגד מועצת הכבלים והלוויין טענה על כך שהיא עושת דברם של פוליטיקאים? ככל הידוע, יו"ר המועצה יפעת בן חי שגב, נהנית מיוקרה רבה בקרב קהילת התקשורת בישראל ולא נחשבת ל"משרתם של אדונים".

ההצעה להפוך את רשות הפיקוח המאוחדת ליחידה במשרד התקשורת תהפוך אותה לעצמאית פחות מהרשות השנייה, אין ספק בכך. אך מי שמתנגד לכך כנראה פספס שיעור או שניים באזרחות, שעסקו בשאלה מהי דמוקרטיה. נבחרי הציבור, ככלל, נוהגים כפי שהם נוהגים כדי לזכות באמון הציבור ולהיבחר מחדש. זוהי דמוקרטיה. מי שחף מהצורך להיבחר מחדש ומחזיק בידיו סמכויות שלטוניות, הוא בהחלט עצמאי, אבל מהסוג הגרוע – הדיקטטורי.

בפשטות, הרשות השנייה לא עובדת אצל הציבור בכלל. מועצת הכבלים והלוויין, בהיותה יחידה במשרד התקשורת, חשופה קצת יותר מהרשות לרחשי הציבור, ולכן במהותה היא קצת יותר דמוקרטית. זה כל הסיפור. העצמאות שאותה מבקשים ברוני התקשורת להעניק לרגולטורים בתקשורת היא עצמאות מפני מוראו של הציבור; היא החופש לנהל שיח סגור עם העיתונאים, שבעצמם אינם חשופים כלל לביקורת ציבורית משום שאותם רגולטורים ממש מעניקים להם ביטוח מפני תחרות.

האינטרס של הציבור: תחרות, תחרות ועוד תחרות

היו מומחים שונים שקבעו שהמודל הנכון הוא המודל העצמאי יותר, של תאגיד סטטוטורי. אין להתפלא על כך: כל המומחים לתקשורת הם, ובכן, חלק מקהילת התקשורת. ככל שהרגולטור קשוב יותר לפוליטיקאים – כלומר לציבור – ככה הוא קשוב פחות אליהם. לתת לרשות המאוחדת עצמאות מפני פיקוח של פוליטיקאים אומר בעצם להשאיר לעיתונאים מרחב תמרון בלתי מוגבל והגנה מלאה מפני רצונו של הציבור. וזה לא דמוקרטי.

דוגמה נוספת לסיבוב שעושים על הרפורמה בתקשורת אפשר למצוא בציטוט שנשלף מהארכיון ונאמר על ידי רובי ריבלין, שר התקשורת בתקופה הרלוונטית, שהעביר החלטת ממשלה (שמעולם לא יושמה) להקים רשות תקשורת חדשה כתאגיד סטטוטורי עצמאי: "תם העידן שבו שר התקשורת ממונה על החלטות בתחום השידורים. עם הקמת FCC אנו ננהג כמו שאר העולם. לא תהיה עוד אחריות פוליטית, אלא אחריות ממלכתית של FCC". ההשוואה ל-FCC האמריקני היא בהחלט במקום. מה שריבלין כנראה לא ידע אז הוא שה-FCC הוא גוף פוליטי לחלוטין. ראשי התיבות של FCC הן המועצה הפדרלית לתקשורת. במועצה תמיד מכהנים 5 חברים, המתמנים על ידי הנשיא באישור הסנאט. באופן מסורתי, 3 מבין החברים הם חברי מפלגתו של הנשיא, והשניים האחרים הם חברי המפלגה האחרת. אין יותר פוליטי מזה. ככה זה במדינות שבהן דמוקרטיה היא לא מילה גסה.

טור נוקב אחר שהתפרסם לאחרונה ב'דה-מרקר' תוקף רפורמה נוספת שמוצעת: כיום אסור לחברה שאינה ישראלית להפעיל ערוץ טלוויזיה, ומשרד התקשורת מציע לבטל את האיסור הזה. "החוק החדש יאפשר לראש הממשלה ושר התקשורת להביא לכאן שלל בעלי שליטה ותאגידי תקשורת בינלאומיים, וספק אם אלה יקימו בישראל ערוץ עצמאי וביקורתי" נאמר בו. תמהני כיצד יגיבו לאוניד נבזלין וחברת דומונט שאוברג, המחזיקים יחד 40% מקבוצת הארץ ו'דה-מרקר' בתוכה, על הביקורת הנוקבת על משקיעים זרים המחזיקים בכלי תקשורת בישראל. מכל מקום, מה שמותר ל'הארץ' צריך להיות מותר לכולם.

אזרחי ישראל רק מפסידים מאיסור על כניסת משקיעים זרים לתחום התקשורת. מי שמרוויח הוא הממסד העיתונאי הקיים: מעט משקיעים שמותר להם להיכנס לשוק זה אומר מעט כלי תקשורת, ומעט כלי תקשורת זה אומר מעט תחרות. תחרות מעטה מביאה להמשך השליטה של הגילדה הקטנה והבלתי מייצגת שמחזיקה בכלי התקשורת הקיימים. הבה ניזכר: בפעם האחרונה שהוקם כאן כלי תקשורת גדול – 'ישראל היום' – הדבר זעזע לא רק את מפת התקשורת, אלא גם את מפת הדעות. כבר שכחנו את הדמוניזציה חסרת הרסן ממנה סבלו מתנחלים בימים שקדמו ל'ישראל היום'. התקופה הזו נגמרה, זה כמעט מובן מאליו היום. אם שינוי שכזה יתחולל גם בטלוויזיה על ידי שלדון אדלסון או על ידי אחרים, אזרחי ישראל יצאו רק נשכרים.

העובדה הזו לבדה מלמדת על חוצפה גדולה של כל מי שטוען נגד המהלך. 'ישראל היום' מצליח לא בגלל שממשלת ישראל מחייבת את אזרחיה לקרוא את העיתון הזה מדי בוקר; הוא מצליח משום שאזרחי ישראל רוצים לקרוא את העיתון הזה, ומזדהים עם הכתוב בו. הוא מצליח בזירה שבה אין כל מגבלה חוקית על אחרים להקים עיתון, חינמון או בתשלום, ולשווק אותו בחופשיות לציבור. וההצלחה הזו, שמותירה חותם ברור על דעת הקהל, מעבירה את ברוני חופש הביטוי על דעתם. כשהם נלחמים במשקיע היפותטי מחו"ל הם בעצם נלחמים בציבור הישראלי ובחופש שלו לבחור למי להקשיב.

את 'ישראל היום' הם ניסו לסגור, את 'ערוץ 20' הם תוקפים בלי הרף, ואת הביצה הטלוויזיונית שעוד לא נולדה לשלדון אדלסון או למשקיע ימני אחר הם ינסו למנוע מלהיוולד באמצעות חקיקה דרקונית שאין כל דרך להצדיק.

יותר כסף – יותר עבודה

זווית נוספת שצריך לבחון לאורה את ההגבלה על משקיעים זרים היא מצבם של העיתונאים: כניסתו של כסף זר משמעה יותר כלי תקשורת, יותר משרות לעיתונאים ומשכורות יותר גבוהות. הממסד העיתונאי, שמזדהה בימים אלה עם עובדי רשות השידור המפוטרים, וב-2012 עם עובדי ערוץ 10 שעמדו על סף פיטורים, אמור לצהול על כניסתו של כסף רענן לתעשייה. אבל אבירי המיקרופון יודעים מה טוב להם: הם כבר מסודרים, אף אחד לא יזיז אותם ממקומם, ולעזאזל המפיק שמרוויח שכר מינימום או התחקירן שעובד 20 שעות ביום בשביל קרדיט.

המהלכים שתוארו כאן הם רכיבים קטנים במערכת גדולה ומסובכת של רפורמות שעומדת לפני חקיקה, במסגרת דו"ח פילבר שאומץ לפני שבוע על ידי שר התקשורת החדש הנגבי. בתוך הדו"ח עצמו יש מהלכים ראויים מאוד, כמו אלה שתוארו כאן, וגם כמה מהלכים בעייתיים שאליהם נתייחס בטור נפרד. אבל הכיוון הכללי של הדו"ח הוא חיובי ונחוץ.

הקמפיין שמתנהל נגד המהלכים האלה מבשר על עתיד כואב: כל פסיק שינסו פילבר והנגבי להזיז באופן שמשרת את הציבור ופוגע בגילדה העיתונאית ייתקל במלחמה צבועה ובארסנל בלתי נגמר של מלים פומפוזיות. למרות ביקורת על חלק מהמהלכים שבדו"ח, המסר להנגבי ולפילבר חייב לעבור: במערכה המתמדת שניטשת בין הציבור הרחב לבין העיתונאים, אתם בצד הנכון. בצד של הציבור.