ספרו החדש של ארז תדמור מצביע בבהירות על הכשל הפנימי שמפיל שוב שוב את הימין: חוסר האומץ להתמודד עם הפקידים והאליטה המשפטית, המסרסים את ההנהגה הנבחרת ומונעים ממנה לשלוט
מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל, מאת ארז תדמור, הוצאת סלע מאיר, 279 עמ'
בעשור האחרון נוסף הרבה כוח־אש לימין בתקשורת. יש כמה שמות ידועים כמו אראל סגל או עמית סגל, שרון גל או ינון מגל, ורבים אחרים שמאכלסים את הערוצים המרכזיים. אך לטעמי אחד הבולטים בקרב פעילי התקשורת מבחינת תרומתו האינטלקטואלית, ובייחוד בזכות הטמפרמנט המיוחד שלו, הוא ארז תדמור (גילוי נאות: חבר מערכת 'מידה' בעבר). והוא אפילו לא ממוקם ככותב קבוע באחד מכלי התקשורת הבולטים.
תדמור ניחן ביכולת להתעמת מול יריבים אידאולוגיים גם פנים אל פנים, ולהתנסח בחריפות וברהיטות. את התכונה הזו הוא מביא בכמויות לספרו החדש שיצא בימים אלה בהוצאת סלע מאיר, 'מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל'.
להבדיל מרוב הכתיבה בנושא, תדמור הבין שהבעיה היא בימין יותר מאשר בשמאל. ספרו מתחיל בהילוך רביעי פול גז, ומשם ממשיך לשיאים חדשים. כבר בעמודים הראשונים מסמן תדמור את המכשיל הלאומי ההיסטורי, מנחם בגין. לטעמו, כאשר הימין מתלונן על כך שהאליטות והביורוקרטיה ומערכת המשפט בולמות אותו, ראוי שיזכור כי מקור הבעיה הוא בראש הממשלה הראשון של הליכוד, בגין, שסירב לחולל מהפכה גם בדרגי הביניים של הפקידות הממונה בכל המערכות, אותה פקידות שבלעדיה ההנהגה הפוליטית מחזיקה בהגה שלא מחובר לגלגלים.
זה ספר שיעורר הרבה רעש, ובצדק. תדמור עלה על בעיה אמתית, עמוקה, שהיא יותר מתוצרת עצמית של הימין מאשר תוצאה של היאחזות השמאל במערכות הממסד השולטות. הספר ממוקד כמעט אך ורק בבעיה הזאת, אך לטעמי צריך לתת קצת רקע למאבק האינטלקטואלי שמתחולל בעידן הנוכחי בין הימין לשמאל.
תדמור מייחס לי את הטיפול הראשוני באישים מובילים במלחמת הרעיונות. אני התמקדתי בדמותו של אורי אבנרי, שיחד עם עמוס עוז וישעיהו ליבוביץ' יצרו את המאסה הרעיונית הקריטית שהביאה לכך שישראל נמצאת במיטה כבר קרוב ל־25 שנה עם אש"ף וחמאס. אישים אלה, בהשפעתם האינטלקטואלית והמוסרית, הם שהזיזו את הפלנטה הישראלית מצירה, ולאו דווקא אותם מנהיגים שהנשיא הטיל עליהם להרכיב את הממשלות השונות.
זה מביא אותנו לנקודה שאולי חושפת בעיה של הימין שספרו של תדמור לא מטפל בה, והיא ראויה לספר נפרד. אנשי הימין חיים בדימוי עצמי קבוע של קיפוח ונחיתות. למעשה, בעשור המכריע שלאחר מלחמת ששת הימים, הדמויות המשפיעות בתחום הרוח היו בימין. לפחות בצורה שבה הדברים נתפסו החל מיוני 67'. הכוונה למשוררים נתן אלתרמן ואורי צבי גרינברג, ולסופר משה שמיר. הם קיבלו רוח גבית רבת עוצמה מהפזמונאית הבכירה בעולם הזמר, נעמי שמר.
כך שהקואליציה שהתגבשה אחרי ששת הימים בין אלתרמן, אצ"ג, משה שמיר ונעמי שמר הייתה משמעותית יותר מהקואליציה של מנחם בגין, אריק שרון ושמחה ארליך שהרכיבו את תנועת הליכוד במישור הפוליטי. החיבור של שמיר־אלתרמן וחבריהם היה גורם בעל משקל רב במהפך של 77', אף כי אלתרמן לא הספיק לחזות בו, שכן הוא נפטר ב־1970. זאת גם מבלי להמעיט בהשפעת מלחמת יום הכיפורים ופרשיות השחיתות של המערך.
הזן ההוא של אנשי הרוח תפס את הבעיה הלאומית בצורה פחות מתוחכמת מזו של האינטלקטואלים הימניים היום. הם ראו בעם עצמו את הנקודה הארכימדית למיפנה הדרוש במדיניות החוץ של ישראל, ההשקעות הלאומיות ושלמות הארץ. משה שמיר גם היה מהראשונים שחווה את האכזבה העמוקה ממנחם בגין, בעקבות הסכם השלום עם מצרים. למרות שגם הוא הבין את ההשפעות הבינלאומיות התעמולתיות על השמאל ועל ממשלת ישראל, הוא הטיל את מלוא האשמה – כפי שהוא תפס את זה – על מנחם בגין. אם היה קורא בדקדקנות את מאמרי בגין בשנות ה־70, הוא היה יכול היה לראות לאן נושבת הרוח במוחו המסוער של מנהיג הליכוד מחולל המהפך.
שקיעתה של קבוצת אנשי הרוח מדור 67' ועלייתה של קבוצת מורי הדרך של השמאל, שייכת לסיפור נפרד שארז תדמור לא נוגע בו. הנושא העיקרי כאן הוא אורך הנשימה והדבקות בשיטות פעולה תעמולתיות וארגוניות לא קונבנציונליות. התחיל בזה אורי אבנרי, אבל ממשיכים ארגוני הקרן החדשה לישראל. עברו יותר מדי שנים עד שהימין התעורר למשמעות פעילותם של ארגוני השמאל הרדיקלי, הפרוסים ככוחות גרילה שתפקידם לפרום את כל התפרים בחברה ולהביא להתמוטטות הדמוקרטיה.
משגיחי הכשרות הלאומיים
תדמור כבר שייך לגל החדש; תרומתו גדולה בהבנת שדה הקרב הפוליטי והמאבק נגדו. הוא כבר לא מטיל את כובד הבעיה הלאומית על העם, אלא על סבך החוטים שבהם השמאל, יחד עם מרכיבי מדינת־העומק השונים, כובל את העם, נוגש בו ומסרס את הדרג המדיני והצבאי. לא נעשה עד היום ניתוח מקיף ברמה הזו לבעיות המדינה והמשילות.
החלק הטוב ביותר, לטעמי, בספר הוא הסקירה והניתוח של תדמור לתהליך הפיכת היועץ המשפטי לממשלה לכול־יכול, המשגיח הלאומי על כשרות צעדי ומינויי הממשלה; הוא מנתח את הקשר בין ההיקסמות הלא תיאמן של מנחם בגין מדמותו של אהרון ברק, ועד מעשה ההפיכה החוקתית שהתרחש מיניה וביה כשחברי הכנסת מצביעים כמו סהרוריים על חוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו', מבלי להבין איזה "נשק בלתי קונבנציונלי" הם מעניקים בידי בית המשפט העליון.
בנוסף, תדמור מסתער על יורשי בגין בימין, קבוצת המנהיגים היורשים שמכונה "הנסיכים". הרכב הקבוצה הזו ידוע: דן מרידור, בני בגין, הנשיא ראובן ריבלין, ציפי לבני שאף עברה לשמאל, ויש כמובן דוגמאות נוספות, כמו משה ארנס שנשאר איש ימין אידאולוגי אדוק מבלי שאיבד את ערכי הליברליזם הלאומי שאותם ניסה לטפח משך שנים.
תדמור מציג את הקבוצה הזאת ככוח מסייע, אידאולוגית ומוסרית, לשימור ההגמוניה הישנה של מערכת משפט מקובעת ומנותקת ושל תקשורת מוטה ותעמולתית. כל מבצע של ארגון שמאל רדיקלי לערעור היציבות בחברה הישראלית, מוגדר על ידי "הנסיכים הליברלים" כמוגן מטעמי חופש ביטוי.
כך גם נוטה הקבוצה הזאת להימנע מביקורת על התקשורת המוטה מנימוקי חופש העיתונות. האבסורד כמובן הוא שערכי הטוטליטריות מסתתרים כאן מאחורי סיסמאות "חופש ביטוי", "חופש עיתונות" "חופש אקדמי", וכמובן אי אפשר בלי "זכויות האדם". אבל הבולדוזר של שלטון החוק, תרתי משמע, קודם כמובן לזכויות אדם של בני אדם לא נכונים.
שורש הבעיה במשפט בן־האלמוות של מנחם בגין בעקבות בג"ץ אלון מורה: "יש שופטים בירושלים". הוא לא הקדיש מחשבה לשאלה כיצד מגיעים אותם שופטים לכהן בערכאה הגבוהה של בית המשפט העליון. וכך, לאחר שקידם את אהרון ברק מינה את יצחק זמיר ליורשו כיועץ המשפטי. לפי הניתוח של תדמור, הגיבוי של הנסיכים מימין מתוגמל באמצעות פיתויים של עיתונות טובה ואתרוג אישי.
חולשתו של הליכוד
אבל התחושה היא, שהבעיה היום בימין איננה ממוקדת בתחום הרעיוני והאינטלקטואלי. יש כבר מספיק גופים שהוכיחו יכולות גבוהות בגיבוש מסמכי מדיניות בכל התחומים. הבעיה חזרה למגרש הפוליטי. חסרים חברי כנסת איכותיים שיהיו מסוגלים להעביר את הרעיונות והתכניות בתחומים הכלכליים והמשפטיים, דרך מסלול החתחתים החוקתי והפוליטי.
הליכוד נחלש אל מול הכוחות שהוא נאלץ לכונן בעזרתם ממשלות קואליציוניות. מצד אחד הציונות הדתית שפועלת בכל התחומים כגורם ריאקציוני שמעוות את ערכי התנועה הציונית; מצד שני, החרדים לפלגיהם ומפלגותיהם.
תדמור נותן בסופו של דבר תשובה לשאלה הפופוליסטית שבשם הספר. כותבי 'הארץ' יחלקו מן הסתם על הקביעה ש"אתה מצביע ימין ומקבל שמאל". קובלנת השמאל ביסודה היא שהאגרוף הימני קטן יחסית, אך בכל זאת הממשלה מצליחה למנף אותו לכדי מדיניות אולטרה־שמרנית ונצית בכל התחומים.
עורך 'הארץ' אלוף בן כתב ב'פוריין אפיירס', שבנימין נתניהו חיסל את ישראל הישנה. לאחר בחירת השופטים החדשים לבית המשפט העליון הוא טען שאיילת שקד השלימה הפיכה ימנית של הערכאה המשפטית הגבוהה במדינה.
הקיטוב בין תפיסת המציאות של דוברי 'הארץ' לזו של ארז תדמור משקף יותר מכל תופעה אחרת את הקיטוב המאפיין היום את המרחב הפוליטי בישראל. אך אם לוקחים כנתון שעצם יצירת הקיטוב וההקצנה הוא אסטרטגיה מהפכנית של השמאל, נראה שתפיסתו של תדמור משקפת נכונה את תמונת המציאות.
הספר הוא מדריך מומלץ לג'ונגל הפוליטי האינטלקטואלי. עבור ציונים החרדים לגורל המדינה ועתידה במובן הקיומי ביותר, זהו מבוא למפת דרכים אידאולוגית. עבור אנשי שמאל לסוגיהם, ספרו של תדמור ישמש כפענוח רנטגן של האליטה הימנית העכשווית על חולשותיה, יתרונותיה, הפוטנציאל שלה ודרכי החשיבה שלה.
חייבים לשנות את שיטת המימשל. לא ייתכן עיוות נורא ומתמשך שהממשלה ימנית וכל המוסדות והמינויים מושכים לשמאל. מימשל צריך אנשי אמון בכל התחומים כולל במישפט . איך אפשר ליישם מדיניות ממשלה כאשר גורמים משפטיים שמאלנים תוקעים מסמרים בגלגלים בכל הזדמנות?ואנחנו מתחלמים מהחפרפרת הכי לא מתחפרת שעושה אנארכיה במדינה והורסת את החברה והמדינה בחתרנות בלתי נילאיתשמקבלים מימון ממדינות זרות העוינות את מדינת ישראל. TO CALL A SPADE A SPADE. אלו קבוצות של בוגדים. בפפעם אנשים כאלו הוכנסו לכלא להרבה שנים. היום הם משתינים על מדינת ישראל מכל במה בחוץ לארץ ומקבלים מחיאות כפיים. משהו רקוב בארגונים המתחפשים הללו. הם רק כלי נשק בידי אויבנו- עד שנגיע לשלב המסה הקריטית שעלולה למוטט אותנו מבפנים. וכך הרעל מתפשט ופוגע בעוד ועוד אנשים בעיקר צעירים טפשים וחסרי מנוח מסוממים שצריכים אקשן שמשלמים כסף על הפעילות שמאפשרת עוד כמה מנות סמים. לכן מתאמצים לעשות ליגליזציה לסמים. ברגע שהשד יצא מהבקבוק לא תהיה עליו יותר שליטה. וכאן בארץ ישראל יפרחו באויר הרבה מסוממים שרק יחפשטו את המנה הבאה. כך הורסים חברה- דרך "זכויות אדם" למה להעניש מסוממים לצריכה אישית.? אחרי כן למה להאשים סוחרים? וטהמדרון חלקלק. מעניין שמי שדוחפים לכך הם אנשי שמאל. חומר למחשבה- על מה מסתתר מאחורי הנפשות הטובות שדואגות למסומם הקטן. …..הכל קשור בהכל. תתעוררו ותבינו את הסכנות לקיום מדינת ישראל.
אחד מהאנשים 'הימניים' שמגנים על האליטה המשפטית והתקשורתית הלא הוא משה כחלון.
אפשר לעשות הכל כפי שאתם דורשים כאן רק לפני כן צריך לקבל החלטה שישראל מפסיקה להיות דמוקרטיה !!
למשתמש האנונימי: את כל זה אפשר לעשות בהסתמך על הדמוקרטיה היהודית.
כל מה שצריך לעשות הוא לקחת יוזמה ולא לפחד מ"מה יאמרו הפרשנים ומה יכתבו בידיעות".
הספר מזהה את המגמה של קריסת טסטוסטרון – "המסרסים את ההנהגה הנבחרת ומונעים ממנה לשלוט"
https://www.facebook.com/groups/1530708407166734/
קריסה בטסטוסטרון הביאה את המערב לתרבות של סגידה למוות, אי-רציונליות ומאיימת לחסל את האדם החושב
פרויד גזר את התאוריה על "יצר המוות" מהמבט השמרני, אשר מציג רצון לצורת חיים בסיסית, אינסטינקטיבית ראשונית ואת זה כינה ה 'דחף לעבר המוות', ובעצם כך הפריד בין יצר החיים ארוס ליצר המוות תנטוס.
https://he.m.wikipedia.org/wiki/יצר_המוות
זה המוטו שאנשים הבינו אחרי שלטנו של בגין כל פעם שהליכוד הרכיב את הממשלה: "הימין בשלטון והשמאל שולט"!
הימין אינו שולט. הימין רק מכבה שריפות שמצית השמאל המקדם מדינת כל אזרחיה
פייגלין: הימין עסוק בכיבוי שריפות
ח"כ משה פייגלין טוען כי שוב הוכח שהרס יישובים קורה גם כשהימין בשלטון, "נגמרו לימין התירוצים".
סגן יו"ר הכנסת ח"כ משה פייגלין טוען כי שוב הוכח שכשהימין בשלטון הוא לא באמת שולט.
"הימין כולו נמצא במלחמת מאסף מתמדת מול המטרה הגדולה שהשמאל הציב, כפי שהגדיר רון פונדק הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה והימין בסך הכול עסוק בכיבוי שריפות", קובע פייגלין.
לדבריו אנשי הימין עסוקים בעסקנות במקום במהות, "פונים אלי כל הזמן שאסדר אישורים לקו כחול, הם בורחים כל הזמן לפתרון המגזרי או השתדלני, ואני לא מתכוון לסדר קו כחול, אני לא בא לשכנע אף אחד".
"אני דרשתי בתוך הליכוד לפטר את שר הבטחון וגם את השר לבטחון פנים בגלל ארועי הר הבית. אנחנו חייבים להחליף את השתדלנות במהות", מסביר פייגלין.
ח"כ פייגלין טוען כי ללא מנהיגות אמונית הימין לעולם לא ישלוט, "למה זה שוב קורה, כי אין אלטרנטיבה מהותית. אנחנו בשלטון, מפלגת הסרוגים השלישית בגודלה, אז נגמרו התירוצים לימין. התשובה היא לא בימין או במגזר, התשובה מהותית, צריך מנהיגות אמונית למדינת ישראל".
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/276341
לעיון:
http://rotter.net/forum/gil/27461.shtml
פיגלין, כמו ברוך מרזל, כמו איתמר בן-גביר, כמו אבישי רביב – רק מתחזה ל"ימין אמיתי" כדי להחליש את הימין ולחזק את כוחו של השמאל. והמבין יבין.
בקואליציה הנוכחית מונע כחלון חוק שיגביל את בג"צ שהוא המימסד המשפטי הישן
דרור אידר:
משה כחלון קיבל עשרה מנדטים; רובם המוחלט מאנשים בעלי השקפת עולם שמרנית־ימנית, כמו רוב הבוחרים שהצביעו בעד הקואליציה הנוכחית, והיו רוצים לראות שינויים משמעותיים בהרכב בית המשפט העליון ובאופי השפיטה.
בקואליציה הנוכחית, משמש כחלון בתפקיד "הבלם ששומר על ביהמ"ש העליון" ("הארץ").
דעותיו המדיניות של כחלון ידועות, גם בית הגידול שלו רחוק מזה של "הארץ", ובכל זאת הוא פועל לשמר את כוחו של הממסד המשפטי הישן, למרות שהוא שמייצג קבוצה קטנה בממשלה.
במאי האחרון הטיל כחלון וטו על כוונת הליכוד וישראל ביתנו (ומן הסתם שאר הקואליציה, כולל חברים במפלגתו) לחוקק חוק שיגביל את כוחו של ביהמ"ש העליון לפסול חקיקה של הכנסת – דרישה לגיטימית שעלתה בעשורים האחרונים לא רק מצד נבחרי ציבור, אלא מפי משפטנים בכירים ופילוסופים של המשפט.
http://www.israelhayom.co.il/opinion/411641
בעוד כחודש תיקבע פסיקת בג"צ האם ניתן להעלות הילוך סוף סוף ולהתחיל להוציא מגבולות הארץ את המסתננים האפריקנים שהורסים את המירקם החברתי בארץ, שעולים מיליארדים למשלם המיסים ולקופת האוצר ושמקומם אינו בישראל בשום מצב.
הם אינם יכולים להיחשב בישראל כפליטים כיוון שישראל כלל אינה גובלת בארצם, ודו"חות רבים מאירופה כולל מבריטניה, דנמרק, נורווגיה ולאחרונה משוויץ קבעו שלא נשקפת להם שום סכנה בשובם לארצם.
ביטול חוק ההסתננות 3 פעמים ברצף שמתפרש כבר על פני כ- 10 שנים על ידי בג"צ, מבלי שיש לבג"צ רשות לעשות כן, היא הסיבה להתארכות שהותם בגבולות ישראל.
בג"צ והוא בלבד יצר את הבעיה הלאומית החמורה הזו המסכנת את זהות המדינה כמדינה יהודית – וכחלון הוא זה שבשלב קריטי זה מונע חקיקה הדרושה לפתרון הבעיה ולהוצאתם המיידית מישראל.
במידה ובג"צ יתקע שוב מקל בגלגל תוכנית המדינה להוציאם למדינה שלישית – ניתן יהיה לומר שהבעיה הלאומית החמורה הזו התהוותה אך ורק באשמתו של כחלון שמנע שינוי, שהינו בר ביצוע בממשלה הנוכחית עם שרת משפטים מהמחנה הלאומי, שאף רוצה לחוקק חוק שיגביל את כוחו של בג"צ לפסול חקיקה של הכנסת.
האסון הזה יהיה ארוך טווח וייזקף לחובת כחלון בלבד.
האשכול יתמקד בהתנהלותו של כחלון.
לעיון:
http://rotter.net/forum/gil/27856.shtml
פרופ' מאוטנר: בג"צ הפך למוסד לפעילות פוליטית של השמאל שאיבד כוחו בכנסת!
השמאל הפסיד הרבה מאד כוח בפוליטיקה וסובל הפסדים פוליטיים גדולים מאד ומה שהוא עושה בעצם, הוא העתיק את הפעילות הפוליטית שלו מהפוליטיקה של הבחירות, שהיא הפוליטיקה של הכנסת, למקום אחר – לבית המשפט העליון – והפך אותו למוסד שממנו הוא מנהל פוליטיקה.
אחרי 30 שנה של כיוון כזה מצידו של בית המשפט, בית המשפט מוצא את עצמו כרגע במצב של אובדן לגיטימציה…
יש לנו משבר חמור כרגע עם בית המשפט העליון שהוא מוסד מדינה חשוב מאין כמותו.
כדאי שנפתח חשיבה חדשה לגמרי לגבי איך הוא צריך לפעול ב- 30 השנים הבאות.
בכך יעסוק האשכול.
****
פרופ' מאוטנר:
*באוקטובר 2007, פורסם שמו כמועמד לכהונת שופט בבית המשפט העליון.
*מנחם מאוטנר הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, לשעבר דיקן הפקולטה.
*הינו עורך ראשי של סדרת הספרים משפט חברה ותרבות היוצאת לאור על ידי הפקולטה למשפטים.
*היה מראשוני המבקרים את מהפכת "הכל שפיט" של פרופ' אהרן ברק, ואת תפיסת בית המשפט כמין כנסייה של מאמינים חילונים.
לעיון:
http://rotter.net/forum/gil/27789.shtml
בג"צ הוא מפלטו השלטוני העיקרי של השמאל הממאיר, אחרי שרשרת הכשלונות בקלפי
בג"צ הוא מפלטו השלטוני העיקרי של השמאל הממאיר, אחרי שרשרת הכשלונות בקלפי. הזרוע השניה שלו – התקשורת, הפכה היום פחות יעילה מחוסר אמון הציבור. הציבור אף מזהה אותה כגוף עויין למדינה ולציונות, לרוב בצדק, עקב תעמולת יתר וחוצפת יתר.
צריך לזכור שבג"צ לא תמיד היה כזה.
אחרי המהפך של 1977 ועלייתו של הליכוד לשלטון, השמאל השורשי, ששלט כאן 30 שנה, החל בטיפוח בג"צ כגוף שלטוני חליפי לקלפי. ברור שהוחדרו אליו בעיקר (ואולי רק…) האנשים ה"נכונים" ובעלי הדעות ה"נכונות".
ובדרך קרתה להם תאונה – התהליך הפך את בג"צ לא לכלי שלטון חליפי עבור מפלגת ה"עבודה", אלא לכלי שלטון של השמאל הממאיר, האנטי-ציוני, האולטרא-ליברלי, תומך הערבים ואוהב ה"שלום" בכל מחיר (העיקר שיהיה גבוה למדינת ישראל). המפלצת אף קמה על יוצרה, בעודה מעיזה היום לבטל חוקים שנחקקו בידי אנשים הנבחרים בקלפי.
בריסוק שלטונו הממאיר של הבג"צ והחזרת ערך הדמוקרטיה כערך עליון נביא את ישראל להיות מקום טוב יותר לחיות בו. לנו, הישראלים הפשוטים, אין עניין במהפכות חברתיות גלובליות, אנטי-לאומיות ואולטרא-ליברליות של השמאל הממאיר.
אין לנו עניין להיות קורבנות ה"שלום", ואין לנו עניין להיפגע מפושעים שמסתובבים ברחובות רק כי לבג"צ חשוב "כבוד האדם וחירותו" אפילו שהוא עבריין, מחייהם ושלוותם של האזרחים הנורמטיביים.
ובריסוק השמאל הממאיר – ננוחם.
תגובית לתגובית 9
הלובי המשפטי / בן כספית
http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=eb681a54e5fab943de3637e1d1cb53f4&id=1504&page=4
רק תמים ובעיקר מיתמם יכול היה להיות מופתע מההתנגדות מקיר לקיר, בכל חוגי השמאל ללא יוצא מין הכלל, לחוק הכי חשוב שהוצע אי פעם לכנסת ישראל לחוקק והוא כמובן חוק הלאום. יש לדעת כי השמאל מתנגד מבחינה היסטורית, פוליטית ומדינית בכל כוחו להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל.
נכון שבבית הספר הלעיטו אותנו בסדרה אינסופית של שקרים בנושא הזה, אבל את הפרוטוקולים של וועידות ההסתדרות הציונית לא ניתן למחוק. אפילו יד אדומה טמאה לא מסוגלת ולא תהיה מסוגלת למחוק אותם. אלה הדברים שאמרו אנשי השמאל לכל אורך שנות ה-20 וה-30 בוועידות הקונגרסים של ההסתדרות הציונית בסוגיית אי הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל.
בן גוריון, שלמרבה הלעג והרמייה מוכר כמקימה של מדינת ישראל, היה ראשון המתנגדים לכך שהציונות תכיר בקיומה למען הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, וכך הוא אמר בקונגרס הי"ז בשנת תרצ"א במליאה בעת הוויכוח המדיני שהיה שם: "לא נשלים עם שלטונה של קבוצה לאומית אחת על רעותה, לא עתה ולא בעתיד. אין אנו מקבלים את סיסמת המדינה היהודית שמשמעותה בסופו של דבר שלטון היהודים על תושבי ארץ ישראל הערבים. אנו שוללים שלטון שלנו על הערבים, גם כאשר ישתנו יחסי הכוחות בארץ לטובתנו כתוצאה של התפתחות דינמית הקשורה בעלייה יהודית רבת היקף".
חד וחלק, אלה הם בדיוק הנימוקים שלהם גם היום. החוק הזה הופך את הערבים לאזרחים מדרגה שנייה. אלה דברים שאמר בן גוריון ועליהם חזר בצורה בוטה יותר 6 שנים לאחר מכן בשנת תרצ"ז, בעת שהופיע מטעם ההסתדרות הציונית בפני ועדת 'פיל', ועדה שהבריטים הקימו בעקבות הפרעות ומעשי הרצח של ערבים שהחלו שנה קודם לכן בשנת תרצ"ו, 1936. הבריטים הקימו את הוועדה כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל או כפי שכינו אותה בלשונם הבזויה 'פלסטיין'.
כאשר הופיע בן גוריון בפני הוועדה בשנת תרצ"ז, הוא אמר את המשפט המצמרר הבא: "מדינה יהודית בארץ ישראל זה לא טוב לאנגלים, לא טוב לערבים וגם לא טוב ליהודים". בן גוריון, שהיה מנהיג השמאל הבלתי מעורער במשך 40 שנה. זוהי עמדת השמאל המרכזי, לא הקיצוני, השמאל המתון, זה שאוהב לקרוא לעצמו 'מרכז'.
באותו קונגרס ציוני, התייחס מאיר יערי להקמתה של מדינה יהודית. ליערי יש יורשים – כל שרץ ממרצ הוא יורש של יערי, הן פוליטית, הן מדינית והן בהתנגדות העיקשת להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. כך אמר הפנאט הסטליניסט חסר הגבולות הזה: "אנו שוללים את הרעיון הבורגני ואת החלום של מדינה יהודית. השלכת ה'לוזונג' של מדינה יהודית כ'לוזונג' פוליטי אקטואלי, מתכוונת להשליט בארץ ישראל משטר קולוניאלי, משטר של דיכוי מתמיד של הפועלים הערבים, ושל נישול האוכלוסייה הערבית מזכויותיהם הפוליטיות האלמנטאריות".
זהו השמאל הקיצוני ש-'מרצ' היא היורשת הישירה שלו, בתו החוקית של דברי הבלע של הסטליניסט הפנאט מאיר יערי. לכן, אף אחד לא צריך להיות מופתע כאשר באים באיחור של 66 שנים וחצי, ומציעים לכנסת לחוקק חוק שייתן משמעות חוקתית להיותה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.
ההתנגדות הזו היא המשך שרשרת שהחלה בחודש כסלו תרע"ח, כאשר הציונות האדומה ביצעה את מעשה הבגידה הראשון ששימש כאות למעשי הבגידה הבאים שלה. אנשי 'השומר האדום' פשטו יחד עם הצבא התורכי הרצחני למושבה זיכרון יעקב, גרמו לחיסולה של מחתרת 'נילי', למעצרם של כל אנשיה ולהתאבדותה של שרה אהרונסון. אנשי 'השומר' הצביעו על אהרונסון, היא פחדה שכתוצאה מעינויים חלילה תסגיר את אנשי המחתרת 'נילי' ולכן התאבדה. שני אנשי 'נילי' הוצאו להורג על-ידי הרוצחים התורכים והכול בשיתוף פעולה מלא עם כלבי הנחיה של התורכים, הם אנשי 'השומר'.
הצעת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי
מאז אותו חודש כסלו תרע"ח, לפני 97 שנים, לא פסקו מעשי הבגידה של הציונות האדומה בעם ישראל, כאשר האחרון שבהם הוא ההתנגדות המבישה והמחפירה לחוק הלאום. מאחר וחוק הלאום איננו בשום פנים ואופן מגילה ארוכה, אמנה את סעיפי החוק כדי להוכיח שמדובר בחוק פאשיסטי ונורא, בלשון סגי נהור כמובן:
1 אף אחד מבני הבליעל האדומים, משרתיו של האויב הערבי, סוכניו והפודלים שלו, לא הצליח להוכיח או לצטט מילה אחת מהחוק שיש בה פגיעה באדם כלשהו בישראל. מה שמפריע לשמאל כפי שאמרתי והוכחתי היסטורית היא מדינה יהודית בארץ ישראל, בדיוק כמו בעיניהם של האויב הערבי. מה שמפריע לשמאל בחוק הזה היא העובדה שהוא נקרא 'חוק מדינת הלאום של העם היהודי'. זה מוציא את השמאל מהכלים ועימו את הערבים. מה שמפריע לו זה שכול מה שמסמל יהדות במדינה, הופך להיות ביטוי חוקתי בחוק הזה. הנימוקים של השמאל הם נימוקי שקר וכזב כי הוא אינו אומר בגלוי את הסיבה האמיתית להתנגדות לחוק זה. הנימוקים האלה הם בושה, חרפה ורמייה וכל אדם תת אינטליגנטי יוכל להבחין בכך.
הנימוק הראשון המשותף לבוז'י, אדון לפיד ולכל חברי הכנסת של מפלגת 'העבודה' ומפלגת 'יש עתיד', שעתידה יעלם לגמרי בעוד כשתי מערכות בחירות, הוא שמדובר בבעיה של עיתוי – 'עכשיו, כשיש כזו מתיחות ביו הערבים ליהודים האם זה הזמן לחוקק את החוק הזה?' אבל האם הם מוכנים לחתום כשאשר המתיחות תחלוף הם יצביעו בעד החוק? הם מנמקים זאת בכך שהפרוגרומצ'יקים הערבים הג'יהאדו פאשיסטים, מתפרעים, משתוללים ורוצחים מכל הבא ליד ובגלל זה היהודים לא יכוננו את חוק הלאום. הרי זה לא יאומן! איזו אפסות, איזו רמייה, איזה תירוץ עלוב!
אנחנו עומדים 47 שנים לאחר שחרור שטחי המולדת מהכיבוש הערבי הג'יהאדו פאשיסטי, ולא הייתה פעם אחת שהקימו בית בשטחים המשוחררים והשמאל לא אמר ש- 'העיתוי לא צודק'. 47 שנים כפול 365 ימים בשנה, לא היה אף יום אחד שניתן היה להקים בית ביהודה ושומרון, תמיד העיתוי הוא לא נכון.
הנימוק השני ששמעתי יצא מפיו של הדמגוג הנמוך יואב לימור. הוא תהה בפני אהרונוביץ' 'האם החוק הזה לא הופך את הדרוזים לאזרחים סוג ב'?' – איזה סעיף בחוק הזה הופך את הדרוזים לאזרחים סוג ב'? זה שקר ורמייה! ממתי מינו אותך, יואב לימור, לדובר הדרוזים? מה יש לך איתם? הדרוזים הם אזרחים נאמנים יותר מאשר היהודים למדינת לאום יהודית. הם מתגייסים באחוזים גבוהים יותר מיהודים ושרים את 'התקווה' בכול טקס רשמי של צה"ל, בגרון ניחר ובגאווה. מי אתה בכלל שאתה שם את עצמך מדבר בשמם? תודה בכך שאתה מתנגד לחוק הלאום מפני שהוא קובע כי מדינת ישראל היא מדינה יהודית!
היום שמעתי נימוק נוסף מפיו של אדם שמבזה את התואר 'רב ציוני' והכוונה היא לשר החינוך שלנו. הוא אומר שבחוק לא קיימת המילה שוויון. באמת? אתה יודע, הרב פירון, גם בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו לא קיימת המילה 'שוויון', אז מה? אתה מציע לבטל גם אותו? הרי החוק הזה מפנה לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אתה לא קראת את החוק בכלל, אפס בן כלום שכמוך! שר חינוך ורב בישראל, בושה וחרפה. אתה מבזה את החינוך, את הרבנות ואת הכיפה שעל ראשך. זה החוק היחידי במדינת ישראל שעוסק בזכויות שלא קיימת בו המילה שוויון? בושה.
הנימוק האחרון – "מי בכלל צריך את החוק הזה? יש ספק שאנחנו מדינה יהודית?" האומנם? יש ספק שמדינת ישראל הייתה דמוקרטית בשנת תשנ"ב 1992, אז לא חוקקו את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו? למה כל אלה ששואלים את השאלה הזו לא שאלו אותה אז? הרי אנחנו דמוקרטים אז למה צריך חוק שמחזק יסודות דמוקרטים? לא תקבלו מהם תשובה.
ההתנגדות של השמאל למדינה יהודית בארץ ישראל היא התנגדות היסטורית מדינית לאורך כל שנות ה-20, ה- 30 וה- 40 ועד לשואה. רק אחריה, בשנת תש"ו, הודיע הקונגרס הציוני לראשונה כי מטרתה של הציונות היא הקמת מדינה יהודית, וזאת באיחור של 49 שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, בו הרצל אמר את הדברים בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים.
השמאל הישראלי כולו, משנת תשל"ז ובמיוחד מאז פשע אוסלו, ראוי להיקרא 'האויב האדום מבפנים' או 'הפודל של האויב הערבי הג'הדו פאשיסטי'. זוהי מהותו של השמאל הישראלי והיא באה בצורה המובהקת ביותר לביטוי בהתנגדות שלו לחוק.
http://www.opinions-news.com/פוליטיקה/השמאל-נגד-מדינה-יהודית
20% מהנופלים במערכות ישראל הם בני קיבוצים מהשמאל (שמהווים 3% מהאוכלוסיה).
אבל זה כמובן לא קשור.
ואף מילה, כמובן, על כך שהגורם העיקרי להתקפלות בפני השמאל הקיצוני והחונטה המשפטית הוא ביבי.
השיטה של הקרן החדשה לישראל: לא משנה על מה כותבים – תמיד תאשימו את ביבי. והכי טוב – תתחזו לאנשי ימין כשאתם עושים את זה (כדי שהימנים הטיפשים לא יבינו שאתם מהשמאל).
מה הקשר נתניהו ראש ממשלה למעלה מעשור ומפחד לגעת בנושא
מצחיק שלאחר כישלון קולסאלי של כמעט חמישים שנה אתה עוד מאשים את הציונות הדתית.
הכישלון הרביזיוניסטי טמון בשורשיה כמו שכתבת, לכן כדי להעפיל לשלב הבא אנו זקוקים
לכוח ריאקצוני בעל בטחון עצמי והכרת הדרך. וזה כנראה לא הליכוד.
מצטרף למגיבים 9 ו 10 שבתמצית ובקיצור נמרץ מזהים את נקודת התורפה – נתניהו.
אמנון לורד הולך עם ניתוחיו סחור סחור ואינו נוגע בנקודה זאת.
ושאלת השאלות היא איך ביבי שטרח על כתיבת ספרים על תפיסת הבטחון של ישראל כרע נפל שדוד לרגלי השמאל עם החזון האובססיבי להקים מדינת טרור ביו"ש ועזה. ולא משנה שהוא קורא לה מדינה מינוס או אוטונומיה כלשהי הוא יודע היטב שאין חיות כאלה, גם על כך כתב בספריו, (שאפשר כנראה לעשות איתם מדורה של ל"ג בעומר הקרוב). אף יועץ משפטי ואף פקיד שמאלני לא הכריח אותו להכריז ולדבוק בתכנית 2 מדינות ל-2 עמים לא רק התשתית השמאלנית לא הכריחה אותו אלא גם החלטת ממשלה או הצבעה בכנסת אין על כך. זה ביבי נטו, סולו.
יש להקים ועדת בדיקת הסילבוס – חומר הלימוד בכל הפקולטות למשפט בישראל. כל החומר הנלמד הוא הספרים של אהרון ברק שודד הים והדיקטטור, אז מה הפלא שיוצאים לנו עוד ועוד אלפי עגלים מלומדים ומטופשים שכל מה שהם יודעים את שטיפות המוח של הדיקטטור הזה?
לנקות את הפקולטות מחומרי הלימוד שלו.
כאשר ניצח הלכוד בבחירות לראשונה, חשש בגין מהפיכה או התנגדות של אנשי המשטר הישן – מפקדי הצבא וקציני המשטרה אשר מונו בידי שלטון מפא"י, וגם הפקידות הבכירה.
הדבר הראשון שעשה בגין בהרכבת ממשלתו היה מנוי משה דיין לשר החוץ. דיין היה כשלון בעיני אנשי מפא"י העבודה בגלל מחדל יום הכפורים, והנה מינה אותו בגין לתפקיד בכיר. בגין חשב כי הצטרפות דיין לממשלתו תקנה לו 'הכשר' בעיני אנשי מפלגת העבודה בעמדות המפתח. באותו אופן מינה בנימין נתניהו בממשלתו השניה, את אהוד ברק לשר הבטחון, גם אחרי שברק הפסיד בבחירות, וזכור לעם לחובה בגלל הבריחה מלבנון.
הלכוד מזלזל במצביעים עבורו – הספרדים והמסורתיים והדתיים – ומבקש הכשר מן השמאל. לכן אינו מעז לכפות על רשות השדור אזון בשדורים ומשאיר אותה בידי שמאל קיצוני. אפילו ההגיה העברית שהיתה ברדיו נעלמה ובמקומה נשמעת בטלביזיה ובתכניות הרדיו הגיה עברית מסולפת המבלבלת את תלמידינו בין 'אני' ו'עני' ו'מחר' ו'מכר'. זה תסמין של הזלזול של מנהיגי הלכוד ברוב העם.
הבעיה היא שאנשים משכילים נוטים לדעות שמאלניות.
יש להמשיך ולהדק את הפיקוח (אם צריך גם באמצעים מיוחדים) על מוסדות ההשכלה הגבוהה כך שיוצגו בהם רק דעות המקדמות את האינטרס הלאומי. וכל הכבוד לבנט ולתנועת ״אם תרצו״ שפועלים בכיוון זה
הימין לא השכיל להקים מתוכו ענקי רוח שיוכלו להתמודד עם מקביליהם מהשמאל. בעבר היו סופרים כמו אצ"ג ומשה שמיר, פילוסופים כמו הפרופסורים ישראל אלדד ויוסף בן שלמה שיכלו להתמודד (והתמודדו!) מול עמוס עוז, דוד גרוסמן ואנשי א'דמיה מהשמאל. הימין זנח לחלוטין את הזירה הזאת והתמקד בתמיכה העממית. התוצאה היא שבאקדמיה ובתרבות לא תמצא כמעט אנשי ימין ואם יש הם מעטים וקולם לא נשמע. אנשי הרוח היחידים שמדברים מימין הם רבנים, אבל הם לא מתחברים לציבור הרחב שהוא חילוני ברובו.
זה החטא הקדמון של הימין – הפקרת הזירה האינטלקטואלית לשמאל. זה יותר מהפקרה – זה זלזול בכל דבר שנודף ממנו ריח של תרבות גבוהה, אקדמיה ורוח. לאנשי רוח יש משקל גבוה והשפעה. כשעמוס עוז כותב מאמר הוא זוכה לתפוצה ולתהודה אפילו יותר מראש הממשלה.
הפתרונות שלורד מציע לא יעזרו כי הם יטפלו בסימפטום ולא בבעיה. הימין צריך לחזור לאקדמיה – לפקולטות למשפטים, פילוסופיה ומדעי הרוח. לגדל אנשי רוח בעלי קומה – סופרים, משוררים. משרד התרבות, למשל, צריך לתמוך ולעודד אינטלקטואלים ימנים. זה תהליך ארוך וקשה. לצערי לא נוכל להחזיר את ישראל אלדד ואת משה שמיר זכרם לברכה, אבל זה לא אומר שאינטלקטואל בהכרח פירושו שמאל. עד שהימין לא יבין את זה הוא ימשיך לנצח בבחירות ולהפסיד במדיניות.
"עצם יצירת הקיטוב וההקצנה הוא אסטרטגיה מהפכנית של השמאל". אלוהים אדירים. כמה ניתוק צריכים בשביל לכתוב את המשפט הזה. הרטוריקה הימנית כ-ו-ל-ה מבוססת על יצירת קיטוב והקצנה, שיסוי וביזוי. נגד שמאלנים, נגד ערבים, נגד הגויים, נגד כל מה שזז. נתניהו, שכל סטטוס שלו בפייסבוק וכל נאום בפתיחת ישיבות הממשלה מקדיש כמה מילים חשובות כנגד איזה גורם עוין כלשהו, הוא המנהיג העליון של הקיטוב בשיח הישראלי. אסטרטגיה של השמאל? נו, באמת.
שקר גס.
העניין הוא שאנו לא קוראים לכל מי שלא מתאים לנו פשיסט, גזען, משתיק.
אומנם, בתקופה האחרונה קצת התקלקלנו. אבל זה רק בגלל שהשמאל משחק בדמגוגיה והקצנה, ומנטרל כל שיח אינטלגנטי, אז אין לנו ברירה, אלה להתמודד מולו באותה דרך.
אם אתה רוצה, כתבו פה כתבה, ממתי קראו לנו פשיסטים (סוד, מלפני קום המדינה) ואיך שזה פשוט הרגל נחמד.
זה די ברור, ברוב כלי התקשורת הימניים (חוץ מבודדים מנותקים), השיח הוא ענייני ואינטליגנטי, ויותר מכל לא מפרסמים שקרים, ולא מסתירים פרשות לפי הגנדה.
(אפשר לראות את זה, שבודקים אם מה שמפרסמים בעיתונים נגד ביבי וכו מפורסם באופן הגיוני בעיתונים ימניים, וכמה הפשלות של שרון, פרס, ועוד רבים וטובים (שהיה להם גם מעשים מדהימים, אבל זה לא מציק העלמה של האמת כולה).
בקיצור כלי התקשורת הימנים יותר מאוזנים, הם מציגים לרוב גם את הפשלות שלהם, ויותר מכל לא מפרסמים שקרים על הצד השני!! (אין סוף פייק ניוז… תראו פשוט פטריוטים).
ועוד הם קוראים לעצמם ה"מוסריים" וה"טובים", איזה עולם אבסורד.
האופי המזרח אירופאי המושחת אחוות הגזע..!??ההזוי.
הרצון לאפשר לחמולה המושחתת.לחגוג.
לעולם לא יאפשר להם להפוך מוסריים.
תורת המשחק.גנוב ותן לגנוב.כמו בגטו נאמנות לשבטיות.
אף אחד לא מרגיש מקופח.
כמו עמית סגל.מדובר בתובנות אישיות.סובייקטיביות. הוא חושב כך.
זו לא המציאות לאשורה.
חובה לרסק את הפרקליטות .בגצ.אקדמיה.צהל.שבכ.מוסד.שכר שחיתות!!
אין כאן שום הרגשת קיפוח!
יש כאן אחוות מזרח אירופאים חסרי מוסר.
לא מזמן יצא ספר דומה של פרופ' אריה אלדד (אם כי המקרה שלו צריך לומר שהגמל לא רואה את הדבשת, משום שהצורה שבה הוא מתבטא כשהוא נמצא באולפן "שמאלני" לא הייתה מביישת אפילו את הטוכעס לייקער עמית סגל)
הבעיה של הימין היא שחיתות נבחריהם ששוב ושוב מגלים שהאינטרס הביטחוני והציוני לא מעניין אותם כמו האינטרס האישי
למה הדתיים לאומיים לא ציונים?
התישבות זה לא ציונות?
גיוס זה לא ציונות?
התנדבות זה לא ציונות?
להאמין בבעלותנו על ארץ ישראל זה לא ציוני?
מה בדתי לאומי לא ציוני?
אם תגיד קיצוניות, זה בסה"כ קבוצת נערים חסרי גבולות, אל תגיד לי שאין אלימות בחברה החילונית (או כמו שאוהבים להפוך אותנו, למגזר החילוני), וזה בדיוק! אותו הדבר. זה נובע מאופי קלוקל לא יותר מזה.
אין רבנים שתומכים בזה.
חוץ מזה שלרוב זה בעקבות/לאחר אירועים מסויימים שהערבים עשו, שאם היהודים היו עושים, הערבים היו מנסים לרצוח את כולנו.
אז אולי הערבים אבדו את הלגיטימציה להתלונן?
היום הציונות הדתית היא היחידה שבאמת מתנהגת כמו הציונית.
אפשר גם לקרוא לספר צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים.
ו -2 הערות:
1. בייגה שוחט לא הזיז פקיד אחד ממשרד האוצר לא בגלל שהיו אנשי שלומו אלא למרות ש- לא היו אנשי שלומו. הזהירו אותו והוא ציטט את בגין.
2. המחבר מבלבל מושגים וחבל. בישראל אין כמעט שמאל. כל מה שהמחבר קורא לו שמאל מתאים לההגדרה של ליברל. ריבלין ובני בגין הם ליברלים תומכי א"י השלמה (כלומר תומכים באזרוח כל הפלסטינים שחיים בשטח).
אבל לאנשי ימין רבים לא נוח להתווכח עם ליברלים, יותר נוח לכנות אותם שמאל (סטלין , אמאל'ה. שיטת האסוסיאציה המרומזת, א"ב בכל דמגוגיה. הרי אם היה פה שמאל היו עשרות אלפים צועדים ברחובות באחד במאי).
לכן כל הניתוח בספר לקוי בבסיס.
בטוח שהתגובה הזו תיכנס?
אפשר גם לקרוא לספר צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים.
ו -2 הערות:
1. בייגה שוחט לא הזיז פקיד אחד ממשרד האוצר לא בגלל שהיו אנשי שלומו אלא למרות ש- לא היו אנשי שלומו. הזהירו אותו והוא ציטט את בגין.
2. המחבר מבלבל מושגים וחבל. בישראל אין כמעט שמאל. כל מה שהמחבר קורא לו שמאל מתאים לההגדרה של ליברל. ריבלין ובני בגין הם ליברלים תומכי א"י השלמה (כלומר תומכים באזרוח כל הפלסטינים שחיים בשטח).
אבל לאנשי ימין רבים לא נוח להתווכח עם ליברלים, יותר נוח לכנות אותם שמאל (סטלין , אמאל'ה. שיטת האסוסיאציה המרומזת, א"ב בכל דמגוגיה. הרי אם היה פה שמאל היו עשרות אלפים צועדים ברחובות באחד במאי).
לכן כל הניתוח בספר לקוי בבסיס.
בטוח שהתגובה הזו תיכנס?
האם כשבאים לשנות שיטה שכביכול מושכת חזק לכיוון השמאל צריך לחסל את השמאל ולהמליך את הימין??? מה בדיוק יהיה שונה???
כמו בכל דבר בחיים צריך איזון, איזון בין השמאל והימין… אסור שיהיה ימין חזק מדי, וגם אסור שהשמאל יהיה חזק מדי… כבר אמרו חכמים יותר מאינתנו: הכוח משחית בני אדם, שמאל ימין מרכז ולא משנה מה…
כל עוד תהיה בקונספציה הזאת שאם בחרנו ימין/שמאל הוא צריך לשלוט באופן שגורם לצד השני לא להיות חלק… זה נשאר אותו הדבר… זאת לא דמוקרטיה זאת עריצות הרוב על המיעוט…
וזאת פשוט לא רואים אנשי אקדמיה שכותבים ספרים…