"אני מאמין שישראל תצא מעוטרת בניצחון": 45 שנה למותו של יעקב הרצוג

דיפלומט שאינו חדור הרגשת הייחוד, שלא יראה לפניו יום יום את רציפות ההיסטוריה היהודית בכל הדורות – דיפלומט כזה לא יוכל להסביר גם את ענייניה המעשיים של מדינתו. הרי לך דוגמא: כיצד יסביר דיפלומט ישראלי את בעיית הפליטים הערביים, אם לא יסביר קודם כל לעצמו ואחר כך לאחרים, את הצידוק המוסרי וההיסטורי לישיבתנו בארץ הזאת?

הדברים הללו, שנאמרו על ידי ד"ר יעקב הרצוג , אחד הדיפלומטים המזהירים שקמו למדינת ישראל, משקפים היטב את עולמו ואת דרכו. היום, כ"ג באדר, מלאו 45 שנים לפטירתו כשהוא בן חמישים שנה בלבד, וזוהי הזדמנות להתוודע מעט לדמות מופת זו ולשאוב משהו מעקרונות תפיסתו המדינית המיוחדת, האקטואלית גם היום.

הרב ד"ר יעקב הרצוג היה תלמיד חכם והוגה מדיני מעמיק, ששירת את מדינתו תחת ארבעה ראשי ממשלה. מגיל צעיר הוא הטביע את חותמו על צמתים מכריעים בראשית ימיה של המדינה. עוד בחייו זכה להערכה רבה בכל המעגלים שאליהם השתייך. כדיפלומט שירת בתפקידי מפתח במשרד החוץ, בשגרירות בוושינגטון ובקנדה, וכמנכ"ל משרד ראש הממשלה. כאיש תורה היה תלמיד מובהק של אביו, הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל, וזכה לקרבתם של רבנים מפורסמים אחרים. הוא אף נבחר לכהונת הרב הראשי של בריטניה, אך המינוי לא יצא אל הפועל.

רוב פעילותו של יעקב הרצוג נעשתה מאחורי הקלעים, אולם היה אירוע בולט שהכה גלים בארץ ובעולם, שבו הוא הגיח אל קדמת הבמה. היה זה הוויכוח הפומבי שקיים עם ההיסטוריון הבריטי רב ההשפעה ארנולד טוינבי. בסוף ינואר 1961, כאשר שירת הרצוג כשגריר ישראל בקנדה, ביקר טוינבי במונטריאול, ובהרצאה שנשא חזר והשווה בין מעשי ישראל במלחמת העצמאות לפשעי הנאצים. הדברים תאמו את תפיסתו האנטישמית המתוחכמת שלפיה עם ישראל אינו אלא 'שריד מאובן' מזמנים קדומים, אשר נראה כיצור חי אך באמת הוא דומם נטול תנועה והתפתחות, ובמשתמע גם נטול זכות קיום.

השגריר הצעיר לא יכול היה להבליג, ובו במקום הזמין את הפרופסור המכובד לוויכוח פומבי. הוויכוח הזה אכן נערך כעבור ימים אחדים, למרות הלחצים להימנע מכך שהפעילו על הרצוג גורמים מדיניים בארץ וראשי יהדות קנדה. דומה כי אלמלא נוצרה סיטואציה זו, ראוי היה להמציא אותה כדי לחשוף את יסודות הגותו המדינית העמוקה. עד אז כלא הרצוג את דבריו במעגלים הפנימיים של עבודתו הדיפלומטית ושל כפיפותו לקובעי המדיניות. בעימות המתוקשר הוא פרש את עיקרי משנתו ההיסטורית, המחברת מסורת רוחנית עשירה ושורשית אל העולם המודרני ואתגריו המדיניים, התרבותיים והמעשיים. העימות זכה לתהודה עצומה, שודר ברשתות רבות, הופץ בתקליט ואף נכנס לתכנית הלימודים.

מדינת ישראל הנציחה את זכרו של יעקב הרצוג בבול מיוחד ובקריאת שמו על מוסדות רבים ונכבדים, אולם דומה שעם השנים נשכחה דמותו של האיש, והוא זכור בעיקר כבנו של הרב הראשי יצחק הרצוג, כאחיו של נשיא המדינה השישי חיים הרצוג, ואפילו כ"דוד של בוז'י".

לא כאן המקום לסקור את כל תחנות חייו. לשם כך מומלץ לקרוא את הביוגרפיה שכתב עליו מיכאל בר־זוהר. בשורות הבאות אעמוד על שני עקרונות יסוד לניהול מדיניות ישראל על פי תפיסתו, ואידך זיל גמור (הציטוטים לקוחים מתוך ספר נאומיו, 'עם לבדד ישכון', אלא אם צוין אחרת).

זהות ולא טשטוש

הפסוק "הן עם לבדד ישכון" מצוטט בפרוטוקולים של הכנסת מאות פעמים. לרוב ההקשר הוא שלילי, סוג של קללה שצריך להיפטר ממנה, כפי שביטא זאת למשל שמעון פרס באמירה מפורסמת: "אין מקום לגטו, אין מקום לעם לבדד ישכון, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה ביטחונית". אפשרות אחרת היא להשלים עם המציאות הזו בהכנעה, כפי שאומר ח"כ אברהם ורדריגר: "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. אנו מבודדים היינו ומבודדים נשארנו, והגויים, אף הטובים שבהם, אינם מתחשבים בנו". יש שראו בו סתירה יסודית לעצם הציונות, כמו למשל ח"כ שלי יחימוביץ': "הרצל הבין באופן עמוק ביותר שאנחנו לא עם לבדד ישכון, שאנחנו זקוקים למשפט העמים כדי שתיכון כאן מדינה יהודית ודמוקרטית".

יעקב הרצוג, לעומתם, ראה בדברים הללו חוסר הבנה טרגי של מהות העם היהודי, שהביא לשורה של טעויות בהערכות מצב ולשגיאות מדיניות ואסטרטגיות. וכך אמר:

הציונות היסודית, הפוליטית, זו שהקימה את מדינת ישראל, לא הבינה את העם היהודי ולא את העם הערבי. אנשי המנהיגות הציונית גרסו שאנו נחזור הנה באיזה מסלול רגיל של המאה העשרים, גם אנו נקבל כאן עצמאות והעולם יכיר בעצמאות זו, אנו נהפוך למה שמכונה 'A normal people', ונהיה משוחררים מעומס הגלות… באו העובדות וטפחו על פני התיאוריה הזאת, כפי שלא טפחו על פניה של שום תיאוריה, כמדומני, במרווח זמן כה קצר. מדוע היתה התיאוריה הזו מוטעית מעיקרה? משום שהציונות הפוליטית גרסה שהמושג של 'עם לבדד ישכון' הוא בעצם מושג א־נורמלי; ובאמת המושג 'עם לבדד ישכון' הוא המושג הטבעי של בית ישראל.

בניגוד לזרם הדומיננטי במדיניות החוץ של ישראל, יעקב הרצוג סירב לקבל את הניתוק בין האבחנה העקרונית הזו לניהול המדיניות בעולם הריאלי: "אינני גורס את ההפרדה בין תחום חילוני לבין רוחני. אינני חושב שיש לכך מקום ביהדות, אינני מסוגל לתפוס ולהבין את משמעות שיבת ציון ללא תפיסה רוחנית".

הרצוג ראה בבדידות הישראלית נתון עובדתי שאי אפשר להכחישו: "אין לנו משפחה. לכל מקום שנפנה, אנו מבודדים: אין אנו חברים לא בנאט"ו, לא בברית ורשה, לא בארגון אפריקה־אסיה, לא בארגון המזרח התיכון, לא באיגוד המדינות המתפתחות. בכל מקום מקבלים אותנו בכבוד מלכים, אבל לא לתוך המשפחה". לדידו, השאלה הנתונה לבחירתנו היא כיצד לנהוג עם נתון זה: "אין שום ספק שרוב העולם רואה אותנו כ'עם לבדד ישכון'. הבעיה היא האם 'עם לבדד ישכון' הוא זכות, לא בריחה מן החברה הכללית אלא יחוד בתוכה; או האם הוא א־נורמליות שיש להתכחש לה, לברוח ממנה".

כמי שהקדיש את עיקר יכולותיו לפיתוח קשרי החוץ של מדינת ישראל, מפתיע שדווקא הוא טיפח בלהט את תודעת 'עם לבדד ישכון'. באישיותו ובדרכו הציב יעקב הרצוג מודל מורכב ונדיר שלפיו השונות הישראלית איננה גזירת גורל מגבילה, אלא תכונה ייחודית שעשויה לסייע בפיתוחן של הזדמנויות חדשות. הכרה בשונות זו ונאמנות אליה תעמיד את המגע עם אומות העולם על בסיס מציאותי ולא מזויף, ותאפשר פיתוח קשרים כנים ופוריים. את המאפיינים השליליים שיש בבדידות הוא ראה כסימפטום ותזכורת לקיומה של ייחודיות אופיינית זו, המחייבת התנהלות מתאימה ונטולת הכחשה עצמית.

לטובת מי פועל הזמן במזרח התיכון

בנובמבר 1969 נשאל ד"ר יעקב הרצוג מי ומה השפיע עליו יותר מכול. תשובתו הייתה: "מבחינת השפעות אישים, אין ספק שאבי זכר צדיק לברכה השפיע עלי מאוד – במיוחד, למשל, אמונתו העזה ששיבת ציון בימינו היא ראשית צמיחת גאולת ישראל. בשנת 1941, כשעמד רומל בשערי הארץ ואבי זצ"ל ביקר אז בוושינגטון, הזהירו הנשיא רוזוולט שלא לחזור לארץ ישראל, העומדת להיכבש בידי הגרמנים. השיב לו אבי שהנביאים ניבאו על שני חורבנות, לא על חורבן שלישי (רק כשבוע לאחר מלחמת ששת הימים הזכיר לי מר אשכול את האמרה הזאת של אבי זצ"ל)".

הרצוג ציטט סיפור זה בהזדמנויות רבות, ופתח בו הרצאה שבה נימק בהרחבה את עמדתו כי הזמן במזרח התיכון פועל לטובת ישראל. ניתוח המציאות שלו נשען על עמדה נפשית מוצקה של צפייה קדימה בביטחון, בניגוד למוטיב בולט של חרדה קיומית הקיים אצל מדינאים אחרים. ביטחון עצמי־לאומי זה נשען על אמונה עמוקה וראייה חודרת של הכוחות המניעים את חייו ההיסטוריים של העם היהודי, והוא מאפשר התייחסות עניינית וחפה מכל הפחדה עצמית לסיכונים ולסיכויים שעל הפרק.

מעקב אחר התנהלותו של יעקב הרצוג לאורך השנים – במאבק נגד בנאום ירושלים, במערכת סיני, בהתמודדות מול הכנסייה הנוצרית, בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, בשיחותיו עם חוסיין ועוד – מגלה התנהלות זהירה ויסודית, בטוחה ועקבית בעקרונותיה. דווקא החרדה והספקנות הקיומית, בפרט כשהן ניזונות מטראומת השואה, משבשות לא אחת את שיקול הדעת ואת ראיית המציאות.

הרצוג הדגיש בדבריו שאין הוא מתעלם מהקשיים הרבים שבפני ישראל ומן הסכנות שאורבות לה. אולם אמונתו ביכולת להתמודד עמם בהצלחה הייתה קשורה באמונתו ובטחונו בכוחו של המהלך ובוודאות הצלחתו:

איני רוצה שתחשבו שאני לוקה בחוסר חוש המציאות. האמינו לי שאני יכול להקרין בפניכם עולם של ביעותים ופחדים. איני רוצה לומר שהדרך קלה. אני מאמין שהסכנה גדולה, והיא עלולה אף לגדול. אולם אני גם מאמין… מכל אלה תצא ישראל מעוטרת בעטרת ניצחון, אולי רק לאחר שנים ארוכות של מאמצים רבים ועבודה קשה ומפרכת.

כשהוא חמוש באמונה זו ניתח הרצוג באופן יסודי את תמונת המצב האזורי והעולמי. לצד התייחסות לממדים הצבאיים, הכלכליים והפוליטיים, הוא העמיק בניתוח הזירה הרוחנית־דתית, זו התופסת מקום כה רב בנפש האדם, אך מדינאים רבים מתעלמים ממנה בשל היעדר היכולת לדחוס אותה לעולם המושגים המטריאליסטי שלהם.

בפרספקטיבה של שנות דור ניתן להיווכח שתפיסתו הרעיונית אכן אפשרה לו להרחיק ראות ולהעריך נכונה את התפתחות המדינה שנים רבות קדימה.

לא בכדי אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר כי הרצוג היה אולי היחיד בשירות החוץ "שדאג להשכיל את בני השיחה שלו" בנוגע להיסטוריה הייחודית של עם ישראל. "במגעיו עם גדולי עולם הוא ראה זאת כטיעון מדיני ויסודי: שזה לא איזה דבר… ככל הגויים… יש דבר מיוחד בעם היהודי, עצם אורך תולדותיו, עצם קשריו עם הארץ הזאת. דומה כי מותר אולי לומר שהוא הפך את התנ"ך לתעודה מדינית כמעט, ועליה ביסס הרבה מאד מטיעוניו".