גרמניה אוהבת יהודים אשמים

האם מדובר בטיפשות? בנאיביות? באידאולוגיה ישנה שלא פסה מהעולם, או סתם ברצון לקדם אינטרסים שונים בכל מחיר מבלי להתייחס לערכי אנוש בסיסיים? יחסם של גרמניה ושל גרמנים רבים מדי למתרחש במזרח התיכון מעלה דרך קבע תהייה זו, ההולכת וגוברת עם הזמן. ככל שהמצב והתנאים במזרח התיכון מסתבכים, או יש שיאמרו מתבהרים, נאחזת גרמניה בעמדות מנותקות יותר ויותר מהמציאות, ללא כל יכולת לבצע ניתוח ענייני של אותן עמדות.

הגישה הבעייתית הזו מתבטאת בעיקר בנוגע לסכסוך הישראלי־ערבי, המקצין את חוסר יכולתם של גרמנים רבים מדי – בעיקר בקרב מקבלי ההחלטות וקובעי המדיניות – להפעיל יכולת חשיבה רציונלית. ברגע שמוזכר שמה של ישראל, מופעל אצל גרמנים רבים מדי אינסטינקט ההגנה מפני האשמה כלשהי על פשעי העבר, ואין דרך טובה יותר למגננה מאשר מתקפה. כך הפכה ישראל באופן אוטומטי כמעט בעיני רוב הגרמנים, בכללם אישי ציבור בכירים ונושאי תפקידים ממלכתיים, לאשמה הבלעדית בכל הצרות במזרח התיכון – שלאחרונה פלשו גם לאירופה ולגרמניה.

שיטת המתקפה הזו פותחה ושוכללה בעיקר בידי המשטר הקומוניסטי, ששלט במזרח גרמניה עד 1990. הישראליזציה של האנטישמיות, כלומר הלבשת האנטישמיות בכסות אנטי־ישראלית ואנטי־ציונית, הייתה מדיניות רשמית במזרח גרמניה, שלא נעלמה עם התמוטטותו של המשטר. נהפוך הוא: היא נטמעה בקרב כלל האוכלוסייה של גרמניה המאוחדת, והפכה להלך רוח נפוץ ביותר.

ניתן היה לצפות שהתפתחותו המאכזבת של ״האביב הערבי״ בכל הקשור לדמוקרטיזציה וליברליזציה אפשריות של המזרח התיכון, קריסתן של מדינות האזור ושקיעתן במלחמות אזרחים עקובות מדם, והגעת הטרור האסלאמי לאדמת אירופה – יטלטלו באורח משמעותי את דרך החשיבה המקובעת של הממסד והאוכלוסייה בגרמניה ויביאו אותם להערכה מחודשת של עמדותיהם. אך שינוי זה לא אירע, וגרמנים רבים מדי מעדיפים להמשיך ולהחזיק בראיית עולמם הישנה והמיושנת כלפי המזרח התיכון, הרואה בישראל את האחראית העיקרית לכל בעיות האזור. במיוחד ישראל הימנית, שבעיני גרמנים רבים שאינם רוצים חלילה וחס להיתפס כאנטישמים, מעלה את עצמה על דרך של אובדן עצמי. אותם גרמנים ממאנים בנחישות מוחלטת לנהל דיון תוכני על עמדות הימין הישראלי. מבחינתם, רק נסיגה ישראלית והקמת מדינה פלסטינית במסגרת ״פתרון שתי המדינות״ ירפאו את תחלואי המזרח התיכון ויביאו שלום עולמי – אולי דומה לזה שעליו חלמה מזרח גרמניה הקומוניסטית. העובדה שנסיגות ישראליות, כמו אלה שנעשו בלבנון וברצועת עזה, לא קידמו כהוא זה את אחוות העמים  במזרח התיכון אלא דווקא הרחיקו אותה, נתפסת גם היא כאשמתה של ישראל, שלא גילתה תעוזה מדינית מרחיקת לכת ונענתה לכל דרישותיהם של הערבים.

"פרס התקווה לשלום"

ביקורו של ״נשיא״ רשות האוטונומיה הפלסטינית, מחמוד עבאס, בגרמניה בסוף השבוע האחרון, חשף את המוזרות הגלומה במדיניות הגרמנית ביחס למזרח התיכון, ובמיוחד בהקשר של הסכסוך הערבי־ישראלי. גרמניה, שרואה עצמה כאבירת הדמוקרטיה וההגנה על זכויות האדם, יצאה מגדרה כדי לכבד מנהיג ערבי שנבחר אמנם בבחירות חופשיות, אך כאלה שלא חזרו על עצמן מאז 2005; שמואשם על ידי נתיניו בהפרת זכויות אדם ובשחיתות; שברח מקבלת החלטות אמיצות לקידום הסכם שלום עם ישראל; מכחיש שואה שממשיך לעודד בדרכים שונות אלימות נגד יהודים, תחת מעטה של ״התנגדות לכיבוש״; שלא פעל כהוא זה להפסקת ההסתה האנטישמית בשטחי ממשלו, ושמסרב להכיר ביהדותה של מדינת ישראל – אף שהכרה כזו היא מדיניות רשמית של ממשלת גרמניה. מחמוד עבאס מסמל את כל מה שגרמניה מתנגדת לו, והנה דווקא גרמניה מקדמת את פניו בכבוד השמור לשועי עולם.

פסגת הדיכוטומיה הגרמנית באה לידי ביטוי אמש, במוצאי שבת, עם הענקת פרס מיוחד למחמוד עבאס, ״פרס התקווה לשלום״, מטעם גוף תקשורתי לא ידוע במיוחד, הפעיל בחבל הרוהר התעשייתי ושנוסד על ידי עיתונאי לשעבר ומנהל ארגונים מפוקפק. ״פרס שטייגר״ מוענק אחת לשנה מאז 2005 לאישים מובילים בתחומים שונים – סובלנות, סיוע לזולת, תקשורת, אמנות, קולנוע, ספורט, איכות הסביבה ופעילות לחיזוקה של אירופה. בין האנשים שזכו בשנים האחרונות בפרס נמנים הקיסרית האיראנית לשעבר פארה דיבה פהלווי, סילביה מלכת שוודיה, סופיה מלכת ספרד, שרי בלייר, שמעון פרס ז״ל (פרס הסובלנות ב־2005), מוחמד אל־ברדעי – לשעבר מנכ״ל סוכנות האנרגיה הגרעינית של האו״ם, נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן (על "תרומה לאירופה" ב־2012; ארדואן ביטל את השתתפותו בטקס, רשמית בגלל תאונת מסוק), עליזה אולמרט (אמנות ב־2008), ומאמן הכדורגל הגרמני האגדי פרנץ בקנבאואר.

רוב הזוכים בפרסי שטייגר הם אח״מים גרמנים, ושיבוצם של שמות ידועים מחוץ לגרמניה נועד להעניק לאירוע הילה בינלאומית. למרות הסתבכויות משפטיות חוזרות ונשנות בהקשר של ניהול לא תקין של כספי החסויות לאירועים ביוזמתו, מייסד ״פרס שטייגר״, סאשה הלן, מצליח למשוך לרשימת מקבלי הפרסים השנתית שלו ידוענים, שלא בהכרח בודקים עם מי יש להם עסק, אך מאושרים מהכבוד לקבל פרס גרמני שידוענים כה רבים אחרים כבר קיבלו.

״פרס התקווה לשלום״ לבטח החמיא מאוד למחמוד עבאס, ותאם להפליא את התדמית שהצליח להמציא לעצמו כנושא אבוקת השלום האמיתי, בניגוד לכל העובדות שספק אם צוות השופטים שהחליט על הענקת הפרס טרח לבדוק. הענקת הפרס התבססה על התרשמות, ולא על בחינת מציאות. הודות לעשרות שנים של מדיניות ממסדית אנטי־ישראלית, לדיווחי תקשורת מוטים ושקריים ולמערכת חינוך שמטמיעה בדורות של גרמנים תעמולה אנטי־ישראלית – הפלסטינים בהנהגת מחמוד עבאס נתפסים בדעת הקהל הגרמנית כקורבנות אומללים נושאי ענפי זית לשלום, והישראלים בהנהגת בנימין נתניהו (וכל קודמיו מימין ומשמאל) מוחזקים ככובשים אכזריים, מדכאים רצחניים ומחרחרי מלחמה.

סוגיית ההתנחלויות הועצמה על ידי הממסד הפוליטי והתקשורת בגרמניה כמכשול היחיד והעליון בפני תהליך שלום במזרח התיכון. גרמניה נאחזת בכל החלטה חדשה על בנייה בירושלים או ביהודה ושומרון כדי להקצין את ביקורתה כלפי ישראל, להקטין את ייחודיות הקשרים בין שתי המדינות ולחזק את סרבנותם של הפלסטינים לכל פשרה שהיא.

צוות השופטים של ״פרס שטייגר״ קבע שבהענקת הפרס למחמוד עבאס הוא מבקש לשגר מסר ביחס ל״היתקעותו״ של תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. צוות השופטים שכח, כנראה בכוונה תחילה, שמחמוד עבאס היה זה שסירב להצעת השלום הנדיבה ביותר של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ב־2008; שהוא סירב לחדש את המו״מ לשלום עם ראש הממשלה הנוכחי בנימין נתניהו, למרות החלטתו התקדימית להקפיא בניית התנחלויות למשך עשרה חודשים; ושהוא הפר את הסכמי אוסלו בשורה של צעדים חד־צדדיים במישור הבינלאומי ובעידוד אלימות והסתה. באתר הרשמי של הפרס לא אוזכרה ולו במילה אחת הגישה הרביזיוניסטית ביחס לשואה של עבודת הדוקטורט שכתב עבאס באוניברסיטת מוסקבה, או עבודתו כסוכן של הקג״ב. בהתאם לגישה הגרמנית המסורתית, ישראל ומעשיה הם המכשול הבלעדי לשלום. אם בעבר גרמנים טענו שיהודים הם מחרחרי מלחמה, היום הם יכולים לומר שזוהי ישראל – ולהוסיף בנשימה אחת שהם, כמובן, לא אנטישמים. כדי לאזן את הענקת הפרס לעבאס הוענק השנה גם פרס לאדריכל הנודע דניאל ליבסקינד, שעיצב בין היתר את המוזיאון היהודי בברלין.

מתן ״פרס התקווה לשלום״ למחמוד עבאס העניק לממשלת האחדות הגרמנית, שבה חברות מפלגות ״איחוד השמרנים״ בראשות אנגלה מרקל והמפלגה הסוציאל־דמוקרטית, לביים מפגן הזדהות פומבי עם הפלסטינים כביטוי למגמת ההתרחקות מישראל. עבאס נפגש לשיחות עם הקנצלרית מרקל, עם שר החוץ ועד לאחרונה מנהיג הסוציאל־דמוקרטים זיגמאר גבריאל, ועם יו״ר הבונדסטאג, והוזמן לשאת נאום במטה הראשי של "קרן קונרד אדנאואר״, המקורבת למפלגה השמרנית הנוצרית־דמוקרטית.

הפת"ח – "מפלגה אחות"

שבועות ספורים לאחר שהקנצלרית מרקל החליטה לדחות את ההתייעצויות השנתיות עם ממשלת ישראל, שהיו מתוכננות להתקיים במאי הקרוב, כביטוי לביקורתה על ״חוק ההסדרה״ – שלדעת ברלין קובר את הסיכוי להגיע לפתרון שתי מדינות – זוכה מחמוד עבאס לחיבוק חם ביותר של הימין והשמאל הגרמני. שר החוץ התפאר ברשתות החברתיות על פגישתו עם ״חברו״ עבאס, ומיהר לציין שגרמניה דבקה בתמיכתה בפתרון שתי המדינות. מפלגתו של גבריאל, הסוציאל־דמוקרטית, שבנסיבות מסוימות עשויה להרכיב ממשלת שמאל לאחר הבחירות הכלליות בספטמבר, רואה בתנועת פת"ח של עבאס ״מפלגה־אחות״, למרות היעדרם של מאפיינים סוציאליסטיים ודמוקרטיים מהתנהלותה של פת"ח, ששורשיה אסלאמיסטיים.

היו״ר של קרן אדנאואר, הנס גרט פטרינג, העומד לפרוש מתפקידו, זכור בירושלים בשל עמדותיו הפרו־פלסטיניות בעת שכיהן כנציג הסיעה השמרנית כנשיא הפרלמנט האירופי. עבור פטרינג היה זה, ללא ספק, כבוד גדול לארח את מחמוד עבאס במטה הראשי של הקרן הפוליטית בראשותו בברלין, כבוד שהוא לא העניק בתקופת כהונתו לראשי ממשלה ישראלים שביקרו בגרמניה.

"נפלא לראות את האולם הזה מלא באנשים אינטליגנטים וחכמים״, פתח פטרינג את דברי ברכתו לנשיא הרשות הפלסטינית עם עבאס, כאילו עצם ההגעה למעמד הזה היוותה מבחן כניסה למועדון חכמת סתרים מסוימת. פטרינג הגדיר את עבאס ״מדינאי שפועל בנחישות למען הסדר״, והוסיף: ״חופש, צדק וסולידריות הם ערכים שמנחים אותנו ב׳קרן אדנאואר׳ בגרמניה, באיחוד האירופי ובעולם כולו. זה כולל גם את עבודתנו בשטחים הפלסטיניים. בכך אנחנו רוצים לתרום לפתרון שתי המדינות ולהקמת מדינה פלסטינית. חיי היומיום בשטחים הפלסטיניים ממלאים אותנו בדאגה רבה. אני חושב על הקמת ההתנחלויות במזרח ירושלים ובגדה המערבית, על תנאי החיים הקשים בשטחי c הנתונים לפיתוחה של ישראל, על קרוב לשני מיליון הפלסטינים ברצועת עזה, על תנאי החיים שלהם, ועל ההתפתחויות ברצועה המעוררים דאגה.

"לפני זמן קצר", המשיך פטרינג, "אישרה הכנסת את חוק ההסדרה, המעניק מעמד לגיטימי להתנחלויות שעד כה גם לפי הראייה הישראלית היו לא חוקיות. זה מעורר ספק אם ממשלת בנימין נתניהו מתכוונת לכך ברצינות כשהיא מדברת על פתרון שתי מדינות. בה בעת ממתינה האוכלוסייה הפלסטינית לתהליך של התחדשות פוליטית, ונדרשות בחירות בכל הרמות. במאי צפויות בחירות עירוניות, ואני מאחל לעם הפלסטיני שבעקבותיהן יבואו בחירות נוספות״.

זוהי הביקורת היחידה כלפי משטרו של עבאס, שנוסחה בזהירות רבה, שהפוליטיקאי השמרני הגרמני הרשה לעצמו לבטא, לפני ששב לחלק שבחים למתינותו המדינית של עבאס ולצורך לתמוך בו. מול חמאס ברצועת עזה וממשלת נתניהו בירושלים, עבאס מוצג בגרמניה כמלאך השלום האולטימטיבי.

״הסדר שתי המדינות נדחק לשוליים על ידי תפיסות אלטרנטיביות, שלדעתי אינן מציאותיות״, הדגיש פטרינג, ״מדברים יותר ויותר על מציאות של מדינה אחת. הרוב שתומך בפתרון שתי המדינות בשני הצדדים (הישראלי והפלסטיני) נראה כמתערער. אפרטהייד הופך למונח שמשתמשים בו גם דיפלומטיים אירופיים. המו״מ העתידי נתון רק בידי הצדדים המעורבים, אבל כאירופי משוכנע איני יכול להסתיר את תמיכתי בפורומים בינלאומיים, כמו ועידת פריז שהתכנסה לאחרונה. אנחנו לא בעד צד זה או אחר. הסולידריות שלנו עם ישראל אינה עומדת בסתירה עם התמיכה שלנו במדינה הפלסטינית. נהפוך הוא: הערכים שלנו חלים בנוגע לשני העמים באותו אופן. בכל מפגש עם ישראלים אנחנו מדברים על מציאות הכיבוש. בכל מפגש עם פלסטינים אנחנו מדברים על צורכי הביטחון הישראליים, הכוללים ויתור על אלימות. אנחנו נגד כל סוג של טרור״.

מה נותר עוד לנשיא הרשות הפלסטינית לומר לאחר שמארחו הגרמני כבר פלט את מילת הקסם ״אפרטהייד״? עבאס ניצל את המעמד כדי להתלונן בפני שומעיו, רבים מהם אנשי הממסד הפוליטי הגרמני, על סרבנות השלום של נתניהו ועל אי־נכונותו של ראש הממשלה הישראלי להיפגש עמו. ״פוטין רצה לארגן פגישה בינינו במוסקבה, כבר טסתי מוורשה למוסקבה ונתניהו ביטל את הגעתו ברגע האחרון. קרי רצה להפגיש בינינו במצרים, ונתניהו סירב. כל ראש מדינה שמבקר אותי שואל מדוע איני מוכן להיפגש (עם נתניהו). אני אומר: אני מוכן. הולך ראש המדינה (לנתניהו) ולא חוזר, כי נתניהו אינו מוכן להיפגש. אם הוא אינו מוכן להיפגש איתנו, איך נוכל לשאת ולתת? זו שאלה שאנו מפנים לנתניהו״.

עבאס חזר על מנטרות התעמולה הפלסטינית, המנכסות בין היתר את ההיסטוריה הכנענית בת אלפי השנים ואת החקלאות האנושית הראשונה באדמות יריחו, ומנפחות את ה״נכבה״ לממדי טיהור אתני שמחייב את כמחצית מהעם הפלסטיני לחיות עד היום כפליטים, מבלי כל התייחסות לאחריותם של הערבים ל״נכבה״ ולפליטות הנמשכת. המחצית השנייה של העם הפלסטיני, הדגיש עבאס, חיה חמישים שנה בבית הסוהר של הכיבוש הצבאי הישראלי. עבאס לא הבהיר האם לאזרחי ישראל הערבים יש מעמד שונה.

כדי להוסיף ממד אישי לטרגדיה הפלסטינית, סיפר עבאס למאזיניו הגרמנים שהוא עצמו גורש על ידי חיילים ישראלים מביתו בצפת, ״בצפון פלסטין״. ״כשהייתי בן 13, משפחתי חויבה לעזור את ביתה ולעבור ממקום למקום כפליטים. זה היה גורלם של פלסטינים רבים אחרים. בבוקר הלכתי לבית הספר, ואחר הצהריים עבדתי כדי לתמוך כלכלית במשפחתי. וכעת אני כאן, ולמרות כל מה שקרה אני מושיט את ידי לכל מי שמעוניין בשלום ופועל להשגת שלום״. על שנות פעילותו באש״ף החליט עבאס לדלג מסיבות לא ברורות, כמו גם על תרומתו האקדמית להכחשת השואה, שדווקא עשויה הייתה לעניין מאזינים גרמנים מסוימים. ״פלסטין היא מדינה מוכרת, תחת כיבוש. אנו דורשים רק 22% משטחי פלסטין ההיסטורית, כלומר גבולות 67׳״, סיפר עבאס לשומעיו, ״חזרנו על כך אין־ספור פעמים. אנחנו מסתפקים בכך ועל ישראל לקבל זאת ולהפסיק את בניית ההתנחלויות בשטחים הכבושים, שכל העולם רואה בהם שטחים כבושים״.

לעצור את הסחף

הקנצלרית אנגלה מרקל, הניצבת בפני מכבש לחצים גובר מצד דעת הקהל הגרמנית, הממסד הפוליטי הגרמני ומפלגתה, לנצל את מדיניותה ״הסרבנית״ ותומכת ההתנחלויות של ממשלת ישראל הנוכחית כדי להרחיק את ברלין ממחויבות לייחודיות הקשר עם ישראל, הבהירה לצד עבאס בלשכתה את דבקות ארצה ברעיון שתי המדינות.

״אנחנו זקוקים לדינמיקה חיובית לשמירה על פתרון שתי המדינות, שכן איני רואה כל אלטרנטיבה הגיונית למטרה לשתי מדינות", אמרה מרקל. "לעם הישראלי ולעם הפלסטיני עומדת הזכות לחיות בשלום ובביטחון, וכל אופציה אחרת אינה יכולה לערוב לכך באופן משמעותי. לכן אנחנו צריכים לא רק לתחזק את אופציית שתי המדינות, אלא גם להעניק לה דינמיקה מחודשת למרות כל המהלומות והנסיגות לאחור״.

מרקל הביעה דאגה רבה לנוכח ההתפתחויות האחרונות בסוגיית ההתנחלויות הגורמות ל״ארוזיה״ (סחף שלילי) של הסיכויים להגיע להסדר שתי מדינות. ״לאלו הדורשים סיפוח של אדמות פלסטיניות נוספות צריך להיות ברור: כך לא ניתן יהיה לשמר את אופיה היהודי והדמוקרטי של ישראל״, הדגישה הקנצלרית, ששיבחה את קידום מערכות השלטון הפלסטיניות בכיוון של הבטחת הקמת מדינה עתידית. בניגוד למארחיו האחרים של עבאס, מרקל השמיעה דברים ברורים נגד ההסתה האנטי־ישראלית ברשות ופעילותה של הרשות הפלסטינית לבידודה של ישראל בזירה הבינלאומית: ״אנחנו תמיד נתמוך בדו־שיח. אנחנו מתנגדים להסתה ולאלימות ויש לגנות אותן באופן ברור. בידודה של ישראל בגופים בינלאומיים איננו צעד מועיל, גם אם צעדים אחרים מצריכים סבלנות רבה״.

לנוכח התייצבותה הגוברת של גרמניה לצד הפלסטינים, על ישראל לפעול לעצירת הסחף ולשמירת ייחודיות היחסים עם גרמניה, תוך קביעת גבולות ברורים בפני מעורבותה המתחזקת של גרמניה – בעיקר באמצעות תמיכה כספית – בענייניה הפנימיים של ישראל. ירושלים איננה יכולה להתייחס לדחיית ההתייעצויות הממשלתיות עם גרמניה כאל עניין שולי, והיא צריכה להיערך לאפשרות שהממשלה הגרמנית הבאה תהיה הרבה פחות מחויבת לישראל מממשלותיה של מרקל.

במהלך הקיץ הקרוב אמור להתמנות שגריר ישראלי חדש בברלין. תהיה זו טעות לשלוח לבירת גרמניה שגריר שאיננו מכיר את רזי הפוליטיקה הגרמנית ואת רגישויות היחסים בין שתי המדינות. נכון שגישתם של גרמנים רבים למזרח התיכון ולישראל מייאשת, אך גם לישראל אחריות לא מבוטלת לכך. זמן רב מדי התייחסה ישראל לגרמניה כאל בעלת ברית מובנת מאליה, ובה בעת אפשרה לגרמניה לעצב כרצונה את היחסים בין שתי המדינות ולהתערב בענייניה הפנימיים של ישראל. עדיין לא מאוחר מדי לעשות את הדברים הנכונים, אך הדבר מצריך הבנה ורצון פוליטיים בירושלים.