בשם "הרפואה השוויונית" משתיקים את המחקר ופוגעים בנשים

ההתעקשות על כך שהבדלים בין המינים אינם מהותיים לתפקודה התקין של חברה חופשית רווחת בשיח הציבורי מאז שנות השבעים. היא הייתה המפתח ל"פמיניזם מהגל השני", התנועה הפוליטית והחברתית שלקחה את שחרור הנשים מעבר לסוגיות של זכות בחירה, שכר ותעסוקה, לשאלה כיצד צריכה להתנהל חברה צודקת.

עם זאת, בסוף המאה העשרים, העמידה על כך שאין חשיבות להבדלים מגדריים הפכה למוסכמה שלטת, בדיוק ברגע שבו מדע הביולוגיה חשף הבדלים בין המינים שלא היו ידועים עד כה. מול אנשי מדע החוקרים את ההבדלים בין המינים, ישנם אקטיביסטים המתנגדים למחקר כזה. למאבק הזה יש השלכות נוראות בעולם האמתי. צמצום ההבדלים בין המינים, בפרט בתחומי הבריאות והרפואה, הביא לתוצאות מזיקות באופן גורף, ולעתים קרובות קטלני, במיוחד עבור נשים.

קחו לדוגמה את הפיאסקו הבא. בשנת 2013 הודיע מִנהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) כי הוא מפחית במחצית את המינון המומלץ של גלולת השינה 'אמביאן' (Ambien), אך רק לנשים. ה־FDA ידע במשך עשרים שנה כי חילוף החומרים של המרכיב הפעיל בתרופה, 'זולפידם' (zolpidem), איטי יותר אצל נשים לעומת גברים, אבל המינון המומלץ לגברים ולנשים היה זהה לחלוטין מאז כניסת התרופה לשוק.

בשנת 2014 אמר מדען המוח לארי קאהיל בתכנית '60 דקות': "נראה שמצאו הבדל משמעותי באופן שבו הגוף מעבד את התרופה. ולכן השאלה היא 'מה הם עשו עם זה'? התשובה היא 'אה'. כלומר, הם טאטאו את זה באמצעות "רציונליזציה".

במשך הזמן, נעשה יותר ויותר קשה להגן על הרציונליזציה הזו, עד שהיא התפרקה. כיצד היא השפיעה על כולנו? בתחילת שנות האלפיים, מחקרים החלו להצביע על פגיעה ביכולת הנהיגה של אנשים שנטלו 'זולפידם' בלילה הקודם. ב־2011, חוקרים במרכז הרפואי Scripps Health בסן דייגו מצאו כי אנשים שנטלו 'אמביאן' (וגם גלולת שינה פופולרית אחרת, 'רסטוריל') היו בסיכון גבוה פי חמישה למוות מוקדם בהשוואה לאחרים. אף שמחקר כזה אינו יכול להוכיח סיבתיות באופן מוחלט, החוקרים העריכו כי בשנת 2010, ייתכן שגלולות שינה גרמו במקרה הגרוע לחצי מיליון מקרי מוות בארצות הברית לבדה. 'משתמשים כבדים' בגלולות לא היו היחידים שנמצאו בסיכון; אפילו אנשים שצרכו פחות משתי גלולות חודשיות נמצאו בסיכון מוגבר פי שלושה למוות בטרם עת. מקרים של מוות מוקדם ארעו כתוצאה מתאונות דרכים, נפילות ומינון יתר של תרופות.

שערוריית ה'תלידומיד'

למרבה הצער, הצורך להביא בחשבון את ההבדלים הביולוגיים בין המינים בשלב המוקדם של מחקרים בתחום התרופות הוזנח וסבל מהתעלמות. רוב המחקר המוקדם והראשוני, המתבצע על בעלי חיים, מערב רק כאלה ממין זכר. אף שהתאמת המינון של 'אמביאן' אירעה ב־2013, מחקר של משרד ממשלתי בארה"ב מצא כבר ב־2001 כי מבין עשר התרופות הקודמות שהוסרו מהשוק, נשים חוו תגובות שליליות חמורות כתוצאה מהשימוש בשמונה. זהו מספר מדאיג, שכן למרות קיומם של איזונים ובלמים, לאחר שתרופות נמצאות כבר בשוק קשה מאוד להוכיח כי הן גורמות נזק.

דוגמה לכך: כאשר 'תלידומיד' אושר לשימוש בשנות החמישים, העובדה שחומרים מסוימים בו עלולים לחצות את מחסום השליה ולפגוע בעובר לא הייתה ידועה. גם לאחר שנשים באירופה ילדו תינוקות מחוסרי אברים או עם אברים מעוותים, הוסיפו לשווק באגרסיביות את התרופה לנשים כתכשיר לטיפול בבחילות בוקר. רק כאשר מדען נחוש במנהל המזון והתרופות בארה"ב, בשם פרנסס אולדהם קלסי, דחף לאיסוף וניתוח שיטתי של נתונים, הוכח לבסוף כי תלידומיד הוא הגורם למומים מולדים אלה. אבל התהליך הזה ארך שנים, ומעריכים שכ־2,000 ילדים מתו בינתיים באירופה מהרעלת תלידומיד, ועשרת אלפים נולדו עם מומים מולדים חמורים (אגב, בארצות הברית מעולם לא אושר השימוש ב'תלידומיד', אם כי היא נבדקה).

סיפור האימה של ה'תלידומיד' רק מדגיש מה מונח על כף המאזניים, ועד כמה חיוני לבצע נכון את הבדיקה כבר בשלבי המחקר המוקדמים ביותר. ברגע שתרופה "מאושרת", קשה ביותר להוכיח באופן מדעי שהיא גורמת לתוצאות שליליות. רק מחקר־עוקבה פרוספקטיבי, המקיף אלפי אנשים במדגם גדול דיו כדי להראות מובהקות סטטיסטית, ומצביע על חומר הגורם נזק ישיר, יתקבל כהוכחה על ידי הקהילה המדעית ובתי המשפט. מחקרים כאלה כבר נעשים בהוצאה בלתי רגילה לפני אישור התרופות. מי ירצה לשאת בעלויות השחזור שלהן לצורך קריאת תיגר על הממצאים לאחר מעשה, במיוחד כאשר ברוב המקרים השחזור יאמת את ההחלטה המקורית להתיר לשווק את התרופות?

ב-2011 פורסם מחקרם של אנליזה בירי וארווינג צוקר, שהראה כי מחקרים בבעלי חיים זכריים בלבד, בשמונה תחומים ביו־רפואיים, עלו במספרם על מחקרים דומים בנקבות ביחס של 5.5 ל־1. מחברי המחקר מצאו כי ההטיה הזו גדלה בחמישים השנים האחרונות, וכי מחקרים של אחד משני המינים לעתים קרובות לא הבחינו בכך שרק מין אחד נחקר. חוקר המוח לארי קאהיל אמר כי כאשר השלים את הסמכת הדוקטורט והפוסט־דוקטורט שלו בסוף שנות השמונים, הוא לא ראה מעולם בעל חיים ממין נקבה. והדברים לא השתפרו מאז.

בשנת 2014, מנתחת בשם מלינה קיבי (Kibbe) חברה לחמישה מעמיתיה, למחקר של מאמרים כירורגיים שהתפרסמו בכתבי עת. ממצאיהם היו מזעזעים: אפילו במחלות שכיחות אצל נשים, רק 12% מהדיווחים כללו בעלי חיים ממין נקבה.

לא חוקרים חיות נקבות

איך זה קרה? במשך זמן רב, ההשערה במדעי הביו־רפואה הייתה שבעלי חיים ממין נקבה פשוט מורכבים ומשתנים מדי למחקר, בשל מחזורי הביוץ הלא יציבים שלהן. המין הנשי נתפס כ"משתנה מטריד" – הוא יספק נתונים מיותרים ללא משמעות של ממש, וייצור ערפל ובלבול במחקרים המעוצבים בקפידה על ידי המדענים באקדמיה. בהיסטוריה של הרפואה, ההנחה תמיד הייתה שגברים ונשים חולקים כל מה שהוא בסיסי לבני אדם, ועל כן די בכך שהמחקר יכלול זכרים בלבד.

אף שרבים היו שותפים להנחה זו, כמעט לא היה לה על מה שתסתמך. ניתוח מטה־אנליטי שבוצע בשנת 2014, ושבו נערכה סינתזה למחקרים קודמים רבים על עכברים ממין נקבה, מצא כי הנקבות לא היו "משתנות" יותר מהזכרים למרות מחזורי הביוץ שלהן. כלומר, המדענים הוציאו את בעלי החיים ממין נקבה ממחקריהם ללא הצדקה.

ומה באשר למחקרים תרופתיים שנעשו בבני אדם? מושאי המחקר הם ברובם גברים צעירים ובריאים. עד 1993, נשים בגיל הפריון הוצאו במפורש מניסויים בתרופות מסיבות מובנות. מאותן סיבות ממש, לא היה סביר שהן יתנדבו להשתתף במחקרים הנוגעים להולדת ילדים. כתוצאה מכך, אפילו תרופות המיועדות במיוחד לנשים אינן נבדקות על נשים. בשנת 2015, כאשר נבדקו תופעות לוואי אפשריות של גרסה נשית ל'ויאגרה' (בשם Addyi), בוצע מדגם של 25 נבדקים – רק שתיים מהם היו נשים. אבל כשהגיעה העת לאשר את Addyi לשימוש, ההנחה הייתה שאפשר פשוט לקבל אומדן משוער (אקסטרפולציה) מתוצאות הנחקרים הגברים, אף שתופעות הלוואי אצל גברים כללו גם לחץ דם נמוך, סחרחורת והתעלפויות (כמו במקרה של Ambien, אפשר בקלות לדמיין את התוצאות ההרסניות בשילוב עם נהיגה). לאחר שתי בקשות שנדחו, Addyi אושרה בסופו של דבר לשימוש על ידי ה־FDA, שעמד על כך כי על אריזת התרופה תודפס מסגרת שחורה ובה עצה לנשים להימנע משתיית אלכוהול בעת השימוש בה. אבל כמה רופאים תהו מדוע התרופה אושרה כלל.

מאוחר יותר דווח בכתב העת המדעי 'ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין' כי חברי ה־FDA היו נתונים ללחץ של לוביסטים לאשר את התרופה בטענה של 'שוויון בין המינים'. Sprout Pharmaceuticals, יצרנית Addyi, מימנה את אותם לוביסטים. 'ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין' טען כי יצרנית התרופה הקימה בחשאי ארגון בשם Even the Score ('להשוות את התוצאה'), שמטרתו המוצהרת – לקדם את "הבריאות המינית של נשים באופן שוויוני" – לא הייתה אלא סיפור כיסוי כדי להבטיח שהתרופה המסוימת הזו תאושר לשימוש על ידי ה־FDA.

העובדה שהקמפיין השיווקי של הגלולה הוקדש ל'שוויון' במקום לבריאותן או לרווחתן האמתית של נשים, ולא פחות מכך העובדה שהחברה האמינה כי קמפיין כזה יהיה יעיל – אומרות הרבה על האובססיות התרבותיות שלנו כיום. שוויון מגדרי הפך לשיגעון־לדבר־אחד, שמותיר אותנו פגיעים באופן רציני למדי ל'שטחים מתים'. כל הדברים חייבים להיות "שווים" בין המינים, גם אם באופן מלאכותי ומאולץ, בעוד האמת עצמה זנוחה בקרן זווית ומוצגת כלא רלוונטית.

מוח גברי, מוח נשי

המדע, בהיותו מדע, אמור להיות חסין מפני משחקים אידאולוגיים כאלה. אז כיצד כל זה יכול היה לקרות? ייתכן שהתאוריה כבשה את מקומה של ההתבוננות הניסויית מפני שבשנות השבעים, כאשר הרעיון שאין הבדלים ממשיים בין המינים זכה לתפוצה תרבותית, לא היו ראיות מדעיות חותכות שהפריכו אותו.

בשנות השבעים, מחקר המוח היה עדיין בחיתוליו. המחלקה הראשונה של מדעי המוח הוקמה באוניברסיטת הרווארד רק ב־1966. סריקה ב־fMRI, מכשיר פונקציונלי לדימות תהודה מגנטית, המאפשר למדענים לצפות בתגובות המוח לגירויים בזמן אמת, לא הומצאה עד שנות התשעים. רק ב־15 עד 20 השנים האחרונות הצטברו עדויות משכנעות המצביעות על כך שהבדלי מין, גדולים וקטנים כאחד, קיימים בכל רמות הניתוח של המין האנושי.

נוירוביולוגים גילו כי קיימים הבדלים בין המינים בנוגע לאופן שבו שתי האונות במוח מחוברות זו לזו, כאשר נשים קשורות יותר בחצי הכדור הימני והשמאלי, וגברים קשורים יותר מלפנים ומאחור. ישנם הבדלים בין המינים באמיגדלה, בהיפותלמוס ובהיפוקמפוס, הן בגודל והן בפעילות. לדוגמה: הפעלת הצד השמאלי של ההיפוקמפוס נמצאה דומיננטית יותר אצל נקבות, והפעלה בצד ימין נמצאה דומיננטית יותר אצל זכרים. קיימים הבדלים בסיסיים על רקע מיני גם בנוירוכימיה בסיסית (כימיה של המוח). לגברים ולנשים יש כמויות בסיסיות שונות של מוליכים עצביים כגון סרוטונין ודופאמין. הם גם שונים ביכולותיהם לסנתז את המוליכים העצביים הללו. כאשר תאי עצב (נוירונים) של עכברושים זכרים ונקבות ממוקמים מתחת לעדשת המיקרוסקופ, אופן תמותת התאים שונה בשניהם – וזהו גילוי בעל השלכות עמוקות על הטיפול בפגיעות מוח, באלצהיימר ובשבץ.

ראיה זו הייתה גלולה קשה מדי לבליעה עבור חוקרים לא מעטים. באופן איטי ולא בהתלהבות גדולה, הממסד המדעי מתחיל להשלים עם כך שהפרקטיקות הרגילות שלו חייבות להשתנות כדי לקחת בחשבון ובאופן זהיר את ההשפעות של המין. רק ב־2014 הכריזו המכונים הלאומיים לבריאות כי יש להכליל בעלי חיים ממין נקבה בכל המחקרים הניסויים בבעלי חיים ובתאים.

אבל אצל כמה אנשי אקדמיה, שתודעתם הפוליטית עוצבה בעידן הפמיניזם של הגל השני, ראיה זו נדחתה מתוך כעס אידאולוגי. הטענה הרווחת היא כי מחקר זה ישמש להצדקת היחס הבלתי שוויוני לנשים.

בפסקה החותמת את 'נוירו־סקסיזם', הפרק האחרון בספרה "הזיות של מגדר" (2010), כותבת הפסיכולוגית החברתית האוסטרלית קורדליה פיין כי ממצאים מתחום מדעי המוח "מחזקים ומעניקים לגיטימציה לסטראוטיפים המגדריים שמתקשרים עם המוח, ובכך תורמים ליצירת אותו אי־שוויון מגדרי שהם שואפים להסביר". כתוצאה מפחד נפוץ זה, מדענים שמיוחסות להם תגליות על הבדלים מגדריים זוכים לתווית גנאי של 'נוירו־סקסיסטים', ומואשמים בכך שהם מייצרים 'זיבולי מוח' (neurotrash) ו'מדע פופוליסטי'. ייתכן שכתוצאה מהמחלוקת, מדענים רבים נרתעו מלהיכנס לתחום מלכתחילה.

במקרים אלה ואחרים, הפוליטיקה והאידאולוגיה השתלבו עם שיקולי נוחות ועם מידה מסוימת של קמצנות. קל וזול יותר ל־FDA להמשיך ולנהוג כאילו הכול כשורה, מפני שמחקר חוזר של תרופות והתאמת מינון לנשים עלולים להיחשב כהודאה בכישלון וקבלת אחריות. קל וזול יותר לכתבי עת מדעיים לשמור על הסטטוס־קוו סביב המחקר המוקדם, שכן הכרה בכך שנתונים רבים שכבר פורסמו טעונים אבחנה בין זכרים לנקבות משמעותה שחלק גדול מהם שגויים. קל וזול הרבה יותר גם לאקדמאים אנטי־מגדריים להכפיל את טקטיקות ההכפשה והתיוג שלהם ולעצום עיניים לנוכח הראיות העובדתיות, במקום להודות ששגו לאורך כל הדרך.

גבר החוקר נשים הוא "סקסיסט"

כמובן, תיאוריה לקויה ופרקטיקות מוסדיות פגומות הן משהו שניתן לתקן. אבל אידאולוגיה עמידה הרבה יותר בפני שינוי, במיוחד כאשר אנשים פוחדים לדבר על כך. והם אכן פוחדים. בסוף שנת 2016 פרסם כתב העת Journal of Neuroscience Research מהדורה מיוחדת המוקדשת כולה להבדלי מין במוח האנושי. כותרת המשנה שלו הייתה "סוגיה שהגיעה שעתה". וכך כותב בהקדמתו הביולוג לארי קאהיל מאוניברסיטת קליפורניה:

קיבלתי עצה טובה מעמית בכיר שלי בתחילת שנות האלפיים, כאשר המחקר שלי על מנגנוני המוח של הזיכרון הרגשי החל למשוך אותי אל סוגיית ההבדלים בין המינים, להימנע מלחקור את ההשפעה המגדרית על תפקוד המוח. במובן מסוים הוא צדק. במשך הרוב המכריע של שנות הקריירה הארוכה והמכובדת שלו במדעי המוח, המחקר של השפעות מגדריות היה אכן דרך נהדרת עבור מדען בתחום המוח שאינו חוקר את פונקציות הרבייה לאבד את אמינותו במקרה הטוב, או להפוך למנודה בעיני הזרם המרכזי של מדעי המוח במקרה הרע.

ראוי לציין כי מבחינה היסטורית, העוינות כלפי מחקר כזה לא הגיעה מהמעבדה אלא דווקא מהפקולטות למדעי הרוח והחברה. מאמר משנת 1986 בכתב העת 'פסיכולוגיה אמריקנית', שכותרתו "נושאים שיש להביא בחשבון בניהול מחקר פסיכולוגי לא סקסיסטי", מציג תמונה של העמדות השכיחות באותה עת. המחברים קובעים כי "הטיה [סקסיסטית] אינה חייבת להיכלל במחקרים במתכוון או באופן מודע", וכי "אפילו ממצאים מבוססים היטב עשויים להעניק גושפנקה לסקסיזם בלתי צפוי". המחברים אף מטילים בספק את השאלה האם שיטות מדעיות אובייקטיביות ראויות לשימוש בנשים כנשים. הטענה המטרידה ביותר הייתה כנראה זו שלפיה מדען גברי החוקר נושאים נשיים הוא, מעצם הגדרתו, "סקסיסט". וכך כותבים המחברים:

חוסר השוויון בין החוקר למשתתפי המחקר בולט ובעייתי במיוחד כאשר עורך הניסוי הוא גבר והמשתתפות נשים. כאן הגדרת המחקר משקפת ומחזקת בבירור את השלטת ההגדרות הגבריות של המציאות על נשים.

קביעה זו – שלפיה ישנה כביכול "הגדרה שונה של המציאות" עבור גברים או נשים – היא אמירה פוסט־מודרנית ואנטי־מדעית מובהקת. על כן זה מפתיע אולי שפילוסופיה כזו תתקבל אי־פעם במדעים. אבל מדענים רבים, שנלחצים מעמיתים בעלי דעות פוליטיות ופועלים מתוך חשש אמתי להזיק לחברה במקום להועיל לה, פשוט נמנעו מחקר ההבדלים בין המינים. ומי יכול להאשים אותם? כאשר קל כל כך להטיח בך האשמות על סקסיזם, שאותן קשה כל כך להפריך, האם זה פלא?

באותה הקדמה בשנת 2016 כותב קאהיל:

למרבה המזל, הזמנים משתנים. בייחוד בתקופה של 15 או 20 השנים האחרונות היינו עדים לשפע של מחקרים (למרות ההטיות השכיחות נגד הנושא) המתעדים השפעות מגדריות בכל הרמות של תפקוד המוח. גל המחקר הזה מהמם עד כדי כך שהדרכים הרגילות לפטור הבדלים מגדריים כחסרי השפעה (למשל, בתירוץ ש"הם קטנים ולא מהימנים", "כולם נובעים מהורמונים", "זה בגלל התרבות האנושית", "הם לא קיימים ברמה המולקולרית") ירדו מהפרק, לפחות מבחינת מי שמודעים למחקר.

הפוליטיקה גוברת על העובדות

השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא זו: מדוע, לכל הרוחות, ירצה מישהו להכחיש את האמת הברורה שלהבדלים הביולוגיים בין גברים ונשים – החל מגודל וצורה ומבנה העצם ועד להפרדה הכרומוזומלית XX/XY – יהיו השפעות מסדר שני על הבריאות, על ספיגה וחילוף חומרים של תרופות, ועל האופן שבו מחלות פועלות בתוך הגוף?

התשובה היא שאנו חיים בתקופה שבה הפוליטיקה והאידאולוגיה גוברות על כל השאר. ב־2008, כאשר ערכה את הופעת הבכורה שלה כחוקרת השוללת הבדלים מגדריים, טבעה קורדליה פיין את המונח 'נוירו־סקסיזם'. היא כינתה אותו "צעד מכוער שמטרתו להסוות סקסיזם מיושן בשפה המכובדת והסמכותית של מדעי המוח". בשנת 2010 פרסמה את ספרה 'הזיות של מגדר', שהתיימר "לקעקע" את המתודולוגיה הפגומה שבבסיס המדע החדש על הבדלים מגדריים. ספרה של פיין התקבל באופן חגיגי וזכה לביקורות נוצצות באמצעי התקשורת היוקרתיים, אם כי בספרות המדעית המבקרים התייחסו אליו באופן שלילי.

חוקר אוטיזם מאוניברסיטת קיימברידג', סיימון ברון־כהן, תיאר את הספר כ"צורם וקיצוני". מרגרט מקארתי וגרגורי בול, חוקרים במדעי המוח, פטרו אותו כ"פוגעני, מרושע ומסית". הם הוסיפו וכתבו כי "נראה ששום דבר, פרט להפסקה מוחלטת של המחקר בנושא זה, יספק את המחברת":

אחת ההסתייגויות התכופות של פיין היא מהעובדה שהידע שלנו מוגבל מאוד, ברמיזה לכך שזהו פגם של המדע ולא תוצאה טבעית של הקצב האיטי יחסית של תגליות, שלהן אחראית רק קבוצה קטנה של מדענים המתמקדים ומחויבים לנושא הנדון. מה שמתסכל במיוחד עבור אלה מאיתנו העוסקים באופן פעיל במחקר על ההבדלים המגדריים במוח, הוא שאנו ממשיכים להילחם על כך שמגדר ייחשב כמשתנה ביולוגי קריטי שחייבים להביא בחשבון בכל מחקר המתיימר לקדם את ההבנה שלנו בקשר למוח… אנו חוששים כי ספרים כמו אלה של פיין… לא יאיצו את קצב התגליות, אלא יאיימו לעכב באופן רציני או אפילו לבטל את ההתקדמות שהושגה.

אפשר להבין את התסכול שמקארתי ובול מתארים. בשנת 2013 כתבה פיין יחד עם שלושה עמיתים מאמר שהתפרסם בכתב העת 'Frontiers in Human Neuroscience'. המחברים טענו כי אין לראות במגדר "משתנה קטגורי", אלא "משתנה ממדי המבוסס על תכונה". הרשו לי לתרגם מן הג'יבריש: פיין ועמיתיה פשוט אמרו כי אין לראות במין עובדה ביולוגית הנובעת מכרומוזומי מין, אלא להעריך אותה כ'סטריאוטיפים', 'ניסיון מגדרי', 'עמדות מגדריות' – שכולם צריכים להימדד ולהיכלל כ"ממדים" של המגדר.

בין השאר, נכתב במאמר כך: "ביחס למחקר מגדרי, חוקרים במדעי המוח נחשבים גם הם להדיוטות ועלולים להיות מושפעים בקלות מחשיבה מגדרית מהותית, אלא אם כן יש להם מומחיות או ידע ספציפיים במחקרי מגדר". המחברים טענו עוד כי חוקרים במדעי המוח צריכים להתחנך על ברכי התאוריה של 'הצטלבות זהויות' – "העיקרון שלפיו זהויות חברתיות חשובות כמו מגדר, מוצא אתני ומעמד חברתי מייצגות, מחזקות ומבססות זו את זו".

במבט ראשון, זוהי דרישה מוזרה. 'הצטלבות הזהויות', תיאוריה שפיתחה הפרופסור למשפטים קימברלי קרנשו בתחילת שנות התשעים, אינה נובעת מהביולוגיה אלא ממדעי החברה. קרנשו טענה כי הפמיניזם כמיזם הזניח את נושא הגזע, ועליו להכיר ב'הצטלבות זהויות' חברתיות. לכן, על מנת לעסוק ב'הצטלבות הזהויות', יש לבכר למשל את קולותיהן של נשים שחורות על פני לבנות, ואת קולותיהן של נשים על פני גברים. הפחות־פריבילגים ראויים לאהדה הרבה ביותר; לזכר הלבן מגיע הכי פחות. הרלוונטיות של תרומתה של קרנשו למדעי המוח מוטלת בספק במקרה הטוב. אבל התועלת של התאוריה שלה ככלי נשק אידאולוגי הפכה אותה לפופולרית בקרב אקדמאים השואפים להחדיר פוליטיזציה למחקר ולהשתיק את יריביהם.

גברים אינם גרסת התקן של המין האנושי

קריאתה של פיין בשנת 2013 לחוקרים במדעי המוח לשלב 'הצטלבות זהויות' בעבודתם היא רק אחד הניסיונות מצד אקדמאים אנטי־מגדריים למהול אל השיטות האובייקטיביות של מדעי הטבע תיאוריות שמקורן במדעי הרוח. אלה הן חדשות רעות. הפיאסקו של 'אמביאן' ו־Addyi מבהיר כי נשים עשויות לצאת נשכרות מקפדנות מדעית, ולא להינזק ממנה. במקום להזריק סובייקטיביות לשיטות מדעיות, הלובי הפמיניסטי צריך לדרוש שההשפעות הביולוגיות של ההבדלים בין המינים ייחקרו ויטופלו באופן שיטתי, כנוהג של שגרה.

הדבר המטריד ביותר הוא שהעיתונות חסרת הידע מתייחסת לעתים קרובות לפיין ולעמיתיה כ"תומכים ללא מורא בזכויות הנשים"; אחד המבקרים ב'הפינגטון פוסט' תיאר את 'הזיות מגדר', ספרה של פיין, כ"שיא בספרות הפמיניסטית". אלא שהמציאות היא שמדובר בהשקפות נבערות שאינן תורמות דבר להבנה המדעית. לא נראה שהם מוטרדים במיוחד מהעובדה שנשים סובלות מתגובות שליליות לתרופות יותר מגברים, ושנחקרים גברים זוכים באופן עקבי לייצוג יתר בשלבים המוקדמים של המחקרים הקליניים על חשבון הנשים. מציאות זו מוזכרת רק בדרך אגב, או באופן של הצהרות שטחיות המנמקות מדוע הם אינם מתנגדים לכאורה למחקרים על הבדלים מגדריים (כל עוד המחקרים הללו אינם מצביעים על כך שאכן מוחותיהם של גברים ונשים שונים אלה מאלה).

גילוי ההבדלים בין המינים במוח האדם ומערכת העצבים אינו צריך להיחשב כפגיעה בשוויון בין המינים. גברים אינם גרסת 'התקן הגבוה' ביותר של המין האנושי, ואין לראות בנשים חריגה מהנורמה. בעצם העובדה שהם זורעים פחדים, הפעילים הפוליטיים האלה המחופשים לחוקרים רומזים בהיסח הדעת כי תכונות נשיות טיפוסיות הן נחותות מטבען, דבר־מה שיש להתבייש בו. מדוע צריכה התגלית על אודות הבדלים בין המינים להוות איום כה גדול, אם אין מסתמכים בסתר על הדעה שתכונות אופייניות לנשים אינן משביעות רצון? רק ההיסטוריה תשפוט אם עמדות כאלה ייזכרו בסופו של דבר כסקסיסטיות או כפמיניסטיות.

כאשר מטרותיהם של קנאים פוליטיים מתלכדות עם אינרציה ממסדית ותעשייה רעבה לכסף, עלולים להיגרם נזקים משמעותיים. אנשי מדעי הרוח יכולים ליהנות ולבלות את זמנם בדיבורים נלהבים על "הבניה חברתית של מגדר", אך עבור קלינאים ומטופליהם, התעלמות מן המציאות המינית עלולה להיות קטלנית. לארי קאהיל, שהוכתר כבר לפני זמן רב כ"נוירו־סקסיסט", נראה כעת כאדם מוטרד שנשא על גבו במשך שנים את משאה של אמת כבדה ומטרידה. בינתיים, ה'ניו יורק טיימס' וה'גרדיאן' פרסמו ביקורות סוגדות לספרה האחרון של קורדליה פיין.

אקדמאים אנטי־מגדריים אינם אחראים באופן אישי למינון היתר של גלולות שינה שניתנו לנשים, או לכך שאין לנשים אפשרות ליהנות מטיפולים רפואיים המותאמים להן במיוחד. אבל יותר ויותר ברור כי האידאולוגיה שאותה ניסו לקדם במשך שנים – הגורסת כי הבדלים ביולוגיים שמקורם במגדר הנם זניחים – היא שאחראית, קרוב לוודאי, לכל הבעיות הללו. המפעל המדעי וחיפושיו אחר האמת ינצחו בטווח הארוך, אבל כמה נפגעים תגבה עד אז המערכה?

___________________

המאמר פורסם בכתב העת 'קומנטרי'. מאנגלית: שאול לילוב