50 שנה לששת הימים: הערבים לא ויתרו על חלום השמדת ישראל

מאמר זה פותח את הגיליון החדש של רבעון "האומה", מספר 205, המוקדש ברובו לציון מלאות 50 שנה למלחמת ששת הימים

ביום שני, 5 ביוני 1967, המריאו 185 מטוסי חיל האוויר הישראלי והשמידו בתוך שעה את כל בסיסי חיל האוויר המצרי. בכך, במה שנקרא "מבצע מוקד", נפתחה מלחמת ששת הימים, שהוכרעה למעשה ביום אחד, שבו הובטח ניצחון ישראל על צבאות ערב שקמו להשמידה בעודה בגבולות החנק דאז. גבולות אלה, שכונו "הקו הירוק" על שם צבעם במפות של אותם זמנים, הם כיום משאת הנפש של חוגי השמאל בישראל, הקהילייה הבינלאומית וכמובן מדינות ערב.

בעוד שבועות ספורים ימלאו חמישים שנה למאורע האדיר הזה, שבו לא רק הצילה ישראל את נפשה, אלא פרצה אל מרחבים ואתרים שהיו משאת הנפש של העם היהודי במשך אלפיים שנות. הייתה זו השלישית במערכות ישראל, רק בת 19 שנה אז. בחמשת הימים הבאים קידמו דגלים לבנים בכל היישובים והבתים את פני חיילי צה"ל שפרצו לסיני, ליו"ש ולגולן, בעקבות המכה שהנחית חיל האוויר על האויב ביום הראשון למלחמה. ערביי השטחים היו נכונים לכניעה, מצפים אולי לגורל מר שהיה נכון להם לפחות בדמיונם. הם ידעו היטב מה הם היו מעוללים לאויב היהודי אילו היה הוא, חלילה וחס, מנוצח, נכבש ונכנע.

המהלך המנצח של אשכול

הניצחון בששת הימים היה הגדול בהישגיו הצבאיים של העם היהודי מאז ימי יהודה המכבי. הישג צבאי אדיר שהדהים את העולם כולו, הימם את העולם הערבי והפתיע את שני מיליונים ומאתיים אלף אזרחי מדינת ישראל, כמניינם ב־1967, שניהלו את חייהם בצל איומי השמדה מיום הקמתה. צה"ל פרץ את "גבולות אושוויץ", כהגדרת שר החוץ אבא אבן, והוציא את מדינת ישראל הקטנה ואזרחיה למרחבים חדשים.

שמחה מהולה בגאווה לאומית החליפה את אווירת הדכדוך והייאוש בימים שקדמו לאותו ניצחון סוחף. היא הציתה את הדמיון ועוררה התלהבות בקרב יהודי התפוצות, ואף חדרה מבעד ל"מסך הברזל". מיליוני "יהודי הדממה", שהתגוררו בברית המועצות ובמדינות הגרורות שלה במזרח אירופה הקומוניסטית, ראו לראשונה אור בקצה המנהרה האפלה, ותקווה גדולה לשיבת ציון. גאווה לאומית זקפה את קומתם של מיליוני יהודים בתפוצות הגולה.

מדינת ישראל הצעירה הפכה תוך זמן קצר מנטל מדיני לנכס אסטרטגי. בהדרגה התפוגגו תחושות הנידוי המדיני ואווירת הגטו. בימי ה"המתנה" שקדמו למלחמת ששת הימים ניתן היה להיווכח שלכל החוזים, ההסכמים, ההבטחות, ההצהרות והערבויות שנחתמו מאז הקמת המדינה, או שניתנו מאז הנסיגה מסיני ומרצועת עזה עשר שנים קודם לכן, אין כל ערך בשעת מבחן. המדינה הופקרה לגורלה על ידי "ידידיה".

בראש הממשלה עמד לוי אשכול ה"חלש", שיריביו מבית במפלגתו ואלה שנטשו אותו עם ראש הממשלה שקדם לו ותומכיו, ירדו לחייו. הוא ביקש קבלת אמון, "אשראי" כתחינתו, ונדחה. אך בניגוד לקודמו, דוד בן־גוריון, הוא החל באיחוי קרעים ושסעים ובפיוס התנועה שאותה הדירו מאז הקמת המדינה ועשרות שנים קודם לכן. פתיחותו של אשכול לרחשי דעת הקהל ולקולות שעלו מהשטח תרמו, לראשונה בתולדות התנועה הציונית, לאחדות לאומית. אשכול הזמין את מנחם בגין, מנהיג האופוזיציה ה"נצחי" ויו"ר גח"ל, לכהן כשר ללא תיק בממשלת ליכוד לאומי יחד עם עמיתו למפלגה, ח"כ יוסף ספיר. בלחצו של בגין צורף לממשלת הליכוד הלאומי רב־אלוף (במיל') משה דיין, כשר ביטחון. וכך, מתוך אחדות לאומית, יצאה ישראל למערכה על חייה.

יובל השנים שחלפו מני אז הבהירו כי הערבים אינם לומדים את לקחי התבוסה המרה ההיא. במהלך חמישים השנה הללו התנסינו בעוד כעשר מלחמות שבהן "קיר הברזל" הצה"לי הוכיח את עצמו. טרור מתמשך, אלפי חללים, שני הסכמי שלום (עם מצרים וירדן), נסיגות, מהפכים פוליטיים, אין ספור מאמצי תיווך, דיפלומטיה, ועידות, כנסים ולחצים – כולם לשווא. ובתוך כל זה ישראל הלכה והתבססה צבאית וכלכלית, קלטה מיליוני עולים ואוכלוסייתה שולשה, הפכה למעצמת הייטק עולמית, אך גם למדינה נהנתנית שחלקים מאזרחיה חיים באשליה שעם עוד נסיגה ועוד ויתור, הערבים יתרצו לבסוף.

הסכנה העיקרית מגיעה מבית

יובל שנים חלפו, ועיקר הסכנה הניצבת לפתחנו באה דווקא מתוך הבית פנימה, מקרב אותם חוגים נרחבים שאינם מאמינים בעתיד המדינה, שפסה בתוכם האמונה בצדקת הדרך, שמחפשים לעצמם את הדרכון השני ה"בטוח", שמפנים אצבע מאשימה כלפי עצמם ומצדיקים את התביעות הערביות־פלסטיניות. יובל שנים שבהן לא החלנו את החוק הישראלי מלבד על ירושלים המאוחדת ורמת הגולן, שבהן התנחלנו במרחבי יהודה ושומרון עם כחצי מיליון ישראלים שגרים בהם (כולל השכונות היהודיות במזרח ירושלים) – והשארנו את שאלת ה"שטחים" שנויה במחלוקת ופתוחה למו"מ ולמאבק אלים.

המאמץ להחזירנו לאותם קווים של שנת 1967, הקווים המפתים שמהם יצאו הערבים למלחמת שמד נגדנו, הולך וגובר בשנים האחרונות, מלווה בטרור של טילים ורקטות מצד ארגוני טרור. "תשובו לקו הירוק והשלום יגיע" – מנסים למכור לנו סחורה שכבר הועמדה למבחן ולא צלחה. נסוגונו לקווי 67' בסיני וברצועת עזה. בסיני – במסגרת הסכם שלום עם הגדולה במדינות ערב. בעזה – באופן חד־צדדי ותוך עקירת גוש קטיף המשגשג. מאז אנו מקבלים מעזה רק טילים ואיומים, ואף נאלצנו לפעול בתוכה בשלושה מבצעים צבאיים, תוך חרפות וגידופים ואמירות ברורות, גם מן הקהילה הבינלאומית, כאילו עודנו אחראים למתרחש בשטח הכבוש בידי חמאס.

כמו רצועת עזה, כך גם כל שטח שיפונה בעתיד – אם חלילה תחזור הטעות הפטאלית הזאת גם במקומות אחרים – יהפוך מיידית לקרש קפיצה למלחמה הבאה ולניסיון השמדת ישראל – חלום שהערבים לא נגמלו ממנו, גם לאחר עשר המכות ויותר שספגו מאתנו בששת הימים ובחמישים השנים שחלפו מאז.

באמצע הדרך, כלומר לפני חצי יובל שנים, וחצי יובל לאחר מלחמת ששת הימים, נעשה מאמץ רציני להתניע את המו"מ לפתרון הסכסוך הישראלי־ערבי. ועידת השלום במדריד לימדה אותנו כנראה ששלום עם הפלסטינים הוא בבחינת חלום באספמיה. הייתה זו אחת מעשרות אבני דרך דיפלומטיות במאמץ המייגע להסדיר את נושא הריבונות ביהודה ושומרון ובשאר השטחים המשוחררים, כמו גם להרחיב את מעגל השלום עם מדינות ערב. כינוס ועידת מדריד התאפשר לא רק בעקבות מלחמת המפרץ שבה שיגרה עיראק עשרות טילים לעבר ישראל, אלא גם ובעיקר בעקבות הסכם השלום הראשון שנחתם עם מצרים ומלחמת יום כיפור הנוראית.

מבלי להתייחס למחיר הכבד ששולם באלפי קורבנות ובשטח עצום שממנו נסוגונו, הסכם השלום עם מצרים – הגדולה והחשובה במדינות ערב – הושג רק במו"מ ישיר, בשיחות בין ראש הממשלה מנחם בגין לבין נשיא מצרים אנואר א־סאדאת. כמעט במקביל להסכם עם מצרים שבו ויתרה ישראל, בראשות שלטון הימין, על כל השטח העצום והאסטרטגי של חצי האי סיני – הוחל החוק הישראלי על רמת הגולן ועל ירושלים השלמה, שאוחדה בריבונות העם היהודי. ועידת מדריד קדמה להסכם שלום שני, בין ישראל לממלכת ירדן, שנחתם בין ראש הממשלה יצחק רבין למלך חוסיין בלא שישראל שילמה במחיר טריטוריאלי כלשהו.

ראש הממשלה ה"נשכח", יצחק שמיר, עמד בראש משלחת ישראל לוועידת מדריד. הוא ידע היטב לנצל את המעמד הגרנדיוזי בארמון המלוכה להצגת עמדותיה וזכויותיה של מדינת ישראל כפי שהוא רואה אותן. נאומו קבל עולם ומלואו, באוזני ראשי חמש המעצמות ומדינות ערב, היה מלאכת מחשבת מדינית, שלאורכו הוצגו עקרונות יסוד שישראל עומדת עליהם כתנאי להתקדמות במו"מ.

מורשת שמיר: התנגדות נחרצת לוועידות "שלום" בינלאומיות

קראו למדריד ועידה בינלאומית, אבל למעשה הייתה זו התכנסות טקסית בלבד. יצחק שמיר, בתיאום עם הנשיא ג'ורג' בוש האב, קבע לפתיחה הטקסית הזו יעד – לשמש מעין פתיחה שממנה יתחילו משאים ומתנים ישירים בין ישראל ובין כל אחת משכנותיה. וכך אכן היה. הוועידה עוצבה לחלוטין על פי הדרישה הישראלית העיקשת, השוללת מכול וכול פורום בינלאומי שיכתיב פתרון לסכסוך בינינו לבין שכנינו.

שלילת רעיון הוועידה הבינלאומית הייתה עקרון יסוד במשנתו המדינית של יצחק שמיר. ועידה בינלאומית, הסביר, כמוה כטריבונל, בית דין שדה, שבו יש נאשם אחד, כלומר צד אחד שיוצא חייב ומשלם את כל המחיר, וצד שני שנתמך על ידי חבר השופטים ורק מקבל ונהנה, תוך שהוא מאולץ לחתום בתמורה על "נייר" שכותרתו: הסכם שלום.

בנושא הוועידה הבינלאומית הייתה לשמיר מחלוקת עזה בכל שנות קיומה של ממשלת האחדות הלאומית – ממשלת הרוטציה – עם שותפתו מפלגת המערך והעומד בראשה שמעון פרס. לדידו של שמיר, מו"מ כן ואמתי צריך להיות ישיר, בין שני הצדדים למחלוקת המסובים סביב שולחן אחד פנים אל פנים, בלי מתווכים העוינים את האינטרסים הישראליים וללא הצבת תנאים מוקדמים. רק באופן זה יתברר מלכתחילה אם יש רצון בקרב שני הצדדים להגיע להשלמת אמת ביניהם. במו"מ ישיר יתבררו כל תביעות הצדדים, ואולי יוכלו להגיע לפשרה ולהבנה, וקודם כול להכרה, כי על כל אחד מהצדדים לעשות ויתורים – לא רק טריטוריאליים – ולהיות נכון מראש לפשרה.

כידוע, יצחק שמיר שלל מכול וכול את הנוסחה "שלום תמורת שטחים", והעלה במקומה את הנוסחה "שלום תמורת שלום". לאמור: קודם כול דיון על עצם עקרון השלום, לאחר מכן על תנאיו. שמיר הבין בסתר לבו שכאשר נכנסים למו"מ על הסכם שלום, יהיה גם על הצד הישראלי לעשות ויתורים. למשל מתן אוטונומיה נרחבת לערביי יהודה, שומרון ועזה, שתחת שלטוננו מאז 1967. הוא היה גאה עד יומו האחרון שבתקופתו לא מסרה ישראל סנטימטר אחד מחלקי המולדת.

רעיון הוועידה הבינלאומית לסכסוך הישראלי־פלסטיני עולה גם כיום מפעם לפעם על סדר היום העולמי, ויש שמנסים להחיותו כמו בניסיון הצרפתי הנלעג זה לא כבר, לזמן לפריז עשרות ראשי מדינות ושרי חוץ כדי לדון – או שמא להכתיב – הקמת מדינה פלסטינית ונסיגה ישראלית מלאה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו – שהוביל את הסברת ישראל בימי ועידת מדריד ב־1991 – מבין היטב את משמעותה של ועידה בינלאומית, ובכך הוא ממשיכו של יצחק שמיר המנוח. הוא דוגל בעקשנות במו"מ ישיר, לא בתכתיבי הקהילה הבינלאומית. הוא מבין היטב כי כל יוזמה כזאת – בין אם בהתכנסות מיוחדת, בין אם בעצרת האו"ם או במועצת הביטחון – לא להשיג שלום נועדה כי אם להסיג את ישראל לקווי 67, בלי שתידון ותתקבל אף לא אחת מדרישותיה, ובראשן ההכרה הפלסטינית בישראל כמדינת הלאום היהודי.

כיום, לראשונה בתולדות הערבים המכונים "פלסטינים", יש להם הלכה למעשה אוטונומיה־פלוס על פני שטחים נרחבים. הרשות הפלסטינית מתנהלת כמעט כמדינה לכל דבר, עם ממשל, דגל, סמלים וטקסים, עם שגרירים, משטרה ו… ארגוני טרור. אוטונומיה שלא נהנו ממנה – גם לא דרשו אותה – ב־400 שנות שלטון האימפריה הטורקית, ב־30 שנות המנדט הבריטי וב־19 השנים שבהן השטחים היו חלק מירדן וממצרים.

עם זאת, בחמישים שנות שליטתה ב"שטחים", שנים של בנייה והתבססות בגושי התיישבות, לא השכילה ישראל להעלות לסדר היום בעוצמה את עניין הזכות ההיסטורית, שצריכה לגבור על כל זכות של תושבים־ילידים־לא־יהודיים על חבלי ארץ אלה. דובריה ברובם שמו את הדגש על האינטרס הביטחוני, החשוב כשלעצמו. לא כן הפלסטינים, שעושים כל מאמץ לסלף את הסיפר ההיסטורי, כאשר הם מציגים את "הזכויות ההיסטוריות" שלהם כ"צאצאי הכנענים" ושאר שקרים בזויים, הגובלים גם באנטישמיות.

https://www.youtube.com/watch?v=z-FKcW90ysc

עם הפנים קדימה: להימנע מנסיגות, לחזק את ההתיישבות

הקהילה הבינלאומית מסכימה לרוב לדרישות הביטחון של ישראל, אך קושרת אותן דווקא בנסיגה לקווי 67' והקמת מדינה פלסטינית, בתמיכת השמאל בישראל. במאבקה ההסברתי ישראל חייבת להזכיר את ניסיונה המר המשולש: 1948 – מלחמת העצמאות, לאחר שהעולם הערבי וערביי ארץ ישראל בתוכו לא הסכינו עם החלטת החלוקה מ־2 בנובמבר 1947, ולא השלימו עם כינון המדינה היהודית ב־14 במאי 1948; 1967 – מלחמת ששת הימים, כאשר שליטי ערב עשו ניסיון להשמיד את ישראל הקטנה והצרה; 2005 – ההתנתקות, כאשר ישראל נסוגה חד־צדדית מחבל עזה והפקירה אותו לשלטון ארגון הטרור חמאס.

שלושה ניסיונות אלה מלמדים כי לא בוויתורים טריטוריאליים יושג השלום, אלא קודם כול בעמדה נחרצת של ממשלת ישראל נגד נסיגה ונגד הימור על ביטחונה בפינוי שטחים ובעקירת יישובים.

יתר על כן, ישראל חייבת להגביר אחיזתה ומעמדה ביהודה ושומרון לא רק מבחינה צבאית, כי אם מבחינה התיישבותית. עליה לעמוד על שלה ולהודיע לעולם כי היא את ויתוריה כבר עשתה. לא עוד! ישראל איננה שולטת ב־98 אחוז מערביי יו"ש, שנהנים בשטחי A ו־B מאוטונומיה לכל דבר. אוטונומיה שפירושה כי הפלסטינים לא יהיו אזרחי ישראל, ואם ירצו – יגשימו את שאיפותיהם הלאומיות כחלק מממלכת ירדן. מנגד, ישראל מיישמת את זכותה להתיישבות בחבלי המולדת ההיסטוריים שלה, שמבחינת הזכות לחיות ולבנות בהם אינם נבדלים מהנגב, הגליל, השרון והשפלה, ואת שליטתה הביטחונית בכל המרחב שמהים לירדן.

ימים הרואיים היו נחלתנו בעקבות הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים לפני חמישים שנה. ירושלים אוחדה לה מחדש, מרחבי המולדת נפתחו לפני בני העם היהודי. הבה נשוב לאותה רוח שפיעמה אז בעם, הבה נדבק בהישגי הניצחון הכביר ההוא ובזכותנו הבלתי מעורערת לירושלים השלמה, ליהודה ושומרון, לבית אל ולשילה, לחברון ולמערת המכפלה, וכמובן לרמת הגולן. רק בדבקותנו בהם, רק בעמידה על שלנו בכוח הזכות ההיסטורית, נבטיח את עתיד מדינת ישראל וביטחונה.