איראן על הכוונת, הפלסטינים על השולחן

אחד אחרי השני פוגש הנשיא טראמפ את המנהיגים של ארצות ערב. זה עתה סיים פגישה מרגשת עם הגנרל א־סיסי, וחטף נזיפה קשה מה'ניו יורק טיימס', שהגדיר את נשיא מצרים כמפר זכויות אדם קיצוני. ה'טיימס', כמו הנשיא הקודם, מעדיף מצרים שנשלטת על ידי האחים המוסלמים. לפני א־סיסי, בחודש הראשון לנשיאותו, נפגש טראמפ עם המלך הסעודי סלמן, וקיים פגישה מאולתרת עם המלך הירדני עבדאללה שזימן את עצמו לוושינגטון. אתמול נפגש שוב עם עבדאללה, ובהמשך יגיע גם מיודענו אבו־מאזן.

טראמפ, מזכיר המדינה טילרסון ושר ההגנה מאטיס עובדים על גיבוש חזית המדינות הסוניות. ישראל כידוע היא חלק מהברית הזאת, שאסור לקרוא לה בשם. אין לישראל אוהבים ברמת הרחוב במצרים, בירדן או בערב הסעודית. אבל מעולם לא היה שיתוף פעולה מדיני ובעיקר ביטחוני ברמות האלה כמו שקיים עכשיו – בעיקר עם מצרים במלחמה נגד דאעש בסיני, אך גם עם ערב הסעודית בנושא האיראני. במסיבת העיתונאים אתמול עם מלך ירדן אמר טראמפ: "שיניתי את הגישה שלי לסוריה", בעקבות ההתקפה בנשק כימי. נראה שארצות הברית מתחילה להבין שתצטרך לפעול במקביל גם נגד דאעש וגם נגד ציר הרשע האיראני־סורי.

במעגל קרוב, הערבי והפלסטיני, מטפלים מטעמו של טראמפ שלושה יהודים, ולא סתם אלא כאלה שקרובים מאוד לישראל. ג'ייסון גרינבלט, דיוויד פרידמן שמינויו אושר לא מכבר, וג'ארד קושנר שבין שאר המטלות שלו בבית הלבן מטפל גם במזרח התיכון. לראש הממשלה נתניהו ולשגריר ישראל בוושינגטון רון דרמר יש יחסים קרובים עם כל החבורה, בעיקר עם קושנר שהנשיא סומך עליו בכול; קושנר גם צריך ללמוד את הכל.

כדי ללכד את הברית הסונית הזאת, שפוחדת פחד מוות גם מהמדינה האסלאמית וגם ממנהיגת העולם השיעי, איראן, צריך לתפור חליפה מדינית. צריך נושא שאפשר יהיה לחולל סביבו תנועה מדינית. והנושא הזה תמיד מונח על המדף, המשא ומתן על פתרון הסכסוך הפלסטיני. מדברים על יעד של ועידת שלום בהשתתפות מדינות ערב וישראל בקיץ בוושינגטון. האם אפשר להתייחס ברצינות לאפשרות של פתרון בין ישראל לפלסטינים? לא. לפחות לא בצורה מהונדסת לפי לוח זמנים. ההסדר יגיע כאשר ישמש רק אריזה חגיגית נאה למציאות שתתגבש בשטח. אבל בינתיים מפגן של דיפלומטיה בינלאומית בהשתתפות ישראל והפלסטינים לא יזיק.

במקום אמנות הדיל, אמנות האפשר

צריך לומר באופן ברור: אם ישראל רוצה להגיע לאיזשהו שלב מתקדם בהסדרים עם הפלסטינים, כהונת הממשל הנוכחי היא הזמן לעשות זאת. אי אפשר להיות קוסם ואיש עסקים כמו טראמפ שיודע לקשור את הקצוות של אמנות העסקה, ולצפות שגם בנושא המדיני הוא ידע איך לעשות זאת. משקיפים זורקים לאויר קלישאות בנוסח אולי דווקא טראמפ יצליח. זה לא מובטח בכלל, ולכן צריך לכוון את הממשל במקום לאמנות הדיל, חזרה לחכמה ישנה יותר: "אמנות האפשרי".

אז משני דברים צריך להיזהר: א. לא לחתור להישג מדיני בלתי אפשרי, שייגמר בריסוק איברים ובפיצוץ מדיני, ואולי גם לא מדיני; ב. להימנע ממהלכים שיובילו לעימות ביחסי ישראל־ארצות הברית דווקא בימיו של ממשל ידידותי. כדאי לשים לב שהמשאים ומתנים בשלב זה של הסכסוך כבר לא עוסקים בפינוי יישובים, אלא רק בהקפאה סמלית באזורים מסוימים. נראה שהסדר המקסימום שאפשר להגיע אליו לא יכלול פינוי יישובים, ומהצד הפלסטיני – הוספת רמות של חופש ודרגות של ריבונות.

אהרון דיוויד מילר, אחד הדיפלומטים שהיה לו בעבר קילומטראז' גדול בעסקי השלום והיום נמצא במכון וילסון בוושינגטון, צפה לפני כמה חודשים שבתוך כשנה מעליית טראמפ תהיה התנגשות בינו לבין ממשלת נתניהו. אפשר להעריך שהוא טועה. שזה סוג ההערכות שמשקפות את החלומות של מעודדי אובמה בעבר ושונאי טראמפ בהווה. מילר, אגב, אוהד יחסית את ישראל. אבל פיצוץ בין ישראל לארצות הברית יכול להיות על דברים קטנים דווקא; למשל, אם טראמפ יגלה שישראל מרמה במשהו. שהיא אומרת משהו אחד ועושה אחרת. אם ישראל מתנגדת לנושאים שונים, המנהיגות חייבת להגיד את זה בגלוי. טוב שנגיד מה אנחנו מתכוונים לעשות ומה לא נעשה. הסיבה שכדאי לנצל את ימי טראמפ כדי בכל זאת למסמר ולקבע כמה הבנות ארוכות טווח, היא שלא צפוי בעתיד הנראה לעין ממשל אוהד כל כך עם נציגים שיש להם היכרות אינטימית עם ישראל.

אבל המציאות המזרח־תיכונית היא הרבה יותר חמורה וגועשת מהדברת בנושא הפלסטיני. רק השבוע ראינו מה המזרח התיכון מסוגל לייצר. אותה הפצצה של נשק כימי בעיר אידליב. כל עוד נשמרת היציבות במרחב הקרוב, אין סיבה לחולל עוד זעזועים. הנושא הפלסטיני הוא אמצעי להתלכדות החזית הסונית – לא נגד ישראל אלא נגד איראן, דאעש, חיזבאללה וכל השאר. זוהי מהפכה. סביר מאוד להניח שבנושאים האלה יש לנשיא האמריקני הרבה יותר מה ללמוד מבעל הניסיון השוכן ברחוב בלפור בירושלים, מאשר ההפך.

המעשה המפתיע והנכון

זה לא אומר שוועידת שלום ומשא ומתן אלו רק כותרות משנה בתסריט של הזדמנויות צילום. התחדשות סדר היום המדיני מעניקה לממשלת נתניהו גם סדר יום משלה, בנוסף לאפוקליפסה של תאגיד השידור. אני יודע שזה נשמע בניגוד לדעתם של הפרשנים ואולי גם של ראש הממשלה נתניהו, אבל לקראת השנתיים הבאות, המעשה הכי מפתיע הוא גם המעשה החכם והנכון: למנות את גדעון סער לשר החוץ. יכול להיות שזה גם בניגוד לדעתו של נפתלי בנט. סער יוסיף שרירים ורעננות לממשלה שעושה רבות, אך אין לה כתפיים מספיק רחבות. אין מספיק חלוקה של אחריות ועשייה בין השרים.

שר חוץ במשרה מלאה יהווה גם איזה שטח מפורז, בלם זעזועים, בין ממשלת ישראל לממשל האמריקני. אם תהיה תקלה רצינית, תמיד ראש הממשלה יוכל להרחיק את עצמו ולפתור את הבעיה מול הנשיא. אם ראש הממשלה מנהל מקרוב את כל המגעים ונותן את כל ההתחייבויות, הוא אחראי לכול ולא תהיה לו שום גמישות בניסיונות להחליק דברים, ואולי גם לדחות יוזמות של השר. אם ציפי לבני ניהלה את המגעים עם הפלסטינים, גם סער יכול – מה גם שיש לו עמוד שדרה אידיאולוגי.

אה כן, אומרים שביבי לא אוהב אותו. גדעון עלול להצליח ולרכוש מעמד. אלו נימוקים מאוד חשובים, אבל אפשר להתגבר עליהם. מול מהלכים מדיניים אפשריים, מהלכים רציניים, הליכוד זקוק לכוח נוסף שיעביר אותם בימין, בציבוריות הישראלית, וגם בתקשורת. הרעיון הוא לא לנהל קרבות בלימה אימתניים נגד תכניות מדיניות, אלא לרקוד טנגו עם היוזמות שטראמפ רוצה לקדם.