שני ספרים חדשים של אינטלקטואלים צעירים מחדדים את הבדלי הגישות בין ימין לשמאל, ומציעים פתרונות שונים לדילמות הישראליות. סקירה השוואתית ומסקנות
שני ספרים עמוקים על פוליטיקה קראתי השבוע: "מלכוד 67" של ד"ר מיכה גודמן, ו"מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?" של ארז תדמור. לשני הספרים יש הרבה מן המשותף. הכותבים שניהם אינטלקטואלים צעירים, המעורבים עד צווארם בזירה הציבורית הישראלית. שניהם חורגים מהחשיבה השבלונית הרווחת בישראל על פוליטיקה, שניהם מנסים להרים ראש מעל כותרות העיתון של אתמול ושל מחר, ושניהם כותבים מצוין.
הרבה מן המשותף יש לשני הספרים הללו, אך ההבדל ביניהם גדול עוד יותר. ספרו של מיכה גודמן מתאר את הרקע הפילוסופי של מחנות הימין והשמאל בישראל. לדבריו, הימין עבר מימין ליברלי לימין דתי־משיחי וממנו לימין ביטחוני; השמאל עבר מסוציאליזם לרדיפת שלום וממנה לזכויות האדם. גודמן רואה בשלב העכשווי הזדמנות, כי בין החלום המשיחי לחלום השלום אי אפשר לגשר, בעוד בין הביטחון לסיום הכיבוש אפשר גם אפשר, לדעתו.
על רקע זה קורא גודמן לראייה מפוכחת של המצב לאשורו. לדבריו, ראייה כזו תביא להכרה בכך שאין לסכסוך שלנו עם הפלסטינים כל פתרון. העימות אתנו הוא חלק מהזהות הפלסטינית, והם לא יוותרו עליו. במקום לחשוב על פתרונות מוחלטים יש לחתור לחשיבה כמותית על הסכסוך, כלומר: לנסות לצמצם את הבעיות, כך שאפשר יהיה לחיות אתן. לאור זאת הוא מציע שני פתרונות אפשריים, שאף אחד מהם אינו חדש. האחד מבוסס על תוכנית אלון, והשני על מעין אוטונומיה פלסטינית. גודמן מודע לכך שמדובר בהצעות ותיקות, ומוסיף שהחידוש שלו הוא התייחסות להצעות הללו כהסכמי ביניים חלקיים ולא כפתרונות קבע.
מתמקדים בסכסוך
גישתו של ארז תדמור שונה לחלוטין. בעוד גודמן מדלג מן הפילוסופיה של הימין והשמאל אל הפוליטיקה שלהם, תדמור מתרכז בתחום שבין הפילוסופיה לפוליטיקה המעשית, תחום שהכתיבה הישראלית נוטה להזניח: המדיניות (Policy). הוא מדגים איך גישות שונות בתחום החשיבה המדינית מיתרגמות לרשת של עמדות המשתלבות זו בזו בתחומים נרחבים: חוץ, ביטחון, כלכלה, חברה, תרבות, משפט וכן הלאה. חבל שלא הגיע לעסוק גם בתחום הקרוב ללבי באחרונה, והוא המשפחה, שיש הרבה מאוד מה לכתוב עליו בהקשר זה.
כדובר מובהק של הימין הישראלי, תדמור מקונן על כך שבגין, שבניגוד למורו ז'בוטינסקי לא הייתה לו השכלה בתחום החשיבה המדינית, ויתר על האפשרות לחולל מהפך שלטוני אמיתי. הוא הותיר לשמאל את מוקדי הכוח בשירות הציבורי, במשפט, באקדמיה, בתקשורת ובתרבות, וכך הותיר בידי אנשיו את השליטה בעולם הרעיונות. אף שהישראלים מצביעים בעקביות לימין, הפוליטיקאים הימנים מתיישרים לשמאל, מפחד מערכת המשפט והתקשורת, המכתיבות בעריצות את גבולות השיח הלגיטימי.
תדמור מביא שורה ארוכה של דוגמאות מסמרות שיער. נזכיר רק אחת: בעשור האחרון הופקו 300 סרטים ישראליים, ורק שניים מהם ללא מימון ממשלתי. עולם הסרטים הישראלי נבנה כך שאין דרך מעשית להפיק בו סרט בלא סיוע ממשלתי. הקרנות השולטות במימון הממשלתי ומנתבות אותו אינן טורחות הרבה להסתיר את האג'נדה האידיאולוגית שלהן. כאשר הבמאי רועי הורנשטיין הגיש תסריט העוסק בהצלחתו הפנומנלית של חיל האוויר הישראלי במלחמת ששת הימים, סירבה קרן הקולנוע הישראלי לסייע לו. אחד הנימוקים היה: "התסריט מכיל מינון נמוך מדי של הממד האנטי־מלחמתי".
הימין הישראלי התנתק מהחשיבה הימנית־שמרנית בעולם הרחב, וכך צמצם את תחומי עניינו רק לסכסוך הישראלי־ערבי. אף שזהו אכן התחום הדוחק ביותר עבורנו, אי אפשר לנתק אותו מתחומים אחרים של מדיניות לאומית. תדמור מנתח היטב את הנחת היסוד של העמדה הימנית־שמרנית. השמאל מאמין שאפשר לעצב חברת מופת אוטופית ומושלמת, ולפיכך יש להיאבק בכוח נגד כל בעיה חברתית, בעזרת השלטון המדיני הריכוזי. את העוני צריך למגר בעזרת תכנון כלכלי ממשלתי, את אי־השוויון החברתי בעזרת אפליה מתקנת, את המלחמות בעזרת חתירה לשלום אוטופי.
גודמן מתייחס לשינוי שעבר השמאל הישראלי – מהתמקדות בשלום לחתירה לזכויות האדם – אך אינו מנמק את ההיגיון הפנימי ואת המכנה המשותף של הרעיונות הללו. האם אך מקרה הוא שאותו מחנה צידד בסוציאליזם, ואחר כך בשלום, ולאחר מכן בזכויות האדם? דווקא תדמור הוא שמבאר היטב את הקו המרכזי המשותף להלכי הרוח והחשיבה הללו. שלושת המערכים הללו יסודם באותה חשיבה מופשטת ואוטופית, המנסה לכפות על המציאות הממשית תבניות תיאורטיות גרנדיוזיות.
הימין, לעומת זאת, יודע שלעולם לא יחדל אביון מקרב הארץ, ועד שיבוא המשיח ימשיך גוי לשאת אל גוי חרב וללמוד מלחמה. נקודת המוצא האינטלקטואלית של הימין, שתדמור מבאר אותה היטב, היא שהאדם אינו יצור מופשט, שאפשר לצקת לתוך תבנית אוטופית בעזרת הנדסה חברתית. כל אדם נולד לתוך זהות נתונה ולתוך מגבלות מוּלדות. האדם שייך למשפחתו ולעמו, ולא לאנושות כולה. עמים ימשיכו להילחם זה בזה, והדרך לשרוד בעולם כזה היא לצבור עוצמה כלכלית וצבאית. גם הכלכלה אינה ניתנת לתיקון או לתכנון ריכוזי, ומוטב שהממשלה תשתדל להפריע כמה שפחות למהלכה התקין.
חשיבה ימנית, יעדים שמאלניים
המערך הרעיוני שמתאר תדמור חושף את המגבלות של הפתרונות שמציע גודמן לסכסוך הישראלי־ערבי. ראשית, כיוון שהמחלוקות בין הימין לשמאל הן כה יסודיות ועמוקות, גם אם יימצא פתרון ביניים שבקונצנזוס בנוגע לסכסוך שלנו עם הערבים, זה לא ישכך את המריבות האחרות בשיח הציבורי שלנו. אך מעבר לכך, יש כשל בסיסי בפתרונות עצמם. החשיבה העקרונית שעליה מכריז גודמן היא במהותה שמרנית. הוא מכריז על כך שפתרונות כוללים לסכסוך אינם אפשריים, ושצריך ללמוד לחיות אתו. אף שהוא מסתייג מהביטוי "ניהול הסכסוך", זה למעשה בדיוק מה שהוא מציע.
אך סגנון הניהול שמציע גודמן תזזיתי למדי, וקשה לראות מה התועלת שהוא יכול להביא. מדבריו משתמע שהקמת מדינה פלסטינית או אוטונומיה פלסטינית בגבולות מסוימים תצמצם את החיכוך בינינו לבינם, ובכך תשפר את מצב זכויות האדם, בלי לפגוע בביטחון. הקביעה האחרונה מוטלת בספק בעיניי, ובכל מקרה – שיפור בביטחון קשה להאמין שיהיה כאן. כך שלמעשה גודמן נוקט בחשיבה ימנית־שמרנית, החותרת לפתרונות חלקיים וזהירים, כדי להגשים יעד שמאלני, היינו – זכויות האדם של הפלסטינים. פתרון כזה לא ירצה את הימין, בגלל הסיכון לביטחוננו, וגם לא את השמאל, שאיננו מוכן לפתרונות ביניים זהירים ולצעדים חלקיים.
אפשר לראות את הכשל גם מזווית אחרת: הניסיון להנחית על המציאות המורכבת שלנו, היישר מתוך אמנות האו"ם, את הערך המופשט של "זכויות האדם", נידון לכישלון. האם מישהו באמת חושב שבמדינה פלסטינית עצמאית יהיו לערבים יותר זכויות אדם ממה שיש להם היום, תחת שלטון ישראל? אם לשפוט לפי ניסיוננו מעזה, שם נוהגים השליטים להשליך את מתנגדיהם מגורדי שחקים, במקרה של נסיגה ישראלית מוטב לערביי יו"ש לא להשקיע את כספם בספרי הגות דמוקרטית אלא במצנח טוב.
בפסקאות הסיום של ספריהם מסכמים המחברים את תקוותם. גודמן קורא לחדש ולרומם את תרבות המחלוקת הישראלית, ותדמור קורא לימין חזק וריאליסטי, שיודע למשול. אשמח אם שתי התקוות הללו יתגשמו, אבל חוששני שנותרתי ספקן לגבי שתיהן.
אני חושב שלשמאל הישראלי אין בעיה עקרונית שזכויות האדם של הפלסטיני ירמסו, הם רק לא רוצים שאנחנו נרמוס אותם. שיקימו להם מדינה עצמאית "בלי בגץ ובלי בצלם"
שני כותבים מהרהורי ליבם. ואין הם מנסים להכנס למוחם של היושבים ממול. הפלסטינאים. גם להם יש דעה. גם הם מנסים לפתור את הסכסוך. כדי לנסות לפתור את הבעיה אנו חייבים לשמוע גם את דעתם. והיא שונה לחלוטין מהמלל הכתוב בשני הספרים האלה. הפלסטינאים כבר מזמן חרצו דעה שאין הם זזים ממנה.והיא: בשלב ראשון נקבל את הגדה כולה כולל ירושלים המזרחית וכולל את זכות השיבה. ללא צבא ישראלי על הירדן. בשלב שני חיסול מדינת ישראל בקווי 48. ואולי גם חיסול מדינת ירדן. הוויכוח בתוך המדינה כלל איננו רלוונתי לגביהם.
קראתי את הספר של ארז תדמור. לא מבין את הקשר בין התוכן של הספר לתגובה שלך.
כנראה לא קראת את הספר ( ספרים ).
קראתי את הספר של ארז תדמור. לא מבין את הקשר בין התוכן של הספר לתגובה שלך.
כנראה לא קראת את הספר ( ספרים ).
האם קראת את הספר של תדמור?
קשה לי להבין את ה"כותבים מהרהורי ליבם".
כל פסקה שהוא כתב שם לוותה בדוגמאות מדוייקות מהעבר.
התגובה שלך, כלל לא נוגעת לספר של תדמור. תדמור מדבר על תהליכים בפוליטיקה הישראלית, ואילו אתה מדבר על דבר שאינו קשור כלל לספר – הפלסטינאים.
לא קראתי את הספרים, אך מהסקירה כאן הבנתי שאף אחד מהם לא נוגע בשורש הכי התחלתי של ההשקפות, האמונה באלוקים.
זה אבן היסוד בכל ההסתכלות החיים ומשם ייפרד לכל הכיוונים השונים.
האם צריך לחיות ? למה אנו חיים ?
האמונה רואה בחיי אדם ערך עליון, מאידך הכפירה רואה בהנאת האדם הערך העליון. השאלה מה גובר על מה, חיי או הנאת האדם. מתירנות למען ההווה או גבולות ושמרנות למען העתיד
כל העמדות בענייני מדיניות , כלכלה, משפחה מתפצלת לשתי האסכולות הללו, גבולות והעצמה לשמור על העתיד, או כניעה ומתירנות לנהנתנות העכשיו.
כל אוצר המילים הפוליטי פילוסופי מתקשר לכך, כמו זכויות אדם, שוויון, צדק חברתי, שלום, זכויות המיעוט, נטייה מינית, פמיניזם , גזענות, חופש מדת, אבולוציה, כולם מונחים פוליטים מתירניים שהשמאל הצליח להחדיר בנו כעובדות פשוטות.
הימין החילוני לעולם לא הציב משנה פילוסופית עצמאית הוא בעיקר מתבסס על המונחים האתאיסטים בתוספת הסתייגות "אנו רוצים שוויון אבל….., שלום אבל…. אם נקודת המוצא של הימין הוא שהיעד הוא האוטופיה השמאלנית של אנושות רובוטית על אתנית, על מעמד כלכלי, על מגדרית, ( סוג של אין עשירים אין עניים, אין יהודים ואין לא יהודים, אין גברים ואין נשים ולירוקים אין בני אדם ואין בעלי חיים…) והמחלוקת הוא רק ביישום הם ייסבלו לעולמי עד מנחיתות מוסרית וערכית לצד השמאל.
צריך לשנות את המונחים ואת היעדים מקצה לקצה שהשמאל ירגיש לא מוסרי, אלים, מסוכן. לא זכויות אדם אלא חובות האדם, לא שוויון אלא העצמה ( לצד אי אפליה שלא לצורך העצמה) ניצחון ולא כניעה המכונה שלום, זו ארצנו במקום כיבוש, טרוריסטים ואנטישמים ולא לוחמי חרות, זכות הקניין ולא צדק חברתי, אחריות עצמית ולא המדינה חייבת לסבסד אותי, וכן הלאה וכן הלאה.
בחזרה לעניין האמוני. יש לאתאיסטים קרי לשמאל בעיה קשה עם הטבע – עם המציאות. הרי הטבע שעשה אלוקים הוא שאין שוויון, לא כלכלי לא מגדרי, ולא מדיני, למה? תשאלו אותו כשתהיו למעלה אבל זאת המציאות.
בכל נושא שהשמאל ניסה לכפות רעיונות על המציאות זה הסתיים באסון אדיר. אולם התאוותנות והנהנתנות גורמת לו להתאבד. אין אנשים אין בעיות. אין הנאה אין צורך לחיות. אכול שתה כי מחר נמות.
זה נושא מאוד מורכב ועמוק, אם אכתוב יום אחד ספר זה יהיה על הנושא הזה.
1. "האמונה רואה בחיי אדם ערך עליון, מאידך הכפירה רואה בהנאת האדם הערך העליון"- עשרות נרצחים שנפלו קורבן לדתיים מהווים עדות למימדי הקשקוש במשפט הזה. חיי אדם מגולמים ועוד איך בחשיבה ההומניסטית- ברעיון זכויות האדם (על הזכות לחיים שמעת?). המשפט הזה מעיד על מידת ההתנשאות והאטימות של הדתי המצוי שמתהדר בעגלה המלאה הבלים שלו ומתייחס לחופש של האדם החופשי כאל "נהנתנות".
2."זכויות אדם, שוויון, צדק חברתי, שלום, זכויות המיעוט, נטייה מינית, פמיניזם , גזענות, חופש מדת, אבולוציה, כולם מונחים פוליטים מתירניים שהשמאל הצליח להחדיר בנו כעובדות פשוטו"- כמה שטויות, אתייחס רק לחלק: פמיניזם- נשים שדורשות התייחסות הוגנת כלפיהן, הגנה מפני תקיפות מיניות ואפשרות להגשים את הפוטנציאל שלהן אינן מתירניות. אבולוציה היא לא מונח פוליטי אלא מושג מדעי עם הררים של תמיכה אמפירית מאחוריו (להבדיל,למשל, מהרעיון של אלוהים). "גזענות"- אם קיימת אנטישמיות כפי שכתבת בהמשך הפסקה, למה לא ייתכן שישנן צורות אחרות של גזענות? למה גזענות כלפיך היא פסולה אבל כשמדובר באחר זה הופך פתאום ל"מונח פוליטי מתירני"?
3."הטבע שעשה אלוקים"- האלוהים שעשה את אלוקים יצר אותו בלתי ניתן להוכחה…ובכל מקרה, ברור שבטבע אין שוויון. בטבע יש גם מוות ממחלות, אתה מציע לוותר על מדע הרפואה הכופרני והארור ולהניח לחולים להתפגר? בטבע יש חושך בלילה, קור ורעב- רוצה לוותר על קורת גג, תאורה וחקלאות?
אתה שוב בטוח שהדעות שלך הם לא דעות אלא עובדות.
אז כך. אני מדבר כמובן על הדת היהודית שהיא הדת הכי פחות אלימה שיש. מקרי רצח בקרב יהודים חרדים הם כמעט ולא שכיחים.
מאידך הקומוניזם רצח מאות מליוני אדם בשם 'השוויון'.. בברית המועצות, בסין, בקובה, בצפון קוריאה ועוד. למעשה הקומוניזם שבנוייה באופן יסודי ומעשי על כפירה בבריאתנות היא הרוצח הגדול בהיסטוריה ! יותר מהנאציזם.
הסיבה שאין מוזיאונים אנדרטות וכו' נגד הקומוניזם כמו הנאציזם מצערת אותי מאוד והיא בגלל שלנאציזם אין שום מליצי יושר ( משמעותיים) מאידך לקומוניזם יש עד היום תומכים אפילו במערב !
גם החלק שהיה להם בהבסת הנאציזם נתנה להם קצת קרדיט, ובכלל בניגוד לגזענות שהרוע בה גלוי וחשוף השוויוניזם עטוף צלופן מסנוור צבוע שמקשה למיגורה.
גם חיסול ערך המשפחה, הפלות, מניעת ילודה וחיים שהאתאיזם אחראי לה היא בעיני פגיעה בחיי אדם.
פמיניזם בעיניך הם זכויות נשים, כראייה סובייקטיבית. בעיני היא פרצנות הנשים. איבוד מוסר ובושה. וחיסול מוסד המשפחה והנאמנות הבין זוגית. בחברה הגויית מעמד האישה היה אולי נורא, אולם בחברה היהודית האישה היא אם ומלכת הבית שקשה להאריך כאן בפרוטרוט.
היהדות המאמינה לא מנסה לשנות ולהנדס את הטבע, אשה תישאר אשה וגבר גבר, שישלימו אחד את השני ולא ילחמו אחד בשני, ככה יש המשך לאנושות.
אפילו בחברה הכללית הפמיניזם אולי תיקן והעצים נשים אך פגעה בהם בכפל כפליים בחיסול הצניעות ומוסד המשפחה.
גזענות הוא דבר נורא, מה שפוליטי בזה הוא שהשמאל האתאיסטי הפך את כל מה שלא פוליטקלי קורקט כגזענות לסתימת פיות. כמעט כל שבוע יש כאן עליהום סטליניסטי נוסף על התבטאות כזו או אחרת.
אבולוציה רחוק מאוד מלהיות עובדה. חוץ משאין תשובה לשאלה הבסיסית – גם אם נניח שהממצאים נכונים – מה הכוח המפעיל את הכל ?
הרי תסכים אתי שאם ארמסטרונג היה מוצא על הירח קופסת שימורים קטנה אף אחד לא היה אומר שזה נברא לבד אלא סימן שמישהו היה פה קודם והניח את זה, על אחד כמה וכמה עולם שלם לא נברא ומתקיים 'לבד'.
חוץ מזה יש פוליטיזציה אקדמית מוחלטת של הנושא הזה, הרבה זיופים וטיוחים, יצאו ספרים נגד מחקרים אבולוציונים שמושתקים חפש ברשת אתרים וספרים המפריכים את האבולוציה שאין כאן המקום לפרט.
לא היית מעיז לקחת תרופה על סמך מחקרים הבנויים על כל כך הרבה השארות וטיוחים.
רק מה ? יש דרישה ואינטרס נהנתני אטומי להוכיח כביכול שיש אבולוציה בכדי להשתחרר ממוסר החיים ומי שסובר אחרת מסכן בקריירה.
סוף דבריך לא מובנים לי, ערכי האמונה הרואה בחיים ובהמשך ערך עליון; בכלכלה משפחה מדיניות בטחונית וכו' כי היא הולכת יחד עם הטבע הדרוש לחיות ולהצליח, ואידיאולוגיית הכפירה מנסה להילחם ולהכחיש את כוחות הטבע בשביל נהנתנות עכשווית ולכן מתפקרת במתירנות. בין זה ולא לבנות בתים בגדים וכו' אין שום קשר ערכי ולא מובן לי מה בכוונה.
1. יעקב, אתה זה שבטוח שהדעות שלו הן עובדות וזה בא לידי ביטוי בכתיבה שלך על אלוהים- מושג מופשט, משתנה ושאין בדל של ראיה להוכחתו- שאתה מציג בתור עובדה מוגמרת.
אגב, גם הניסוח מופרך, "אתה שוב בטוח ש…" -זו התגובה הראשונה שלי, מתי עוד פעם הייתי בטוח בזה?
שלל הטיעונים שלך על אימי הקומוניזם הם כמובן מדויקים ואני מסכים אתם לחלוטין, אבל הם רחוקים מהדיון. אני כותב כאדם שדוגל בערכים ליברלים של חופש, שוק חופשי וכו', ערכים שאמורים להיות מזוהים עם הימין (גם הליכוד מוגדר כ"תנועה ליברלית לאומית"). אתה זה שטוען שלערכים האלה אין תוקף בלי סגידה לאלים/אלילים. הקומוניזם לא קשור לסוגייה.
2. תורת האבולוציה מבוססת על עשורים של מחקר ויש הרים של ראיות וממצאים שתומכים בה. הטענה על ארמסטרונג לא קשורה, כי היא מהווה מטפורה ליצירת החיים, והאבולוציה לא עוסקת בהיווצרות החיים אלא בהתפתחותם. הטענות על טיוחים מוכרות לזרא, והן סחורה משומשת וגרועה של בריאתנים נוצרים.
3.אתה שוב חוזר לנקודת הנהתנות החילונית, תוך התעלמות מוחלטת ממה שכתבתי. האמירה המשונה לפיה דתיים הם סגפנים טהורים וחילונים הם נהנתנים מושחתים מושמעת בקהל הדתי שצריך קש כלשהו להיאחז בו (בהיעדר ריאיות ממשיות), ומרדד את החופש של החילונים ל"נהנתנות" כדי שאנשים בקהילה לא יפזלו אליו. אין שחר לטענה הזו בפועל, כיוון שדתיים יכולים להיות נהנתנים גם בתוך סד המגבלות ההלכתיות שלהם וחילונים יכולים להיות סגפנים אדוקים מסיבות שונות ומשונות (ע"ע טבעונות).
לא צריך לכתוב ספר של 300 עמוד כדי להבין את המציאות שאומרת בפשטות: החיים שלנו זה המוות שלהם והחיים שלהם זה המוות שלנו. אנחנו לא אומרים זאת אבל זה נשמע בבוטות אצלם. הים הוא אותו ים. ולכן, המעשה הנגזר צריך להיות,, עשה "לחברך" מה שהוא זומם עליך. לא פחות ולא יותר. זה פתרון נכון וראוי ולא חייב להיעשות בין לילה. זה יהיה תהליך השלום האמיתי.
זה די מחרפן לראות פה את התגובות.
אנשים, תקראו את הספר. לא כל דבר הוא "פלסטינאים – ישראלים".
"למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל" היא השאלה. זו לא רק שאלה של מדיניות בטחונית, או של טריטוריאלית. זו גם לא בהכרח שאלה של מיעוטים. זו גם שאלה כלכלית, או שאלה שנוגעת לכל היבט שלטוני אחר.
הדמוקרטיה פה פועלת בצורה לא תקינה, והספר הזה בא לציין את התהליכים שעומדים מאחורי זה.
במקום להביע דעות מלומדות על ספרים שלא נקראו, אולי פשוט תקראו את הספרים והדיון יהיה משמעותי יותר?!?