מה שצפוי לקרות בבחירות בצרפת, הוא חלק ממגמה עולמית ברורה: מפלגות הפועלים הוותיקות נמחקות, גם בגלל התנכרותן ללאומיות ולבעיות האסלאם וההגירה, והשמאל הקיצוני עולה
אחד החיבורים המפורסמים של לנין נקרא 'השמאלנות – מחלת הילדות של הקומוניזם'. היו מעט מאוד דברים שבהם לנין צדק, לפחות באופן חלקי. אבל בעניין השמאלנות הוא צדק, למעט התיקון המתבקש היום: השמאלנות כבר מזמן איננה מחלת ילדות אלא מחלה כרונית, שדבקה לא רק בקומוניזם אלא גם בסוציאל־דמוקרטיה, אם מישהו מתעקש למצוא היום את ההבדלים.
זהו כנראה ההסבר העיקרי לשחיקה עד כדי קריסה של המפלגות הסוציאליסטיות במערב. הגילוי האחרון היה בבחירות בהולנד לפני כחודש. מפלגת הלייבור הסוציאליסטית, שהייתה שותפה לממשלת רוטה, התרסקה מ־38 מושבים ל־9 בלבד. במקביל, מפלגת שמאל רדיקלית, הירוקים, קפצה ל־14 מושבים. צרפת תלך לבחירות בעוד שלושה ימים, וגם שם ברור על פי הסקרים שצפוי דפוס הצבעה דומה: הנשיא היוצא פרנסואה הולנד, מנהיג הסוציאליסטים, מגרד אחוז תמיכה חד־ספרתי. המועמד היורש שלו, בנואה המון, מקבל בכל הסקרים כ־8 אחוז ואף אחד בצרפת לא יהמר עליו או על מפלגתו כזוכים אפשריים בבחירות. לעומתו, איש השמאל הרדיקלי ז'אן לוק מלנשון, עם 19 אחוזי תמיכה לפי הסקרים האחרונים, מצוי בעמדה לסכן את שני המועמדים המובילים – עמנואל מקרון ומרין לה־פן.
הנתון החשוב בכל אופן הוא התרסקותה של המפלגה הסוציאליסטית, שהיוותה כוח אדיר בהיסטוריה הצרפתית של המאה ה־20. למעשה, כאשר מדברים על כל המשברים בכלכלה, בשוק העבודה ומאבקי האיגודים המקצועיים שמטלטלים את צרפת משך שנים – כולם נסבו סביב החוקים והזכויות הסוציאליות שהנהיגה ממשלתו הסוציאליסטית של ליאון בלום בחצי השני של שנות השלושים. כלומר, מדובר בהיסטוריה בת כשמונים שנה. עכשיו הסוציאליסטים מתאדים.
גם בבריטניה קיים דפוס דומה, בדמות הידרדרותה של מפלגת הלייבור שהייתה בשיאה בימי טוני בלייר (2007-1994), אך בהמשך איבדה גובה תחת אד מיליבנד (ואחיו דיוויד שהפסיד לו בפריימריז להנהגת המפלגה), וכיום הלייבור נותרת כמעט ללא תקווה שלטונית, תחת הנהגתו של ג'רמי קורבין. זו הסיבה העיקרית שראש ממשלת בריטניה תרזה מיי, מהמפלגה השמרנית, החליטה להקדים את הבחירות לעוד חודשיים. נכון להיום, מיי ומפלגתה נהנים בסקרים מיתרון של מעל 20 אחוזים על פני הלייבור, המצויה כאמור בשפל חסר תקדים.
שתי המדינות היוצאות מן הכלל הן גרמניה וארצות הברית, זאת בהנחה שקיימת הלימה מסוימת בין המפלגה הדמוקרטית האמריקנית למפלגות הסוציאל־דמוקרטיות במערב אירופה. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית (SPD) ממשיכה להיות כוח מרכזי עם 31 אחוזי תמיכה בסקרים, והקנצלרית אנגלה מרקל תצטרך לירוק דם כדי לנצח אותה בבחירות שייערכו בגרמניה בעוד כחצי שנה. ההערכות הן כי גם אם מרקל תנצח בבחירות, יהיה מדובר בניצחון דחוק והיא תתקשה להרכיב ממשלה. היכולת של ה־SPD לאתגר את מרקל מיוחסת בעיקר למעמדה כאופוזיציה המרכזית למרקל, המושלת כבר 12 שנים בגרמניה ובקרב חלק מהציבור הגרמני קיימת תחושת מיאוס ממנה.
בארה"ב, למרות עליית טראמפ והרפובליקנים לשלטון, הדמוקרטים רחוקים מהתרסקות. נתוני ההצבעה הכוללניים (popular vote) שבהם ניצחה קלינטון יכולים לעודד את הדמוקרטים, וגם בסנאט היתרון של הרפובליקנים קטן. כל זאת לאחר שהנשיא אובמה משך את המפלגה הדמוקרטית הרחק שמאלה, עד כדי הפיכתה למעין מפלגה סוציאל־דמוקרטית.
זה התחיל בישראל
המגמה של קריסת המפלגה הסוציאליסטית החלה דווקא במדינה הממוקמת גאוגרפית אמנם במזרח התיכון, אך יש האומרים כי לבה בקצה מערב. דעיכתה של מפא"י על גלגוליה השונים בדמות המערך הקטן, המערך הגדול ומפלגת העבודה, היא סיפור שצפה את תהליכי ההתרסקות של המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות במערב.
בבחירות הראשונות בישראל, שנערכו בינואר 1949, קיבלה מפא"י 46 מנדטים, ובן־גוריון הרכיב קואליציה עם הציונים הכללים והדתיים. אלא שהסוציאל־דמוקרטים בשנותיה הראשונות של ישראל בכלל לא היו מפלגת שמאל, ומפא"י נלחמה במפ"ם הפרו־סובייטית בחריפות חסרת פשרות הרבה יותר מבתנועת החירות של בגין.
תקופה זו הייתה ככל הנראה שיאה של ה"הגמוניה הפועלית" כפי שנקראה אז. מאז היא החלה להישחק, קודם כל על ידי ריסוק האגף הנוטה לקומוניזם – מפ"ם ואחדות העבודה – ובהמשך בהתפוררות הגוש המרכזי של מפא"י בגלגולה המודרני כמפלגת העבודה. מפא"י הגיעה לשיא כוחה ב־1959 עם 47 מנדטים בכנסת בעקבות מלחמת סיני, שהטעימה את עם ישראל בשיכרון של ניצחון צבאי. אך המגמה המוכרת בפוליטיקה הישראלית של אופוזיציה חתרנית מבפנים כרסמה כל חלקה טובה במפא"י הבן־גוריונית, ותוך שנתיים היא הידרדרה ל־42 מנדטים. החתרנות הייתה במסגרת פרשת לבון, והתגבשות אופוזיציה פנימית שתבעה בעצם את פרישת בן־גוריון. ההתחברויות השונות עם אחדות העבודה (65') ועם מפ"ם (69') יצרו את המערך, שהגיע לשיא כוחו אחרי מלחמת ששת הימים עם 56 מנדטים, ואחרי יום כיפור ב־73' ל־51 מנדטים. במהפך של 77', שבו לראשונה עלה הימין לשלטון, צנחה העבודה ל־32 מנדטים.
אבל זה עדיין היה רק תהליך של נורמליזציה פוליטית, שבמסגרתו התגבשו בישראל שני גושים פוליטיים־אידאולוגיים, משמאל ומימין. במקרה של מפלגת העבודה אין ויכוח כי קו השבר הוא הסכם אוסלו. בהנהגת יצחק רבין חזרה מפלגת העבודה להיות גוש מרכזי עם 44 מנדטים, כשלשמאלה מרצ עם 12 (!) מנדטים. ב־96' עוד הוביל פרס את העבודה שלאחר רצח רבין להישג סביר במונחים של היום, עם 34 מנדטים. פרס הפסיד כזכור בבחירות האישיות לנתניהו ושחק את התמיכה בעבודה בעשרה מנדטים, אך בכל זאת הצליח לצבור יותר מנדטים מהליכוד שקיבל 32 מנדטים תחת נתניהו. הירידה בתמיכה הציבורית בעבודה נמשכה – 26 מנדטים ב-99' בהנהגת ברק, 19 ב־2002 (עמרם מצנע), 18 בשנת 2009, 13 ב־2013. בבחירות האחרונות הובילו הרצוג ולבני את העבודה ל־24 מנדטים, אך גם הם לא הספיקו כדי לגבור על נתניהו והימין.
קו השבר הלאומי
מעבר לכל הדיבורים על אליטות חדשות וישנות ותהליכים אנטי־דמוקרטיים מול כוחות הקדמה ה'אנטי־כיבושיים' – ישנם שני תהליכים מקבילים המפוררים את המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות, בישראל ובמערב. האחד הוא השינויים הכלכליים הגלובליים והמהפכה של הכלכלה החופשית; השני הוא הנתק שחל בין הסוציאל־דמוקרטיה לתהליך בניין האומה. כאשר תהליך בניין האומה היה בשיאו בישראל, היה למפא"י יתרון על פני הימין, שהיה אמנם לאומני אך בעל נטייה ליברלית בכלכלה ובחברה.
הסוציאליזם משגשג בתקופה של בניין אומה, שהיה בשלבים אינטנסיביים בין 1920 בערך ועד מלחמת ששת הימים. מדובר ביציקת מסגרות סוציאליות לחברת מהגרים, בקליטת עלייה המונית, בבניית מערכת חינוך, בגיוס המוני למלחמה, יצירת צבא עם וכדומה. מנקודת מבט נוכחית של מנהיגי העבודה בגרסתה השמאלית, הם טוענים כי כלכלת בניין האומה הייתה משולה למדינת הרווחה. אגב, דפוסי יציקת המסגרות הסוציאליסטיות הואצו בבריטניה בימי מלחמת העולם השנייה. לכן דווקא לאחר הניצחון הגדול בהנהגת צ'רצ'יל סולק מנהיג דגול זה מכס ההנהגה, והעמלים הבריטים בחרו במקומו בחדלי אישים סוציאליסטים בדמותם של קלמנט אטלי וארנסט בווין.
השאלה הגדולה היא מתי התנתקו המפלגות הסוציאליסטיות מבניין האומה והחלו להתפורר. הדעת נותנת שתהליך זה החל כאשר מנהיגי הסוציאליזם בצרפת, בריטניה, ישראל ומדינות נוספות נשבו בקסם האינטלקטואלים הפוסט־לאומיים והפוסט־מודרניים, נושאי הבשורה הרב־תרבותית, שמצדדים ונוקטים כיום במדיניות 'הדלת הפתוחה' כלפי מהגרים מוסלמים. כאשר האיסלאם הרדיקלי הציב את האתגר שלו במלוא חומרתו, נחשף במערב, כפי שנחשף קודם לכן בישראל, חוסר התוחלת של האידאולוגיות הפוסט־לאומיות והסובלנות כלפי 'האחר' המוסלמי, שנשא בהמוניו גלי אנטישמיות וטרור.
מרבית המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות באירופה החלו להשתמש במוסלמים כבשר תותחים בקלפיות; לתקופה מסוימת זה הצליח להם. אבל עם בוא דאעש וזעזועי שיטפון הפליטים המוסלמים, נכנסו מפלגות השמאל למלכוד והציבור הפנה להן עורף. השסע בין ימין לשמאל באירופה עבר מהמחלוקת המסורתית של מדינת רווחה מול כלכלה חופשית, לקו שבר ברור בין מחייבי שימור הזהות הלאומית ובין הרב־תרבותיים המתנערים מהמסורת התרבותית והלאומית של ארצותיהם.
בגרמניה ובארה"ב שתי מפלגות השמאל – ה־SPD והמפלגה הדמוקרטית – מחוברות עדיין לתהליכים של בניין אומה. זה אמנם לא על פי סדר היום של הימין, אבל המדיניות הסוציאלית של אובמה על כל חסרונותיה משרתת מיעוטים גדולים מאוד, כמו האפרו־אמריקנים וההיספנים.
הסכנות של התפוררות המרכז
לפני כשבוע זכתה בעלת הטור הבולטת ב'וול סטריט ג'ורנל', פגי נונן, בפרס פוליצר על טורי הפרשנות והפובליציסטיקה שלה בשנה שעברה. לנונן יש רגישות מיוחדת לרחוב האמריקני. היא לא התנכרה בעוויתות של צדקנות מול דמותו של דונלד טראמפ ומסריו. היא שמה את אוזנה על הקרקע, על פסי מסילת הרכבת; היא לא הסתמכה על סקרים ועל מקורות בלעדיים במעמקי מטות הקמפיינים השונים, אלא קלטה את הזעזועים המתקרבים משיחות עם ידידים ועם עוברי אורח אקראיים בחנויות, בכבישים, בתחנות הדלק, ברחובות של עיירות נידחות.
בימים האחרונים לפני הבחירות היא כתבה למשל על "הבלתי-מוגנים" – כל אותן קבוצות ופרטים שלא רק "נותרו מאחור", כפי שכולם יודעים לדקלם, אל מול תהליכי הקדמה של הכלכלה והחברה הגלובלית – אלא חמור מזה: נשארו חשופים ונפגעו קיבוצית ואישית מכל אותן תכניות והסכמים כושלים שהובילו ממסדי האליטה בוושינגטון ובשאר בירות המערב.
נונן אבחנה היטב כי נוצרה שכבה של קובעי מדיניות אינטלקטואלים במכונים ובביורוקרטיה שתכניותיה אמנם כשלו טוטלית, אך דווקא האנשים המרכיבים את אותה שכבה אליטיסטית לא היו בין הנפגעים. לא הם ולא בני משפחתם או חבריהם היו מי ששילמו על ההחלטות הכושלות שקיבלו. אותם אנשים המרכיבים את השכבה האליטיסטית פועלים בבועה בינלאומית. הם נותנים דין וחשבון לאנשי דאבוס וליושבי הקפיטריות באוניברסיטאות היוקרה, ולא להמונים הנאנקים תחת המדיניות שהם התוו ונאלצים להתמודד עם מציאות הרסנית מבחינתם.
בשלב מסוים, מעגל הנפגעים מההחלטות הכושלות של האליטות הלך והתרחב. מה שנשאר להמונים האלה כדי להעניק משמעות כלשהי לחייהם, זו תחושת השייכות והזהות התרבותית והלאומית. ברגע שגם רגשות אלו תויגו על ידי האליטות כעבירה אתית ואסתטית, אם לא פלילית של ממש, מתחולל הזעזוע שגורם לתופעות־נגד דוגמת עליית טראמפ בארה"ב, הברקזיט בבריטניה, ההתחזקות של לה־פן וכדומה.
בצד השני של המתרס ניצבות המפלגות הסוציאליסטיות, שהפכו את רשת הביטחון החברתית למכשיר סבסוד של קהילות מוסלמיות המסרבות לקבל על עצמן את ערכי המערב והדמוקרטיה. הסתירה בין ערכי המהגרים המוסלמים 'מהבית' ובין ערכי המערב גדולה מדי. השילוב בין ניצול מסי המדינה לטובת יצירת מוקדי פשע, טרור ואנטישמיות, ובין כניעה לתביעת ההתפרקות הלאומית בשם הפוסט־קולוניאליזם והרב־תרבותיות – יכול לעבוד אולי בקרב מספר מצומצם של מנויי ה'ניו יורקר', ה'ניו יורק טיימס' ו'הארץ'. אך לא למאות מיליונים.
השמאל הרדיקלי הולך עד הסוף, ולכן הוא גורף חלק מהתמיכה של מאוכזבי המפלגות הסוציאליסטיות. הוא לא עוסק בבניין אומה ומדינת רווחה, אלא בפופוליזם אנטי־גלובלי ואנטי־קפיטליסטי, במינון דומה לזה של הימין הקיצוני. לשמאל הקיצוני בישראל ובמערב אין כל יומרה לאומית. הוא מקבל באהבה את התחסלות המערב, סוגד לאיסלאמיזם ותומך בהתלהבות בפלסטינים כחלק ממשנתו האנטי־ישראלית.
לשמאל הקיצוני אין אמנם סיכוי לנצח בבחירות, במקביל לעליית הימין העולמי לשלטון. אך כאשר השמאל הרדיקלי מתחזק ושולל כל מצע משותף של הסכמה לאומית – אפשר פתאום להיזכר ברפובליקת ויימאר ובסכנות של התפוררות המרכז. המפלגות הסוציאליסטיות היו פעם רגל שמאלית איתנה לצד הרגל השמרנית הרפובליקנית. כאשר הרגל הזאת חבולה ומדממת, כל הגוף הלאומי מאבד מיציבותו.
מה עם המצב בסקנדינביה??? גם שם אין סוציאל-דמוקרטיה?
למה אין? בהחלט יש סוציאליזם-דמוקרטי בסקנדינביה. הוא פעל יפה מאוד עד השנים האחרונות. והוא הולך לאבדון ממש בימים אלה, בשטפון הפליטים המדומים מארצות האיסלם, בדיוק כפי שמתואר במאמר.
נכון, אתה צודק, עדיין נשאר לך 1% מהיבשת האירופית: סקנדינביה הסוציאליסטית שבגלל זה, אגב, הולכת ומתאסלמת.
שבדיה כבר מדינה מוסלמית. על איזו סקנדינביה אתה מקשקש?
https://www.youtube.com/watch?v=6AR6HPWkgW4
פט קונדל שלום לך שבדיה
אמנון לורד, לא אתה ולא פגי נונן מבינים את התופעה של מצביעים מהמעמד הנמוך מצביעים למפלגות ימין. להגיד שמצביעים אלו "נפגעו" ואפילו "קשות" פשוט מגוחך – רמת החיים במערב, גם עבור קשישים היא גבוהה אי פעם, מדינת רווחה הנדיבה אי פעם (אני מדבר במונחים אובייקטיביים, לא "מגיע לי חדר נפרד בבית חולים בחינם"…
אנשים מהמעמדות האלו (לא לשכוח שאנשים מתבגרים ומתים) אף פעם לא היו ימניים. אז איך זה שפתאום הם מצביעים טראמפ או ברקזיט?
ובכן, אמנון לורד (ו-פגי נונן), אין לכם ביצים להגיד את הדבר הלא תקין-פוליטית שהייתה זו הצבעת מחאה של לבנים נגד נסיון של האליטות לכפות שינויי מאזן דמוגראפי ע"י עדוד (בסתר)של הגירה המונית מארצות – כן החזיקו את עצמכם – מארצות לא לבנות! את זה התקשורת ניסתה נואשות להסתיר ולהרדים את הלבנים אבל אלה, לבסוף, אחרי עשרות שנים הרגישו הלבנים מהמעדות הנמוכים בבטן (IN THEIR GUTS) אבל לא העיזו לומר. כל מה שהם יכלו לעשות זה להצביע נגד האליטות האובדניות כי הם, הלבנים מהמעדות הנמוכים לא (ב-ל הידעה) לא רוצים להתאבד מבחינה תרבותית. זה הסוד – שינוי המאזן הדמוגראפי נגד הבוחרים בתרבות יהודו-נוצרית, שהיא, יש להודות תרבותו של האדם הלבן. אני לא הולך לטעון לעליונות גזעית של האדם הלבן, אך אפילו לאדם לבן יש זכות להתנגד כשכופים עליו אנשים מתרבויות אחרות.
ראו כאן – כותב המאמרים של טוני בלייר מספר על מדיניות נסתרת של הלייבור הבריטי כבלייר היה בשלטון: http://www.telegraph.co.uk/news/uknews/law-and-order/6418456/Labour-wanted-mass-immigration-to-make-UK-more-multicultural-says-former-adviser.html
Labour threw open Britain's borders to mass immigration to help socially engineer a "truly multicultural" country
Labour's relaxation of controls was a deliberate plan to "open up the UK to mass migration" but that ministers were nervous and reluctant to discuss such a move publicly for fear it would alienate its "core working class vote".
As a result, the public argument for immigration concentrated instead on the economic benefits and need for more migrants.
ועוד, מנהל גולדמן זאקס לשעבר, דורש ממדינות אירופה TO DE-HOMOGENISE את האוכלוסיות שלהן ע"י הבאת מהגרים מאפריקה – פשוט החרזת מלחמה על הלבנים, וזה על ידי האליטות (גולדמן או לא?! וגם חבר ב The Bilderberg Group) והכל בקול רם: http://www.bbc.com/news/uk-politics-18519395
EU should 'undermine national homogeneity' says UN migration chief
migration was a "crucial dynamic for economic growth" in some EU nations "however difficult it may be to explain this to the citizens of those states".
אבל ה"CITIZENS" הבינו ודרשו חומה – בהונגריה ובין מקסיקו לארה"ב.
זאת הסיבה להתרסקות הלייבורים – הפלבאים התעוררו ומסרבים לתת לאליטות לקחת אותם (את הפלבאים) לאבדון דמוגראפי. תתאבדו לבד!
אמנון צודק ואתה מדבר שטויות ואני אומר את זה כמי שחי מספיק שנים בארה"ב. פרט ההגירה הוא פרט שולי בדפוסי ההצבעה.
אשר פט, ידידי!
ניתוח מעולה, דווקא מפני שהוא בלתי-תקין פוליטית.
הרשה נא לי להוסיף עוד מרכיב. האליטות האלה השכילו והצליחו לבצר את עצמן בעשורים האחרונים מאחורי חומות אקדמיה וערכאות משפטיות, עליהן השתלטו לא מעט בעזרת הברנז'ה היהודית הפרוגרסיבית, בהגנתם המשתלחת של התקשורת שבזרם המרכזי.
כל אלה יחד השרו אוירה במדינותיהן שה"פלבאים" הם מעוט מבודד בעל דעות הזויות ובלתי ראויות להשמעה ולהבעה. אז ה"פלבאים" שתקו. אפילו בסקרים שלפני מערכות הבחירות, התביישו להודות בפני הסוקר על העדפתם.
אבל אז נולדו הרשתות החברתיות, פייסבוק, טוויטר, וואטסאפ וכיו"ב. ופתאום התחיל להבין כל פלבאי שהוא אינו לבד ולא רק שיש עוד המוני פלבאים שחושבים כמוהו אלא שהתחילו להיוולד אתרים, כמו אגב "מידה" ואחרים בארץ ועוד כהנה בכל מדינה ומדינה, שנתנו במה לאליטה אחרת, שהייתה עד אז מושתקת, בזויה ומוחרמת, אך מוכשרת, משכילה, מעניינת, פטריוטית ולוחמנית שתמכה בדעותיהם של הפלבאים ויצרה בהם עמוד שדרה, גאוות שבט וביטחון עצמי, מרכיבים חיוניים לכל מאבק אשר נשללו מהם ע"י האליטות הפרוגרסיביות במשך עשורים.
ואז, מת השמאל!
לאבי צרפתי
אמרת הכל בתמציתיות מצויינת. שכחת רק לציין שמי ששולט בתקשורת העולמית כולה אלה שוב יהודי השמאל הארורים הגורמים את כל הנזקים הללו. לכן בסופו של דבר אפשר לסכם ולומר מה שאומרים האנטישמיים שהיהודים שולטים בעולם ואף הורסים אותו עבור כולם כולל עבורנו בארצנו. מצער לדעת זאת אך זו האמת. כל הרפורמים האיומים בארה"ב עומדים מאחורי הסדר העולמי החדש וכל מעשי ההחרבה המכוונת של העולם המערבי ושל היהדות. לא פלא שאנטישמיות מתגברת. לצערי הרב היא פוגעת בעיקר בנו שחיים במדינתנו הלאומית ומעוניינים לשלוט רק בגורלנו ולא לחסל אף לאומיות אחרת או תרבות אחרת. זה מה שמזעזע בעסק הזה.
@נוננס, אז מה אם אתה גר בארה"ב והרבה שנים? מה הטעונים המהותיים שלך לסתור את התורה שלי?
אשר פט. תגובה מעולה!
לאחר שיחה עם מצביעת מר"צ, אני לא חושב שלא אאכפת לשמאל מגורל המדינה והלאום, אלא ששיקולים הנוגעים לזכויות הפרט גוברים על שיקולים לאומיים.
בכל אופן, אמנון לורד באמת רואה את הדברים ממעוף הציפור,
וזאת אע"פ שאין כל התייחסות לאחת הקבוצות הגדולות- מצביעי כחלון ולפיד, אשר דומה שגם הם נוטים לשמאל.
מצביעת מר"צ שרוצה זכויות פרט חייבת להצביע ימין. מר"צ תומכת במוסלמים, בערבים, בפלשתינאים. כל אלה דורסי זכויות אדם מקצועיים, שמחכים לאסלם את המדינה. ברגע שהמדינה מתאסלמת אפשר להגיד ביי ביי לכל זכויות הפרט, ובעיקר לזכויות האשה.
כדאי מאוד שמצביעת מר"צ תקרא את הספר "מוכר הספרים מקאבול" כדי לראות כמה מהר מכריחים נשים ללבוש בורקה.
נמאס מאדיוטים שימושיים שלא משתמשים בשכל, בעיניים, ובאזניים כדי לראות את המציאות כפי שהיא.
זה שקר, אם "זכויות הפרט" היו מטרה אמיתית של השמאל הם היו נלחמים נגד אידיאולוגיה חשוכה כמו איסלם. לא, מטרטם הסוםית היא להחריב את הציויליזציה המערבית, לכן חוברים הם לאיסלמיסטים שהם היחידים שיש להם יכולת לאיים על המערב שמונהג ע"י אליטות אובדניות.
מרצ ממש לא דואגים לערכי זכויות הפרט אלא לערכים אוניברסליים גם אם אזרחי המדינה נפגעים מכך
אם התקשורת לא היתה מוטה שמאלה כל מצביעי כחלון לפיד היו בימין האותנטי
שולמן, מי שמצביע לשמאל כמו מר"צ עושה זאת בעיקר כדי להרגיש עליונות בעיני עצמו, ומתוך תחושת צדקנות עמוקה. לא מהיגיון, כי לתמוך בתרבות האיסלאם זה לא לתמוך בזכויות אדם מכל סוג.
מעולה!!
כתבה מדהימה, מאירת עיניים המתארת את המציאות בסדר כרונולוגי, ניטרלית ומדוייקת מאד נהנתי לקרוא
מאמר נהדר !
לא בהכרח סוף עידן הסוציאל דמוקרטיה. ייתכן בהחלט מצב שבו הסוציאל דמוקרטים ינתחו נכונה את המצב, ויתעדכנו. כיוון אפשרי, למשל, הוא שאיפה ללכידות חברתית על בסיס סוציאל דמוקרטי כלפי פנים, ו'קיר ברזל' על בסיס לאומי כלפי חוץ.
כבר היו דברים מעולם. לאחר הרפורמציה הפרוטסטנטית במאה ה-16, פתחו הקתולים בשרשרת של תיקונים נדרשים בשורותיהם, עצרו את הסחף ואף כבשו מחדש מאחזים חשובים.
כך, מבחינה פוליטית, "קנאת ספרים תרבה חכמה". לפעמים.
התחזקות הימין היא בגלל החזרה ללאומיות מול התחזקות האיסלאם הקיצוני. ולא בגלל שאנשים מאמינים בכלכלה ניאו ליברלית. היחידים שתומכים בימין בגלל קפיטליזם הם העשירים, לעומתם המעמדות הנמוכים תומכים בימין בגלל הלאומיות ודדוקא מעדיפים מודל כלכלי סוציאליסטי
כתבה כל כך חשובה!!! פשוט מעולה
לאשר פט
מישהו שכח לקחת את הכדור האדום?
@אסף, השנינות שלך, המקוריות, אני על ברכיי, קטונתי!
מה זה משנה ?
השלטון בכל המדינות שקוראות לעצמן "דמוקרטיה" (והן פחות דמוקרטיות מצפון קוריאה) איננו האנשים
שהציבור בוחר,לפחות 50 שנה.
השלטון מורכב משכבת פיאודלים אקדמאית (רובה ככולה מרקסיסטית,אבל זה לא ממש משנה).
השכבה הזו יושבת בתקשורת,אקדמיה,מערכת משפט,בוהמה,בנקים,פקידות,צמרת הצבא,משטרה חשאית….
נומנקלטורה כמו שהיתה בברה"מ,רק עם אידיאולוגיה מטורפת פי אלף.
מה שמכונה ימין,איננו באמת ימין.זו קבוצה של אקדמאים אחרת שרוצה להחליף את השכבה הקיימת,
וזה לא ישנה דבר ולא יפתור שום בעיה.
הדיקטטורה של האצולה עם הניירות מהאוניברסיטה היא שורש הבעיה.
הדיקטטורה של שכבת הפיאודלים הזו לא נוצרה בדרך דמוקרטית ואין שום דרך דמוקרטית לשים לזה סוף.
שכבת הפיאודלים הזו תצטרך פשוט להמחק פיזית בצורה שיטתית.
כמו שעשו בצרפת,רוסיה,סין,קמבודיה….
ומי ימחוק את השכבה הזו "בצורה שיטתית"? אתה?
אאא, ידידי!
אני מבין שאת קורה למהפכה חמושה, וזה בסדר. מהפכה חמושה לא מרתיעה אותי, להפך. דברים נפלאים נולדו לאנושות ממהפכות חמושות אם כי גם פחות נפלאים.
הבעיה היא שמדבריך משתמע שגם במהפכה חמושה עלולה האליטה הקיימת להתחלף באליטה אחרת לא פחות רקובה ואנטי-דמוקרטית.
כי אז, נצטרך להוציא שוב את הקילשונים ואת הלפידים מהבויידם ולעלות שנית על הבריקדות במהפכה חמושה נוספת. לשיטה הזו קוראים "טרוצקיזם", עוד מטורלל מבני עמנו שטען שהאנושות חייבת להיות תמיד "במהפכה מתמדת ובינלאומית".
האמת, השיטה לא נוסתה אף פעם. אבל לך תדע…
סליחה, טעות. "שאתה קורא…"
אבל איך ומתי זה יכול לקרות בדורנו?
נראה כי הכתב שם לב על התופעה אמתית אך פרטית ולא הבחין בתופעה יותר כללית ומשמעותית שהעלמות של סוציאל דמוקרטיה זה רק חלק ממנה.
אנחנו עדים היום לתופעה ושמה "קיטוב של האנושות". נראה כי לא רק סוציאל דמוקרטים נעלמים מהזירה גם שמאל וימין במובן הישן נעלמים איתם ביחד. שמאל של היום הוא הרבה יותר רדיקלי מאשר היה בעבר וכתוצאה של ההקצנה הזאת גם הימין זז יותר ויותר ימינה.
בלי להגזים יותר מדי אפשר, לדעתי, לטעון כי הקיטוב של החברה האנושית גורם לכך שבעתיד הלא רחוק יישאר ברוב המדינות רק שמאל קיצוני וימין יותר קיצוני מהיום.
מי ינצח ביניהם? נראה שיכריע הגורם הדמוגרפי…
לעיון:
הימין אינו שולט. הימין רק מכבה שריפות שמצית השמאל המקדם מדינת כל אזרחיה
http://rotter.net/forum/gil/27461.shtml
פייגלין: הימין עסוק בכיבוי שריפות
ח"כ משה פייגלין טוען כי שוב הוכח שהרס יישובים קורה גם כשהימין בשלטון, "נגמרו לימין התירוצים".
סגן יו"ר הכנסת ח"כ משה פייגלין טוען כי שוב הוכח שכשהימין בשלטון הוא לא באמת שולט.
"הימין כולו נמצא במלחמת מאסף מתמדת מול המטרה הגדולה שהשמאל הציב, כפי שהגדיר רון פונדק הפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה והימין בסך הכול עסוק בכיבוי שריפות", קובע פייגלין.
לדבריו אנשי הימין עסוקים בעסקנות במקום במהות, "פונים אלי כל הזמן שאסדר אישורים לקו כחול, הם בורחים כל הזמן לפתרון המגזרי או השתדלני, ואני לא מתכוון לסדר קו כחול, אני לא בא לשכנע אף אחד".
"אני דרשתי בתוך הליכוד לפטר את שר הבטחון וגם את השר לבטחון פנים בגלל ארועי הר הבית. אנחנו חייבים להחליף את השתדלנות במהות", מסביר פייגלין.
ח"כ פייגלין טוען כי ללא מנהיגות אמונית הימין לעולם לא ישלוט, "למה זה שוב קורה, כי אין אלטרנטיבה מהותית. אנחנו בשלטון, מפלגת הסרוגים השלישית בגודלה, אז נגמרו התירוצים לימין. התשובה היא לא בימין או במגזר, התשובה מהותית, צריך מנהיגות אמונית למדינת ישראל".
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/276341
יופי של מאמר …
איך השמאל הרדיקלי השולי יכול לאיים על המרכז ועל יציבות המדינה???
השמאל מפורר את הלאום ואת המשפחה בכל מקום שבו הוא פעל ופועל, בין אם בגירסתו האינטרנציונלית בברית המועצות, קמבודיה או קובה, ובין אם בגירתו הנציונלית בגרמניה או בסין.
בבסיס השמאל, שמקורו אחד הוא: דת המרכסיזם של קרל מרכס, עומדת השנאה למוסר, לאחריות ולאחווה האנושית שמתבטאת בלאום, ושרק בלאום היא יכולה להתבטא. זוהי האנטיתיזה לעשרת הדיברות.
לכן השמאל מוביל אותנו גם כיום למרחץ דמים, כפי שעשה בברית המועצות, סין, קמבודיה, גרמניה ובמקומות אחרים.
הסכנה מן השמאל ברורה ומוחשית. יש לפעול בכל דרך אפשרית כדי לסכל את המזימות הבינלאומיות לפורר את הציוויליזציה המערבית מבפנים.
מאמר מעניין ניתוח פוליטי מגמתי נכון ומקובל עלי..
מסקנה שלי מתוך הכתוב במאמר השמאל בחברה מערבית לרבות בישראל גוסס ואפשר להגיד
שזהו סוג של התאבדות קולקטיבית או יותר נכון הליכה בדרך ללא מוצא..
אני לא חושב שצריך להתאבל על המציאות האומללה של אירגוני השמאל
בכל זאת הייתי שמח לדעת מי הם אלה אשר דוחפים את העגלות לזבל ההיסטורי..?
במילים אחרות כמה זה יעלה לכולנו ומי הבא בתור..?