הם קוראים לה "פשיסטית", אבל מתעלמים מהמציאות

מרין לה־פן לא תיבחר לנשיאות צרפת. בכל מקרה, לא ב־2017. אפשר לקבוע זאת כבר עתה בוודאות כמעט מוחלטת. ישנם, אולי, שני תרחישים שעשויים לערער קביעה זו.

התרחיש הראשון הוא מתקפת טרור נרחבת, המונית, שתגרום למותם של עשרות ואולי מאות בני אדם, ושתתרחש לפני סיבוב ההצבעה השני ב־7 במאי. לא פיגוע כמו זה שבוצע בסוף השבוע שעבר בשדרת השאנז־אליזה, שבו נרצח שוטר. פיגוע 'קטן' שכזה, למרות כל הסמליות הטמונה בו מבחינת המיקום – לב הבירה הצרפתית, והקורבן – איש כוחות ביטחון הפנים, לא יכול להטות את הכף לטובת מרין לה־פן.

הפיגוע בשאנז אליזה חיזק, קרוב לוודאי, דווקא את התמיכה העממית בפיון – יריבה הימני העיקרי של מנהיגת 'החזית הלאומית'. הוא נחשב נציג 'כשר' של הלאומיות והפטריוטיזם הצרפתיים, ונתפס כבעל עמדות נוקשות בענייני ביטחון פנים וניסיון ויכולת בניהול ענייני המדינה כראש ממשלה לשעבר. מצביעי ימין מסורתיים שחשבו להישאר היום בבית ולא ללכת להצביע, וזאת בגלל החקירה שנפתחה נגד פיון בגין תשלום משכורות פיקטיביות לרעייתו על חשבון משלמי המסים, ידחקו את היסוסיהם והתלבטויותיהם ויגיעו לקלפיות כדי לנסות להבטיח את עלייתו של פיון לסיבוב ההצבעה השני, ולהגדיל את סיכוייו להגיע לאליזה.

התרחיש השני שעשוי לקרב את לה־פן לארמון הנשיאות הוא הצלחה של מועמד השמאל הרדיקלי, ז׳אן לוק מלונשון, ראש מפלגת 'צרפת המתמרדת', להעפיל לסיבוב ההצבעה השני מולה. או־אז תעמוד בפני הצרפתים הברירה בין שני מועמדים קיצוניים, אנטי־ממסדיים ומתנגדים לאיחוד האירופי, שמציעים להנהיג ״מהפכה צרפתית״ חדשה. לפי הסקרים האחרונים, שבוצעו שני יממות לפני פתיחת הקלפיות ולאחר הפיגוע בשאנז אליזה, מלונשון ניצב במקום הרביעי, במרחק אחוזים בודדים משלושת המועמדים המובילים – מועמד המרכז־שמאל עמנואל מקרון, לה־פן ופיון. אם אכן יחליטו הצרפתים בסופו של דבר להעלות לסיבוב ההצבעה המכריע לנשיאות ארצם את נציגי הקצוות הפוליטיים, יש סבירות לא מבוטלת שהם יעדיפו בתנאים הנוכחיים לבחור בלה־פן על פני מלונשון. היא מסמלת אי־ודאות יציבה יותר. הוא – כאוס מוחלט.

אך קרוב לוודאי שתסריט הבחירות לנשיאות ב־2002 יחזור על עצמו. אז, באופן תקדימי ומפתיע, הצליח אביה של מרין לה־פן ומייסד 'החזית הלאומית', ז'אן מרי לה־פן, לדחוק מהמרוץ את מועמד השמאל, ראש הממשלה הסוציאליסטי ליאונל ז׳וספן, ולהעפיל לסיבוב ההצבעה השני מול הנשיא המכהן דאז ז׳אק שיראק. בסיבוב ההצבעה הראשון קיבל שיראק כ־20% מקולות הבוחרים, ולה־פן כ־17%. בסיבוב ההצבעה השני התגייסו מצביעי כל המפלגות הממסדיות כדי לחסום את דרכו של לה־פן לארמון האליזה. 82% הצביעו עבור הארכת המנדט של שיראק כנשיא. 18% הצביעו בעד לה־פן. מנהיג 'החזית הלאומית' חיזק את כוחו לא רק באופן יחסי אלא גם במספרים, שכן יותר בעלי זכות בחירה השתתפו בסיבוב ההצבעה הגורלי וכ־700 אלף בוחרים נוספים הצביעו עבורו.

אם מרין לה־פן תצליח לשחזר את הצלחתו של אביה מלפני 15 שנים, יש יסוד חזק ביותר להניח שגם ההתגייסות נגד מועמדותה תחזור על עצמה בסיבוב ההצבעה השני.

הילד שצועק "המלך ערום"

במקום להתמודד באופן ענייני עם הנושאים הבוערים שלה־פן מעלה על סדר היום הציבורי – הגירה, אסלאם, ביטחון ופשיעה – רוב הממסד הפוליטי הצרפתי, כמו גם בשאר מדינות אירופה המערביות, מעדיף להתעסק בהצגת לה־פן, 'החזית הלאומית', ושאר מפלגות הימין הפטריוטיות כאיום הראשי על הסדר הדמוקרטי הקיים.

מדיניות ההסתה הזו הפכה לנוסחת קבע המופעלת כבר שלושים שנה. בעיות היסוד של אירופה הולכות ומחמירות, מאחר שלא הממשלות הלאומיות ולא הביורוקרטיה של האיחוד האירופי מנסות למצוא להן מזור. ובכל מערכת בחירות, באופן פתטי ביותר, מתגייסים כולם להעמיד בפינה את הילד שצועק כי המלך ערום. הילד, מצדו, ממשיך לצעוק מפינתו את האמת על שרואות עיניו, ועם השנים הוא כבר הפך לבוגר שבמדינות מסוימות כבר מהווה איום על המלך. אך המשטר הישן, l'ancien régime, ממשיך לראות את המלך בערוותו ולטעון שהוא לבוש בגדי מלכות, לחזות באירופה בקריסתה ולהאמין שהיא מתעצמת ואין בלתה.

כבר בשנות ה־80 של המאה הקודמת היו בצרפת ריכוזי מהגרים מוסלמים מחוץ לערים הגדולות, באזורי פרוורים מרוחקים, שכוחות הביטחון לא העזו להתקרב אליהן מחשש לתגובה אלימה. כבר שלושה עשורים שצרפת איבדה את הריבונות המלאה על שטחה, ואפשרה את השתלטותם של קיצונים דתיים ומסגרות פשע על אותם ״שטחים חופשיים״. השטחים הללו רק הלכו והתרחבו, והיום הם כבר נמצאים בתוככי הערים הגדולות.

במקום לפעול לחסימת המשך ההגירה, להשלטת סדר וחוק בכל שטחי המדינה ולאינטגרציה ערכית, חברתית ותרבותית של המהגרים שכבר נמצאים בשטחה של צרפת, פעלו מפלגות הממסד להנצחת הסטטוס־קוו. נשיאי וממשלות שמאל אפשרו לזרם ההגירה החוקית והלא־חוקית להימשך. השמאל בצרפת וביתר מדינות המערב רואה במהגרים אוכלוסיית מצביעים עתידית, ולכן הוא גם פועל לאזרוחם. נשיאי וממשלות ימין לא יכלו לייצר את השינוי הנדרש, מחשש להסלמה חברתית שתצא מכלל שליטה – כפי שהראו ניסיונותיו המוגבלים של ניקולא סרקוזי כשר פנים וכנשיא, להתמודד בכוח עם האלימות של קהילות המהגרים בפרברי פריז וערים אחרות.

וכך, במקום לעסוק בבעיות המאיימות על עתידה של צרפת, הימין והשמאל במדינה העדיפו להפנות את הזרקורים לעבר הבעיה הפחות אקוטית – 'החזית הלאומית', ולהפוך אותה לאיום משמעותי לכאורה. לא מעט צרפתים הולכים שולל אחר פעולת ההטעיה הזו, ולא בכדי: הצרפתים, ברובם, הם אינדיבידואליסטים באופיים. הם אינם נוטים לנהות אחרי מי שמייצגת כוחניות, ושעלולה לייצר ריכוזיות שלטונית שתאיים על תחושת החופש האישי שלהם. הסבריה של לה־פן כי האסלאם הוא שמייצג היום את הכוחניות המאיימת הזו מקובלים על יותר צרפתים מבעבר, אך עבור רוב הצרפתים האסלאם עדיין מהווה איום ערטילאי, בעוד שלה־פן נתפסת כאיום מוכר וממשי יותר.