הכול אישי

רפואה מותאמת אישית

הרפואה הקונבנציונלית יצאה מההנחה הסמויה שבני האדם שווים פחות או יותר, וטיפול רפואי זהה לאותה מחלה ייתן אותן תוצאות אצל כל בני האדם.

כבר שנים רבות הרפואה מכירה בעובדה שילדים מגיבים אחרת ממבוגרים למחלות, לטיפול רפואי ולתרופות. בהתאם לכך ישנם מחלות ילדים, רופאי ילדים, ומחלקות ילדים בבתי החולים.

בשנים האחרונות ברור לעולם הרפואי שנשים וגברים מגיבים אחרת לאותם מחלות, טיפולים ותרופות, ולכן פועלים ל"רפואה מוטת מגדר".

הרפואה מודעת יותר ויותר להטרוגניות האנושית, והטכנולוגיה, יחד עם עליית רמת החיים, מאפשרות להיערך להטרוגניות זו. החידוש שלקראתו הולכת הרפואה המודרנית עכשיו הוא "רפואה מותאמת אישית", שהיא התאמת ההתנהגות הרפואית למאפיינים האישיים הביולוגיים של המטופל, הכוללים את הרצף הגנטי שלו ומאפיינים נוספים. הרפואה האישית תהיה אפשרית עקב ההתקדמות הרבה של המדע והטכנולוגיה של הגנטיקה, וסיומו של פרויקט ריצוף הגנום האנושי.

הדיאגנוסטיקה תעבור מבסיס קליני לבסיס גנטי, מולקולרי. לכל אדם יש רגישות שונה לתרופות ולמחלות. הידע הגנטי האינדיבידואלי של כל אדם ישמש לתפירת תרופות אישיות לחולים. כל אדם יקבל את התרופה הנכונה לו, במינון הנכון עבורו ובזמן הנכון לו, עם מינימום תופעות לוואי. לאחרונה גייס מכון ויצמן 120 מיליון דולר להקמת מרכז לאומי לרפואה אישית (Personalized medicine).

מזון מותאם אישי

חלף הזמן של הגדרת סוגי מזון כבריאים או כמזיקים באופן גורף לכולם. אין גם דיאטות המתאימות לכולם. כל אדם מגיב אחרת לאותו סוג מזון. המלצות התזונה חייבות להיות אישיות, גם על בסיס הפרופיל הגנטי של חיידקי המעיים. ההתאמה האישית של המזון תאפשר לשמור גם על רמה רצויה של הסוכר בדם. אנחנו עשויים מהמזון שאכלנו, וההתאמה האישית של המזון תהיה תרומה עצומה לבריאותנו הגופנית והרוחנית.

השתייה המומלצת לאישה ממוצעת היא 8־10 כוסות ביממה. לגבר ממוצע ממליצים על 10־12 כוסות. אבל היום אנחנו יודעים שאין "נשים ממוצעות" ואין גם "גברים ממוצעים", כשם שאין יממה ממוצעת. יש גבר קנייתי שרץ מרתון ביום קיץ, ויש אסקימואי שתפס מחסה באיגלו בזמן סופת שלג. ישנה נערה השוקלת 50 קילוגרמים ושהרגע אכלה אבטיח, לעומת אישה שמשקלה 70 קילוגרמים לאחר ארוחה כבדה. וכל זה לפני השינויים הגנטיים והאחרים.

פרסונליזציה היא גם המגמה בשיווק ובייצור כל מוצרי הצריכה.

מרחוק כל הסינים דומים… אבל עכשיו, לאחר שעשינו "זום אין", אין יותר "בני אדם ממוצעים". האמנם?

פנסיונרים ממוצעים

על פי החלטת המחוקק, גיל הפרישה של נשים הוא 62, ושל גברים – 67. ההחלטה אמורה להתאים לגבר ולאישה הממוצעים, אבל לא קיימים אנשים ממוצעים. כמעט כולנו מעל או מתחת הממוצע. כך, ישנם עובדים בעבודה פיזית קשה או בעבודה מנוונת ליד פס הייצור שאינם יכולים לעבוד עד גיל 67, וישנם רבים עם יכולת וניסיון ניהולי, מקצועי, אמנותי או מדעי, שהיציאה לפנסיה מהווה טרגדיה אישית עבורם והפסד גדול ומיותר למשק ולחברה.

בבתי הספר ובכיתות, רבים מדי "המורים השחוקים" שמחכים שנים ליציאה לגמלאות. באוניברסיטאות קיימים פרופסורים רבים עם קביעות שכבר מזמן לא חוקרים, ומשעממים את הסטודנטים במשך שנים של ציפייה לפנסיה. מצד שני, "תופעת שמעון פרס" של פעילות אפקטיבית בגיל תשעים כבר אינה נדירה. פרסונליזציה של היציאה לגמלאות עדיין לא קיימת. כך גם הרווחה לסוגיה, היא עדיין אוניברסלית.

ילדים לפי שנת ייצור

התלמידים בבית הספר מתיישבים בשורות ישרות, מקשיבים למורה ומבצעים כולם יחד תהליך למידה בקצב אחיד. מי שאינו מדייק בקצב וסוטה מהאחידות, נענש. התלמידים לומדים את אותו חומר, נבחנים לפי אמות מידה אחידות של הישגיות, ואפשרויות הבחירה שלהם מועטות.

הילדים מקובצים בתוך המערכת בקבוצות גיל: כל בני החמש יחד, כל בני השש יחד וכך הלאה, כאילו המאפיין החשוב ביותר המשותף לילדים הוא תאריך הייצור שלהם. המורה נדרש לשלוט ("להחזיק כיתה"), וללמד באורח סמכותי ידע אחיד לכולם.

השילוב של זמני מפגש קצרים ושל מספר תלמידים גדול, יחד עם מסורת של למידה פרונטלית, יוצר מצב שבו המורה מתייחס לכיתה כאל היחידה הבסיסית ולא לתלמידים הבודדים המצויים בה. לבסוף המורה נשבר ועובד עם קבוצת תלמידים ש"רוצים ללמוד", והשאר נעזבים לנפשם.

כל הילדים בישראל לומדים 12 שנים לפי תוכניות מדויקות שנקבעו במשרדי הממשלה בירושלים, ונבחנים במבחני המיצ"ב ובבחינות הבגרות, שגם הם אמורים להתאים ל"ילד הממוצע". הערכת ילדי ישראל (הממוצעים) נעשית יחד עם כל ילדי אירופה במבחני פיז"ה.

החינוך הוא עדיין תהליך ייצור תעשייתי, שנבחן באחידות המוצרים.

עוד משהו

"אם כולם היו מושכים לאותו כיוון, העולם היה מתהפך" (פתגם אידי)