לפני שזיגמר גבריאל מטיף מוסר לישראל, שיעשה בדק בית במפלגתו שלו

כפי שדיווחנו כאן, בעקבות המשבר הדיפלומטי שחוללה פגישתו עם 'שוברים שתיקה' פרסם שר החוץ הגרמני מאמר ביומון הגרמני 'פרנקפורטר רונדשאו', ובו רמז כי מפגש זה הוא חלק מ"הגנה על הדמוקרטיה". כמבקרים מגרמניה בישראל, כתב זיגמר גבריאל, "אנחנו צריכים להיות גם נציגי אירופה פלורליסטית ושגרירים של מערכת הערכים המערבית״.

בהמשך אותו מאמר ערך השר הגרמני ויו"ר המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית (SPD) השוואה שגרמה לביקורת רבה, כאשר כתב כי "סוציאל־דמוקרטים, כמו היהודים, היו הקורבנות הראשונים של השואה". הסוציאל־דמוקרטים אכן נרדפו על ידי הנאצים בשל עמדותיהם הפוליטיות, ורבים ממנהיגיהם הגיעו למחנות ריכוז, אבל "השואה", כלומר מכונת הרצח השיטתית והתעשייתית, הופעלה רק נגד היהודים ולא נגד הסוציאל־דמוקרטים, שרבים מהם שרדו במחנות הריכוז. בהמשך שונתה האמירה הבעייתית באתר האינטרנט של העיתון , ונכתב כי הסוציאל דמוקרטים היו קורבנות "הנאצים".

במקום להטיף מוסר לישראל, זיגמר גבריאל היה יכול להתייחס סוף־סוף לגישתה הבעייתית והאמביוולנטית של מפלגתו לעברה הנאצי של ארצו. שכן, ה־SPD לא הייתה רק קורבן של הנאצים, אלא גם מילאה תפקיד חשוב בקליטתם של נאצים לשעבר במערכות השלטון בגרמניה המערבית, וסייעה להדחקת רגשות האשמה בקרב האוכלוסייה הגרמנית.

קריסטינה מאייר, היסטוריונית מאוניברסיטת יינה הגרמנית, חקרה לראשונה את גישתם של הסוציאל־דמוקרטים הגרמנים לנאצים לאחר המלחמה. ספרה שראה אור לאחרונה, ״ה־SPD והעבר הנאציונל־סוציאליסטי בין השנים 1945 ו־1990״, שופך אור על סוגיה אפלה זו בתולדות המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית. נפגשתי איתה לשיחה על הנושאים שהיא דנה בהם בספרה.

לא לשבת על המצפון של האוכלוסייה

באיזו מידה עמדת המפלגה הסוציאל־דמוקרטית ביחס לעבר הנאצי בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה, הייתה שונה מזו של כלל החברה הגרמנית?

"בתקופה שלאחר המלחמה, צמרת המפלגה הייתה מורכבת ברובה מסוציאל־דמוקרטים שנרדפו על ידי המשטר הנאצי, היו במעצר או ברחו מחוץ לגרמניה בגלל יריבותם הפוליטית עם הנאציונל־סוציאליזם. הנרדפים לשעבר הללו רצו להתמודד עם פשעי הנאצים, להעניש את הפושעים ולהעניק פיצויים לקורבנות. בניגוד לנציגי המפלגות השמרניות, הפוליטיקאים של המפלגה הסוציאל־דמוקרטית דיברו בשנים הראשונות לאחר המלחמה באופן פתוח על הפשעים ההמוניים של הנאצים, וגם על מידת האחריות של חלקים גדולים מהאוכלוסייה הגרמנית לפשעים אלו.

"עם זאת, מה שהטיל מגבלות על הפתיחות הזו, הייתה העובדה שהמפלגה הסוציאל־דמוקרטית ביקשה להשיג מספר גדול ככל האפשר של קולות כדי לשבת בממשלה. מסיבה זו, פוליטיקאים סוציאל־דמוקרטים בכירים עשו שוב ושוב פשרות רטוריות ופוליטיות בכל הנוגע לצורך לשחרר מאשמה את המאסה הגדולה של משתפי הפעולה. כמו, למשל, באמצעות השמעת ביקורת על נוהלי המשפט של מעצמות הכיבוש (בעלות הברית המערביות, שביקשו לבצע דה־נאציפיקציה מסוימת של החברה הגרמנית) או באמצעות התמיכה שהעניקו הסוציאל־דמוקרטים בבונדסטאג לחוק 131, שאפשר להחזיר לעבודה בתחילת שנות החמישים אלפים רבים של פקידים ועובדי ממשלה, שעבדו בשירות הציבורי בתקופה הנאצית ופוטרו על ידי בעלות הברית".

כיצד המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, שנרדפה בעצמה על ידי הנאצים, הייתה יכולה לקלוט נאצים לשעבר בשורותיה?

"גם למתנגדי המשטר הנאצי לשעבר ולנרדפים מקרב הסוציאל־דמוקרטים היה צורך בהשגת 'פיוס פנימי' בחברה הגרמנית שלאחר המלחמה. לכן החליטה המפלגה כבר ב־1946, בכנס המפלגתי הראשון שלה לאחר המלחמה, לקבל לשורותיה גם חברי המפלגה הנאצית לשעבר, בתנאי ששני 'אזרחים סוציאל־דמוקרטים ללא דופי' יעניקו תמיכה לבקשת החברות שלהם. ההחלטה הזו מציגה תערובת של אידאליזם – אמונה ביכולת להעביר תומכים לשעבר במשטר הנאצי תהליך של דמוקרטיזציה – ופרגמטיות פוליטית, בשם המאמץ להגיע לממשלה והשכנוע שלא ניתן לשלול ממיליוני משתפי פעולה את האפשרות להיות חלק מהדמוקרטיה החדשה. הגישה הזו נבעה גם מרצון של לוחמי מחתרת ומהגרים לשעבר שלא לשבת על המצפון של רוב האוכלוסייה, כדי שלא לאבד תומכים ומצביעים פוטנציאליים למפלגה. ההליכה על החבל הדק הזה, בין הצורך לעשות צדק מצד אחד, ופשרות עם משתפי הפעולה עם הנאצים מצד שני, הייתה קשה מאוד עבור רבים מנרדפי הנאצים לשעבר בשורות המפלגה הסוציאל־דמוקרטית".

האם המפלגה הסוציאל־דמוקרטית תרמה לכך שהחברה הגרמנית לא קיימה במשך שנים דיון פתוח על סוגיות כמו האחריות העצמית לפשעים או שיתוף פעולה עם הנאצים?

"יש הרבה דוגמאות לכך שפוליטיקאים סוציאל־דמוקרטים מובילים העדיפו במצבים מסוימים לבחור בפרגמטיות על פני אידאליזם, וחסכו מהגרמנים התמודדות חסרת פשרות ופניות עם פשעי הנאצים. כמו למשל בביקורת שהשמיעו על מדיניות הדה־נאציפיקציה של מעצמות הכיבוש, או בתמיכתם של כמה חברי בונדסטאג סוציאל־דמוקרטים בהענקת חנינה לפושעי מלחמה שנשפטו בתחילת שנות החמישים. עם זאת, יש גם דוגמאות רבות לכך שפוליטיקאים סוציאל־דמוקרטים, בעיקר בבונדסטאג, דיברו באופן פתוח וישיר על כשלים פוליטיים, משפטיים ומורליים בהתמודדות עם פשעי הנאצים, בניגוד לנציגי מפלגות אחרות. בעיקר מסוף שנות החמישים התאמצו הסוציאל־דמוקרטים באופן גובר להעביר לחברה המערב־גרמנית את המסר שיש לראות בהתמודדות עם העבר, המבוססת על ביקורת עצמית, חלק חיוני ובלתי נפרד מתרבות פוליטית דמוקרטית".

האם הסוציאל־דמוקרטים היו מוכנים לתמוך בחזרתם ובקליטתם מחדש של יהודים גרמנים ששרדו את המלחמה, או שמא היו עמדות שונות בסוגיה זו בשורות המפלגה?

"היו״ר הראשון של המפלגה לאחר המלחמה, קורט שומאכר, שבעצמו ישב יותר מעשר שנים במחנה ריכוז, התאמץ מאוד במהלך השנים עד מותו להבהיר גם לאוכלוסיה הגרמנית וגם לניצולים היהודים הגרמנים כמה חשובה חזרתם של היהודים לגרמניה, וכמה חשובה ההתקרבות המחודשת בין גרמנים ליהודים. עם זאת, מהצד היהודי הובעה עליו פעמים רבות ביקורת. כמו, למשל, כשהוא התלונן ב־1946 על כך שמהגרים יהודים כה מעטים חזרו עד אז לגרמניה, אף שלדעתו כבר לא הייתה אז אנטישמיות בגרמניה. לעתים חסרה לו הרגישות בנושא הזה, והוא נטה להפחית מחשיבותה של האנטישמיות בקרב החברה הגרמנית שלאחר המלחמה. רשמית האנטישמיות אמנם גונתה, אך מתחת לפני השטח המשיכה להתקיים.

"עם זאת, במפלגה הסוציאל־דמוקרטית הייתה תקווה גדולה להתחלה חדשה של חיים יהודיים בגרמניה, גם בגלל החברויות והקשרים ארוכי השנים עם יהודים ששרדו למרות הרייך השלישי ותקופת הגלות. ארנסט רויטר (ראש עיריית מערב ברלין הראשון) ומקס בראוור (ראש עיריית המבורג לאחר המלחמה), ששבו מהגלות, התגייסו בשנים שלאחר המלחמה להחזיר לגרמניה יהודים שנמלטו".

 מה הייתה עמדת המפלגה ביחס לסוגיית השילומים?

"באף מפלגה אחרת לא דיברו בשלבים כה מוקדמים ובצורה כה נחושה על הדרישה להעניק סוג של פיצויים לנרדפי הנאצים, כפי שעשו זאת ב־SPD. נושא השילומים קשור עד היום לשמו של קונרד אדנאואר, ואכן הקנצלר הראשון (מנהיג השמרנים) היה מאוד מגויס ומחויב לנושא. חלקים גדולים ממפלגתו התנגדו לשילומים, וההסתייגות בקרב כלל האוכלוסייה היו עצומה. ללא התמיכה המוחלטת של הסוציאל־דמוקרטים בבונדסטאג, הסכם לוקסמבורג (הסכם השילומים) משנת 1952 לא היה מאושרר, והחוק הראשון על פיצויים אישיים לנרדפי הנאצים מ־1953 לא היה עובר. גם בעשרות השנים לאחר מכן, הייתה זו הפעילות הנמשכת של הסוציאל־דמוקרטים שאפשרה להתגבר על סחבת וקשיים באימוץ חוקי פיצויים, ופעלה נגד אפלייתן של קבוצות מסוימות מקרב הנרדפים".

הקנצלר שסירב לבקר בישראל

איזה תפקיד מילאה עבור הסוציאל־דמוקרטים סוגיית כינון היחסים עם ישראל בהקשר של ההתמודדות עם העבר הנאצי?

"ה־SPD התגייס כבר באמצע שנות החמישים למען כינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל, בתקופה שבה בקרב השמרנים היו עוד הסתייגויות רבות – בעיקר בשל היחסים עם מדינות ערב. אריך אולנאואר, שמונה לאחר מותו של שומאכר ב־1952 ליו״ר המפלגה החדש, נסע לישראל ב־1957, נפגש עם נציגי מפא״י ונשא הרצאה באוניברסיטת חיפה. ב־1958 השתתף לראשונה נציג של מפא״י בכנס של ה־SPD. וילי ברנדט נסע ב־1960 לישראל והצהיר כבר אז שיש לפעול למען ״יחסים נורמליים", כלומר דיפלומטיים, בין שתי המדינות. לצד האגודות לשיתוף פעולה נוצרי־יהודי וארגון 'אות הכפרה', הייתה ה־SPD בשנות השישים בין הגורמים הפעילים ביותר בעבודה החלוצית של ארגון תוכניות ביקורים וחילופים בין שתי המדינות. מאחורי הפעילות הזו עמדו תמיד המאמצים להתמודד עם העבר הנאצי ולהתפייס עם האוכלוסייה היהודית, בגרמניה אך גם בישראל. לאחר שכוננו היחסים הדיפלומטיים במאי 1965, חתמו נציגי ה־SPD ונציגי מפא״י על הסכם לשיתוף פעולה הדוק ועריכת התייעצויות כל חצי שנה. גם התפקיד המרכזי שסוציאל־דמוקרטים מילאו בהקמתה של אגודת הידידות גרמניה־ישראל ב־1966, מדגיש את מאמציה של המפלגה לקיים קשר טוב עם ישראל".

הקנצלר הסוציאל־דמוקרטי וילי ברנדט הרשים את העולם כולו בכריעת הברך שלו בפני האנדרטה לזכר מורדי גטו וורשה. כמה שנים לאחר מכן הרשה לעצמו קנצלר סוציאל־דמוקרטי אחר, הלמוט שמידט, במהלך נסיעה לסעודיה, להשמיע דברים שהייתה בהם רלטיביזציה לאחריות הגרמנית לשואה. כמה זמן נמשך הוויכוח הפנימי בין הגישות השונות במפלגה ביחס לעבר?

"ההסבר לשוני בעמדותיהם של השניים ביחסם לשאלות יהודיות ובמיוחד כלפי ישראל, נעוץ באישיות ובהיסטוריה המאוד שונות שלהם. בניגוד לברנדט, הלמוט שמידט מעולם לא נסע כקנצלר לישראל, בגלל העימות שלו עם מנחם בגין. בניגוד לשמידט, וילי ברנדט לא ביקר בתקופת כהונתו כקנצלר, מ־1969 ועד 1974, במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, אבל במהלך ביקורו בישראל ב־1973 הוא ביקר ביד ושם. עם זאת, לא הייתי מדברת על מחלוקת ב־SPD בהקשר זה. צריך לעשות כאן אבחנה בין סוגיות של התמודדות עם פשעי הנאצים מצד אחד, ובין שיקולים של מדיניות חוץ וריאל־פוליטיקה ביחס לישראל מצד אחר. בעניין זה תמיד היו חילוקי דעות ב־SPD ביחס למדיניות של ממשלות ישראל, אבל עם פוליטיקאים כמו יוהנס ראו, אנמרי רנגר, הרברט והנר ורבים אחרים, היו במשך עשרות שנים אישים במפלגה שעבורם מחויבות ברורה למדינת ישראל הייתה עניין שבא מהלב. גם הקשרים הענפים והחברויות האישיות הרבות מאוד השפיעו על הקשר של ה־SPD לישראל, יותר מאשר עימותים בודדים כמו זה שהיה בין שמידט ובגין".

האם ה־SPD מכירה היום בגישתה הבעייתית בעבר לעבר הנאצי?

"אני כמעט לא מקבלת משורות ה־SPD תגובות שליליות על הספר שלי, שעוסק באופן ביקורתי ביותר בגישתה של המפלגה לעבר הנאצי. מאז שנות השמונים גדלה הנכונות של הסוציאל־דמוקרטים להתבונן בביקורת עצמית על כשלים בהתנהגות כלפי העבר הנאצי, אם מדובר בהתמודדות עם פשעי הנאצים, אם ביחס לחברי המפלגה הנאצית לשעבר שנקלטו בשורות המפלגה, ואם בהדחקה מרצון של סוגיית התנגדות הסוציאל־דמוקרטים למשטר הנאצי. במפגשים ובשיחות שקיימתי מאז צאת הספר התרשמתי שלחברי ה־SPD עניין רב בקיום דיון ביקורתי על ההיסטוריה של מפלגתם. זה מראה גם שההתמודדות עם העבר חייבת להימשך".