מוכרים לנו תחרות אבל הקרטל החקלאי ממשיך לעקוץ

זוכרים את חוק המזון?

לא?

ובכן, ארענן את זיכרונכם. לפני שלוש שנים התגאה שר הכלכלה דאז, נפתלי בנט, בדף הפייסבוק שלו:

העברנו את חוק המזון בקריאה שלישית!
**
השקענו כשנה בחוק המזון, כדי להגיע לרגע החשוב הזה.
החוק עושה שלושה דברים:
1. מייצר תחרות אזורית בין סופרמרקטים (למשל, שלא יהיו 22 חנויות מאותה רשת באותה שכונה, ללא מתחרה).
2. מאפשר השוואת מחירים אינטרנטית בין כל סופרמרקט בארץ.
3. מונע פעילויות בלתי ראויות של ספקים ושל קמעונאים.
**
עוד פעולה ועוד פעולה ומחירי המזון יירדו.

חוק המזון כלל חובה על רשתות המזון להקים מאגר מחירים מתעדכן, כדי שהצרכן יוכל להשוות מחירים וכך תגבר התחרות והמחירים ירדו. נשמע קפיטליסטי ושוק-חופשי ממדרגה ראשונה, לא? לא לטענת אנשי רשתות המזון, שטענו שהמאגר הזה לא יעזור לתחרות אלא להפך, יגרום לכך שתיאום מחירים – כלפי מעלה – יהיה נוח יותר עבור המתחרים, לרעת הצרכן. אז מי צודק?

משרד החקלאות נגד משרד הכלכלה

משרד החקלאות הודיע השבוע רשמית על אפליקציה שפיתח להשוואת מחירים סיטונאיים. למי תעזור האפליקציה? נטה אוזן לאמור בכתבה על הסקר והאפליקציה:

הסקר יהיה נגיש לציבור הרחב, חקלאים וצרכנים, באפליקציה חינמית ובאתר אינטרנט, וכך יאפשר יותר שקיפות במחירי התוצרת החקלאית ויוכל לסייע לחקלאים לקבל תמורה הוגנת ליבולם. להערכת המשרד, השקיפות במחירים תגביר את התחרות ובכך תסייע בהבטחת מחירים מאוזנים והוגנים יותר לאורך שרשרת השיווק.

לכאורה מדובר על תחרות, אבל מילות המפתח הן "תמורה הוגנת" ו"מחירים מאוזנים והוגנים". כידוע, כשהמוכר מדבר אתך על מחיר הוגן, הכוונה היא למחיר יקר, בדיוק כשם ש"שכר הוגן" הוא שכר גבוה. ואין זה מקרה: משרד החקלאות מתפקד כלובי של החקלאים, ולחקלאים אין אינטרס להוזיל את מחירי הפירות והירקות אלא להפך.

האפליקציה הזו מצטרפת למאמצים נוספים של ארגוני חקלאים למסד את הקרטליזציה בשוק המזון. עובדה שאינה ידועה כל כך היא שבעוד שהחוק אוסר על קרטלים ותיאום מחירים, דווקא בשוק החקלאי הוא מתיר אותם ואף מקים מוסדות לכיוון זה. לאמור, לא יוקר המחיה עומד לנגד עיני משרד החקלאות אלא הרצון לתאם מחירים.

מי אם כן צודק? משרד הכלכלה שטען ששקיפות מובילה להורדת מחירים, או משרד החקלאות שמשתמש באותה שקיפות כדי להעלות אותם?

חוק המזון – ניסוי שנכשל

אם נעיין בתוצאות בשטח נראה שאין ראיה לכך שחוק המזון עזר להוריד את מחירי המזון. כתבה שפורסמה השנה בגלובס ובוחנת את חוק המזון בראי של שנתיים מאז יישומו מעלה ספקות רבים האם הוא תרם תרומה כלשהי לירידה במחירים. ירידה אכן הייתה, אך לא גדולה במיוחד וסביר יותר לייחס אותה לתהליכים אחרים שקרו באותה תקופה, כגון הורדת מכסים והגדלת מכסות יבוא. ניתן גם לראות שבכל פלח שוק שבו הורדו מכסים, ירד המחיר באופן דרמטי.

מעבר לכך, ייתכן שחוק המזון דווקא גרם לכך שהירידה במחירי המזון לא הייתה גדולה כפי שהייתה צריכה להיות אילולא החוק. בהתחשב בעובדה שמעטים הצרכנים שמשתמשים באפליקציות השוואת המחירים, משום שקנייה בסופר היא קנייה של סל מוצרים ולא של מוצר מסוים אחד, נראה שאכן ניתן להכריז כאן על כישלון.

אבל הבה נעזוב את מבחן התוצאה, שתמיד אינו ניתן להכרעה בגלל המשתנים הרבים של המערכת הכלכלית, ונעבור לתאוריה: מי צודק תאורטית? האם שקיפות וידע של כל השחקנים אינם ההנחה הבסיסית של שוק חופשי ותחרות משוכללת?

וכאן, חברים, יש כשל שקשה להפריז בחומרת ההשלכות שלו.

אין דבר כזה "תחרות משוכללת"

המחשבה כאילו שוק חופשי מחייב מידע של כל השחקנים על כולם היא מחשבה כוזבת שיש לעקור מן השורש. למעשה, בשום מקום בעולם אין שוק שכזה. אף מוכר אינו יודע בדיוק מה רוצים הלקוחות, ואינו יודע בדיוק מה עושים מתחריו. הוא משתדל לדעת זו, כי ידע הוא כוח, אבל ידע גם עולה כסף. שום דבר אינו ניתן חינם.

מאיפה הגיע הרעיון הביזארי הזה של שוק שבו כולם יודעים הכול? הוא הגיע מהמודל הניאו-קלאסי של הכלכלה, שיצר דבר שנקרא "תחרות משוכללת" – שוק דמיוני שבו כל השחקנים רציונלים, כולם יודעים הכול וכך מגיע שיווי משקל אופטימלי. זה, צריך להדגיש שוב, מודל דמיוני. הפשטה בעלמא, כדי שחוקרים יוכלו לשחק בנתונים ולהשתעשע בהם.

הבעיה החמורה שיצר המודל הזה הוא שאנשים חשבו שהשוק החופשי תלוי בו ולכן הגיעו לשתי מחשבות מוטעות: האחת, האבחנה הנכונה שאין שוק בעולם שבו יש תחרות משוכללת שכזו הביאה לטענה המוטעית שכל השוק החופשי הוא מודל שאין לו שימוש, ושלכן צריך מעורבות ממשלתית או קומוניזם או כל תאוריה ביזארית אחרת.

אלא שהרעיון של השוק החופשי, אותה "יד נעלמה" של אדם סמית, כלל אינו תלוי בהנחה של תחרות משוכללת. הרעיון הוא שכאשר השחקנים פועלים בלא כפייה מלמעלה, הם פועלים בצורה טובה יותר אחד עבור השני. ואילו כאשר יש כפייה הם פועלים בצורה גרועה, ואף גורם מתכנן אינו יכול לתכנן את הכלכלה טוב יותר מהאנשים עצמם. זו אמת שראינו ושחווינו בכל מקום אפשרי, והיא אינה קשורה בכלל למודל הנאו-קלאסי, שכאמור אינו אלא מודל, שדינו להישאר בספרי הלימוד ובמחקרים מופשטים. מאותה סיבה עצמה כל המחקרים שמראים שהאדם אינו רציונלי ("אבל דן אריאלי אמר ש…!") אינם רלוונטיים בכלל לנושא השוק החופשי: ודאי שהאדם אינו רציונלי כמו רובוט. אף אחד לא חשב אחרת. אבל זה לא אומר שתכנון מלמעלה הוא טוב יותר – האם תכנון מלמעלה אינו נעשה על ידי אנשים? האם האנשים שם למעלה הם דווקא כן רציונלים?

המחשבה המוטעית השנייה היא שיש להשתמש בממשלה כדי לקרב את השוק בכוח לכיוון אותו מודל של תחרות משוכללת. הדבר הזה נכון כל זמן שהממשלה עצמה שמה מכשולים בפני התחרות (כגון מכסים, מחירי מינימום, מחירי מקסימום, רגולציות המונעות פתיחת עסקים חדשים וכן הלאה וכן הלאה), והיא מסירה אותם. זה באמת מקרב את השוק למודל הנאו-קלאסי, אבל לא זו הסיבה שזה טוב אלא פשוט משום שזה (במקרה) גם הופך את השוק לשוק עם פחות כפייה ויותר מקום ליוזמה אישית.

לעומת זאת כאשר הממשלה מחייבת שחקנים להישמע לכללים שנראים לה מתוך אותו מודל – ובכלל זה הגבלים עסקיים, וכן חוקים כמו חוק המזון – כאן הממשלה דווקא מתערבת בשוק החופשי וכופה מחירים על השחקנים בו (כולל קנסות כבדים שאתם צריכים לנחש לאן הם יתגלגלו) היא פועלת לרעת התחרות ולרעת הצרכן. כך, מצד אחד מחייבת המדינה את הרשתות בתשלום מחיר עבור הקמת מאגר – מחיר שמגיע בסוף לכיסו של הצרכן; מצד שני המחיר הזה מונע משחקנים קטנים לגדול, משום שהוא מהווה חסם כניסה לשוק של הרשתות הגדולות – עוד מחיר שיש לשלם אם אתה גדול, כלומר יש כאן מניעה של תחרות; ומצד שלישי הכלי הזה מהווה בהחלט מצע לתיאום מחירים, שבהתבסס על התשלומים המושתים על הרשתות נופל על קרקע פורייה.

תפקידו הקריטי של היזם

כדי להבין מדוע המודל הזה חייב להיות תאורטי ולא יכול להתגשם במציאות עלינו לחשוב על דמות שאותה המודל הזה אינו יכול לכלול, אך שהיא מרכזית בכלכלה – היזם. בשוק "מושלם", שבו כולם יודעים הכול וכולם סופר-רציונלים, לא היה ליזם שום מקום לפעול. כולם היו מוכרים בדיוק במחירים שמתאימים לרצונות של הקונים, וברגע שהרצונות היו משתנים, או שהמצב הפיזי היה משתנה – בצורת או מטר אסטרואידים או גל ביקוש פתאומי לצעצועים מסתובבים – המידע היה מגיע אל כולם והם היו משנים בבת אחת את הייצור ואת המחירים בהתאם למצב החדש. אבל זה כמובן לא המצב, ולא יכול להיות המצב. פערי המידע ההכרחיים האלה הם כר הפעולה של היזם: הוא זה שמזהה אפשרות "להרים כסף מהרצפה" ומנצל את פערי המידע כדי לעשות בוננזה ולמכור את הצעצועים לשביעות רצונם של היצרנים ושל הצרכנים. היזם הוא זה שמגשר על פערי המידע, והוא עושה זאת לטובת הציבור מתוך תאוות בצע פשוטה.

וזו בעצם גם הסיבה מדוע בשוק חופשי המחירים לא יכולים להיות גבוהים מדי: בכל מקום שבו יהיה מחיר גבוה מדי, יוכל לבוא יזם (נקרא לו משה, או אבי, או רמי לוי) ולזהות את ההזדמנות לעשות כסף קל, ולמכור אותו מוצר במחיר זול יותר. המחירים מוזלים לא בשל קיומה של "תחרות משוכללת" דמיונית אלא בשל קיומם של יזמים, המזהים אקטיבית נישות שהם יכולים להיכנס אליהן – לטובת כיסם ולהנאת הצרכנים.

תפסיקו להפריע. תודה

אלא שכדי שהיזמים יוכלו לפעול, צריך לא למנוע מהם את זה. וכשהממשלה מעמיסה עוד חובות, ועוד רגולציות, ועוד "כפיות תחרות" שעולות כסף מכיסם של בעלי העסקים, היא מונעת מיזמים חדשים להיכנס לשוק, ובכך פוגעת בתחרות בעוד היא מצהירה בקול רם שהיא בעד תחרות. לכן אין ספק שמשרד החקלאות צדק: "שקיפות" שנכפית מלמעלה על השוק רק פוגעת בו, ופוגעת בצרכנים. רוצים לדעת איך לעזור לשוק לפעול? פשוט תפסיקו להפריע. תודה.