הפלסטינים בסוריה ובלבנון סובלים מדיכוי, טרור והרג, אבל אבו־מאזן עסוק בנסיעות ברחבי העולם ובמאבקים פוליטיים נגד יריביו במקום לדאוג לבני עמו
פלסטינים החיים במחנות פליטים בעולם הערבי מתמודדים עם טיהור אתני, עקירה ומוות – אבל מנהיגיהם בגדה המערבית וברצועת עזה עסוקים במלחמות פנימיות ובלקרוע זה את זה לגזרים, מכדי שיבחינו בכך או שיהיה אכפת להם.
הרשות הפלסטינית וחמאס נראים כמי שמתחרים זה בזה על כתר המנהיגות הגרועה ביותר. שניהם אדישים לחלוטין למצוקת אנשיהם החיים בעולם הערבי.
יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו־מאזן, שביקר לאחרונה בוושינגטון במסגרת פגישתו הראשונה עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, מבלה את רוב זמנו בחו"ל. אין כמעט מדינה בעולם שלא ביקר בה מאז נכנס לתפקידו בינואר 2005.
חמאס, מצדו, עסוק מדי בציד פלסטינים החשודים ב"שיתוף פעולה" עם ישראל, ובהתחמשות מסיבית ככל האפשר לקראת מלחמה אתה, מכדי שיקדיש זמן רב לרווחתם של שני מיליון בני אדם החיים תחת שלטונו ברצועת עזה. לחמאס יש משאבים כספיים, אך הם מופנים לחפירת מנהרות ולהברחת אמצעי לחימה לתוך הרצועה.
לנוסע המתמיד אבו־מאזן, המתקבל בשטיח אדום בכל אשר יפנה, אין זמן להתעניין בבני עמו האומללים בארצות ערב. יותר מ־90 אחוז מנאומיו מוקדשים לגינוי ישראל. על מעשי הזוועה שבוצעו נגד בני עמו בסוריה, בלבנון, בלוב ובעיראק – הוא כמעט אינו אומר דבר. בן 82, הוא עסוק כתמיד בהישרדות פוליטית. אויביו האמיתיים הם מבקריו, כמו מנהיג הפת"ח מוחמד דחלאן וראשי חמאס. ראש הרשות הפלסטינית מתמקד כיום בהצרת צעדיו של דחלאן, ובמניעת השתלטות חמאס על הגדה המערבית. בשנים האחרונות פעל אבו־מאזן באובססיביות לבודד את ישראל ולעשות לה דה־לגיטימציה בזירה הבינלאומית. מבחינתו, זו משימה קדושה יותר מאשר הצלת חייהם של פלסטינים.
לא הרשות הפלסטינית ולא אבו־מאזן מעזים לבקר את מדינות ערב בשל התעללותן בפלסטינים. אין חכם כבעל ניסיון: אלה המותחים ביקורת על מדינות ערב משלמים על כך מחיר כבד.
מס שפתיים של תמיכה
חִשבו למשל על סדר היום של ועידת הליגה הערבית האחרונה שהתקיימה בירדן. המפגש המונומנטלי הזה התעטף בשתיקה רועמת נוכח מצוקתם של הפלסטינים בארצות ערב. שליטי ומלכי ערב אינם אוהבים כשמזכירים להם עד כמה הם פוגעים בפלסטינים, וכופים עליהם חוקי אפליה ואפרטהייד. מתחת למעטה החיצוני של תמיכה ציבורית בפלסטינים מסתתרת מדיניות דיכוי אכזרית, שהמנהיגים הפלסטינים, הקהילה הבינלאומית והתקשורת במערב מתעלמים ממנה במידה רבה. אדישות זו הפכה את הפלסטינים החיים במדינות ערב לטרף קל.
מחנה הפליטים ירמוך ליד דמשק, ששימש בעבר בית לכמיליון פלסטינים, עומד כמעט ריק אחרי שש שנות מלחמת האזרחים בסוריה. רוב בתי המחנה נפגעו או נהרסו בלחימה בין הצבא הסורי, הפלגים הפלסטיניים, לוחמים של דאעש וקבוצות אופוזיציה סוריות. יותר מ־3,400 פלסטינים נהרגו בסוריה מאז תחילת מלחמת האזרחים, ועוד 80 אלף נמלטו ממנה למדינות שכנות. מעריכים כי אלפי פלסטינים מוחזקים בבתי הכלא השונים של משטר אסד.
בלבנון הסמוכה, תנאי החיים של הפלסטינים אינם טובים יותר. מחנות הפליטים הפלסטינים בלבנון, שבהם מתגוררים כמעט חצי מיליון איש, הפכו מזמן לגטאות המוקפים בכוחות הביטחון הלבנוניים. בשנים האחרונות הפכו מחנות אלה לשדות קרב בין כנופיות פלסטיניות מתחרות וטרוריסטים אחרים, שרבים מהם מזוהים עם אל־קאעידה ודאעש.
לפני כעשור הפציץ צבא לבנון את מחנה הפליטים נהר אל־בארד בצפון לבנון. רוב הבתים שם נהרסו, ועשרות אלפי פלסטינים אולצו לברוח מהמחנה; מאות נהרגו ונפצעו לאחר שמנהיג ארגון טרור פלסטיני, שאקר אל־עבאסי, פתח עם אנשיו בשורה של התקפות קטלניות על מטרות לבנוניות, וצבא לבנון תקף את המחנה. לפני שהותקפו על ידי צבא לבנון, התבצרו אל־עבאסי ואנשיו בתוך המחנה, תוך שימוש באזרחים כמגנים אנושיים.
התרחיש של נהר אל־בארד חוזר על עצמו עכשיו במחנה פליטים פלסטיני נוסף בלבנון: עין אל־חילווה. כמו במקרה הקודם, מנהיג טרור, בילאל באדר, מצא מקלט בתוך עין אל־חילווה, שבו חיו יותר מ־50 אלף פלסטינים. כמו אל־עבאסי, באדר מזוהה גם הוא עם קבוצות אסלאמיות קיצוניות כמו אל־קאעידה ודאעש, המצויות במלחמת כנופיות עם פלגים פלסטיניים אחרים. נוכחותו במחנה הביאה ללחימה כבדה בין הכנופיות הלוחמות בעין אל־חילווה. בתוך שבוע אחד בלבד נהרגו לפחות שמונה פלסטינים, ו־40 נפצעו.
תושבי המחנה חוששים כעת שגורלם יהיה דומה לזה של חבריהם הפלסטינים בנהר אל־בארד, אך צבא לבנון טרם התערב כדי לעצור את שפך הדם. עבור כוחות הביטחון הלבנוניים, מחנות הפליטים הפלסטינים בלבנון נותרו אזור מחוץ לתחום. כל מה שנותר לרשויות הלבנוניות לעשות, מתוך תקווה למנוע את האלימות מחוץ למחנות, הוא להטיל מצור על המחנות ולהגביל את תנועת הפלסטינים. חששותיהם של תושבי עין אל־חילווה אינם מופרכים. ממשלת לבנון עומדת בפני לחץ הולך וגובר להיכנס למחנות הפלסטינים, ולפרק את הכנופיות הפועלות שם זה שנים רבות.
הפלסטינים שחיו בעבר בסוריה, בעיראק ובלוב, עזבו בשנים האחרונות את המדינות הללו כתוצאה ממלחמות האזרחים והדיכוי של ממשלות ומיליציות שונות. לא נוח ולא בטוח להיות פלסטיני במדינה ערבית. סצנות של הפקרות ואנרכיה בתוך מחנות הפליטים הפלסטיניים בגדה המערבית גרמו גם לתושבים רבים לעבור לערים ולכפרים הסמוכים. רוב הפליטים בגדה המערבית אינם חיים עוד במחנות המנוהלים על ידי אונר"א.
נסיים במה שהתחלנו: עם המנהיגות הפלסטינית. מה היא עשתה כדי לעזור לבני עמה החיים במדינות ערב? מאומה. אף מנהיג פלסטיני לא יבקש לזמן מושב חירום במועצת הביטחון של האו"ם במטרה לחשוף את הטיהור האתני והרצח של פלסטינים במדינות ערב. אף מנהיג פלסטיני לא יתבע מהתקשורת הבינלאומית ומארגוני זכויות האדם לחקור את הזוועות שביצעו ערבים באחיהם הפלסטינים. ברור ששתיקה פושעת זו תימשך גם לאחר פגישת טראמפ ואבו־מאזן.
______________
חאלד אבו־טועמה הוא עיתונאי עטור פרסים המתגורר בירושלים. המאמר הופיע באתר מכון 'גייטסטון'. מאנגלית: שאול לילוב
לא הבנתי מה הוא רוצה להגיד – שכן יעלו את הנושא ויענשו, או שמוטב להמשיך את השתיקה?
גם המספרים לא ממש נראים ריאליים – כמיליון פלס' היו במחנה בסוריה, ועכשיו מה?
וואו.
בדיוק היום חשבתי לעצמי שעל כל פלסטיני אחד שחי בישראל יש לפחות שלושה כאלו שחיים באיזה מחנה פליטים מחליא בחו״ל, אולי כבר הדור השלישי.
ואותם- אף אחד לא מנסה ליישב.
כי למה להם?
כל העניין הוא לנגח את ישראל, ולעזזל הפליטים.
אני לא מתפלאה בכלל. האדישות ל"פלשתינאים" בארצות ערב והיחס הנוראי אליהם שם מעיד על כך שאין באמת זהות "פלשתינאית" או עם כזה. מה לאבו-מאזן ולהם? הם לא! בני עמו!! הם היו ונשארו כלי בלבד כנגד ישראל והיהודים. תמיד היו ותמיד יהיו.
שמתם לב שגם ארגוני "זכויות האדם" וכן כל התנועות המתיימרות לעסוק בהם לא מתעניינות בהם כלל? אם ישראל אינה מעורבת הם לא מעניינים אף אחד.
ראוי לציין שההזנחה, הדיכוי והאפרטהייד הם מדיניות מחושבת שנועדה להנציח את הפליטות והמסכנות ולהמשיך את ההבדלה המלאכותית בין הפלסטינים לאחיהם הערבים, כאסטרטגיה להשמדת ישראל.
אוווו פתאום יש דבר כזה עם פלסטינאי . שאבו מאזן אחראי עליו … מיד שישלח את כל הטנקים והטייסות שלו להפציץ את אסד אבל תכף ומיד ץ
כל מה שכותב המאמר דורש מאבו-מאזן, זה שמי שמתיימר להיות מנהיג הפלסטינים, ינאם לא רק נגד ישראל, אלא גם ידבר קצת כנגד אלו שבאמת רוצחים את בני עמו ללא הרף בשנים האחרונות. אבל כנראה שלדעתך זאת דרישה מוגזמת. חשבתי לתומי שלך כן אכפת מהפלסטינים, גם כשמי שפוגע בהם הוא לא ישראלי. מסתבר שטעיתי. מבחינת אנשים כמוך הפלסטינים הם רק כלי לניגוח ולפגיעה במדינה היהודית. אכן, נפש "עדינה" מאוד יש לך ולשכמותך.
אגב, אם לא שמת לב, או העדפת לא לשים לב, כותב המאמר הוא לא בדיוק איש ימין ואפילו לא יהודי.