המהפך שלא היה

מתוך: מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?, מאת ארז תדמור, הוצאת סלע מאיר, 279 עמ'.

הדבר הראשון שמנחם בגין עשה כשנבחר לראשות הממשלה במאי 1977 היה לירות לדמוקרטיה הישראלית כדור בראש.
שמונה פעמים התמודד מנחם בגין בבחירות ושמונה פעמים הפסיד.

583,968 הבוחרים ששלשלו את פתק מח"ל, הליכוד, אל הקלפיות קיוו להפוך בקולם את ישראל ממדינת מפא"י למדינה ליברלית ודמוקרטית, ממדינה שבה אם אינך מחזיק בפנקס האדום אינך יכול למצוא עבודה ראויה, למדינה שבה המבחן היחיד שיקבע את עתידו של אדם יהיה כישוריו ומאמציו. ממדינה שבה כל עמדת מפתח בחינוך, בתעשייה, בבנייה, בחברות הממשלתיות או בשירות המדינה אוישה בידי אנ"ש – אנשי שלומנו מהמפלגה ה'נכונה' – למדינה שבה כל אדם יוכל למלא כל תפקיד, בלי הבדל דת, גזע או מין – וחשוב לא פחות, גם בלי התחשבות במוצאו העדתי או בהזדהותו הפוליטית.

מאות אלפי בוחרי הליכוד ציפו שמנחם בגין ישנה את פניה של מדינת ישראל: ממדינה ריכוזית ומתוכננת, שבה שלטו בכל היבט של חיי האזרח נציגיה של האליטה הלבנה, הפרוטקציוניסטית והמתנשאת, למדינה שבה יכוֹנו שוק חופשי ושוויון הזדמנויות לכל. ממדינת אחוס"לים (אשכנזי-חילוני-ותיק-סוציאליסט-לאומי) שבה אם לא היית חלק מהממסד המפא"יניקי לא היה לך סיכוי לקבל נתח אמיתי מהעוגה, למדינה יהודית השייכת, מחבקת ומאמצת אל לבה את עם ישראל על כל גווניו.

ליל ההלם

הכול נראה מבטיח בליל ה-17 במאי 1977. כל עם ישראל צפה בעיניים פעורות בחיים יבין, שפתח את שידורי ערב הבחירות במשפט האלמותי: "גבירותיי ורבותיי, מהפך!". אנשים צפו כלא מאמינים בשורת הבכירים של המערך, מפלגת השלטון הנצחית, המפלגה שהייתה רגילה לנצח – תמיד – יושבים מאחורי שולחן ארוך, עוטים חולצות עם צווארון פתוח, ועל פניהם הבעה של מתאגרף שאוזניו מצלצלות ממהלומת אגרוף אדירה.

המהומה וההלם במטה הליכוד היו גדולים לא פחות, ואולי אף יותר. ראש הליכוד, מנחם בגין, היה חולה במשך רוב מערכת הבחירות, ונראה חיוור ומבולבל כשהגיע למטה הבחירות. לרגע ביקש ללחוש משהו ("בלי מיקרופון") באוזנו של כתב רשות השידור במטה, דניאל פאר, ואחר־כך התחבק עם אנשי הליכוד, שרבים מהם נראו מאופקים – שמחה ארליך מסיעת הליברלים בליכוד, המיועד לתפקיד שר האוצר, נראה המום. על פניהם ניכר כי הבינו את כובד האחריות שהוטלה על כתפיהם, אך עדיין לא הפנימו אותה. בגין נע מכאן לשם בחוסר שקט, ביקש לומר כמה מילים על כך שאינו רוצה לשאת מילים עדיין; התוצאות אינן סופיות. אחר־כך נפנה להיוועצות עם 'עייזר' – עזר וייצמן, שניהל בפועל את מסע הבחירות של הליכוד, ולבסוף קירב אליו את האיש היחיד בחדר שלא נראה נסער או נרגש, איש הלח"י הוותיק יצחק שמיר.

כעבור זמן קצר התברר כי לסערת הרוח של בגין היה יסוד. האיש שמילא את הדלי בסבלנות במשך שלושים שנה מיהר לבעוט בו ולהפוך אותו, היישר על ראשם של בוחריו.

• • •

בימים שאחרי המהפך היו אנשי השמאל הבכירים במערך הפקידות והממשלה משוכנעים שהכול נגמר. הם ארזו את חפציהם, נפרדו לשלום מצוות הלשכה, וכתבו את מכתבי ההתפטרות שלהם. הם הבינו את מה שמבין כל מי שמעט שכל בקודקודו: חילופי שלטון מחייבים חילופי גברי גם בדרג הפקידותי הגבוה. ניצחון בבחירות הוא חסר ערך אם לא מגיע אחריו שינוי במדיניות, ושינוי במדיניות אפשרי רק אם צמרת השירות הציבורי פועלת ברוח המדיניות החדשה.

עשרה שרים ו-65 חברי כנסת אינם יכולים להוביל מדיניות חדשה בעצמם. הם חייבים למנות אנשים שרוצים ויכולים להוביל את המדיניות החדשה – והאנשים היחידים שרוצים ויכולים להוביל מדיניות חדשה כזו הם אלה המסכימים עם המדיניות ומעוניינים ביישומה.

פקידי השמאל שישבו בעמדות המפתח מיום הקמת המדינה הבינו את כלל הברזל של הביורוקרטיה: מי ששולט במינויים, בפקידות הגבוהה ובמגזר הציבורי שולט במדינה. כך הם שלטו במדינה לאורך כל השנים, ומשמעות המהפך הייתה ברורה לחלוטין מבחינתם: חילופים נרחבים של בכירי המשרדים הממשלתיים, מערכת המשפט והחינוך והחברות הממשלתיות.

מכתבי הפיטורים כבר היו מונחים על השולחנות, אך בגין טרף את הקלפים. בראיונות לתקשורת לאחר המהפך, פנה בגין לעובדי השירות הציבורי והבטיח: "באנו לשרת, לא לרשת". לדברי מזכיר ממשלתו אריה נאור, בספרו 'בגין בשלטון', היה בגין נחוש לבצע מספר מזערי של שינויים פרסונליים. ואכן, בגין החליף רק שלושה בעלי תפקידים מרכזיים: את מנהל לשכתו, את מנכ"ל משרדו ואת מזכיר הממשלה.

"אנשי המערך נדהמו ממיעוט המינויים בממשל החדש. הם שיערו שאויבה של מפא"י ימהר לטהר את דרג הממשל", כותב אבי שילון בביוגרפיה של בגין שחיבר. זמן קצר לאחר המהפך, התקשר השגריר בוושינגטון שמחה דיניץ, איש אמונה של גולדה מאיר, והציע לבגין את התפטרותו על מנת שבגין יוכל למנות מועמד התואם את מדיניות הממשלה הנכנסת. "לא בא בחשבון!", השיב בגין. "אתה עושה עבודה מצוינת בוושינגטון, ואין לעזוב את המערכה".

גם השגריר באו"ם חיים הרצוג המשיך בתפקידו, וכמוהו גם יועץ התקשורת של רבין דן פתיר והמזכיר הצבאי תא"ל אפרים פורן. אלי מזרחי, מנהל לשכתו של רבין, הועבר לתפקיד אחר במשרד ראש הממשלה.

גם בממשלה עצמה לא זכו אנשי תנועת החרות לייצוג הולם. לאחר עשרות שנים באופוזיציה, נדהמו אנשי התנועה לגלות כי שלושה מחמשת תפקידי השרים של הליכוד בממשלה נמסרו למצטרפים חדשים – עזר ווייצמן, אריאל שרון ומשה דיין.

מדיניות דומה נקט בגין גם כשביקש לצרף את סיעת ד"ש לקואליציה שניסה להקים. נאור מציין בספרו כי בגין שקל להציע ליועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק את תפקיד שר המשפטים. "בגין היה מוקסם מברק, מכושר הניתוח והאבחנה שלו, ומן הפתרונות שהציע לבעיות שונות, על יסוד דבקות בעקרונות שלטון החוק". בהמשך קבע בגין כהוראת שעה את הנוהג שהפך מאז לעניין של קבע, לפיו היועץ המשפטי לממשלה משתתף בישיבות הממשלה. מהלך זה סלל את הדרך למהפכת המשפטיזציה ולאימפריאליזם הייעוצי. בהמשך, בשנת 1978, בחר בגין למנות את יצחק זמיר לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. זמיר, כפי שנראה בהמשך, הוא אחד האחראים המרכזיים לגזל סמכויות הממשלה והכנסת, והעברתן לידי יועצים ושופטים בלתי נבחרים, בין היתר באמצעות מניפולציות וסילופים שלא זכו למענה מובהק מצד ממשלות הליכוד הראשונות.

התנהלותו של בגין עוררה עליו את זעמם של אנשי ליכוד שהלכו עמו שנים ארוכות במדבר האופוזיציוני, וציפו שעם הניצחון בבחירות, יזכו לנתח מרכזי בהנהגת ובהובלת מדינת ישראל – ואז התאכזבו לגלות שדבר לא השתנה. קבוצה של פעילים ותיקים, בהם גם איתן לבני, אביה של ציפי לבני, ערכה כנס במחאה על מדיניות המינויים של בגין, והאשימה אותו בפחדנות ובחנופה לממסד המפא"יניקי הוותיק. "לא הגעתי לשלטון כדי לחלק ג'ובים לחברי אצ"ל", השיב בגין בכעס והמשיך והטיף לשומעיו במונחים כמו "הדר", "הגינות" ושירות ציבורי בנוסח ה"סיביל סרוויס" הבריטי – מושגים שגם בהם, בדומה לרבים אחרים, הייתה לו הבנה שטחית. במסדרונות הליכוד התהלכה באותם ימים בדיחה המרמזת על חוסר ההתמצאות של בגין בנעשה סביבו:

מעשה בקצין פולני שבאחת מחופשותיו מצא את עצמו בחדרה של פרוצה פריזאית. לאחר שעשו את שנהוג לעשות במקום שכזה, לבש הקצין את מדיו ועשה את דרכו לעבר הדלת.
"ומה עם הכסף?", קראה לעברו הפרוצה המופתעת.
"קצין פולני לא לוקח כסף", השיב הקצין ברוב הדר, ויצא.

הנמשל היה ברור למדי: בגין מדבר גבוהה-גבוהה על הדר ועל הגינות, אך הוא מנותק לחלוטין מהמציאות בפועל במסדרונות הממשל ובמוקדי הכוח, ומההשלכות האסטרטגיות ארוכות הטווח של בחירותיו.

חבר הכנסת איתן לבני, ראש אגף הארגון של הליכוד וקצין המבצעים לשעבר של האצ"ל, לא התייאש והקים ועדת איוש. הוא ריכז רשימה של תפקידים רגישים בשירות המדינה ורשימה מקבילה של חברי ואוהדי תנועת החרות שמתאימים לתפקידים. אך בגין סירב אפילו לדון בכך. "הוא דבק בהשקפתו שלפיה הממשלה היא הקובעת את המדיניות והמנגנון מבצע אותה, ולפיכך אין יסוד לטענה שבלי מינויים פוליטיים אי אפשר להוציא לפועל את המדיניות", כותב נאור בספרו.

יתרה מכך, עשרות השנים במחתרת ובאופוזיציה עשו את שלהן, והטביעו בבגין רגשי נחיתות עמוקים ביחס לתנועת העבודה ואנשי מפא"י. לדברי נאור, "בעצם העובדה שנאמני השלטון הקודם משרתים את הממשלה החדשה, יש משום לגיטימציה".

בניגוד לבגין, דוד בן-גוריון לא חש כל צורך לזכות בלגיטימציה מיריביו הפוליטיים. בראשית כהונתו כראש ממשלה, קבע כעיקרון מנחה כי יש להקים "ממשלה בלי חרות ומק"י", על מנת להדגיש כי אין לו צורך בלגיטימציה, סיוע או שותפות בשלטון מיריביו. שמעון פרס, מנערי בן-גוריון, זיהה את המתרחש במהירות וחש משועשע לנוכח התנהלותו החלמאית של בגין. "הקמת ממשלה בלי חרות ומ"קי", אמר פרס לבגין כשחיוך דק על פניו. אך רגשי הנחיתות של בגין השפיעו עליו יותר מלגלוגו של יריב פוליטי. לדברי נאור, "הוא היה מרוצה כשהתברר לו שבמזכירות הממשלה יש כמה עובדים מימיהם של בן-גוריון ולוי אשכול".

המסר נקלט היטב בקרב הפקידים, היועצים והמשפטנים המפא"יניקים. לא נדרש להם זמן רב כדי להתעשת ולהבין, שבגין והליכוד אמנם ניצחו בבחירות, אך מעולם לא התכוונו לשלוט באמת. בשביל זה יש שמאל.

ובגין? מה איתו? מה בדיוק עבר לו בראש? מדוע החליט בגין לוותר על מושכל יסוד שכל פוליטיקאי היה מבין? נדמה כי בגין, בגינוני האצולה הפולניים שלו, ציפה שפקידי השמאל יצייתו אף הם לקוד השלאכטה הפולנית, יכבדו את הכרעת הבוחר ויישרו קו עם מדיניות הממשלה החדשה. שלושים וחמש שנים עברו מאז הגיע בגין לארץ ישראל כחלק מהצבא הפולני, שלושים וחמש שנים בהן לא הצליח בגין להבין שישראל אינה פולין ושהמפא"יניקים הממולחים אינם אריסטוקרטים אנינים. בפזיזותו, ביוהרתו, בחוסר הבנתו, באצילותו הפולנית, גזר מנחם בגין את דינו של המהפך, והשיב את השלטון בחזרה לידי אנשי הפנקס הפתוח והיד הרושמת ממפא"י.

• • •

בשלושים שנותיה הראשונות הייתה מדינת ישראל מדינה של מפלגה אחת. אנשי סיעתו של בן־גוריון, ששלטו במוסדות המדינה שבדרך, ואנשי מפא"י, ששלטו במדינה מאז הקמתה, נהגו במדינה כבשלהם. מפא"י שלטה בברזי הכסף, קבעה מי יקודם בעבודה, מי יזכה בפרסים ספרותיים, מי ייתמך על ידי המדינה, מי יוכל לייבא סחורה, איזו סחורה ובאיזו כמות, מי יורשה לפתוח מפעל ומי יזכה לטיפול בריאותי משובח. בימיה הראשונים של המדינה, כשהמוני העולים הצטופפו במעברות וחלמו על שיכון, התגוררו מנהיגי מפא"י בווילות והפליגו לחופשות החלמה בשווייץ.

אנשי מפא"י לא טרחו להסתיר את תחושתם כי השלטון הוא נחלתם. מי שסבור שהשמאל של היום מאופיין בגישה יהירה ומתנשאת מאין כמוה פשוט אינו זוכר את התאוותנות, היהירות וההתנשאות של דור האבות המפא"יניקי. 45 שנים שלטו אנשי מפא"י במוסדות המדינה שבדרך ובמוסדות מדינת ישראל – והתחושה כי נבחרו לשלוט לעד חלחלה לכל רמ"ח אבריהם.

הזעם הציבורי נגד שלטון מפא"י הלך וצמח לאורך שנים. מלחמת יום כיפור באוקטובר 1973 זעזעה את ישראל כולה, אך המערך, שזכה בבחירות בסוף אותה שנה, התעלם מהתכווצות הפער בינו לבין הליכוד (מ-30 מנדטים בשנת 1969, ל-12 בלבד בשנת 1973), וניסה להמשיך בדרכו בשאננות, כאילו לא אירע דבר. נזק חמור גרמו גם פרשות שונות, בהן פרשת אשר ידלין – מנכ"ל קופת החולים הכללית, שהיה מועמד לכהונת נגיד בנק ישראל, עד שנחשף כמי שקיבל שוחד לאורך שנים, פרשת אברהם עופר – מנכ"ל חברת שיכון עובדים שעבר לכהן כשר השיכון, הואשם בשוחד והתאבד, ופרשת חשבון הדולרים של לאה רבין, אשת ראש־הממשלה רבין, שהחזיקה בחשבון דולרי בחו"ל (מה שהיה אסור אז לפי חוק).

הפרשות האלו לא היו חידוש גדול, שכן שחיתותה של מפא"י הייתה מן המפורסמות. כבר בשנות החמישים התהלכה רכילות עסיסית (ונכונה) על אחד מבכירי המפלגה, דוד הכהן, ששב מבורמה ובחיקו הסכם כלכלי נעים ונוח לבורמזים, ו-50,000 דולר – סכום עתק באותה תקופה – ששולמו כשוחד חתימה מאת הבורמזים, להעברה לחשבון הבנק של מפא"י. הפעם, עם זאת, גאה המיאוס והפך למסה קריטית: המערך איבד את השלטון. הליכוד עלה.

יצחק בן-אהרן ייזכר בתולדות ישראל כשבהתנשאות מפא"יניקית אופיינית קבע כי אינו מקבל את הכרעת העם. לא העם יקבע כאן מי ישלוט, חשב בן-אהרן וחשבו עמיתיו להנהגת המערך. אלא שאת העם, מה לעשות, אי אפשר להחליף. למעשה, מאז המהפך בשנת 1977, האליטות הישנות 'תקועות' עם עם סרבן, שאינו מוכן לקנות את הסחורה הקלוקלת שהן משווקות.

קצין פולני עם כבוד

מצבו התודעתי של הליכוד ושל בגין בראשו היה ההיפוך הגמור של המצב התודעתי של אנשי המערך-מפא"י. פלג חרות בליכוד, בהנהגת בגין, סבל במשך שנים ממדיניות ברוטלית אך אפקטיבית של בן־גוריון לשלילת הלגיטימיות של חירות ושל מנחם בגין – כשותפים לשלטון או כמפלגת שלטון לגיטימית. בן־גוריון נהג לכנות את בגין "האיש היושב ליד חבר הכנסת באדר", משל היה חיה מסוכנת או לורד וולדמורט, זה שאסור לנקוב בשמו. בגין הוצג כפאשיסט וכמי שעלייתו לשלטון תציב את ישראל בסכנה.

לוי אשכול אמנם הזמין את גח"ל (גוש חרות ליברלים) לממשלת האיחוד הלאומי קצרת הימים במלחמת ששת הימים ואחריה – מה שחיזק מאוד את הלגיטימיות של בגין ושל גח"ל, אך הדבר לא ביטל את החששות העצומים בשמאל מפני בגין, ובוודאי שלא ביטל את המודעות העמוקה של בגין לאותם חששות.

החשש מפני אי הכרה בלגיטימיות של שלטונו הוביל את בגין לעשות כל מאמץ כדי לשכך את החששות מפני 'המפלצת' האיומה של הליכוד. כדי ליהנות מלגיטימציה מלאה. שתי הפעולות הראשונות שעשה כראש ממשלה היו שמירת תיקים עבור נציגי מפלגת ד"ש (התנועה הדמוקרטית לשינוי), שקיוו (ונכזבו) להפוך ללשון המאזניים בממשלה, והזמנת משה דיין למלא את תפקיד שר החוץ בממשלתו, תוך הפקדת סמכויות נרחבות בידיו.

כטקטיקה פוליטית, הזמנתו של דיין אל שולחן הממשלה הייתה צעד מבריק. דיין, ששימש כשר הביטחון בניצחון ההיסטורי של מלחמת ששת הימים, היה הישראלי המוכר ביותר בעולם, ודמות מרכזית במפלגת העבודה. בחירתו לתפקיד בכיר בממשלת בגין הבטיחה לממשלה החדשה לגיטימיות-אינסטנט. דיין ההפכפך גם היה עמית מתבקש לצעדים שבגין תכנן לבצע לקראת פריצת דרך מדינית בקשר עם מצרים.

אך מבחינה אסטרטגית ובראייה ארוכת טווח, התיישבותו של דיין בכיסא שר החוץ הייתה שגיאה שתהפוך בכייה לדורות. בגין, שהיה מראשי מבקריה של ממשלת המערך של מלחמת יום הכיפורים ושל התנהלותה, והבטיח שינוי מוחלט של אופן ההתנהלות שלה, מינה לתפקיד הבכיר ביותר בממשלתו (לצד שר הביטחון) את הדמות שייצגה יותר מכל את היהירות, הראוותנות והשחיתות האישית של מפא"י. אם היה סיכוי למהפך אמיתי בהתנהלות הציבורית תחת השלטון החדש, הוא מת עם מינויו של דיין.

וכדי להבטיח את שירותיו של דיין, בגין בגד, בלי כל היסוס, באנשים ובערכים שבזכותם נבחר. בספרו 'לא עוז ולא הדר' מתאר שמואל כץ, מראשי תנועת החירות, את חולשתו של בגין מול דיין בשבועות שלאחר המהפך. במהלך מסע הבחירות, ובכל השנים שקדמו לו, תקף בגין שוב ושוב את מדיניות החוץ הכנועה של ממשלת המערך. בגין הודיע כי ישנה לחלוטין את הקו הרופס של קודמיו, והתחייב להקים משרד הסברה שינקוט בקו בלתי מתפשר, שישנה את מעמדה של ישראל בעולם.

מיד לאחר הבחירות הציע בגין לשמואל כץ את תפקיד השר לענייניי הסברת חוץ. כץ יצא למסע הסברה בארצות-הברית בשליחות בגין עוד טרם הקמת הממשלה, אך במהלך מסעו קיבל טלפונים מישראל מהם למד שבגין נכנע לדיין ומתכוון לחזור בו מהבטחתו למינוי כץ לשר ההסברה. כץ התקשר לבגין, שבישר לו כי מינויו לשר לא יתאפשר, אך בכוונתו למנותו למנהל ההסברה במשרד ראש הממשלה. כץ חש נבגד אך שמר את הביקורת לעצמו. כעבור כמה ימים קיבל שוב שיחה מישראל מאחד מאנשי הליכוד ובה התבשר בלשון זו: "דופקים אותך". כלומר, כפי שכותב כץ בספרו, "מתברר כי עקב התנגדותו של דיין, ויתר בגין גם על כוונתו להעביר את הטיפול בהסברה ממשרד החוץ למשרדו". כך, באחת, בגין הפנה עורף גם להתחייבותו במהלך מערכת הבחירות וגם לשותפו הנאמן לאורך שנים בהנהגת תנועת חרות.

האמת היא שאיתן לבני, שמואל כץ ועמיתיהם לצמרת הליכוד ותנועת חרות שביקרו את בגין על מיעוט המינויים לא היו צריכים להיות מופתעים. הכתובת הייתה על הקיר. מנחם בגין הכריז מראש, עוד הרבה לפני בחירתו לראשות הממשלה, כי אין בכוונתו למשול ולבצע מהלך אמיתי לחילופי שלטון. במאמר שהתפרסם כבר בשנת 1950 בביטאון תנועת חרות, האשימה התנועה את ממשלת מפא"י בפוליטיזציה של השירות הציבורי. לכשתגיע לשלטון, התחייב המאמר, לא תנהג בדומה למפא"י, ותשאיר את כל הפקידים בתפקידיהם. זאת מפני שבדמוקרטיה, "ממשלה הולכת וממשלה באה, והפקיד לעולם נשאר". לא רק שבגין הנאיבי התכוון מראש להשאיר לשמאל את המפתחות של המדינה, הוא האמין באמת ובתמים שבכך הוא מגשים עיקרון יסוד דמוקרטי. נראה שבגין לא שמע על העובדה שבארצות-הברית – הדמוקרטיה הגדולה בעולם – כל ממשל חדש מאייש מחדש חלק ניכר מ-4,000 בעלי התפקידים הבכירים בשירות הציבורי.

מבחן הזמן הוכיח שאיתן לבני ומבקריו הראשונים של בגין ראו את הנולד. ההזדמנות הגדולה ביותר שניתנה לימין להטות את כיוון ההפלגה של הספינה הציונית בוזבזה בידי מנחם בגין. חתירתו ללגיטימיות באמצעות מינויים ואי-מינויים הכשרים בעיני השמאל הובילה לכך שכל החלטה שלא הייתה כשרה בעיני השמאל הוצגה כבלתי לגיטימית. כך נקבע התקדים שהפך כל שינוי מינורי שממשלות ימין מנסות לבצע לצעד בלתי לגיטימי ש"מערער סדרי יסוד דמוקרטיים" וכרוך בתג מחיר פוליטי כבד.

הליכוד לא עלה לשלטון

שבועות ספורים אחרי עליית הליכוד לשלטון, התברר לשמאל שהליכוד לא עלה לשלטון. אם נבחרי העם אינם מתכוונים להחליף את שלטון מפא"י, הם לא יזכו לשלוט באמת. בעוד שמפלגת העבודה שוקעת ומתרסקת, התנהלותו של בגין הבהירה לאנשי השמאל שאת העם אי אפשר להחליף, אך בהחלט אפשר להפוך אותו לגורם בלתי רלוונטי. איך בדיוק? פשוט מאוד: ישחקו הנערים לפנינו, ילכו להצביע אחת לכמה שנים, ואחר כך אנחנו כבר נדאג לכך שתוצאות הצבעתם תהפוכנה חסרות חשיבות. בגין היה יכול לנצח את פרס, שמיר היה יכול לנצח את פרס, נתניהו היה יכול לנצח את פרס, שרון את ברק ואת מצנע וכן הלאה וכן הלאה – אחרי הכול, מפלגות הימין נמצאות בשלטון לאורך מרבית הזמן בארבעים השנים האחרונות – אך בפועל, אין הן שולטות במדינה.

בעוד שבגין סירב לשלוט החלו אליטות השמאל להעביר סמכויות שלטוניות אדירות מידי הרשויות הנבחרות לידי גופים ממונים ובלתי נבחרים. פקידי השמאל בעמדות המפתח – שבגין הותיר במקומם בהנחה שיסייעו לו לממש את מדיניותו – פעלו לשימור העוצמה שבידיהם, והחלו לפתח מנגנוני שליטה סמויה שיאפשרו לשמאל להמשיך למשול במדינה בלי קשר להכרעות המתקבלות בקלפיות אחת למספר שנים.

עיקרון המפתח הוא שיש הבדל גדול בין להיות בשלטון לבין שליטה – זהו ההבדל שבין השור החורש בתלם, לבין האיכר האוחז ברתמת השור. מנקודת המבט של השמאל, אין שום בעיה עקרונית בכך שליכודניק ישמש כשר התחבורה, החינוך או התרבות, כל עוד הוא חורש כשור בתלם של סדר היום שמתווה השמאל. הילדים והחברים של חברי מרכז הליכוד יכולים לקבל ג'וב בחברת החשמל, אך אין להם שום סיכוי להתקבל להתמחות אצל אהרן ברק ודורית בייניש, אצל אלה הקובעים באיזה תלם יצעד השור. אנשים בעלי דעות השייכות לימין יכולים לסיים תואר שני ושלישי בהצטיינות, אך בכל מקום באקדמיה שבו המילים הן העיקר, לא המספרים, אין להם סיכוי לזכות במלגת המחקר היוקרתית או בתקן היקר מפז באוניברסיטה, אלא אם כן למדו להסתיר היטב את דעותיהם.

חברי המרכז או פעילי הליכוד היו יכולים לעשות לביתם ולסדר לעצמם משרה במועצת הלול או במפעל הפיס, אך לא היו יכולים להפוך לשומרי הסף של התרבות הישראלית ולהימנות עם אלה שמשחקים בכיסאות מוזיקליים בינם לבין עצמם בתפקידי חברי ועדות הפרס, הממליצים והזוכים; הם לא ישלטו במוסדות התרבות ובוועדות הקבלה, באוניברסיטאות, בחלוקת התקנים ובשאר מוסדות אקדמיה ותרבות המחלקים תקנים ותקציבים לחברים, לבני משפחה, למלחכי פנכה ולכל מי שמחזיק בדעות ה"נכונות".

כבר שנים שהאליטה בישראל מסובבת על האצבע הקטנה את האנשים שבטוחים שהם בשלטון, אך אינם שולטים בדבר ממשי. האליטה הזאת בטוחה שכוחה יעמוד לה לנצח, שאחרי שלושים שנים בשלטון ועוד ארבעים שנים בשליטה גם בלי להיות בשלטון, איש לא יצליח לעקור אותה מבסיס כוחה.

***

השינוי אפשרי. על אף המורשת המפוקפקת, הימין יכול לקום ולשלוט. במהלך השנים שחלפו מאז המהפך של שנת 1977, איבד השמאל את בסיס כוחו בציבור. מפלגות השמאל גרפו בשנת 1969 כ-58 אחוזים מכלל קולות הבוחרים – רוב מסיבי, איתן ומוצק. אחרי אובדן השלטון בשנת 1977, החל כוחו של השמאל דועך בהדרגה, בתהליך כמעט רציף. השמאל של מפלגת העבודה ומר"צ הצליח להתנכר ולנכר את יושבי עיירות הפיתוח, את החרדים, את הדתיים; הוא רחוק מלבם של העולים מחבר המדינות, שנוא על תושבי יהודה ושומרון, ולא הצליח להתחבב על המעמד הבינוני העירוני שהתפתח בשנים שאחרי המהפך.

בהיעדר בסיס אלקטורלי שיעניק לשמאל תקווה ריאלית להקים קואליציה ובהיעדר תוכנית ממשית לשנות את המצב הזה באופן מהותי, שבר השמאל עוד ועוד שמאלה. לא תקווה אלא ייאוש ולא ביטחון כי אם תחושה של אובדן שליטה הם שהניעו את השמאל לפנות למחוזות החרם, ה-BDS, ה"עולים לברלין" והניכור המוחלט לחברה הישראלית.

קיימים סימנים שהחברה הישראלית מתחילה להתעורר. הימים בהם מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה ותקציבי התרבות של האוכלוסייה כולה חולקו בקרב עשרה אחוזים ממנה הולכים וקרבים לקצם. ההליך עשוי להימשך שנים או עשורים – הקצב תלוי בנו, אך נראה כי הרכבת כבר יצאה מהתחנה. ישראל האחרת מתחילה לתבוע את ריבונותה מידי האצולה הישנה. העליהום שמנהל השמאל הקיצוני נגד צה"ל, הציונות, זהותה היהודית של המדינה, ארץ ישראל, ערכי המשפחה וסמלי הלאום הוא קרב מאסף של אליטה שקרסה, אליטה שהכוח העצום שהיא עדיין מחזיקה בו נובע מקוצר ראייתו וחוסר הבנתו של בגין ורבים מממשיכיו בימין הישראלי בשלושים השנים האחרונות.

• • •

האמת והצדק ההיסטורי מחייבים לציין שלזכותו של בגין רשומים גם הישגים אדירים והחלטות חשובות, שמעניקים לו מקום של כבוד בהיסטוריה היהודית. ההוראה שנתן לאנשי האצ"ל שלא להשיב באש לעבר אנשי ההגנה שהפגיזו את 'אלטלנה' ונחישותו למנוע מלחמת אחים בכל מחיר ראויות להערכה. ראוי להעריך גם את הפעולות הנועזות והמבריקות שהנהיג עם האצ"ל במאבק נגד הבריטים בשנות הארבעים.

בגין ניחן גם ברצון (ובכריזמה) לחבק את בני עדות המזרח אחרי עשרות שנים של ניכור ודיכוי מצד מפא"י. בבחירות 1981, צעק מוטה גור מעל בימת הנואמים בגן סאקר אל הקהל: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים, וכמו שלהם לא עזרו הצעקות ודפקנו אותם, גם לכם לא יעזרו הצעקות – ונדפוק אתכם". בגין היה האיש שהעניק לציבור שקולו לא נשמע את הקול הנכון ואת התשובה הנכונה.

בגין היה גם האיש שהכריע באומץ בעד תקיפת הכור העיראקי בשנת 1981, פעולה נועזת וחיונית לביטחון ישראל, שבוצעה נגד רצונה של ארצות־הברית. ובכל זאת, כל הזכויות האלו העומדות לצדו של בגין, אינן יכולות לטשטש את המשגה האסטרטגי החמור שביצע, כאשר נמנע מביצוע חילופי שלטון אמיתיים לאחר הניצחון בבחירות 1977.

כל מי שרוצה להבין מדוע ארבעים שנה אחרי המהפך עדיין נראה בית המשפט העליון כמו סניף של מרצ צריך לשוב לבחון אותה החלטה נמהרת של בגין להשאיר את פקידי השמאל בתפקידיהם. מי שרוצה להבין מדוע רשת ב' וגלי צה"ל מאוישים בבעלי כל קשת הדעות שבין העבודה לחד"ש צריך לשוב להחלטתו של בגין להעניק לפקידי השמאל את המפתחות לשירות הציבורי. מי ששואף שישראל תהיה יום אחד מדינה דמוקרטית אמיתית חייב להבין שמנחם בגין, על אף כל הפעולות החיוביות שלו, חולל את האסון הגדול ביותר שפקד את המחנה הלאומי ואת הליכוד. לא לחינם השמאל אוהב כל כך לאהוב אותו.