השמרנות הציונית של ממשלת אשכול

דרוש מחקר מעמיק כדי לקבוע זאת, אבל הרושם שלי אחרי קריאת פרוטוקולים ששוחררו עכשיו לפרסום, בייחוד אחרי מלחמת ששת הימים, שממשלת אשכול היתה הטובה ביותר בתולדות ממשלות ישראל. הסיבה היא ההרכב האיכותי של השרים אבל גם אישיותו של אשכול, שלא היה סמכותני בניהול הישיבות; ובנוסף לכל אלה תחושה של שותפות גורל, שותפות באחריות כבדה, והסכמה ללא עוררין על המטרה של דאגה לביטחון ישראל ועתידה.

כך אתה קורא את זלמן ארן, שר החינוך, אומר משהו כמו "עד היום אני אוהב את ארץ ישראל יותר מאשר את מדינת ישראל". וכאשר הוא מזהיר שניחנק עם "הגדה המערבית", הוא עושה זאת בידיעה שאין כרגע מענה לסטטוס האזרחי של התושבים הערבים. העובדה שישראל הצליחה להחזיק מעמד באחיזתה בשטחי יהודה ושומרון ורמת הגולן – ומסרה את שטחי סיני בתמורה לחוזה שלום מלא – היא תולדה של חכמתה הראשונית של ממשלת אשכול. ההחלטות הראשוניות בתקופה שלאחר המלחמה הן שיצרו את הלגיטימציה הבינלאומית והכוח הפנימי להחזיק מעמד.

ותתפלאו: בישיבות שקדמו לפרוץ המלחמה, כמו גם בישיבות שלאחר סיומה, לא נכח מסביב לשולחן הממשלה שום יועץ משפטי. אפילו לא ראשי המוסד והשב"כ. ראש המוסד מאיר עמית נכח פעם אחת, כשחזר משליחותו בוושינגטון ב-4 ביוני, יום לפני פתיחת המלחמה. קבוצה של כ-20 שרים, בנוכחותם המזדמנת של מנכ"ל משרד רה"מ ד"ר יעקב הרצוג ולפעמים מנכ"ל משרד החוץ לבבי, שוקלת את כל הנתונים המדיניים והצבאיים ומקבלת החלטות.

תארו לכם היום איזה יועץ משפטי, בסיוע ראש מחלקת משפט בינלאומי ובחיזוק פצ"ר, מתחילים לשכנע את השרים שבעניין חסימת מצרי טיראן שר החוץ האמריקני דין ראסק צודק; וזהו לא אקט מלחמתי שמצדיק פתיחה במלחמה. או פסיקות משפטיות על המצב שמאפשר לממשלת ישראל לצאת למלחמה, או מידת החוקיות של החלת החוק הישראלי על כל שטחי ירושלים והשטחים שגורמים שונים החליטו לספח לשטחה. השרים מצאו מיד את הפתרונות החוקיים לביצוע מהלכי איחוד ירושלים, כששר המשפטים יעקב שמשון שפירא הוא הדומיננטי.

"לא יהיו אזרחי ישראל"

החלטת הממשלה להציע שלום על בסיס הגבול הבינלאומי, שהתקבלה ב-19 ביוני, כשבוע ומשהו אחרי המלחמה, ידועה כבר שנים רבות. מה שפחות ידוע זו המודעות של השרים לכך שזוהי הצעה לצורכי המאבק המדיני, לצורכי הופעה בעולם, וכי ארצות ערב שנלחמו בנו לא תהיינה מוכנות לחתום על חוזי שלום. באוקטובר 68' התקבלה למעשה החלטה שישראל תדרוש ממצרים גם את שארם א-שייח והמסדרון היבשתי אל הקצה הדרומי של חצי האי סיני.

לגבי ירדן, "הגבול הבינלאומי" פירושו נהר הירדן. כך קובע שר הביטחון דיין בדיון של ה-18 ביוני כי "כלפי פנים יש לומר במלוא הבהירות  שהסדר זה צריך להיות מושתת על ממשל עצמאי של תושבי הגדה המערבית, כאשר הביטחון ומדיניות החוץ נמצאים באחריותה של ישראל. תושבי הגדה המערבית לא יהיו אזרחי ישראל. בשבילי החלטה הפנימית הזאת היא בעלת חשיבות לא פחות מאשר שגבול ישראל עם ירדן הוא נהר הירדן. איננו צריכים להודיע זאת, אבל כשאנחנו קובעים את המדיניות שלנו עלינו לדעת שמיליון ו-250 אלף ערבים אלה לא יהיו אזרחי מדינת ישראל. אנחנו צריכים לנהל מדיניות של שלטון צבאי במגמה לפתרון קונסטרוקטיבי או להסדר קונסטרוקטיבי… התנאי הוא שלא ייהפכו במרוצת השנים להיות אזרחי מדינת ישראל".

כשבוע לאחר המלחמה, לא הייתה תכנית ברורה אבל נוצרה גישה לאתגרים. מי שמוביל את ההתנהלות ואת התפיסה הכללית הוא משה דיין. "מה שאני מציע לסיכום הוא, שאנחנו נפתור את הבעיות שתתעוררנה. אני מציע להקפיד על הפרדה מוחלטת של שני החלקים ולהגביל מאוד-מאוד את מספר הישראלים שיוצאים לשם (השטחים), כי לא טוב ששם יהיה איזה שטח פתוח לישראלים, שכל שבת יתמלא ישראלים והם (הפלשתינים) לא יוכלו לצאת משם", אמר דיין. "היות ואני חושב שמבחינה מדינית מסובכת מאוד בעיית עתידה המדיני של הגדה המערבית, עד שיתמזגו איתנו, ובינתיים יהיו שם מיליון ורבע מיליון וחצי ערבים, כדי לעצב את הדברים מלכתחילה, יש להקפיד על כך שהגדה המערבית תהיה לחוד וישראל לחוד, היינו ירדן לחוד והקו הישראלי הקודם לחוד, וזה יהיה אזור בפני עצמו. בשאלות המתעוררות לקיומו של האזור הזה יש לטפל בדרך כלל עם ראשי העיריות, על ידי הצבא יחד עם השלטונות האזרחיים… אבל אין להתחיל עכשיו לבנות מיבנה לתפארת מראש. יש לתת לדברים להתייצב זמן מה".

דיין הוא שהחליט על גישה חופשית של כל הפלסטינים מכל רחבי יו"ש בימי שישי למסגדים בירושלים. העיקרון שלו היה לאפשר גישה חופשית לכל הדתות, כדי להדגיש את הניגוד מול המצב הקודם שבו לא אפשרו ליהודים גישה למקומות הקדושים. היו שרים שחשבו שזה טירוף; שזה מזמין מהומות בירושלים. אבל הגישה של דיין עבדה.

בהשוואה לאיומי ההשמדה מלפני המלחמה, התנהגותה של ישראל תוך כדי המלחמה ולאחריה היא כמובן הומנית מעל ומעבר – בייחוד אם לוקחים בחשבון אלו תכניות היו לצבאות המצרים והירדנים. אחד הגורמים שדחפו גם את היונים הצחורות ביותר לתמוך ביציאה למלחמה היו הידיעות על תכניות של גדודי קומנדו מצרים שהועברו לירדן לחדור דרך בית צפאפה ללב ירושלים כדי לבצע שחיטה. מול אילת, בשטח סיני, התמקם ריכוז כוח של 200 טנקים (כוח שאזלי), וליד עקבה כ-50 טנקים ירדנים. הייתה תכנית של שני הכוחות לכבוש את אילת. התמונה שנוצרה הייתה שאם ישראל תיקלע למערכה שבה היא צריכה להתגונן בתוך הבטן הרכה, בירושלים, בנגב ובעמק חפר, היא עלולה להגיע לקריסה ביטחונית. רק מהלומה ראשונה יכלה למנוע את הקריסה הזאת.

היו לערבים ועוזריהם 50 שנה כדי לבנות נרטיב של כיבוש אכזרי ומדכא מהיום הראשון. אך הנה הסקירה של דיין באוזני השרים על האפקט שהיה למלחמה על הפלסטינים: "ביחס למצב הנוכחי, מספר הנפגעים האזרחים במלחמה היה אצלם מעט מאוד: בג'נין היו שלושה הרוגים, בחברון אף אחד, אף פצוע, בירושלים בודדים. ביחס לשכם – אינני יודע מה המספר. השמועה שעשרות ומאות אזרחים נהרגים, יורים אל החלונות והם נהרגים, אין לה כל יסוד".

לא להעמיד את השלום כתנאי

ישראל לא הייתה בטוחה בעמדתה של ארצות הברית – לא לפני המלחמה ולא לאחריה. הדבר היחיד שעליו בנו זו תמיכה אדירה בדעת הקהל, בקרב יהדות אמריקה, ובקרב כמה מיועציו הקרובים של הנשיא ג'ונסון. ג'ונסון עצמו חרד רק לעורף האלקטורלי שלו. ידידו, השגריר באו"ם ארתור גולדברג, אמר לגדעון רפאל, מבכירי משרד החוץ, יום לפני פרוץ המלחמה: "זו שעת הכרעה לקיום ישראל. הבעיה אינה נפט דרך אילת או לא. אם לא נתגבר על האתגר של נאצר, יתמוטט מעמדה הבינלאומי והבטחוני של ישראל והערבים יתקיפוה בשעה שכוחם איתם".

באותו יום הגיע שדר מג'ונסון לאשכול, ששר החוץ אבא אבן הקריא תוך כדי הישיבה הגורלית שבה הוחלט לצאת למלחמה. באחד הסעיפים כותב ג'ונסון: "אני חייב להדגיש את ההכרח שישראל לא תיקח על עצמה את האחריות לפתיחה בפעולות איבה. ישראל לא תהיה לבדה אלא אם כן תחליט ללכת לבדה. איננו יכולים לדמיין שהיא תקבל החלטה כזאת". זו העמדה שביטאו מקורבי ג'ונסון לענייני חוץ וביטחון, מזכיר המדינה ראסק ושני האחים יוג'ין וולט רוסטוב, וכך גם התבטא ידידו היהודי של ג'ונסון, אד וינברג, באוזני השגריר אייב הרמן (אביה של נעמי חזן). אל תירו את הירייה הראשונה, ממש כפי שהזהיר דה גול.

כך שאחרי המלחמה לא היה ביטחון בישראל באיזה צד של החדר הסגלגל יפול ג'ונסון. ישראל כבר הייתה נתונה באמברגו מצד צרפת, שהוכרז כיומיים לפני המלחמה. לא אחרי המלחמה, כפי שזוכרים רבים, אלא ההחלטה לנתק את זרם אספקת הנשק לישראל על ידי הנשיא דה גול התקבלה ב-2 ביוני. לישראל היו אז קליברים אדירים בשירות החוץ, ואחד מהם, ולטר איתן, היה השגריר בפריז. הוא נפגש עם מישהו במשרדי הנשיא. ואז פתאום אותו פקיד אומר לו: אתה רוצה לדבר עם דה גול? הוא פה בחדר, מאחורי הדלת. ואיתן התקבל מיד אצל דה גול, ששוחח איתו כ-35 דקות. הם דיברו בין השאר על האמברגו, ואיתן אמר לו שהחלטה כזאת על ניתוק האספקה יכולה דווקא לדחוף לייאוש ולזרז החלטה לפעול. ולטר איתן בדיווחו מציין כי דה גול הגיב על כך בשתיקה. צרפת, יותר ממדינות ערב, היא זאת שלחצה על מדינות אפריקה להצביע נגד ישראל בדיונים באו"ם לפני המלחמה ולאחריה.

מי שזיהה אחרי המלחמה את הנאיביות בישראל, כאילו עכשיו יש אפשרות להשתמש בשטחים כקלף להשגת שלום, היה השר אליהו ששון. בנוסף לשרים הדומיננטיים, דיין, אבן, ספיר, י"ש שפירא, יגאל אלון וראש הממשלה אשכול, הייתה לששון תרומה ייחודית כאדם שמכיר היטב את מדינות ערב והאליטות שלהן. הוא גדל בסוריה ולבנון והכיר את האליטה האינטלקטואלית שם. הוא הכיר את הדמויות שהרכיבו את הצמרת הסורית בעיקר. לפי הערכתו, צריך ליזום משאים ומתנים על פתרונות שיספקו אותנו מבחינת האינטרסים הספציפיים שלנו בתחום הביטחון, ולא להציב את "השלום" כמטרה. "אם אנחנו יכולים להבטיח את עצמנו מבחינה זו (הביטחון לישובים, מקורות המים) לא ארדוף אחרי השלום", אמר ששון בישיבה (18.6), "כי השלום לא יינתן לי, הסורים לא יחתמו על שלום, הערבים לא יופיעו היום כנכנעים; הם ירצו לחפש ניצחונות מדיניים, הם ירצו לארגן חזית חדשה".

כך גם לגבי מצרים: "ברגע שאנחנו קובעים שהכרחי כי היא תסכים לשלום, שישראל עומדת על חתימת חוזה שלום עם מצרים רק על יסוד כך וכך – מצרים לא תחתום איתנו על חוזה שלום. צריך להכיר את המצב…. ברגע שנעמיד את עניין השלום כתנאי, אנחנו נותנים קרדיט למצרים, כדי להתמקח איתנו ולקיים עלינו לחץ לוויתורים". הוא רצה להשיג את פירוז סיני וניתוק עזה ממצרים, ולא רצה להתנות זאת בהשגת חוזה שלום, תביעה שכאמור מעניקה למצרים מנוף לחץ – מה נדרש מישראל כדי לקבל שלום.

תחילתה של תעמולה

השר מרדכי בנטוב, שיחד עם חברו ממפ"ם יולק ברזילי, התנהג בצורה מבישה בישיבת המלחמה מה-4 ביוני, התגלה בחכמתו אחרי המלחמה. הוא ראה את מסע התעמולה העולמי שמנהלת ברית המועצות נגד ישראל, והציע שישראל תקים גוף ללוחמה פסיכולוגית ותשקיע בו הרבה. הוא העריך נכונה שלתחום התעמולה והלוחמה הפסיכולוגית יהיה משקל מכריע במאבק העתידי. "אני חושב שהם מנהלים עכשיו את 'משפט הרופאים' במשטר העולמי", אמר בנטוב. עלילת הרופאים בברית המועצות והמשפט שנועד להתקיים בעקבותיה יצרו גל של אנטישמיות אלימה בתחילת שנות ה-50. יצירת גל אנטי-ציוני ואנטי-ישראלי אחרי מלחמת ששת הימים היתה יעד אסטרטגי של הסובייטים. באמצעותו הם ביקשו להחזיר לחיים הציבוריים במזרח ובמערב את האנטישמיות, ולערער את היציבות הפנימית במדינות מערב אירופה, אנגליה וארצות הברית.

בעידן ה-BDS ועליית האנטישמיות החדשה, יש עניין בדיווח הצבעוני של שר האוצר פנחס ספיר, שפגש את יהודי ארה"ב ואמריקה הלטינית ערב המלחמה ולאחר שפרצה. "עד ליום שני, 5 ביוני, היו כל היהודים האלה עטופי יגון וחרדה", סיפר ספיר לשרים בישיבת הממשלה ב-18 ביוני. "ישבתי עם היהודים בבוסטון ביום חמישי בערב לאחר שבדרך משדה התעופה שמענו את שוקיירי ותיאור מיריחו. הפרשן הוסיף שישראל הולכת לימים המכריעים ביותר, הפעם אין זה לא כמו ב-1956 ולא כמו ב-1948. היהודים ישבו איתי עד 1.30 בלילה, כאילו אני יכול לתת להם פתרון… שאלו: מה יהיה איתנו?

"כשנודע על המלחמה הייתי בריו. הזמנתי לשם משלחת מיהודי ריו. נכנס יהודי חיוור, בוכה, הוא שמע מסוכנות ידיעות מצרית שפרצה מלחמה, המצרים הרסו את האוויריה הישראלית ועכשיו הם נמצאים בתוך ישראל. אנשים ישבו וכולם פרצו בבכי. פנו אלי. אמרתי: אינני יכול להגיד שום דבר, רק דבר אחד אני יכול לומר, סוכנות הידיעות המצרית אינה המקור הנאמן ביותר, נחכה. כעבור יומיים הזדקפו היהודים, הגביהו את קומתם".

הוא דיווח על מפגש בצרפת לפני המלחמה: "אחרון הדוברים היה אדמונד דה רוטשילד. הוא אמר: כדי לשמור על ישראל נצטרך למכור את התמונות שלנו, את הסוסים שלנו ואת תכשיטי נשותינו, ואולי גם את המניות שלנו". בגין העיר למידע המדאיג הזה: "ועוד יישאר משהו לברון רוטשילד".

המעניין הוא, שגם השרים היוניים היו שותפים לקונצנזוס שרצועת עזה תצורף לשטח ישראל, משום שלמצרים אין עליה כל זכות והיא חלק מארץ ישראל. שר האוצר ספיר אמר כי התנגד לכך ב-1956, אך הפעם הוא תומך. "בשנת 56' ביקרתי בעזה, ראיתי נחשים מתהלכים ברחוב שופעים ארס", אמר, ולא חשש שליגת החרון הקדוש של הפוליטיקלי קורקט תשיג אותו כעבור 50 שנה. פה היו השרים קצת נאיביים לחשוב שיוכלו להעביר כמה מאות אלפי פליטים מהרצועה ולשקם אותם בגדה המערבית או בצפון סיני. היו גם תכניות טרנספר עם נסיונות לשכנע את קנדה וברזיל שיאפשרו לפליטים פלסטינים הגירה חופשית אליהן.

התחזית של בנטוב על "משפט רופאים" בינלאומי נגד ישראל הלכו והתממשו. הכיוון קיבל חיזוק מדיווח סודי שמקורו שגריר רומניה בבודפשט, ביום האחרון למלחמה (10 ביוני): "כישלון חמור למדיניות הסובייטית באזור, ולדבר עלולות להיות במוקדם או במאוחר גם השלכות פנים סובייטיות וגם זה הסבר להקשחת עמדת ברית-המועצות".

התהפכות השמאל

50 שנה אחרי, אפשר לעשות חשבון עובר-ושב. ישראל עשתה יותר מכל גורם בודד אחר, חוץ מארצות הברית, למיטוט ברית המועצות מבפנים על ידי התבוסה שהנחילה לציר הסובייטי-ערבי. בתמורה היא קיבלה יחס תועלתני מצד ארצות הברית, שלא הוכיח את עצמו. ואילו השמאל בארצות המערב מרד נגד ישראל. אפשר לאייר זאת כך: במארס 67' ערכו בישראל בני הזוג המלכותי של האליטה האינטלקטואלית הצרפתית, ז'אן פול סרטר וסימון דה בובואר, ביקור במקומות הקדושים כמו גבעת חביבה וקיבוץ עין שמר ואולי גם מועדון צוותא בתל-אביב. הם הגיעו לישראל לאחר שעלו לרגל לאחד המנהיגים הבולטים של העולם השלישי, ג'מאל עבד אל-נאצר בקהיר. סרטר והשמאל הצרפתי תמכו בישראל, אבל כעבור שלושה חודשים ישראל דפקה את נאצר, שבגלריית הקדושים של העולם השלישי היה שווה במעמדו למאו וצ'ה גווארה. זה היה בלתי נסבל. מכאן החלו הזעקות על ישראל כמשרתת האימפריאליזם. אבל ניצחון ישראל העניק השראה לאביב של פראג ועורר גל ציוני חזק בקרב יהודי בריה"מ ובפולין. הפולנים הגיבו ביד קשה נגד עשרות אלפי היהודים שעוד חיו בה. חלק גדול מהם גורשו-עלו לישראל ב-1968.

האמריקנים סיפקו לישראל ביד אחת פאנטומים, ואחר כך אף 16 ו-15 ו-35 ושת"פ טכנולוגי שהוביל לעליונות, וביד שנייה השתמשו בתוצאות מלחמת ששת הימים כסחורה ביחסיהם עם ארצות ערב. אין גבול לסכומים שארצות הברית מסוגלת למשוך מחשבון האשראי שישראל פתחה בששת הימים. הסכום האחרון היה בדצמבר 2016 כאשר הגיע נשיא שלא ידע את גמאל, והעביר במועצת הביטחון החלטה שפוגעת במעמדה החוקי של מדינת ישראל בארץ ישראל וקובעת שכל ההתנחלויות מעבר לקו הירוק בלתי חוקיות. הנשיא אובמה לא חשב שאם במשך 50 שנה לא הושג שלום בגבולה המזרחי של ישראל, יש מי שאחראי לזה. הוא שייך לדור שהפנים את פסק הדין במשפט הרופאים האנטי-ישראלי, לאמור שהמלחמה הייתה תוקפנות ישראלית.

במבט של 50 שנה לאחור, אין לצפות לקונצנזוס בין חוקרים ואידיאולוגים בשאלת האשמה לפרוץ המלחמה. זאת בגלל הסתירה שאפילו אינטלקטואלים רציניים מתקשים לעמוד בה: אם ישראל לכאורה "ירתה את הירייה הראשונה", איך היא יכולה לטעון שהערבים הם הצד התוקפן? ויותר גרוע: אם ישראל עמדה בפני איום בהשמדה, איך היא חיסלה שלושה צבאות בשישה ימים?

הוגה בעל נטייה שמאלית ידועה, מייקל וולצר, פסק ללא עוררין בספרו 'מלחמות צודקות ולא צודקות' שמלחמת ששת הימים הייתה צודקת וכי היא החלה למעשה ב-23 במאי עם סגירת מצרי טיראן. בחברה הישראלית השתרר "פחד מוצדק", הוא כותב, ו"ישנם איומים ששום אומה לא יכולה לחיות איתם". זו הייתה מהלומת מניעה מוצדקת, והצדקת האיום הערבי על ישראל היתה מבוססת על ההנחה שלמדינה היהודית לא עומדת זכות ההגנה העצמית משום שעצם קיומה בלתי חוקי.

היום אפשר להוסיף שמלחמת ששת הימים, יחד עם המהפך הפוליטי של 1977, היא המאורע שהבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל. ברור שלא כולם אוהבים את זה.