הסיאוב, אי הסדרים והכוחניות כבר חוצים כל גבול. קונצנזוס חדש מימין ומשמאל נגד ההסתדרות ממחיש עד כמה המצב חמור. אבל כשהכוח מדבר, הפוליטיקאים שותקים
הסערה בימים האחרונים סביב הבחירות להסתדרות ואי הסדרים לכאורה שנתגלו בהם, חושפת בפעם המי יודע כמה את עומק הסיאוב שפשה במערכת. ההתנהלות המאפיוזית של הארגון הצליחה לגבש כלפיו קונצנזוס חדש של איבה. לכולם נמאס מההסתדרות.
זה כבר מזמן לא עניין של ימין או שמאל. סוציאליסטים וקפיטליסטים מאוחדים היום בדעה שהגוף המיושן, הטוטליטרי והמסורבל הזה צריך לחלוף מן העולם. אפשר להתווכח על התחליף – ויש הרבה מה להתווכח – אבל ישנה הסכמה מקיר לקיר: ההסתדרות של ניסנקורן צריכה ללכת.
זה לא אני אומר את זה, שימו לב מי מדבר: חבר הכנסת יוסי יונה, איש שמאל כלכלי מובהק, הצביע לאחרונה בעד החוק להגברת השקיפות בתוך ההסתדרות; פרופ' יוסי דהאן, ממייסדי אתר 'העוקץ' ויו"ר מרכז אדווה הרדיקלי, כתב שלחלק מבעלי השררה בהסתדרות "אין עניין בזכויות עובדים אלא במשרות ובכוח".
זה גם היה הטיקט המרכזי של שלי יחימוביץ', שדיברה על "נתק מצורכי העובדים ושלטון פחד של הנהגת ההסתדרות; שימוש מושחת ומעוות בדמי החבר; והיעדר שקיפות של מידע, משאבים, קבלת החלטות וזכאויות". היא אפילו הייתה מוכנה להודות בכך שקיימים עובדים לא יעילים וכי זכותו של המעסיק לפטרם. "ברור שאין סבירות בהמשך העסקה של עובד גרוע או לא מתפקד. זה מזיק לא רק למקום העבודה, אלא גם לחבריו שהעול נופל עליהם", אמרה.
הקריאה לרפורמה מקיפה בהסתדרות נשמעת מכל קצוות הקשת: החל מגופים כגון ה'מכון הישראלי לדמוקרטיה'; דרך מרכז טאוב וכלה בפורום קהלת, ישנו יאוש מוחלט מההסתדרות, ונוסף על ההמלצות להגברת השקיפות, מקדמים חקיקה שתחליש את כוחה המופרז והמזיק בשוק העבודה.
אבל אם יש דבר אחד שההסתדרות למדה ממרום 97 שנותיה, הוא שדיבורים לא מזיקים. לניסנקורן וחבריו יש כוח, ואף אחד לא יגיד להם מה לעשות. אפילו הפוליטיקאים מפחדים, ולמעט ציוצים מפעם לפעם אינם מעזים לפעול באמת.
עד כמה המצב מייאש אפשר ללמוד מהעובדה שדווקא משה כחלון, הפוליטיקאי שנשבע להלחם במוקדי הכוח ולפעול להוזלת מחירים, מכר את נשמתו להסתדרות וכרת ברית עם ניסנקורן. לא זו בלבד ש'כולנו' מקימה סיעה בהסתדרות הכללית (בתמיכת ניסנקורן), אלא שעל פי חשיפת ערוץ 2, כחלון נפגש גם הוא עם יו"ר ועד רשות שדות התעופה, פנחס עידן, בניסיון לשכנעו לתמוך בניסנקורן נגד יחימוביץ'.
שאלתי פעם את אחד מבכירי העיתונאים הכלכליים בישראל מדוע בעיתון שלו לא כותבים יותר על נזקי ההסתדרות. הוא הרים ידיים והשיב: "מה כבר נוכל לשנות". תחושה זו משותפת כמעט לכל מי שעוסק בנושא.
המשק הישראלי נמצא במצב מתקדם של חוסר אונים נרכש. בינתיים הזעם מצטבר, אבל ככל שנעשה רע יותר – כך לימדונו המרקסיסטים – מתגבר הסיכוי לשינוי. נקווה שלפחות בעניין הזה מרקס צדק.
להתאחד עם השמאל הכלכלי זה כמו הכלאה בין צמר לפשתן("שעטנז").
מה שבמקום צריך זה גוף פוליטי חזק של ימין כלכלי בשביל לאגף את כל הארגונים והמוסדות ואישים הסוציאליסטים למנוע מגמות וכיוונים מרקסטיים בתחום האזרחי והכלכלי!
הרג אותי היום ניסנקורן בפגוש את העיתונות
"אני אני אני אני אני"
כשתשובה לשאלה של המראיינת נפתחת ב"אני אגיד לך את האמת" – מה לגבי כל השאר? חרטה ברטה?