ביקורת ספר: החודש הארוך ביותר

מה לא נכתב ונאמר על מלחמת ששת הימים, במיוחד בתקופה זו של חגיגות היובל לשחרור חבלי המולדת ובעיקר ירושלים.

פרופ' מיכאל בר-זוהר, איש שמאל ציוני ומפא"יניק קלאסי, חיבר כשנה לאחר המלחמה ספר שתיאר את החודש של מלחמת ששת הימים. הוא קרא פרוטוקולים וראיין את ראשי המדינה וצה"ל, וספרו כולל לא רק תיאורים על קרבות ואומץ לב בשדה הקרב, אלא דגש נרחב על התקופה שקדמה למלחמה, הידועה בשם "תקופת ההמתנה". בימים אלה, לרגל יובל למלחמה, הושקה מהדורה חדשה לספר.

כבר בתחילת הספר ניתן להבין איזה מהפך עבר השמאל הישראלי. בר זוהר פותח וטוען כי בין תוצאות המלחמה למושג שהשתרש 'כיבוש', אין דבר וחצי דבר. התיאורים הקשים של מה שמכונה 'תקופת ההמתנה', מבהירים עד כמה ישראל דאז, במה שנקרא "גבולות 67", הייתה נתונה בסכנה קיומית. בתל אביב הכשירו שטחים לבתי קברות המוניים, ורבים ברחו מהארץ לקול מצהלות הערבים והסובייטים.

מדינות רבות, בראשות ברית המועצות, התחרו אז ביניהן מי תצא נגד ישראל, השלוחה של ארה"ב, באופן חריף יותר, מי תמכור לערבים יותר נשק, תיזום דיונים נגדה באו"ם ותנגח אותה בתקשורת הבינלאומית.

כאשר הרמטכ"ל המצרי, מוחמד פאוזי, דרש את פינוי כוחות האו"ם מסיני, מזכ"ל האו"ם דאז, או טאנט, התקפל ברגע. לא בכדי השווה שר החוץ אבא אבן את האו"ם ל"מטרייה המתקפלת ונעלמת ברגע שבו מתחיל לרדת גשם". התקפלות האו"ם ונסיגתן של ארה"ב, בריטניה וצרפת מהסכמי שביתת הנשק של מלחמת סיני, גרמו לנאצר להבין שישראל תעמוד לבדה במערכה. צרפת של דה-גול, שעד אז הייתה ספקית הנשק העיקרית של מדינת ישראל, החלה לעמוד לצד הערבים בכל עניין תוך הטלת אמברגו על אספקה כלשהי לישראל. אנגליה עמדה לצדנו, אבל הסתפקה באזהרות סרק ושליחת מכתבים, וארה"ב פחדה משקיעה בעוד מלחמה בטרם כבתה האש הוויטנאמית.

בר זוהר מתאר באופן נרחב את האינטריגות הפוליטיות. בשעה הכי קשה לישראל התחולל קרב עמדות בין ותיקי מפא"י בראשות אשכול לבין 'הצברים' שהיו בעד עמדה קרבית יותר, כל זאת כאשר הרמטכ"ל יצחק רבין התמוטט ואף הציע את התפטרותו.

אבא אבן, שנחשב לבקי במדיניות חוץ, קיים פגישות מבישות עם מנהיגי מדינות (בעיקר דה גול), תוך שהוא נוהג בקטנוניות מול בכירי מפלגתו. את פרטי פגישתו עם נשיא ארה"ב ג'ונסון, הוא העדיף שלא למסור לשגריר, זאת כדי להבהיר את חשיבותו בממשלה, למרות זעמו של אשכול. כששב ארצה הקריא את הפרוטוקול בן תשעת העמודים מפגישתו עם נשיא ארה"ב, תוך הכנסת שינויים שנבעו מרצונו העז למנוע מלחמה: לדבריו, ארה"ב תעמוד לצד ישראל ותדרוש את פתיחת המיצרים בכל מחיר, אף שבוושינגטון נאמר לו שהדבר מותנה בכך שתתגבש קואליציה בינלאומית רחבה וששני בתי הקונגרס ייתנו את אישורם. את איומיו של דה גול, שאסר על ישראל לפתוח במלחמה, הסביר רק כחשש של צרפת ממלחמות.

והיו גם אינטריגות קואליציוניות, כאשר כל המדינה עמדה תחת איום קיומי. מול קריאות להקמת ממשלת אחדות טענה מפ"ם כי צירוף רפ"י (מפלגתו של בן גוריון) "יהיה יום שחור לתנועת הפועלים".

כאן נכנס לתמונה מנחם בגין, שהבין שהממשלה חייבת לשנות כיוון. הוא יצר מעין קואליציה עם רפ"י והמפד"ל בדרישה למנות את בן גוריון לראשות הממשלה. לאחר סירובו העיקש של אשכול, ולאחר ששמע את דעתו של בן גוריון על המצב והבין את עומק השינוי שחל במנהיג לשעבר, החליט בגין לדרוש את מינויו של משה דיין לתפקיד שר הביטחון (במקום אשכול). ב-1 ביוני הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי כאשר דיין, בגין וספיר ממונים כחברי ממשלה.

בינתיים ניידו המצרים מאות אלפי חיילים לסיני, וסוריה הפגיזה תדיר את ישובי הצפון. לחגיגה הצטרף גם חוסיין מלך ירדן שהגיע למצרים, התפייס עם הנהגת אש"ף והעמיד את צבאו תחת פיקוד מצרי. צרפת הידקה את האמברגו על ישראל, וברית המועצות המשיכה לחמש את הערבים בשמחה ובהתרברבות על כך שתכף ישראל תושמד. מול קריאת ארה"ב לקואליציה ימית, רק אוסטרליה נענתה. גם קנדה ואנגליה סירבו.

עם זריקת העידוד של הקמת ממשלת האחדות ומינויו של דיין, פתחה ישראל בסערה והשמידה כמעט את כל חילות האוויר של האויב. כדי לעודד את עמם ולהסתיר את הבושה, שידרו המצרים ידיעות כוזבות על ניצחונות בשדות הקרב. כנראה בשל כך ארה"ב ובריה"מ החליטו שלא להתערב.

מעבר לתוצאות הידועות של המלחמה, למלחמה היו השלכות בינלאומיות רבות: ברית המועצות ספגה מפלה, והתורה הקומוניסטית התמוטטה בסיני. מדינות הגוש המזרחי החלו לעשות קולות עצמאיים ולתמוך בישראל. אחרי לחצים רבים הן נאלצו לנתק את קשריהן עם ישראל, כאשר רומניה מסרבת לעשות כן. ארה"ב החזירה את כוחה כמעצמה אחרי הנפילה בוויטנאם, ומאז הפכה ישראל לבת בריתה.

הפסקת האש ניתנה בזמן שמועצת הביטחון דנה בדרישת בריה"מ להעמיד לסדר את ישראל. במהלך הישיבה נכנס בראש מורם השגריר גדעון רפאל, ובניגוד לכל כללי הטקס קטע את הדיון וקיבל ממזכ"ל האו"ם את רשות הדיבור. הוא הכריז כי ישראל מקבלת את הפסקת האש, תוך שהוא עוקץ ומלגלג על נציג ברית המועצות, כיאה לצד המנצח.

כך, תוך פחות משבוע, הפכה ישראל מעלה נידף לכוח צבאי עצום, וממדינה עם גבולות שבריריים לעובדה קיימת במזרח התיכון.