הוויכוח הפוליטי בישראל מתלהט? משה איפרגן סבור שהסיבה המרכזית לכך היא אובדן המכנה הציוני המשותף בין ימין לשמאל
היום מתקיימת "ועידת ישראל לשלום" של עיתון 'הארץ', שעוסקת, איך לא, בסוגיה הישראלית-פלסטינית. לטענת השמאל הפוליטי הוא עדיין ציוני, ועמדתו בסוגיה הפלסטינית נובעת מדאגה עמוקה לישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לדעת השמאל, היעדר פתרון שיפריד את ישראל מהפלסטינים עלול ליצור מצב של מדינה אחת בין הירדן לים, שמשמעותה חיסול החזון הציוני.
אין ספק שזהו שיקול רציני, שרבים בישראל שותפים לו ומביאים אותו בחשבון. אבל הציונות איננה מתחילה ונגמרת בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הציונות היא נאמנות לרעיון של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אם יש לאדם מחויבות אמתית לרעיון זה, היא תתבטא בתחומים רבים.
עניין זה ראוי לבחינה: האם השמאל מחויב למאבק הציוני באותם תחומים? ככל שהתשובה לשאלה הזו שלילית, עולה החשד שטיעוניו של השמאל בנוגע לסכסוך עם הפלסטינים הם סיפור כיסוי, המסתיר את המהפך הפוסט-ציוני שעבר עליו. ניגש לבדוק את העניין, בהתאם לכמה מבחנים בסיסיים.
מבחן ראשון: התיישבות יהודית בנגב ובגליל. הנגב והגליל הם שני חבלי ארץ בעלי חשיבות עצומה. הפיכתם לבעלי רוב יהודי הייתה בעבר הלא רחוק עמדה ציונית קונצנזואלית מובהקת. האם השמאל עדיין מחויב לא רק לאידיאולוגיה, אלא גם להתיישבות היהודית עצמה בנגב ובגליל? התשובה היא לא. מי שעוסק בנגב ובגליל, קורא להקמת יישובים, נאבק נגד גזל הקרקעות בנגב ונגד הבנייה הערבית הבלתי-חוקית בגליל, הוא בעיקר הימין. בשמאל לא רק מגינים על הבנייה הבלתי-חוקית, אלא חוששים אפילו לדבר עליה במונחים עברייניים.
מבחן שני: חוק האזרחות. חוק האזרחות מ-2003 נועד למנוע כניסת פלסטינים לישראל דרך מוסד הנישואין. פלסטינים רבים – עשרות אלפים – נכנסו לישראל באמצעות חתונה עם בן או בת זוג מערביי ישראל. עתירה נגד החוק נדחתה בעבר בבג"ץ ברוב של חמישה שופטים מול ארבעה. לולא החוק, היו נכנסים לישראל מאות אלפי פלסטינים, שהיו מסכנים את ישראל כמדינה יהודית. העמדה הציונית כאן ברורה מאליה – אבל גם כאן, השמאל איננו חלק מהמאבק בעד חוק האזרחות, וכאשר הוא מעורב, הוא נוקט בדרך כלל עמדה נגדו.
מבחן שלישי: מסתננים. בעשור האחרון חדרו לישראל מסתננים רבים מאוד מאפריקה, רבים מהם מוסלמים. מדובר בסוגיה של דמוגרפיה לאומית. בישראל הקטנה, 100 אלף איש הם הרבה מאוד. כבר עתה מדובר בכ-7,000 ילדים ומעלה שנולדו בישראל. זוהי גם סוגיה חברתית-כלכלית, שמחריבה את דרום ת"א ואזורים אחרים המתאפיינים באוכלוסייה חלשה שמתגוררת בהם. הכניסה הבלתי-חוקית לישראל היא כמובן גם עניין של שמירה על שלטון החוק. העמדה הציונית, שוב, ברורה מאליה. אבל גם כאן קולו של השמאל לא נשמע, או גרוע יותר, נשמע בעד השארת המסתננים ושיפור תנאיהם. כך, אגב, גם ה"מרכז", ששתיקתו מהווה הזדהות עם השמאל. מכל בחינה, ציונית, כלכלית-חברתית וחוקית, היה צפוי שהשמאל יוביל את המאבק. בפועל קורה ההפך הגמור.
מבחן רביעי: הח"כים הערבים. בשנים האחרונות עברו הח"כים הערבים תהליך של הקצנה ניכרת. הם מתנגדים בתוקף לישראל כמדינה יהודית, ומפגינים קיצוניות בשלל התבטאויות ומעשים. ח"כ אחד תומך בעונש מוות לערבי שמוכר אדמות ליהודי, ח"כ אחר מביע תמיכה ברצח מתנחלים, ח"כית משתתפת במשט המרמרה, ח"כ מבריח פלאפונים למחבלים בכלא, ועוד. גם כאן, השמאל מגלה את ריחוקו מהציונות. ברור לכל שנושא כזה לא היה הופך לפולמוס בין ימין לבין שמאל לפני ארבעים שנה. אבל השמאל כיום מעדיף את הגוש החוסם הערבי, מאשר להיאבק בהקצנה המסוכנת הזאת ללא היסוס.
מבחן חמישי: פגיעה בריבונות. ארגוני השמאל הקיצוני נתמכי הקרן החדשה לישראל, כמו 'בצלם', 'שוברים שתיקה', 'עדאלה' ועוד, פועלים במימון של מדינות זרות כדי לקדם התערבות בינלאומית על חשבון הריבונות של מדינת ישראל. כל אדם ציוני חייב לגנות פעילות כזו, משום שהיא מערערת את ריבונותה של המדינה היהודית. אבל לשמאל של היום כנראה לא אכפת מכל אלו, ואפילו רדיפת חיילי צה"ל והכפשתם כפושעי מלחמה לא גורמת לו לנדות מקרבו את הגורמים הללו.
מבחן שישי: לימודי האזרחות. זוהי דוגמה פרדיגמטית. למקצוע האזרחות הנלמד בבתי-הספר חדרו מאז שנות ה-90 שלל תיאוריות פוסט-לאומיות ופוסט-ציוניות. גם כאן, הימין לא רק נלחם לבד, אלא מוצא את עצמו נלחם נגד השמאל. מסתבר שמי שבתחום המדיני טוענים שכל תכליתם היא הגנה על ישראל כמדינת-הלאום של העם היהודי, לא רוצים שבבתי-הספר ילמדו שזו תכלית הקמתה של המדינה, אלא שתכליתה היא להיות מדינת כל אזרחיה.
הכיבוש הפוסט ציוני של השמאל
אפשר כמובן לחשוב על עוד דוגמאות. הנקודה המרכזית הבולטת לעין היא שהשמאל נכשל שוב ושוב במבחנים הציוניים הבסיסיים ביותר, שבהם התקיים בעבר קונצנזוס בקרב כל המפלגות הציוניות. מנחם בגין ודוד בן-גוריון היו יריבים פוליטיים מרים, אך המכנה המשותף הציוני שקיימו לא הוטל בספק על-ידי איש. אז מה השתנה? מה גרם לכך שהסוגיות הציוניות הפכו לסוגיות "ימניות"?
התשובה היא שהשמאל החליף את האידאה הציונית באידאה פרוגרסיבית אוניברסלית. הוא מחזיק היום בהשקפת-עולם קוסמופוליטית מובהקת, ורואה בה ביטוי מלא יותר של מוסריות וצדק. כך הפכה הלאומיות הציונית עבורו למליצה שחוקה שעדיין משתמשים בה מסיבות פוליטיות, אך מרחיבים ומרוקנים אותה מתוכן ככל הניתן כדי להתאימה לאידאה הקוסמופוליטית של זכויות האדם.
הלכה למעשה, חלקים גדולים בשמאל תומכים היום לא רק במדינת לאום פלסטינית, אלא גם בהפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה. אחרת לא ניתן להסביר את עמדתם ביחס לסוגיות שהבאתי לעיל, ולעוד רבות אחרות. השמאל היום מציג אנשים רבים הפועלים בתוך מסגרת רעיונית אחת, אך טוענים בעקשנות שהם נמצאים במסגרת רעיונית אחרת.
מדוע הקצין השיח הציבורי
מציאות זו היא גם אחת הסיבות המרכזיות לאופי הסוער של השיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות: ביסודו של דבר, התחושה בשני המחנות היא שאין ביניהם מכנה משותף יותר.
השורה התחתונה של עניין זה היא קשה לעיכול. הוויכוח הסוער בין ימין לשמאל בשנים האחרונות איננו תוצאה של התלהמות ותהליכים של "פשיזם" העוברים על החברה בישראל ועל הימין. הוא תוצאה של אמת שאין לברוח ממנה: השמאל איבד את מאפייניו הציוניים, ועל כן המתח הפוליטי מחריף.
הוועידה שנערכת היום בחסות עיתון 'הארץ' ו'הקרן החדשה לישראל' עוסקת בסוגיה לא באמת מרכזית. העמדות של כולם בה ידועות, והיא לעוסה לחלוטין. הסוגיה המרכזית שצריכה לעלות למרכז הבמה של השמאל היא: במה אנחנו עדיין ציונים?
מה שהשמאל זקוק לו כרגע הוא לא עוד ועידת שלום, אלא קונגרס ציוני.
ניתוח יפה. השאלה החשובה היא כמה מאנשי השמאל, אכן עונים להגדרה כפוסט-ציונים גמורים. וכמה אחוזים מהם ובאיזה אופן, עדין מקיימים זיקה לעקרונות הציונות ברמות שונות. ככל שהברור הזה יעשה מוקדם יותר, יש סכוי להציל חלקים מהם לטובת הציונות.
וכמובן, מה ניתן לשלב מתוך האידאה הפרוגרסבית עם רעיונות ציוניים.
ציונות קצוצה. ציונות של כלום.
אכן כן – מדינית אולטרה הסמול בתקשורת, באקדמיה, ובמשפט גורמת לנזקים באירופה, בארה"ב ובישראל. מי קבע שהמדיניות הזו טובה ונכונה- רק הם עצמם, ומה יקרה אם הם טועים ? אזי הציבור ישלם את המחיר. הגיע הזמן לחזור לשפיות כי הסמול איבד אותו ונמצא בורטיגו.
יותר גרוע, זה לא רק שכבר לא ציוניים אלא גם פוסט יהודים, ואני אסביר: אם לא אכפת להם מהאופי היהודי של המדינה זה כי כבר לא אכפת להם מהיהדות. נקודת המבט שלי לאומית ולא דתית אבל מה ששמר על הלאום שלנו מהעלמות זאת הדת כאשר ברור שלא ניתן להפריד בין הלאום לדת.
אני חושב שכיום קו השבר הכי גרוע הוא בין מי שאכפת לו אופי המדינה היהודית
(כל אחד לפי דרכו, מחרדים שלא אנטי, לסרוגים, מסורתיים וחילוניים-מסורתיים (הגדרה שלי שאומרת בלי קשר לרמת האמונה, כבוד לדת ושמירה על חלק מהדברים למרות שרוב הזמן מתנהלים כחילוניים)
לבין אלה שזה כבר לא מעניין אותם, הם בזים לדת והם כבר פוסט לאומיים (האופנה האחרונה בשמאל העולמי)
משווה ומעלה,
לא רק שהם פוסט ציוניים, הם גם, בחלקם, פוסט יהודיים. יש ציבור הולך וגדל שמתחתן עם גוים (לכתחילה, בלי כל כוונה לגיירם). כמו ביהדות ארה"ב, ככל שהמרחק מהיהדות באופן מעשי מתרחק- והאינדיקציה לכך היא חתונה וגידול ילדים יהודים, כך הדעות הפוליטיות על המבנה הרצוי לחברה היהודית בישראל ולתפקידה של מדינת ישראל.
זה לא שהיהדות סתם לא מעניינת אותם. המצב הרבה יותר גרוע. היהדות מעיקה עליהם ומטרידה אותם. הם לא "שכחו שהם יהודים", כמו שאמר פעם נתניהו. הם היו מתים לשכוח שהם יהודים, וגם שהיהודים והיהדות יעלמו מן העולם. לפי הזיותיהם, רק כך יהיה ביכולתם להפוך ל"אזרחי העולם", שאין בעיניהם לשאר תושבי כדור הארץ שום הבדל. כל הקשקושים של אנשי השמאל הישראלי על רב תרבותיות וקבלת האחר והשונה, לא תקפים כשמדובר ביהודים. היהודים, ורק הם, חייבים להיטמע לחלוטין. אולי הם חושבים כך מפני שהם בטוחים שאיש לא יהיה מוכן לקבל אותם כפי שהם. נראה שזו מן תחושת נחיתות שמרדפת אותם ללא הרף, ושאותה ואת הצורך בהיטמעות הנובע ממנה, הם מנסים לכפות על כל שאר היהודים בארץ.
מכאן כמובן נובעת המסקנה ההכרחית עבור אנשי השמאל הישראלים, שהציונות היא לא רק בלתי מוערכת, אלא בלתי נסבלת ואפילו מתועבת. זאת משום שהציונות היא המכשול הגדול ביותר כנגד ההתבוללות וההיטמעות אותן הם שואפים כל כך להשיג. זו המטרה האמיתית מאחורי רעיון 'מדינת כל אזרחיה'. הבעייה היא שהשמאל שכח שאנחנו חיים במזרח התיכון ולא באירופה או בארה"ב, ולכן הרעיון הזה והאפשרות של טמיעה שלווה, ללא אלימות, הוא מופרך מיסודו. לעולם לא תהיה פה מדינת כל אזרחיה. כאן יכולה להיות רק 'מדינת כל מוסלמיה', עם מיעוט נרדף ומושפל של בני-חסות, ד'ימים. מצב שאולי היה סביר יחסית לימי הביניים, אבל יהיה מחריד בתקופתנו.
השמאל רוצה לעשות שלום עם מי בדיוק?
כמו שתמיד הם אמרו ששלום עושים עם אויבים לא עם ידידים.
אבל כמו שזה נראה הערבים הם ידידים שלהם אז למה בדיוק הם רוצים לעשות שלום עם ידידים?
כרגע זה נראה שדווקא הימין בארץ הוא אוייבו של השמאל
אז אם ככה השמאל בארץ צריך לעשות שלום עם הימין בארץ ולא עם הערבים.
לעשות שלום עם הימין? איזה רעיון מזעזע. אם מישהו היה מעלה הצעה כזאת בוועידת 'הארץ' ל"שלום", משתתפי הוועידה הנאורים לא היו צועקים לו בוז, אלא סוקלים אותו.
משה – מאמר מצויין
השאלה שעולה כאן היא מה בעצם ההבדל בין השמאל לפלסטינים ביחס לישראל?
המטרה שלהם בסופו של דבר היא זהה – סוף הציונות. אז מה ההבדל?
"הציונות האדומה" וחטאיה
התנכלות "הציונים האדומים" ליישוב היהודי וליהודים אינו דבר חדש, והחל עם הגעת הציונים האדומים לארץ ישראל.
העובדות המתגלות מפחידות ומוסתרות מהציבור עד היום.
בבתי הספר מלמד משרד החינוך היסטוריה מסולפת לחלוטין, שמטרתה הסתרה ועיוות האמת ההיסטורית, שממשיכה ומתקיימת ורוחשת מתחת לפני השטח ללא הרף.
היום, אחרי חשיפת מעשיהם המחרידים של הקרן החדשה – NIF , אנשיה, ואירגוניה הלא ממשלתיים, מן הראוי שהציבור יידע, שאנשים אלה הם חלק מאותו סדר יום של אנשי ה"ציונות האדומה", שעסקו, וממשיכים לעסוק, בחיסול זכותה של מדינה יהודית להתקיים בארץ ישראל, מאז עלייתם ארצה ועד לרגע זה.
עו"ד שפטל החל בסידרת תוכניות חושפניות ברדיו, בהן הוא מציג את הציונות האדומה, ואת ההשתלשלות העובדתית, המוסתרת מעיני הציבור באדיקות.
מדינת כל אזרחיה היה סדר היום של הציונות האדומה שהתנגדה למדינה יהודית ולדת היהודית כחלק ממשנתה הפוליטית.
http://rotter.net/forum/gil/22721.shtml
יורם קניוק: "איני מוכן ששמוק כמוך ידבר כך, אני אתבע אותך!"
שפטל: "בוא לבית משפט"!
לאחר שהביע עו"ד שפטל את דעתו על בקשתו של הסופר יורם קניוק להיות מוכר כחסר דת וכן מתח ביקורת על ספרו עולה קניוק לשידור ומגיב בחריפות על הדברים: "זו עילה לתביעת דיבה, אתה אידיוט!"
שפטל: "אשמח להיפגש איתך בבית המשפט ותקרא לילדים שלך אידיוטים".
http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=FGILIE&c41t4nzVQ=KL
תמליל השיחה:
שפטל: "חזרנו ולשמחתי הרבה נמצא איתנו הסופר יורם קניוק, בבקשה…"
קניוק: "עם מי אני מדבר עכשיו?"
שפטל: "אתה מדבר עם יורם שפטל"
קניוק: "אה. אני שמעתי על מה שאמרת. אני לא שמעתי את הדברים אבל ציטטו לי שני אנשים. עכשיו, אה…אני לא זוכר, אני מנסה לחשוב אם היית איתנו כשהקימו את המדינה אבל אני לא זוכר שהיית שם. ואני לא זוכר שהיית…עבדת איתי באונייה כשהעלנו עולים. עכשיו תשמע, מה שאתה אמרת זה עילה לדיבה. אבל אני צריך שהם ייתנו לי את התדפיס של מה שאתה אמרת…"
שפטל: "מה שאני אמרתי זה…"
קניוק: "ואני אתבע אותך…באבי אביך…"
שפטל: "מה שאני אמרתי זה…מה שאני אמרתי זה קודם כל את דבריך אתה. מה שאני אמרתי זה ציטטתי מהספר שלך שקיבלת עליו פרס של 150 אלף שקל. שהם דברים שכל קורא עברית יבין אותם שהם נכתבו על-ידי אדם שמצטער שהוא היה בין אלה שהקימו את המדינה ועל כך שהמדינה בכלל קמה. מה שאני אמרתי זה הדברים הבאים: 'יפי בלורית ותואר אמנם היינו אבל חכמים לא. חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני 17 או 18 או אפילו 20. חכמים מעדיפים מדינות קיימות על פני מדינות נחלמות. חכמים אינם מנסים להקים מדינות חדשות בחמסינים, בארץ מלאה ערבים בני המקום ומוקפת מדינות ערביות שרואות בהם זרים מזידים'. ואני אמרתי שהדברים הללו מראים שאתה מצטער על כך שהמדינה קמה. ואני אומר לך שכל קורא עברית שקורא את הדברים הללו יבין אותם בדיוק כמו שאני הבנתי אותם. ואני אמרתי שכל אדם שמצטער שמדינת ישראל קמה הוא נבל! ואם אתה מצטער שמדינת ישראל קמה, והדברים האלה שכתבת מוכיחים אתה זה, אז אתה נבל! זה יש לך את הטקסט המדויק – קדימה! בוא לבית משפט!"
קניוק: "אדוני היקר, קראו את הספר הזה שלי מלא…מהם אלופים, אנשי צבא, מי שאתה רק רוצה! והם לא ראו את זה ככה. אבל אני אומר לך שוב, אם אתה אומר את הדבר הזה אני אדאג, אדאג! להביא אותך לדין על דיבה על אדם שלחם ונפצע בהקמת המדינה וחי בה ולחם בה. אני לא מוכן שאידיוט כמוך, שמוק כמוך, יעשה לי את זה! זה לא היה דבר כזה…לא יישמע דבר כזה…
שפטל: "תמיד יש פעם ראשונה…"
קניוק: "לקחת שורה מספר…זה נבלות! תשמע, אני אגיד לך משהו מר שפטל, אני מכיר…לא מכיר, אני ראיתי אותך שנים. אין לי שום דבר נגדך, אתה יכול להיות בדיוק אידיוט כמו שתמיד היית. אבל אתה לא תגיד לי שאני מצטער שהקמתי את המדינה הזאת! אתה לא היית פה כשהקימו את המדינה הזאת…ואתה לא תהיה כש…"
שפטל: "זה לא אני אומר! זה לא אני או…"
קניוק: "אתה נאלח…"
שפטל: "זה לא אני אומר! זה אתה אומר!"
קניוק: "ואני אתבע אותך באבי אביך!"
שפטל: "זה לא אני אומר, זה אתה אומר ואני מצטט!"
קניוק: "זו פרשנות! הרי אתה מפרש פסוק מתוך ספר שבו אני מספר על מה שהיה ואיך זה היה וכמה נועז היה ואיזה לוחמים היינו…אתה באמת נבל!
שפטל: "אני לא נבל!"
קניוק: "זה כמו להגיד 'בראשית ברא אלוהים' – אז אתה אומר 'ברא'!"
שפטל: "יפה. אתה, אתה שוב אומר מה שאתה אומר, ואני אומר את מה שאתה אמרת. ומאמר ביקורת על הספר שלך של יוסף אורן כותב שלאור המשפט הזה עדיף היה שהספר לא נכתב היה מאשר נכתב. כך שיש 70 אלף קוראים ואתה לא יודע מה הם חושבים על מה שהם קראו. אני אומר לך…אני אומר לך…"
קניוק: "הוא רודף אותי כבר הרבה שנים וזה לא משנה לי מה יוסף אורן אומר, הוא לא שווה שבכלל נדבר עליו".
שפטל: "בסדר גמור, בסדר גמור. העיקר שאתה כולך מלא מעצמך. ואני רוצה לומר לך עוד דבר אחד: כמה מהאנשים שבימי זקנתם ביישו את בחרותם הם אנשים שנלחמו עבור מולדתם בחירוף נפש כאשר הם היו צעירים יותר. למשל כמו ג'נרל פטן, הידוע כגיבור ורדן, אבל הסגיר את פריז להיטלר חרף מלחמתו בורדן 23 שנה לאחר מכן. העובדה שפלוני לחם כשהיה בן 16-17 לא מטהר את מעשיו כאשר הוא בן 77 ו-78. כשאתה היית בן 77-78 כתבת טקסט שכל קורא עברית מבין ממנו שאתה מצטער על זה שלחמת, אתה מצטער על זה שהמדינה קמה ואתה מצטער על זה שאתה בין אלו שהקימו את המדינה הזאת. אתה רוצה להיפגש בבית משפט? אשמח! האגרות בבית המשפט…בגזברות…"
קניוק: "אני אפגוש אותך בבית משפט, ואני אביא ציטטות ממאה מאמרים שנכתבו, ואני אביא אלופים מצה"ל שיעידו נגדך ואתה תאכל את זה בגדול! אתה תאכל את זה!"
שפטל: "בגזברות…בגזברות…עזוב. אתה יודע, הרבה פעמים אנשים מאכילים אותי בדמיון שלהם".
קניוק: "מכל המבקרים שכתבו שבחים על הספר, מהם אנשים שהיו במלחמה הזאת, מה אתה מדבר?! מי אתה בכלל?!"
שפטל: "אדוני, אני אצטט את דבריך, בספר. ואני אומר שדבריך מעידים על עצמם שאתה נמנָה על הרבה מאוד אנשים…"
קניוק: "נמנֶה על…"
שפטל: "על הרבה מאוד אנשים בשמאל הקיצוני שמצטערים על כך שהמדינה קמה. זה מה שאני אומר…"
קניוק: "אני לא כותב את זה, לא אומר את זה ולא חושב את זה. אבל אם אתה אומר את זה אז אני אתבע אותך בבית משפט ואני אראה קטעים אחרים בספר שבהם אני גאה שעשיתי את מה שעשיתי".
שפטל: "לשם האינפורמציה…זה הכול טוב ויפה ובקטע הזה אתה בא ואומר שאתה מצטער על הקמת המדינה".
קניוק: "אני רוצה להביא פעם עורך דין כמוך, נבל בן נבל, אני רוצה להביא אותך למשפט שאתה תוכל לאכול אותה בגדול. ואני אתבע אותך על מיליון שקל"!
שפטל: "בסדר גמור. ואני מוכרח להביא לתשומת לבך שהגזברות בבית המשפט המחוזי בתל אביב פתוחה בין 8:30 ל-12:00 לצורך תשלום אגרה. האגרה על מיליון שקל היא 2.5 אחוז, 25 אלף שקלים – אנא הכן את העניין הזה. בתאווה רבה ובשקיקה רבה אתמודד איתך!"
קניוק: "אתה תפסיד שפטל, אתה תפסיד".
שפטל: "אתה יודע מה, אל יתהלל זקן שוטה כמפתח"!
קניוק: "אל ידבר אידיוט…אידיוט…מי אתה בכלל"?!
שפטל: "אל תתהלל זקן שוטה כמפתח כי דרך אגב זאת תהיה גם תביעה נגדית. גם…גם תהיה תביעה נגדית".
קניוק: "תתבע אותי! הלוואי! זה יעלה לי פחות כסף"!
שפטל: "גם תהיה תביעה נגדית ואני אגיד לך למה".
קניוק: "כן, למה"?
שפטל: "משום שביידיש אומרים: ווס איך הוב פארגעסן, הוב איך נוך נישט געלערנט… מה שאני שכחתי אתה עוד לא למדת! בהרבה מאוד דברים…".
קניוק: "איזה חמוד אתה…איזה נחמד אתה…".
שפטל: "ואתה יכול לקרוא 'אידיוט'…אתה יכול לקרוא 'אידיוט'…".
קניוק: "אתה טינופת ואני רוצה שתתבע אותי. זה מה שאני אומר לך עכשיו: תתבע אותי בבקשה".
שפטל: "לילדים הגויים שלך אתה יכול לקרוא 'אידיוט'!
קניוק: "מה"?
שפטל: "לילדים הגויים שלך תקרא 'אידיוט' – להם אתה יכול לקרוא 'אידיוט'!" וכשאתה קורא לי 'אידיוט' אז תהיה תביעה שכנגד. אבל אני לא מתהלל…".
קניוק: "אתה יכול להוכיח שאתה לא אידיוט"?
שפטל: "עזוב, עזוב. תאמין לי הרבה יותר קל להוכיח שאני לא אידיוט מאשר לך להוכיח שאתה לא נבל. הרבה הרבה הרבה יותר קל ואתה יודע את זה".
קניוק: "אתה טועה, אתה טועה בגדול! ואני אומר לך שוב, עכשיו אני בשקט אומר: אני אדאג לזה שיוגש נגדך כתב אשמה על ציטוט משפט אחד מספר".
שפטל: "לא כתב אשמה…לא! לא! לא! לא כתב אשמה, כתב תביעה. לפחות תדע, כשאתה מדבר במטריה משפטית…".
קניוק: "טוב אני לא עורך דין כמוך…אבל אני אגמור אותך עם עורכי דין אחרים".
שפטל: "יפה. יש עוד הרבה מאוד דברים שאתה לא כמוני תאמין לי. ולא תהיה כמוני אף פעם בחיים"!
קניוק: "הלוואי! להיות כמוך?! זה בושה"!
שפטל: "אה, בסדר גמור".
קניוק: "זה בושה! אבל אני אנסה לראות מה אני יכול לעשות בעניין הזה. אני לא, לא מוכן לזה".
שפטל: "יפה. בסדר גמור. אני שמח מאוד. זה יהיה מאבק משפטי מעניין ומרתק שרבים יעקבו אחריו בעניין רב והוא יפרנס הרבה את התקשורת. תודה. שלום. שתהיה לך שנה טובה ומוצלחת בתור בלתי יהודי כמו שאתה מכריז על עצמך. זייט מיר געזינט… תשאל את החברים שלך מה הפירוש של זה".
http://rotter.net/forum/gil/22721.shtml#7
התוכנית האחרונה במלואה
http://www.103.fm/programs/Media.aspx?ZrqvnVq=FGJDKL&c41t4nzVQ=EEJ
ב-1953 התנבא ראש הממשלה דוד בן-גוריון על האפשרות שקבוצה פוליטית יהודית תחצה את הקווים אל מחוזות הבגידה
בן גוריון היה מוטרד מאפשרות של בגידת חברי השומר הצעיר בצה"ל, בעם היהודי, במולדת הישראלית, ובציונות החלוצית, למען הסוציאליזם המהפכני.
פישעה של מדינת ישראל באותה עת לא היה "הכיבוש", המצדיק בעיני סמי מיכאל, יו"ר האגודה לזכויות האזרח, רצח המוני של יהודים, אלא "האימפריאליזם".
יחסה של תנועת ´השומר הצעיר´ לכל פעולה של צה"ל היה כאל פעולה בשירות האימפריאליזם.
חברי השומר הצעיר חינכו את החברים "לראות בכל כביש לנגב, לאילת ולסדום, לא דרך ליישוב המולדת, אלא עורק תחבורה של האימפריאליזם".
כפי שכתב עליהם ישראל גלילי: "לשם עקירת הנוער ממסכת ההגשמה דרוש להשכיח מלבו וממחשבתו את הסולידריות היהודית לבניין המולדת"…
בן-גוריון, בספרון שכלל בתוכו את סידרת מאמריו בחתימת ס.ש. יריב, חידד את השאלה:
"ואם תזדמן שעת הכושר ויעלה הרצון מלפני שליטי מוסקבה "לשחרר" את המוני העובדים היהודים מהדיכוי של נשיאי ישראל, ולהסיר מעליהם את עול "ההשתעבדות לאימפריאליזם האמריקני", ויחליטו להשליט בישראל משטר של "דמוקרטיה עממית", כפי שעשה הצבא הסובייטי בארצות מזרח אירופה, מה תהיה עמדתם של "הציונים החלוצים" מהשומר הצעיר בהזדמנות כזו, ואיך יתנהגו חברי השומר הצעיר בצה"ל?
היעמדו עם מדינת ישראל "המשועבדת לאימפריאליזם האמריקני", ויגנו עליה, אף על פי שאין בה אלא דמוקרטיה פורמלית הנטולה "עצמאות אמת", ואין בה משטר של "דמוקרטיה עממית", או שהשומר הצעיר, על משקיו, מנהיגיו, וחייליו בצה"ל, יהיה נאמן למדיניות המוצהרת של מפ"ם – ויעמוד לימין "המשחררים" מטעם "עולם המהפכה" במלחמתו נגד אויביו בחוץ"?
אחר כך הלך בן-גוריון שלב נוסף, וחזה אפשרות שחזון ה"דמוקרטיה העממית" מתגשם בעיראק, ואח"כ ביתר ארצות ערב סביבנו.
"אין זה כלל וכלל מן הנמנע ש"נס" זה יתרחש גם בעיראק, ו"החלקים הבלתי נפרדים של עולם המהפכה" בתוכנו – ממק"י ועד השומר הצעיר, ישמחו וישישו ואף יצהלו לקראת "מהפכה" זו.
ונניח שבעקבות עיראק הולכות סוריה ועבר הירדן, וכל ה"דמוקרטיות העממיות" הללו, באות "לשחרר" את המוני העובדים המשועבדים בישראל, מה יעשו האבירים של "הציונות" החלוצית והסוציאליזם המהפכני?
היילחמו יחד עם "הרפורמיסטים והבורגנים" למען עצמאות ישראל כמו שהיא, או יתנו ידם לדמוקרטיות העממיות?
במילים אחרות במי יבגוד השומר הצעיר במקרה כזה? היבגוד "במולדת הסוציאליזם המתגשם", או יבגוד בעמו היהודי, ובמולדתו הישראלית"?
50 שנה אחרי שכתב בן גוריון את הספר: "השומר הצעיר והקומוניזם", נראה שנבואתו של בן-גוריון התגשמה, לאור התגייסותם של מנהיגים של השמאל הישראלי היום למערכה הפסיכולוגית פוליטית של הערבים.
http://rotter.net/forum/gil/5535.shtml#14
הודעה 14
http://rotter.net/forum/gil/22721.shtml#7
השמאל מציג את עצמו כבעל תכונות ותפיסות חיוביות, משכיל, בעל יושר, מוסרי, וכדומה.
אעבור כל תכונה ותפיסה שהשמאל מנכס לעצמו, ואוכיח כי השמאל אינו עומד באף אחת מהן ואוכיח כי השמאל הוא ההיפך הגמור מכל מה שהוא מתיימר להיות.
שאלות עליהן השמאל איננו מסוגל להשיב, טענות חמורות אותן איננו מסוגל לסתור, ודרישות בסיסיות אותן איננו מסוגל למלא.
שאלות:
א. מהו עם, מהי ההגדרה הקובעת שציבור מסוים של בני אדם הוא עם?
ב. מהו שלום, כיצד תדע שיש שלום?
ג. כיצד נוכל להבדיל בין תגובה של שמאלני לתגובה של ערבי על פי תוכן התגובה בלבד?
ד. מהן דרישותיך המעשיות מהערבים? ו"אל תהרגו אותנו" איננה דרישה.
דרישות:
א. ציין את זכויותיו של העם היהודי על ארץ ישראל, זכויות היסטוריות, דתיות, וחוקיות.
ב. תקוף את המרצחים הערבים ואת תומכיהם באופן ברור, מפורט, ומדוייק. כאשר גינויים או ביטויים כוללניים ועמומים, אינם נחשבים.
טענות:
(מספר מצומצם של טענות, טענה אחת בלבד בכל תחום בו מתהדר השמאלני):
א. זכויות אדם – מעולם לא הפגין השמאל ולא פעל למען זכויות של יהודים.
ב. חיי אדם – השמאל מעולם לא הפגין, לא כתב, ולא פעל נגד הרוצחים הערבים וסייעניהם.
ג. חוק – השמאל מעולם לא דיבר ולא פעל כנגד הפרות החוק השיטתיות של המגזר הערבי.
ד. נשים – השמאל מעולם לא דיבר ולא פעל נגד פגיעות מיניות בנשים ונערות יהודיות.
ה. ילדים – השמאל מעולם לא דיבר ולא פעל נגד פעולות בלתי חוקיות כנגד ילדים יהודים, אלימות חמורה כנגד ילדים יהודים, ואפילו התעללות בעולל יונק!
ו. איכות הסביבה – השמאל מעולם לא דיבר ולא פעל כנגד פגיעות של ערבים באיכות הסביבה ואינו מנסה לעצור פגיעות נוספות שלהם באמצעות הפגנות ועתירות, כפי שהוא עושה בסיטונות כאשר מדובר במפעלים או בישובים יהודיים.
רוב יהודי, דמוגרפיה:
השמאלני טוען כי הוא רוצה לעזוב את שטחי יש"ע על מנת לא להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית, על מנת לשמור על רוב יהודי.
האמנם?
השמאלני מסכים לזכות השיבה בצורות שונות, חלק בבירור וחלק מדברים על מניעים "הומניטריים".
אף שמאלני איננו שולל את זכות השיבה לחלוטין, אף שמאלני איננו פוסל אותה על הסף, השמאלני מגרש יהודים בשל כביכול הדמוגרפיה אך איננו נותן מענה לבעיית ערביי מדינת ישראל שהם חלק מהבעיה.
השמאלני מוכן למסור את רמת הגולן שבה אין שום בעיה דמוגרפית, לרודן הסורי.
מסקנה: עוד טיעון שמאלני דמגוגי שמטרתו להונות את הציבור.
חיי אדם קודמים לאדמה: נאמר רק כאשר מדובר ביהודים.
השמאלני הוא מאמין גדול בקדושת האדמה כאשר מדובר בערבים, הוא אף מבין היטב את הערבים הרוצחים ונהרגים עבור אדמה. לא חיי אדם חשובים לשמאלני, ולא קדושת אדמה מרתיעה אותו.
גבולות 67:
גבולות 67 הם שקר מוחלט. אין דבר כזה גבולות 67. הקווים המכונים "גבולות 67" הם קווי הפסקת אש בלבד, כלומר הקווים בהם נעצרו הצבאות עם סיומה של מלחמת העצמאות. קווים אלה נקבעו בהסכמי הפסקת אש שנעשו עם ירדן, סוריה, מצרים, ולבנון, בתיווך האו"ם, ברודוס בשנת 1949. בהסכמים נאמר שקווים אלה אינם גבול מוסכם, אף על פי שאין צורך באמירה זו כדי להבין את משמעות קווי הפסקת האש. גבול בין מדינות נחשב גבול שהוסכם ע"י המדינות הגובלות, כל קו אחר איננו גבול. עובדה: למדינת ישראל אין גבולות בכלל!!!
"גבולות 67" הם מושג שיקרי שנועד לקדש קו חסר כל משמעות חוקית ומעשית. מושג שנועד לקשור את ידיה של מדינת ישראל ולמנוע ממנה לדרוש את המגיע לה בדין ובצדק.
לדוגמה יהודה ושומרון: שטח זה היה כבוש ע"י ממלכת ירדן. משטח זה נפתחה מלחמה נגד ישראל. שטח זה היה חלק מהבית הלאומי היהודי על פי המנדט שנתן חבר הלאומים (שקדם לאו"ם) לבריטים. כל אלה הן טענות חוקיות התומכות בזכותה של ישראל לבעלות על יהודה ושומרון.
פשרנות:
פשרנותו של השמאל כלפי אויבי ישראל ידועה לכל, אך אדם פשרן באמת, מחפש פשרות עם כולם. השמאל הפשרן נעלם לחלוטין כאשר מדובר בחרדים ובמתנחלים, כאן יש רק מלחמה. מי שמוכן להתפשר עם רוצחים ואיננו מוכן להתפשר עם בני עמו, איננו פשרן.
שלי יחימוביץ': "אני סולדת מהשיח האנטישמי שיש בציבור החילוני על החרדים. יש פה מוטיביים אנטישמיים. הציבור החרדי הוא מיעוט נרדף ולא רוב רודף כמו ששינוי מנסה להציג אותו. חלק גדול מדי של הישראלים מגדירים את הזהות היהודית שלהם באמצעות שנאת החרדי. אני לא חטאתי בזה".
אמנון אברמוביץ: "בוש טיפל באל-קאעידה, אחר כך בסאדם חוסיין ואחריהם יבואו מועצת יש"ע וההתנחלויות".
זאב שטרנהל: "בשעת הצורך נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעופרה או באלון-מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסף הפאשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית".
ערך חיי אדם:
השמאל טוען כי עבורו חיי אדם יקרים יותר מכל דבר אחר, הוא יעשה הכל על מנת למנוע מוות של אדם כלשהו.
טענת השמאל ניתנת להפרכה בקלות. אדם המעריך חיי אדם איננו נפגש ואיננו עושה הסכמים עם רוצחים!
גם אם ניתן לשמאל הנחה כאילו הם רק עשו ניסיון על מנת לתת סיכוי לשלום ולמחוק את העבר, עדיין השמאל לא יעמוד בהצהרתו על ערך חיי אדם עבורו. אם השמאלני נותן צ'אנס לרוצח, הרי שאין יותר מצ'אנס אחד בנושא בלתי הפיך כמו רצח. ומה קורה במציאות?
אנשיו של עראפת רצחו אלפי משתפי פעולה עם ישראל. שרפו אותם, ירו בהם, התעללו בהם, ובגויותיהם. האם רצח המוני וברברי כזה מספיק עבור השמאלני המעריך חיי אדם, להודיע כי הניסוי נכשל? לא!!! המסקנה אם כך פשוטה וברורה, השמאלני איננו מעריך חיי אדם!!! ומסקנה זו מתחזקת עם רציחתם של אלפי יהודים שאינה משפיעה כהוא זה על דרכו של השמאל, הממשיך לשאוף להסכמים עם אותם הרוצחים שידיהם מגואלות בדם נשים ועוללים.
ותרנות:
השמאל טוען כי הוא מוותר על ה"שטחים" על מנת להשיג שלום.
השמאל כנראה אינו טוב בעברית. אדם מוותר על מה ששייך לו, על מה שהוא מכיר בו כשלו. אינך יכול לוותר על דבר שאינו שלך. השמאל טוען שהשטחים אינם שלנו, שאנו כובשים. השמאל אומר שהשטחים אינם שלו. המסקנה, השמאל משקר גם כאן, הוא איננו ותרן.
זכויות אדם:
השמאל טוען כי זכויות האדם הם ערך עליון עבורו, והוא מדגים זאת באופן שוטף בדאגתו לזכויות הערבים, גם אלו הנפגעים עקב צרכינו הבטחוניים. כלומר, השמאלני מעריך שגם צרכינו הבטחוניים, חיים ומוות, נחותים מזכויותיו של הערבי. אם השמאלני אדם כל כך דגול שאפילו חיי אדם נחותים בעיניו מזכויות, הרי שאתה מצפה לשמוע ממנו בכל פעם שגם זכויות של אדם שאיננו ערבי, מופרות.
הפרות בוטות של זכויות אדם שנעשות כלפי יהודים באופן שיטתי:
א. חיילים או שוטרים, גברים, נוגעים בילדות ונשים יהודיות.
ב. מעצר של נשים שלהן עוללים יונקים.
ג. אלימות פיזית קשה כלפי יהודים המזכירה את הפוגרומים באירופה.
ד. מעצרי שוא ותלונות שוא בסיטונות. יש יהודים שהם אלופי עולם בזיכויים!
ה. חקירות על התבטאויות.
זהו רק קמצוץ כמובן.
האם מישהו ראה או שמע שמאלני הזועק על הפרות זכויות האדם הללו?
בודאי שאף אחד לא שמע. אי אפשר לשמוע זעקה שלא נזעקה מעולם.
מסקנה: השמאלני לא דואג לזכויות האדם! הוא אולי דואג לזכויות הערבי, לזכויות האויב, אך לא לזכויות האדם.
משא ומתן:
משא ומתן נערך בין בני אדם או גופים שלכל אחד יש משהו שהשני רוצה. כל מי שמגיע למשא מתן משתדל לשלם הכי מעט ולקבל הכי הרבה. כל אחד דואג לאינטרסים שלו. האם השמאל באמת מקיים משא ומתן?
א. השמאל מודיע מראש כי הוא מוכן למסור כל שטח יהודי הנמצא מעבר לקו הירוק, כלומר השמאל אינו עומד בתנאי בסיסי במשא ומתן, ומוותר על הקלף היחידי הנמצא בידו, עוד לפני שהחל המו"מ.
ב. מה דורש השמאל בזמן המשא ומתן? השמאל דורש הצהרות ומצד שני הוא דורש "אל תהרגו אותנו". דרישות השמאל מסתכמות במילים, ובדרישה משפילה ומגוחכת המתאימה ליהודי בגטו. החזק מבקש מהחלש "אל תהרוג אותי". זה עולם הפוך.
מסקנה: השמאל אינו מנהל משא ומתן, השמאל מנהל מתן ומתן, ולכן כל הסכם מסתיים באותה דרך – ישראל מוסרת אדמה, והערבים מילים חסרות ערך.
חלון הזדמנויות:
מושג המגיע תמיד בצמוד ל"שלום". מטרת השימוש במושג היא ליצור דחיפות מלאכותית, למנוע מחשבה, קח עכשיו או שתפסיד. נוכלים נוהגים להשתמש בשיטה הזו כדי ללחוץ על לקוח לרכוש מוצר "בהזדמנות", "אם לא תשלם מיד תפסיד", "מחר המחיר יעלה", "מישהו אחר יקנה", רכישה המסתיימת תמיד במפח נפש ובהפסד.
בניגוד למוצר פיזי שאותו באמת ניתן לפספס, איך ניתן לפספס דבר כזה מושלם כמו שלום? אדם שמטבעו רוצה בשלום אינו זקוק לחלונות או לויטרינות, אדם כזה תמיד מוכן לנוע לכיון של שלום וכל רגע מתאים לכך.
האם אדם זקוק לחלונות על מנת להסכים לקבל מיליון דולר? ברור שלא! אם כן מדוע צריך חלונות לשלום, ששווה הרבה יותר?
מסקנה: השמאלנים יודעים שהערבים אינם רוצים בשלום. גם השמאלנים אינם רוצים בשלום. האינטרס המשותף לשמאלנים ולערבים הוא שטחי יש"ע והפגיעה ביהודים היושבים שם.
כיבוש, שטחים כבושים:
כיבוש הוא מושג ניטרלי, המצביע על תפיסת שטח שלא היה בשליטתך קודם לכן, ע"י צבא בדרך כלל. ההונאה של השמאל מתמקדת בהפיכת המושג "כיבוש" למושג שלילי, ע"י שימוש בתעמולה ובשקרים.
התעמולה עובדת על שטיפת מוח באמצעות סיסמאות ומנטרות חוזרות ונשנות שבכולן מופיע המושג "כיבוש" בצמוד לאירוע או מושג שלילי אליו מדביקים את צמד המילים:"הכיבוש משחית" / בגלל הכיבוש"- (השלם כל אירוע שלילי שיעלה על דעתך).
שכן אם כיבוש הוא דבר שלילי, מה ההבדל בין הכיבוש של 1948 לזה של 1967?
השקרים מתמקדים בהסתרת עובדות חשובות ההופכות את הכיבוש לחיובי.
א. התעלמות מוחלטת מהעובדה ששטחי יש"ע, חצי האי סיני, והגולן, נכבשו בעקבות תוקפנות נגד ישראל. תוקפנות זו מאפשרת לישראל להחזיק בשטחים אלו בדין, על פי החוק הבנלאומי!!!
ב. התעלמות מהעובדה ששטחי יש"ע, וחצי האי סיני לא היו מעולם בריבונות מצרית או ירדנית!!! שטחים אלה היו למעשה שטחי הפקר. הירדנים והמצרים היו למעשה כובשים בלתי חוקיים בשטחים אלה. חצי האי סיני הוכר כשטח בריבונות מצרית רק בעקבות הסכמי קמפ דייויד 1988, פשע שבוצע ע"י ישראל תמורת נייר.
מסקנה: עבור השמאל, המטרה מקדשת את האמצעים. המטרה: מסירת חלקי ארץ ישראל לאויב. האמצעים: תעמולה ושקרים.
מעגל דמים:
השמאל משתמש במושג הזה באופן שיטתי. מטרתו לעשות גזירה שווה בין הרוצחים הערבים למתגוננים היהודים, להמעיט בחומרת הפשעים השיטתיים והזוועתיים של הערבים.
מטרת העל היא מטרה תעמולתית. ליצור אוירה של שיוויון בין היהודים לערבים, כאילו אין עבר של פרעות ביהודים, אין עובדות של אלפי יהודים נרצחים, אין היסטוריה של קריאה להשמדה של מדינת ישראל ונסיונות השמדה.
זאת על מנת לייצר אוירה שתאפשר כניעה וויתורים לאויב הערבי, כאילו פותחים דף חדש.
המצב ברור ובהיר כבר למעלה מ-100 שנה, יש ערבים רוצחים ויהודים מתגוננים. תנועה חד סיטרית של רצח, מערב ליהודה.
http://www.2all.co.il/web/sites/kolhaemet/PAGE2.asp#.Twh6pjXWOtE
*ברל כצנלסון: "אל נגיע לכך שמדינת ישראל תתפוס את מקומה של ארץ ישראל,בואו נקרא את הילד בשמו, הסכמנו מתוך הכרח – אבל מה השמחה? חברון יותר ארץ ישראל מתל-אביב"!
"כור ההיתוך" של השמאל החדש
מזה שנים מחפשים גורמים רדיקליים לחולל שינוי חברתי כלל עולמי. מארקסיסטים ונאצים, פשיסטים וסטליניסטים, נאצריסטים וניאו-כנעניים, כולם כאחד ראו עצמם כסוג של "מתקני עולם". תיקונה של עיר או מדינה מעולם לא נתפסו בעיניהם כמטרה נאצלת דיה. הם שאפו להיכנס אל דפי ההיסטוריה כסוג של משיחים גואלים, אשר הטביעו חותם על עולם ומלואו. בשנים האחרונות, כך נראה, הולך וגדל חלקם של "משיחים" לעת מצוא.
אחד מאותם משיחים הוא המיליארדר האמריקני ג'ורג' סורוס.
סורוס, יהודי ניצול שואה, הצליח לפרוש רשת ארגונים כלל עולמית המשפיעה על הפוליטיקה הפנימית של מדינות רבות, ובמיוחד ארה"ב וישראל. בארה"ב, תרומתו של סורוס הייתה בעיקר בגורמים קיצוניים ואנטי-ישראלים במפלגה הדמוקרטית, כולל בנשיא ברק חוסיין אובמה ובארגון היהודי האנטי-ישראלי ג'יי סטריט, המבקש להוות חלופה אנטי-ציונית לשדולה היהודית אייפ"ק. בישראל, ניכרת תמיכתו של סורוס בארגונים אנטי-ציוניים ואפילו אנטישמיים ובקרן לישראל חדשה (NIF). סורוס אומנם אינו התורם הבלעדי לארגוני הקרן, הנתמכת גם על-ידי "קרן פורד" האנטישמית ועל-ידי מדינות האיחוד האירופי. אולם הוא המעניין מבין כולם, גם בגלל הרקע האישי שלו כניצול שואה, אשר הגיע למסקנות מוזרות הן באשר לשייכותו לעם היהודי ולהתנגדותו למדינת היהודים, והן באשר לפוליטיקה העולמית. מטרתם המוצהרת של סורוס ושל אנשי "החברה הפתוחה" היא אחדות פוליטית בינלאומית וממשלה עולמית.
היכן מסתתר השמאל החדש
אידיאולוגיה מעין זו שמקדם סורוס בגלוי אינה יכולה לעבור בארץ את אחוז החסימה, ואפשר שזיהוי אידיאולוגי כזה הוא גם מנוגד לחוק בישראל. הרי כדי לקדם את עיקרון "החברה הפתוחה" ולסייע בקידום סדר עולמי חדש שבסופו הקמת ממשלה כלל עולמית, יש קודם כל לחסל את הסדר הישן המבוסס על מדינות לאום, אשר מהווה בעיני "מתקני העולם" של ימינו מכשלה ומטרד. קיומה של מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, אינו יכול לעלות בקנה אחד עם המטרות המהפכניות של השמאל החדש. היות שמִטֶבע הדברים, קשה לקדם את השקפתו של סורוס בגלוי, מצאו נתמכיו הרבים בארץ מחסה אידיאולוגי מגוון.
קידומו של הסדר החדש דורש חשיבה מחדש על דרכים לערעור הסדר הקיים, בתמיכה ציבורית רחבה. עליו להיראות כאילו הוא צומח מלמטה, ומתבצע על-ידי העם ולמען האינטרסים של העם. יתר על כן, על תומכי המהלך לחיות באשליה שהם מחולליו, ושאין יד המכוונת אותם, ושלמטרותיה האמיתיות אין דבר עם המאבק שעל הפרק. השמאל החדש מצא שבאותה מידה שאידיאולוגיה יכולה להיות מכשלה בהיעדר תמיכה ציבורית, היא גם יכולה להוות מחסה מפני האמת ואבן שואבת לקהלים מגוונים. אידיאולוגיות "נייטרליות", לכאורה, מהוות כסות למגמות מהפכניות קיצוניות ביותר. בארץ ניתן לראות גודש ארגונים, העוסקים בנושאים שאינם מהווים סלע מחלוקת בין ימין לשמאל פוליטי מדיני, כאשר מטרתם המוצהרת והגלוייה של הארגונים הללו מסתירה את מטרותיהם האמיתיות.
כך למשל, ארגונים "ירוקים" פועלים למניעת התיישבות יהודית מטעמים "אקולוגיים", אבל נמנעים מלדון בהתפרעות העירונית בערי הבדואים והערבים בישראל, הבונים ללא רשיונות ו/או תוכניות מתאר. באופן פעולתם זה מקדמים ה"ירוקים" סדר יום פוליטי מובהק, שתכליתו פגיעה בזכות ההתיישבות היהודית על אדמות מדינה, ומסייעים להשתלטות הערבית העויינת על קרקעות הלאום. לא מפליא כי בראש אוגדן עמותות "ירוקות", עומד לא אחר מאשר איש השמאל הקיצוני מוסי רז. הוא אשר פעל בכנסת לקידום חוק שיחייב את ועדות התכנון והבנייה לצרף אליהן נציגי "ירוקים", דבר שפגע קשות בהפשרת קרקעות לבנייה, וגרם לעלייה במחירי הקרקע והדירות במגזר היהודי. זה לא הפריע לחבריו של רז לצאת למאבק להוזלת מחיר הדירות שהם היו מהגורמים הראשיים לעלייתו.
עוד פחות מוזרה היא העובדה שעמותות ירוקות העוסקות בשימור הסביבה ביהודה ובשומרון, כמו "ירוק עכשיו" ו"רגבים" נעלמות, בדיווח ובתמיכה, מרדאר ה"סביבתיים", מסיבות פוליטיות. הרי תמיכה בסביבה באזורים אלה מחייב פעולה נגד האוכלוסיה הערבית, שאינה ידועה בנטיותיה ה"אקולוגיות" המפותחות, אשר לה לא יסכימו סורוס ושאר התורמים. יתר על כן, המתנגדים לבנייה היהודית מטעמים "אקולוגיים" הם אלה הנלחמים על המשך הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי והבדואי בנגב, בשייח ג'ראח ובמקומות נוספים. יחד עם זאת, האג'נדה ה"ירוקה" מאחדת אנשים בעלי השקפות פוליטיות שונות, וכך הופך הטיעון האקולוגי לאבן שואבת המייצרת תמיכה ציבורית רחבה, ובלתי מודעת, בשירות המהפכנות של השמאל החדש, הפועלת לצמצום ולפגיעה משמעותית בהתיישבות היהודית בארץ.
צורה נוספת של הסוואה היא התנועות הפמיניסטיות. הרי תמיכה בנשים, בשוויונן ובשמירה על זכויותיהן, אינה עניין פוליטי מדיני. ואולם כמעט כל הארגונים הפמיניסטיים בארץ פועלים למען קידום מטרותיו הפוליטיות של הציבור הערבי, מתוך השקפה שפמיניזם פירושו מאבק בכל גילויי הארכיטיפים הזכריים, ובהם בציונות הנתפסת כקולוניאליזם זכרי בלב הלבאנט הנקבי. ארגונים כמו "קואליציית נשים לשלום", "כביסה שחורה" ועוד, עוסקים מעט מאוד במעמד האישה בפועל, והרבה מאוד בקידומה של הנקביות הערבית ה"ילידית" המדומה. רק דבר אחד לא נמצא אצל הפמיניסטים: הכרה בכך שבחברה המוסלמית, שאת האינטרסים שלה הם מקדמים, יש היתר לנישואי קטינות, לאונס, להכאת נשים, למילת נשים, לרצח על-רקע חילול כבוד המשפחה ועוד. שוב, אידיאולוגיה נייטרלית לכאורה, המשרתת אינטרסים מהפכניים הרחוקים מאוד מן ההצהרה האידיאולוגית הפומבית.
דוגמה נוספת למגמה זו התבטאה בנאומו של נציג תנועת "עלה ירוק", המקדמת לגליזציה של הסמים הקלים בארץ, באחד הכינוסים של נציבות האיחוד האירופי. הוא דיבר על "הצורך בשינוי", על חשיבות "האינטגרציה הטראנס-לאומית", על אחדות אזורית, על הצורך לקדם סדר חדש מבלי "להלחיץ" את היהודים בניסוחים ברורים מדי, ועל עוד הרבה דברים שלא היה להם שום קשר עם לגליזציה של העלה הירוק. אומנם ניתן למצוא תמיכה בלגליזציה של סמים קלים גם בקרב אנשי ימין וגם בקרב אנשי שמאל. אבל תמיכה בדבריו של נציג מפלגה זו באיחוד האירופי ניתן למצוא רק, ואך ורק, בשמאל.
וואלק תפתח אתר משלך. זה רק תגובות, לא בלוג פרטי שלך.
נמצא אם כן, שארגונים "חברתיים" שונים מקדמים סדר יום פוליטי מובהק במסווה של אידיאולוגיות דֶמֶה נייטרליות. לאותם ארגונים חוץ-פרלמנטריים מצטרפים גורמים ממלכתיים מובהקים במשרד החוץ, בתקשורת הישראלית, באקדמיה, בבית המשפט העליון ובפרקליטות. ה"ממלכתיים" המדומים אינם מסתירים את מגמת פניהם, ולאחרונה אנו רואים אותם משתתפים בגלוי בכינוסי הקרן לישראל חדשה, ואפילו בכינוסים של קרן פורד, שהוקמה על-ידי אנטישמי לשם קידום סדר יום אנטישמי מובהק. אידיאולוגיות הדמה של ה"חברתיים" וה"סביבתיים" למיניהם משמשות להם מסתור כשהם חותרים תחת השלטון הנבחר בישראל, והם עושים זאת בתמיכתם של גורמים ממלכתיים, שפיתחו עצמאות יתר והמהווים אופוזיציה למדינה שאותה הם נועדו לשרת. מאבק חברתי, ללא הצעה או קבלה של פתרון, תכליתו אחת: פוטש פוליטי ותו לא.
מגיעים עם מרצדס למאבק הדיור
עיקרון הפעולה של סורוס ושל חבריו, לשם קידומו של סדר עולמי חדש, מכונה The Melting Pot, כור ההיתוך, והוא פשוט: גיבושה של תמיכה ציבורית רחבה במאבקים חברתיים, רצוי מוצדקים, נגד השלטון. צד נוסף של עיקרון פעולה זה הוא חתירה לניהול מאבקים נטולי פשרות, תוך הכשלה מכוונת של כל הצעות הפתרון המעשיות, על-מנת למנוע גוויעה בטרם עת של המחאה הציבורית. מאבקים אלה יוצרים אווירה ציבורית של מיאוס, של חוסר הערכה למדינה ולמוסדותיה, ושל שנאה תהומית בין הציבור לבין המערכת הציבורית המנוהלת על-ידי נבחריו. וכאשר לאיש כבר לא אכפת, ניתן לערער את הסדר המדיני, ובכך לאפשר את צמיחתו של סדר חדש.
בארץ ראינו מאבקים מסוג זה שבהם היו מעורבים ארגונים אנטי-ציוניים כמו "שתי"ל" ו"ידיד" מיסודה של הקרן לישראל חדשה. במאבק החד-הוריות שהנהיגה ויקי כנפו, בא הדבר לידי ביטוי בצורה מאוד ברורה: ויקי עצמה נתמכה על-ידי "שתי"ל", וכנראה בעצתם סירבה לכל פתרון שהוצע לה. מהר מאוד הבינו חברותיה למאבק כי היא מעוניינת במאבק הרבה יותר מאשר בפתרון הבעיה, והן החליטו להיפרד ממנה. את כנפו תגמלו חברי "יוזמת ז'נבה", שהזמינו אותה לעמוד על בימה אחת עם ג'ימי קרטר ואחרים, ולחתום על מסמך מדיני חתרני, כאילו הייתה מומחית ליחסים בינלאומיים. מה הקשר של כנפו ליוזמת ביילין? לחד-הוריות ול"שת"יל" הפתרונים. על כל פנים, ברור שמאבק פסאודו-חברתי זה היה חלק ממגמה פוליטית ברורה, וערעור התמיכה הציבורית בממשלה נבחרת מסייע לגורמי שוליים מן השמאל הקיצוני להציג עצמם כמושיעים בשירות העתיד.
יוזמת ז'נבה הייתה הצד השני של המדיניות, ותכליתה: הכשלת "מפת דרכים" של האמריקנים. שהרי "מפת דרכים" הייתה יוזמה רפובליקנית, שלה התנגדו הערבים, האיחוד האירופי וחברי המפלגה הדמוקרטית הנתמכים על-ידי סורוס. מובן כי השמאל הישראלי, הנתמך על-ידי תומכי הגורמים הללו במפלגה הדמוקרטית, היה מעוניין להכשיל את התוכנית, מבלי להיכנס ליתרונותיה או לחסרונותיה, ועל כן העלה תוכנית חלופית, אשר רמזה לערבים כי אם ימתינו ולא יחתמו, יקבלו "דיל" טוב יותר.
המאבק ה"חברתי" בישראל מתחולל ברובו בסיועם ובמימונם של גורמים זרים ועויינים, ותכליתו האחת היא פוליטית. כיום רואים אנו את נציגיהם של האנרכיסטים, ארגון סולידריות שייח ג'ראח, חד"ש ובל"ד מככבים במאבק על "יוקר המחיה" ועל "מצוקת הדיור". יש להדגיש כי מאבקים מסוג זה ניתן לנהל בכל קדנציה ונגד כל ממשלה. את "יוקר המחיה" ואת "מצוקת הדיור" לא יצר נתניהו. יתר על כן, יוקר המחיה בתקופת שלטונו של נתניהו דווקא ירד ולא עלה, ורואים זאת בכל המדדים ובשיפור המתמיד בכלכלה. האבטלה נמוכה ביותר מאז 87' ועל-אף המשבר העולמי – מצבנו טוב. כאשר הימין מצליח ליצב ביטחון, כלכלה ויחסי חוץ טובים, לא יכול השמאל החדש להוציא לרחוב את ההמונים אלא על-רקע כותרת שתקפה לכל מקום, לכל ממשלה ולכל זמן.
כשרואים את ראשי ארגוני הסרבנים לצד האנרכיסטים, את הגב' ליאל מהקרן לישראל חדשה, ואת "אנשי האוהלים" המגיעים בלנדרובר ובמרצדס מכפר שמריהו להפגנת "מעמד הביניים", מבינים בבירור כי ההפגנות הן פוליטיות. כמי שבא משכונת מצוקה, לא ראיתי מעולם את האנשים הללו באים לסייע. פעילים של חב"ד כן באו, פעילים של ש"ס היו, שיקום שכונות של בגין היה, אבל אלה המוגדרים "חברתיים" קראו על קטמון ועל עיר גנים ועל קריית מנחם בירושלים רק בעיתונים. הם השתמשו בזעם החברתי ובתחושות הקיפוח העדתי לצרכים פוליטיים ולא כדי להשיג פתרון. הם מחיים את השנאה ומלבים את אש המאבק בכוונת מכוון כדי לערער את היציבות, ולהפוך אותנו למשהו כמו מצרים, לוב או סוריה. הן גם שם בוחשים גורמים חיצוניים בהפגנות ההמונים, אבל בשום אופן לא כדי לתקן את המצב, אלא להנציחו ולהגביר באמצעותו את המגמות האופוזיציוניות לעצם קיומה של המדינה.
עיקרון "כור ההיתוך" מבקש לאחד את החברה היהודית והערבית על-ידי יצירה של סולידריות חברתית חדשה: מקופחי כל העולם התאחדו. "הקשת הדמוקרטית המזרחית" היא דוגמה נאה לכך. ראשיה ונציגיה של הקשת המזרחית הם ברובם אשכנזים בני המעמד הגבוה. הפעילות של הקשת המזרחית היא פרו-פלשתינית מובהקת, מתוך הנחה שהמזרחיוּת המשותפת לערבי וליהודי מארצות האיסלאם חזקה יותר מן היהדות המשותפת ליהודי מארצות ערב ולאחיו האשכנזי. לכן, הם מלבים את תחושת הקיפוח שנגרם ליהודי המזרחי ולערבי על-ידי האוייב המשותף: התנועה הציונית ופרייה המופלא – מדינת ישראל. הם נלחמים נגד הפרטת מנהל מקרקעי ישראל ונגד מכירת אדמות מדינה, משום שתוכנית כזאת תכשיל לטענתם אפשרות של קליטת פליטים ערביים עתידית על אדמות אלו. הם כותבים כך במפורש באתרי האינטרנט שלהם, ואין הם מסתירים שכוונתם פוליטית ולא חברתית. אבל כאשר הם באים לדבר על כך בשכונות, הם כמובן משקרים במצח נחושה ומכחישים זאת, משום שהם יודעים כי לא יקבלו שם תמיכה במטרותיהם האמיתיות. לכן הם מדברים על "בעיות הדיור הציבורי" או על "חלוקה שוויונית של קרקעות הלאום", או שהם מסיתים ישירות את אנשי השכונות באנשי הקיבוצים בטענה, כי הקיבוצניקים קיבלו אדמות מדינה בחינם ובנו עליהם קניונים, ואילו אנשי השכונות ממשיכים לשלם במיטב כספם עבור הדיור הציבורי. במקורותינו כתוב כי שקר חייב שיהיו לו רגליים כלשהן, שאילולי כן הוא לא יכול לעמוד לאורך זמן. הדבר ניכר בפעילותה של הקשת המזרחית, המשתמשת בטענות שחלקן מוצדקות, אבל הכל כדי לגייס תמיכה במטרותיה הנסתרות, שהן פרו-פלשתיניות מובהקות, ושאין להן דבר עם פתרון בעיותיהם של אנשי שכונות המצוקה.
http://rotter.net/forum/gil/23759.shtml#28
התרחבות שתתורגם לעוצמה אופוזיציונית
גורמים ציוניים שהשתתפו במאבק על הדיור משכו ממנו את ידיהם מיד כאשר הבינו כי מאחוריו עומדים אנשים עם אג'נדה פוליטית. המאבק החל כמאבק על מחירי השכירות. אלא שפתאום נוספו לו עוד "מטרות": "יוקר המחיה", "מאבק בטייקונים", מלחמה ב"הפרטה", תמיכה במעמד הביניים, ביטול חוק ההסדרים, מניעת הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל, ועוד ועוד. בעיות הדיור, החברה, הסעד והכלכלה היו רק סיבות, שתכליתן היא כינונה של קואליציה רחבה שתתורגם לעוצמה עממית אופוזיציונית אשר תובל כעדר למאבק נגד הממשלה. אנשי המאבק היו שמחים אם הוא לעולם לא ירד מהפרק. המאבק הציבורי ולא פתרון הבעיות הוא התכלית. כיום גם עופר עיני וגם ראשי הסטודנטים, שאינם ידועים באהדה לנתניהו, מתחילים להשמיע קולות של ספק.
תרבות השקר של השמאל החדש באה כאן לידי ביטוי ברור: הצהרה על מאבק למען פתרון של מצוקת הדיור, בעיות מעמד הביניים, החינוך, הרפואה, השכר ויוקר המחיה ועוד, אבל שלילה של כל פתרון, הצעת פתרונות בלתי ריאליים והאשמת נתניהו בכך שאין פתרון. הצגת אידיאולוגיות דמה בפומבי, אבל בחדרי חדרים ומעל גליונות כתבי עת ועיתוני שמאל – גילויי דעת המראים כי המגמה האמיתית היא פוליטית.
הפרדוקס השמאלני בארץ הוא הפרדוקס הסטליניסטי. גורמים סובייטיים פעלו במדינות המערב תוך שימוש בטיעונים חברתיים, בניכור שנוצר מהפערים החברתיים בחברות הקפיטליסטיות, ובעוד כיוצא באלה טיעונים, כאשר בפועל ניסו לערער את היציבות השלטונית במדינות, על-מנת להשיג דריסת רגל ושליטה. בדרך זו מנסים לפעול שוטי הכפר הגלובלי, באמצעות יהודי החסות שטיפחו בארץ בממון רב. השמאל החדש הפך לזרוע הביצועית של הקולוניאליזם האימפריאליסטי מיסודו של האיחוד האירופי המט לנפול, של גורמים במפלגה הדמוקרטית ושל הסורוסים האוטו-אנטישמיים למיניהם. מטרתם היא דקונסטרוקציה טוטאלית של כל מוסדות החברה, ויישומו של עיקרון כור ההיתוך, שעתיד לאחד את האזור, ואולי אף את העולם, לכדי חברה חדשה, ללא הבדלי לאום, או דת ותרבות, על חורבותיה של מדינת ישראל. כמו שזה נראה כרגע, התמימים שנקלעו להפגנות השמאל הקיצוני נראים כמו איגוד התרנגולות המפגינות למען האינטרסים של שוחטי כל העולם, העומדים עם הסכין על גרונם.
אלון דהן – הכותב הוא מרצה למחשבת ישראל.
http://rotter.net/forum/scoops1/22199.shtml#10
http://rotter.net/forum/gil/23759.shtml#28
אנו בעיצומה של מלחמת אחים רבת פנים אך סמויה מן העין. השמאל ערוך בקווי היערכות לפי האסכולה הסובייטית. הן סמויות מן העין אך חיות ובועטות בצבא, באקדמיה, במשפט וכמובן בתקשורת ומנוהלות כאמור ע"י פוליטרוקים מסוג חדש.
כיום הפוליטרוקים השמאלנים יושבים ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה" ומנסים לקבוע משם את פני צה"ל והפיקוד העליון ואפילו מצליחים כי איש לא עוצר בעדם.
הם קיימו למשל דיון סוער על פקודת היום של אל"מ עפר וינטר ב"צוק איתן" ובעקבותיה הצליחו כנראה לבלום את התקדמותו בצה"ל. הם שולחים את זרועותיהם ואצבעותיהם לתוך מערכת החינוך הצה"לית, לסדרות החינוך וכיו"ב כפי שהקרן לישראל חדשה עושה במערכת המשפט ובקרב המשפטנים.
תמיד היו נסיונות של פוליטרוקים להתערב בצה"ל פוליטית ואידאולוגית אך בן גוריון השכיל וידע לגדוע אותם באיבם. אבל התופעה נמשכה בצורות אחרות בועדות סודיות למיניהן בתוך המפלגות ובתנועות הנוער והיא נמשכת עד היום בצורות מתוחכמות חדשות. אותה גברת בשינוי אדרת.
קים פילבי המרגל הבריטי בדומה לאודי אדיב כ"אידיוט שימושי" נלהב, בגד בארצו לטובת האויב הסובייטי מזכיר לי את שוברי המפרקת וארגון המצלמות. ההגנה והתמיכה שמספקים האלופים עמירם לוין ועמי איילון לשוברי המפרקת נובעת מכך שלוין ואיילון השמוצניקים רואים בפעילי שוברים שתיקה בשר מבשרם, מהמיליה האידאולוגי שלהם.
הכל גירסא דינקותא שמ"וצניקית
אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַּעְיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אלופים את העוז להזדהות עם שוברי צה"ל…
למי שתהה ותוהה איך אפשר שאלופי צה"ל מהוללים מפקדי סיירת מטכ"ל כעמירם לוין ומפקד הקומנדו הימי כעמי אילון יכולים להעלות בדעתם לצאת להגנת ארגון שנוי במחלוקת כמו שוברים שתיקה – צריך להבין שמדובר בגירסא דינקותא שמו"צניקית או שמאלנית כללית שהונחלה להם בנעוריהם בקבוץ ותנועת הנוער.
התגייסות האלופים האלה דווקא להגנת שוברי המפרקת נובעת מצד אחד מהתנשאות אליטיסטית ובוז ל"בבונים" שאינם ראויים למשל לשרת ביחידות "המובחרות", למרות שכיום ברוך השם רוב היחידות הלוחמות בצה"ל הן יחידות עלית.
"שוברים שתיקה" בהרכבו האנושי ומקורותיו התרבותיים הוא בשר מבשרם.
אלופים כלוין ועמי איילון מוצאים זהות רבה נפשית ואידאולוגית עם "שוברים שתיקה" כמו היו אחווה סודית משותפת והם נחלצים עתה לעזרתם בעת צרה, זאת למרות שהם שוללים בהצהרה את המלשינות של פעילי הארגון בחו"ל תוך היתממות או מבלי להבין ולהודות ביושר שזו המהות ועיקר פעילותם להצדקת הכספים הרבים הזורמים אליהם מחו"ל.
מבחינה מסויימת "שוברים שתיקה" הוא מעין קבוצה טיפולית, מין AA (אלכוהולים אנונימיים) המציעה תראפיה קבוצתית לנפגעי "אקיבוש" החשים צורך עז לדסקס ולדבר "על זה" ולפרוק את תיסכולם מהתנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם הערכים האוטופוסטיים עליהם התחנכו בתנועת הנוער.
כך בעצם עשו גם אבותיהם בשנות השבעים כשהתכנסו לקומזיצים תראפיים שנקראו "שיח לוחמים" או "יורים ובוכים" אשר השתכללו מאז לגירסאות תוקפניות כמו "שלום עכשיו" ו"בצלם" ובימינו לעשרות ארגונים ועמותות שהציפו את הארץ יחד עם הכספים שזרמו מהקרן המשוקצת.
האידאולוגיה המפ"מניקית שינקו בילדותם בשנות החמישים – בימים שקיבוצים התפלגו על קוצו של יו"ד, על רקע הסגידה לבריה"מ הסובייטית וליוסף סטלין – חדרה לנקבוביות שלהם, כפי שאובמה אינו יכול למרות השכלתו לברוח מ"המדרסה" האסלאמית בה למד כילד באינדונזיה ואל"מ עופר וינטר או האלוף גרשון הכהן לא יכולים לנטוש את תורת אמם שספגו במכינות ובישיבות התורניות.
כמו צעירי הכיפות הסרוגות המתגייסים מתוך תודעה עמוקה יהודית וציונית למיטב יחידות צה"ל ולתפקידי פיקוד וקצונה כך עשו טובי הנוער בקבוצים או בתנועות הנוער של השומר הצעיר והנוער העובד בתורם. אמנם תמיד היו נסיונות של פוליטרוקים להתערב בצה"ל פוליטית ואידאולוגית אך בן גוריון השכיל וידע לגדוע אותם באיבם. אבל התופעה נמשכה בצורות אחרות בועדות סודיות למיניהן בתוך המפלגות ובתנועות הנוער והיא נמשכת עד היום בצורות מתוחכמות חדשות. אותה גברת בשינוי אדרת.
https://mida.org.il/2016/04/06/%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%91%D7%99-%D7%9C%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%94%D7%95-%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%9E%D7%90%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%99/
לעיון:
http://rotter.net/forum/gil/27843.shtml
מוקדי ההזדהות של השמאל הקיצוני, בבריטניה כמו בישראל, מלמדים על ערכיו: קורבין מזדהה עם ידידיו, חיזבאללה וחמאס. גם בישראל כל מה שמכוון נגד המדינה ואזרחיה, ובייחוד נגד כוחות הביטחון שלה, זוכה להזדהות מצד השמאל הקיצוני. פירושו של המאבק הפלסטיני נגד ישראל הוא העדפה של רודנות טרור על פני דמוקרטיה, זכויות אדם ואזרח ושלטון חוק. בסביבות ראש השנה פורסמו נתוני סקרים שמצביעים על שביעות רצון גבוהה של ערביי ישראל מהחיים בישראל, על הזדהות עם הדמוקרטיה שלה, ואפילו על גאווה בהיותם ישראלים. אבל מול כל נתוני הסקרים, מאמר אחד של גדעון לוי, של יוסי שריד או של עודה בשאראת ב'הארץ' משמעותי יותר. טור אחד כזה, שמתאר את ישראל כמדכאת את הערבים ואת חיי הערבים כסבל מתמשך, עושק וכאבי נכבה נצחיים, שקול כנגד כל נתוני המציאות המפריכים את הנאמר בו.
קשה להבין את כל זה, אבל זו עובדה: בחברות המערביות כיום, השמאל הקיצוני שולט במצב הרוח הלאומי. הוא שולט בקרב על התודעה, הוא קובע את סדר היום. רואים זאת בוויכוחים הציבוריים הבלתי פוסקים עם אותם בעלי דעות קיצוניות, ובייחוד האנטי-ישראלים שבהם.
בבריטניה רואיין אחד ממנהיגי הליברלים-הדמוקרטים, שהביע שביעות רצון מהמצב החדש שיוצר חלל גדול במרכז. מפלגתו, כמובן, תמלא את החלל הזה, ועשויה להרוויח עוד מושבים בפרלמנט בבחירות הבאות. אבל זו נחמה של טיפש, שכבר איבד את היכולת לחשוב במושגים לאומיים. בריטניה כיום, אחרי הבחירות האחרונות – דווקא אלה שבהן קמרון שוב ניצח – מפוצלת וחלשה יותר מאי פעם. הסיבה לכך היא שבמקביל עלתה המפלגה העצמאית הסקוטית, שמבטאת נתק מהאתוס הלאומי הבריטי.
עכשיו, כשגם הלייבור איבד קשר עם כדור הארץ, בריטניה כאילו קָטְנה עוד יותר. הימין השמרני-ליברלי ניכס לעצמו את הערכים הלאומיים ואת נטל המאבק הקיומי, אבל עצם העובדה שכל הערכים הללו מונחים כיום בצד הימני של המפה הפוליטית הוא סימן לחולשה עצומה.
בישראל המצב דומה: בזמן שהימין מתהדר ברוב בקלפי, גוש שמאלי גדול ניתק מהיבשת הישראלית. אין זה רק שהתקשורת הנשלטת על ידי הלכי רוח שמאליים נטרלה את תפקוד הכנסת – השמאל עצמו בונה אליטה משלו, שאינה מזדהה עם מדינת ישראל. להפך, זו אליטה מגויסת למערכה נגד ישראל. המספרים שלה אינם גדולים: כמה מאות פעילים גורמים נזק אסטרטגי באמצעות התארגנויות שמאל הממומנות בידי גורמים זרים.
אפילו האפיפיור מדקלם קלישאות מבית המדרש הקיצוני. הוא תוקף את הקפיטליזם ואת גורמי השינוי האקלימי. אף נתון המתייחס לירידת העוני, להגדלת שטחי החקלאות המעובדת ולכמות המזון בעולם אינם מסיטים אותו מהקלישאות הריקות שלו. ג'ורג' ויל, בעל טור ב'וושינגטון פוסט', הגדיר את רמת הרטוריקה של האפיפיור במונחים של פתקים המוטמנים בעוגיות מזל. אז מה גורם לכולם ברדיו, בבית הנשיא, בבית הנשיא לשעבר ובמאמרי המערכת לדבר כאילו שלפו זה עתה פתק מעוגיית מזל שבורה?
האמת היא שקשה למצוא תשובה אחת ודאית. ברור שזו אותה נוסחה ישנה: דיבורים אוטופיים גבוהים מחד גיסא על צדק, על שוויון ועל אוויר נקי, אבל מאידך גיסא מופגנת, בקרוב ובאופן מיידי, התנהגות פוליטית ניהיליסטית של הרס וחבלה. האם צריך לחזור על השם אלון ליאל? לכאורה אומרים אותם אנשי שמאל: "אני בעד שלום ונגד צה"ל, מדינת ישראל, היהדות, ממשלת ישראל, הקיבוצים, המתנחלים. אני בעד אחווה יהודית-ערבית, אבל גורס שהחברה הישראלית חולה. אני בעד הציונות, אבל חושב שאנחנו אוסף של שבטים נטולי כל סממן מאחד".
באמריקה הגיע השמאל הקיצוני לבית הלבן. שם מתברר ש"הנשיא היהודי הראשון" הוא ידיד גדול של ישראל – אבל לא ישראל של הליכוד, לא ישראל של רה"מ בנימין נתניהו, לא ישראל הנלחמת באומץ נגד טרור ואיומי השמדה, לא ישראל המסתערת על אויביה עם חטיבת 'גולני' והצנחנים, אלא ישראל של 'כיפת ברזל'.
בגלל יסודות המשטר בארה"ב, הנשיא ברק אובמה הפגין את הבוז לכל הצד הפרלמנטרי בדמוקרטיה האמריקנית יותר מכל מנהיג קיצוני אחר. כל המהלך האיראני שלו נעשה תוך קעקועה של הדמוקרטיה הייצוגית, שבאה לידי ביטוי בקונגרס. וכמו בישראל, גם שם הפרלמנט המקומי, הסנאט או בית הנבחרים עוסקים בהצבעות סמליות. זהו הגל החדש של פוליטיקת השמאל. מי שמאמין בקיומה של מדינת ישראל כגוף לאומי דמוקרטי הנועד להגן ולשרת את האזרחים, כדאי לו לקחת את ההתפתחות הזאת בחשבון.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/727/114.html
הציונות האדומה וחטאיה
http://rotter.net/forum/gil/22721.shtml#26
מה לדעת איפרגן הופך את המצדדים בעמדות המתוארות במאמר ל"שמאל"? אם איפרגן יצליח להסתכל בעמדות המתוארות על ידו הוא אולי יווכח שמדובר בלאומנות בלסטינית פשוטה וברורה. אפשר להתנחם שלפחות הכותרת תישאר רלוונטית…
מבחן אחד חשוב שכחת, חוק השבות
עדיין רוב רובו של השמאל תומכים בחוק, ולכן לא הייתי קובע כ"כ בנחרצות את המסקנה שלך
כי השמאל עדיין לא העז להתנגד לו…
לא מדויק, % הולך וגדל בשמאל תומך במדינת כל אזרחיה, שזה אומר למעשה חיסול חוק השבות או קביעת חוק דומה לערבים שיחסל את ישראל כמדינת היהודים.
הנה ההתחלה, ציטוט מממצע מרצ המופיע באתר שלהם:
◾חקיקת חוק אזרחות חדש, בנפרד מחוק השבות, אשר יסדיר את התנאים והמבחנים לקבלת אזרחות, לרבות מתן אזרחות לילידי הארץ אשר הוריהם אינם אזרחים.
אתה תמים ידידי
מה שהיום נחשב לשמאל היה פעם שמאל קיצוני עד בוגדני, הרי השמאל ההיסטורי (מפאי ואחרי זה העבודה) היו למעשה ימין מדיני
השמאל הולך ומתרחק מהציונות ומהיהדות.ראה תוגבתי בין הראשונות
עדיין לא קראתי את המאמר ואני כבר מגיב :
נראה לי שיש לכתוב – אובדן המכנה המשותף הציוני,
ולא כפי שנכתב – "אובדן המכנה הציוני המשותף" .
אקרא את המאמר במועד מאוחר יותר .
לא השמאל עבר מהפך והוא לא עזב את הציונות לטובת איזו "אידיאה פרוגרסיבית אוניבסלית" כפי שטוען משה איפרגן. השמאל נשאר נאמן לציונות האמיתית ולמדינה כהגדרתה בהכרזת העצמאות (כולל המרכיב הפרוגרסיבי אוניברסלי שכתוב בה עצמה). הימין הוא זה שהמציא לנוחות ההתנחלות והכיבוש, הגדרה משלו לציונות שאינה אלא עיוות של הציונות המקורית והאמיתית. מי שאיבד את המאפיינים הציונים הוא דווקא הימין. הנה תשובות שלי למבחנים של איפרגן.
תשובה למבחן הראשון: האמת היא שההתישבות היהודית בנגב ובגליל היא קורבן ההתמקדות של הימין בשטחים הכבושים במשך עשרות שנים. רק אחרי שהתקציבים כבר יוצאים מהאוזניים הימין מתפנה לעשות קצת רעש מבניה בלתי חוקית של ערבים, וגם זאת כטענה מאזנת לבניה הבלתי חוקית של ההתנחלויות, ותוך התעלמות ממצב תכניות המתאר לבניה ערבית. הציונות הבטיחה בהכרזת העצמאות שיוויון זכויות מלא למי שאינם יהודים. מי שציוני צריך קודם כל למלא את ההבטחה הזאת ולאפשר בניה חוקית לערביי ישראל. אין, כמובן, מניעה לבנות ישוב חדש למפוני עמונה בנגב או בגליל. לא מובן מדוע משה איפרגן לא מציע להם את זה.
תשובה למבחן השני: שוב עמדה אנטי ציונית של משה איפרגן. אם הציונות הבטיחה לערביי ישראל שיוויון זכויות זה כולל את הזכות להקים תא משפחתי לפי בחירתם, כולל עם בן/בת זוג מן השטחים הכבושים, ולחיות עמם בישראל. זאת זכות יסוד של כל אזרח/ית. אזרח/ית יהודי/ה יכולים להקים בישראל תא משפחתי עם אזרח/ית אירופי/ת לא יהודי/ת, וגם אזרח/ית ישראל ערבי/ה מוסלמי/ת או נוצרי/ת זכאי/ת להקים תא משפחתי בישראל עם אזרח/ית אירופית לא יהודי/ת, (כולל אגב עם פלסטיני/ת מוסלמי/ת שלא נולד/ה בשטחים הכבושים). אי אפשר למנוע את הזכות הזאת מאזרח ערבי ישראלי, להביא את בת זוגו מן השטחים ולקבל בעבורה תושבות. כאשר איפרגן מוותר על שיוויון הזכויות הזה למי שאינו יהודי, הוא מסלק עצמו מן הציונות.
כדאי להזכיר שהמדינה לא העזה אף פעם להצדיק את החוק הזה על ידי נימוק דמוגרפי כמו זה שמעלה כאן איפרגן, והיו לא מעט עתירות לבג"ץ נגדו. החוק הוא הוראת שעה עם תוקף לשנה אחת, ומאז שנחקק לראשונה הוראת השעה הזאת מוארכת בכנסת כל פעם לשנה נוספת. הנימוק לחוק, גם בעת החקיקה בשנת 2003, שיא האינתיפאדה השניה, וגם בכל תשובות המדינה לבג"ץ מאז, היה נימוק ביטחוני. למנוע כניסת טרוריסטים במסווה של איחוד משפחות. בכל תשובות המדינה לבג"ץ היא טרחה להביא חוות דעת של השב"כ, וכל החלטות הרוב בבג"ץ נסמכו אך ורק על הנימוק הביטחוני, כי נימוק אחר לא הועלה בפניהם.
בהכרזת העצמאות, אחד המסמכים הציונים החשובים ביותר, ובוודאי התוואי למדינה שהוקמה, ננאמר: "מדינת-ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". מי שציוני, חייב להתעקש על השיוויון הזה.
תשובה למבחן השלישי: עצם העלאת המבחן השלישי הזה מעידה עד כמה הדרדר הימין (רק ככל שמשה איפרגן מייצג אותו, כמובן) מבחינה מוסרית ואנושית. אין שום קשר בין היחס למבקשי המקלט האפריקאים לבין סוגיות של שמאל ימין. זאת סוגיה אנושית כלל עולמית אשר כל מי שיכול בעולם לסייע לפתרונה, או להקלה עליה, חייב לעשות זאת כמצווה אנושית, ולכן כמצווה יהודית.
אין מחלוקת שהכניסה של האפריקאים לישראל (וגם לאירופה, אגב) היא כניסה בלתי חוקית, אבל על פי האמנות הבינלאומיות שישראל חתומה עליהן, היא היתה מנועה (ועדיין מנועה) מלהחזיר אריתראים וסודאנים לארצותיהם מן הטעם שחייהם שם בסכנה. לכן ישראל לא החזירה אותם. אין גם מחלוקת שישראל לא יכולה לקלוט מספר בלתי מוגבל של אפריקאים, ולכן היתה תמיכה ציבורית מלאה, שמאל וימין, לבנית גדר הגבול עם מצרים.
בשנת 2011 הוקמה מדינת דרום סודאן, ונראה, לישראלים שלא רצו להתעמק, שמתחילה שם תקופה יציבה. שר הפנים אלי ישי לא חיכה הרבה, והעלה על מטוסים את כל הדרום סודאנים, כולל ילדים שישראל היתה המדינה היחידה שהכירו, ושלח אותם בחזרה. תוך זמן קצר פרצה שם מלחמת אזרחים אכזרית, בקושי יש מזון. מי מן הפליטים ששלחנו חזרה שלא נהרג במלחמה שם, מתמודד עם מציאות מסוכנת ממש ועם רעב. כולל ילדים. אבל אלי ישי ממשיך להתפאר במה שעשה, ואיפרגן כנראה תומך בו.
את הסודאנים והאריתראים, כ- 40,000 איש ישראל לא יכולה לגרש, והיא יכולה וצריכה לתת להם מקלט עד שיוכלו לשוב לארצותיהם בביטחון. בלי בושה היא הקימה את חולות במטרה לכלוא את האפריקאים למאסר בלתי מוגבל שישוחררו ממנו רק אם יחתמו על "הסכמה מרצון" לשוב לארצותיהם, או להיות מגורשים לאוגנדה ולראונדה שגם בהן ביטחונם לא הובטח. ככה נוהגים יהודים?
ומילה על דרום תל אביב. אילו טיפלנו במבקשי המקלט ככבני אדם שצריך לאפשר להם חיים ופרנסה נורמליים, הם גם היו מתפזרים ביותר מקומות ובצפיפות נמוכה יותר. הממשלה למרבה הצער הלכה הפוך כל השנים והצרה את אפשרויותיהם בכל דרך. רק לפני חודש הופעלה עליהם עוד גזירה של ניכוי 20% משכרם לטובת פיקדון שיוחזר להם רק על צאתם את הארץ (לאן יצאו?). כל אחד כבר יכול להבין שזה יגדיל את הצפיפות בדירות בדרום תל אביב ולא יקטין אותה. המדינה מעודדת בכך את המצוקה, במקום להקל עליה.
אף אחד לא מבקש לאזרח אותם, אבל האם מקלט בטוח ל40,000 בני אדם שבארצותיהם יש סכנה לחייהם זאת סוגיה של ציונות/לא ציונות? בעיני מביש לטעון את זה. זאת סוגיה אנושית עולמית, ומדינת ישראל ששואפת להיות אור לגויים צריכה היתה להקדים את גרמניה של מרקל ולא ללכת בכיוון ההפוך.
שלום למי שקורא לעצמו עמוס שוקן והוא בעצם טרול של הקרן החדשה לישראל תומכת הbds והאנטי ציונית.
מה אתה אומר? ברצינות? גבבה וקש
מעולה.
ולשני המגיבים מעלי: אם זה כל מה שהצלחתם להפיק, הוא כנראה צודק.
תשובה למבחן הרביעי: ח"כ שמבריח טלפונים לכלא, או כל עבריין אחר, צריך להיענש, ואף אחד לא מגן עליו, אבל תעזוב את הח"כים הערבים. יש בהם מתונים יותר ויש בהם קיצונים יותר, וכך גם בימין. ברור שהימין בעיקר, אבל לא רק, עסוק בהתנפלות מתמדת עליהם ובהסתה נגדם, בין אם ביום הבחירות ובין אם בעקבות הרצח בדיזינגוף, והנה גם אתה כאן. אז מה אם ח"כית משתתפת במשט? הרי זה לא היה קיים בתודעה אם הימין לא היה דואג לכך. איך קורה שמתנפלים על מישהו בגלל שהוא לא בא לאיזו הלוויה? ומה אכפת לנו אם הם מתנגדים למדינה יהודית? יש להתנגדות שלהם איזו משמעות? אז הם לא ציונים, והם לא היחידים בישראל שאינם ציונים, אז קרה משהו?
מה שחשוב הוא שערביי ישראל רואים עצמם חלק מן המדינה, שההשתלבות שלהם בה גדלה כל הזמן ועם כל האפליה כנגדם היא בסך הכל סיפור הצלחה. שהנוער הערבי רואה את ישראל כחלק חשוב מן הזהות שלו. כך על כל פנים בסקרים המעודכנים. המעניין הוא שבשעה שהנוער הערבי רוצה להיות חלק מישראל, דווקא הצעירים היהודים (כמוך כנראה) רואים בהם איום.
נבהלת מן הגוש החוסם הערבי? לך לחפש באיזה צד של המפה נמצאים מי שהעלו את אחוז החסימה כדי להתנכל לערבים.
תשובה למבחן החמישי: אולי לא במקרה כתבת "מערערת את ריבונותה של המדינה היהודית" ולא "מערערת את ריבונתה של המדינה היהודית והדמוקרטית" כי ההתרשמות שלי שהימין רוצה לצמצם ולמזער את המרכיב הדמוקרטי במדינה. אבל זה בדיוק שורש הענין. הטענה כנגד ההופעה של מנכ"ל בצלם לפני מועצת הביטחון היתה אולי יכולה להשמע במדינה דמוקרטית, אבל ישראל אינה כזאת. למעשה על זה כל הויכוח. ההגדרה היחידה הנכונה לציונות היא: אידאולוגיה שלפיה הפתרון ליהודים הוא בית לאומי בארץ ישראל במסגרת של מדינה יהודית ודמוקרטית. ישראל מתנהלת בצורה אנטי ציונית כי הימין נח לו עם משטר האפרטהייד הלא דמוקרטי בשטחים. זה מצב דרום אפריקאי בכל מובן. באותו חבל ארץ שתי אוכלוסיות, לאחת כל ההגנות והזכויות, האחרת משוללת זכויות עיקריות ונשלטת על ידי הראשונה. כמו שהיה מוצדק להתעלם ממה שהלבנים כינו דמוקרטיה דרום אפריקאית, כך מוצדק להתעלם ממה שאתם מכנים דמוקרטיה בישראל. לכן אין הרבה משמעות לניסיון לפתור את הבעיות בבית. כמו שהאפרטהייד הדרום אפריקאי הסתיים רק בגלל לחץ חיצוני, חוששני שכך יקרה גם עם האפרטהייד הישראלי. במצב של משטר אפרטהייד אנטי דמוקרטי כמו שיש בשטחים, הפעולה הציונית הנכונה והמתבקשת היא לחסל את האפרטהייד. כל עוד הוא קיים מגוחך שהגורמים התומכים בו מתלוננים על פניה לעולם.
לא אמת שעמותות השמאל, כולל "שוברים שתיקה" ובצלם, רודפים את חיילי צה"ל ומכפישים אותם. אם בכלל הם העבירו פרטי אירועים בעיתיים שבהם היו מעורבים חיילי צה"ל לפרקליטות הצבאית, ופעולה שלה כידוע מונעת פעולה אפשרית כנגדם של בית הדין הבינלאומי בהאג. העובדה שפרשת אלאור עזריה למשל הגיע לבית משפט ישראלי היא עדיפה מכל בחינה על האפשרות שהיה נעצר באירופה. אי דיווח על אירועים חריגים הרבה יותר מסוכן לחיילי צה"ל שמעורבים בהם.
בסופו של דבר מטרת שתי העמותות האלה הוא להביא לסיום הכיבוש והאפרטהייד, ועמותות אחרות פועלות כדי לצמצם את הפגיעה באוכלוסיה הפלסטינית. אם לא היו העמותות האלה קיימות, המדינה היתה צריכה להקים אותן (וזאת , אגב, אחת הטענות נגדן: שהן עושות את הכיבוש אנושי יותר).
תשובה למבחן השישי: לא יודע מי בשמאל מקבל את ההגדרה "ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי". מבחינתי ישראל היא מדינה משותפת לכל אזרחיה, היהודים והערבים ובנוסף על זה, ישראל היא הבית הלאומי לעם היהודי, כפי שהיה היעד של הציונות (ולכן חוק השבות). הניסוח של "מדינת הלאום של העם היהודי" זה מקרוב הומצא וגם זאת כדי לייצר עדיפות לאזרחים היהודיים ולומר לאזרחים הערבים שהם דיירי משנה. ברור שכל מי שמתיימר לדמוקרטיה, צריך להתנגד למצב שבו אזרחי ישראל הערבים יהיו דיירי משנה.
הציונות ומדינת ישראל מוצדקות וחיוניות, וכל מי שהטיל בהן ספק לפני מלחמת העולם השניה, לא יכול יותר להטיל בהן ספק אחריה. מקלט לעם היהודי שבו הוא רוב ואדון לגורלו הוא תכלית הקמתה של מדינת ישראל, והקמתה וביצורה הן הגשמת הציונות, עם שיוויון זכויות לתושבים שאינם יהודים, ככתוב בהכרזת העצמאות, ולא הקשקוש המומצא של "מדינת הלאום של העם היהודי" שהימין דוחף, ובכך עיוות את משמעותה של הציונות. מי שנאמן להגדרה המקורית וההיסטורית של הציונות הוא הציוני האמיתי, וזה לא משה איפרגן, לצערי.
השמאל הוא הסרסור של האויב הערבי
אתה סותר את עצמך
"הציונות איננה מתחילה ונגמרת בסכסוך הישראלי-פלסטיני"? בראשית הציונות ולאחריה, עדיין לא נולד ולא הומצא "העם הפלשתיני", כך שגם הסכסוך זה לא היה. נא לדייק!
אני כל פעם נדהם מחדש מימנים שטוענים שאין עם פלסטיני, כאילו אם יחזרו על זה שוב ושוב זה בדרך כלשהי יפתור את הסכסוך הישראלי-מוסלמים-שגרים-ביהודה-ושומרון.
כמובן, הרבה יותר קל לטעון שהשמאל לא ציוני מאשר להתמודד באמת עם הטענות שלו.