נאום הפרוטקשן של אבי ניסנקורן

נאומו של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן אתמול, ב"כנס אלי הורביץ לכלכלה וחברה", השאיר את המאזינים הלומים. האיש העומד בראש ארגון העובדים הכוחני ביותר במדינת ישראל, לא התבייש להטיף לראשי המשק על כך שצריך לעבור ל"מודל שיתופי" ביחסי העבודה עם ההסתדרות.

זה בהחלט נשמע מופרך, אבל כך אמר ניסנקורן:

"מה המודל שאנחנו רוצים לראות ביחסי עבודה? ביחסי עבודה באופן כללי שולטים שני מודלים. מודל עימות ומודל שיתוף. מודל עימות, זה לפי הכח שלו, כל אחד מנצח את השני. מודל שיתוף, יושבים מסביב לשולחן עגול, ומנסים לנהל משא ומתן. אני ושרגא [ברוש, ראש התאחדות התעשיינים; ח"א] כבר הרבה שנים מנסים לפעול מול המגזר הפרטי במודל שיתוף. ברוב המקרים אנחנו מצליחים, לפעמים אנחנו נכשלים אבל לפחות מנסים. מול המדינה, המודל ששולט בדרך כלל הוא מודל של עימות ולא מודל של שיתוף… במודל השיתוף כל צד צריך לוותר, וזה קשה מאוד לוותר… אני עם שר האוצר מנסה לעבוד במודל של שיתוף, לפעמים מצליחים לפעמים נכשלים".

האיש העומד בראש גוף שבולם רפורמות ארגוניות מזה כמה עשרות שנים לא הסתפק בכך, וקרא להקל על המגזר העסקי:

"שני דברים מאוד ברורים יכולים לעזור לפריון. קודם כל התשתיות, תחבורה… והדבר השני זה רגולציה. אנחנו עדים לרגולציה מאוד מאוד קשה, למשל במקרה חיפה כימיקלים… אנחנו חייבים לראות איך אנחנו ביחד מפחיתים רגולציה ומקדמים תוצאות של קבלת החלטות".

מי שרק בשבוע שעבר הוביל את האוצר למהלך של כניעה היסטורית מול עובדי הנמלים, חושב שיהיה נחמד יותר אם היינו מסוגלים "להפחית רגולציה", "לקדם דברים ביחד" ולעבוד ב"מודל שיתופי". הכניעה לעובדי הנמלים הייתה אולי דוגמה ל"מודל השיתופי" האידיאלי של ניסנקורן, אבל אבוי לאזרחי ישראל אם גם האוצר רואה זאת כך.

היה זה נאום של בעל הכוח המדבר במתק שפתיים, ודורש למעשה ממאזיניו שלא יעמדו בדרכו. בקיצור, סרט מאפיה לכל דבר.

אחרי שניסנקורן סיים את מופע האימים שלו, היה אפשר לחתוך את האוויר בסכין. הנוכחים השתדלו לשמור על איפוק, ורק לאחר כמה דוברים נמצא מי שישיב לו כהלכה, ראש המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' אבי שמחון.

"שאלת למה אין רפורמה בשוק העבודה בחוק ההסדרים", פנה שמחון לניסנקורן. "התשובה מאוד פשוטה: כי מפחדים ממך. רפורמות משמעותן שצריך להתנגש בך. כן, מפחדים ממך. חד וחלק".

ניסנקורן חייך, ושמחון המשיך להצליף:

"אתה מדבר על אי שוויון. למה מורה בן חמישים צריך להרוויח פי שניים ממורה בן 25? מה, הוא עובד יותר טוב? הוא עובד יותר קשה? הוא צריך יותר את הכסף? לא! דווקא הצעירים צריכים את הכסף יותר… זה נוח לכולם. זה נוח לאוצר שיש יותר מורים בני 25 ממורים בני 50, אז יותר קל לתת לבני ה־50. וזה נוח למורים, כי הרי מי מייצג את המורים? אי אפשר לייצג את המורים לפני שאתה מגיע לגיל 65. אז כל הארגונים דואגים קודם כל למבוגרים, כי הם אלו שבוחרים בהם, הם אלו שמייצגים. תסתכלו על ועד האוניברסיטה העברית, 40% מהועד זה גמלאים. אז כמובן שהם דואגים לגמלאים. זה דמוקרטיה, אבל זה מסביר משהו מכל העיוותים שיש במערכת".

ועדי העובדים חוסמים את הטכנולוגיה

ערן יעקב, הממונה על השכר באוצר שדיבר גם הוא בכנס, הבהיר את המצב השורר כיום במגזר הציבורי. יעקב הציג נתוני סקר המראים כי הביקוש לעבוד בשירות המדינה נמצא בשיאו, ואמר: "השכר בעולם הציבורי הוא ראוי ומכבד, שכר ממוצע של 17 אלף. כלומר הבעיה היא לא שכר. לא רק שהבעיה היא לא שכר, יש גם המון תנאים נלווים… מקבלים הטבות, ביטחון תעסוקתי, פנסיה, השתלמות, החזקת רכב"

אז איפה כן הבעיה? "הבעיה היא בעיית פריון", הסביר יעקב. "הפריון נמוך גם בעולם הציבורי. כשרוצים להביא טכנולוגיה למגזר ציבורי, לצערי תעמוד מול חומה בצורה של ארגון עובדים שתגיד לך 'עצור, בשביל טכנולוגיה צריך לשלם, בשביל טכנולוגיה צריך לעשות דברים אחרים'. ואז יעברו שנתיים, שלוש, חמש עד שתיכנס הטכנולוגיה הזו, למרות שעבדו עליה הרבה שנים והשקיעו בה הרבה כסף".

לדברי יעקב, מנגנוני הכוח של העובדים מונעים תמרוץ יעיל של העובדים והגדלת התפוקה. "אילו כלים יש לנו היום? איך השכר נקבע היום? הוא לא נקבע לפי כוחות שוק. הוא נקבע למי שיש יותר כח, למי שיש כח ארגוני גדול יותר, למי שיודע להתנהל במו"מ. לא לפי הצורך. הרבה פעמים זה לפי מי חזק יותר ומי יכול. לא מראייה משקית אלא מראיית מיקרו נורא צרה, ולא מראייה הוליסטית, ראייה רחבה, של הבנה מה המשק הזה צריך להיות".

יעקב המשיך ונגע בסוגיה החשובה של חוקי העבודה, ובעקיפין, בבתי הדין לעבודה: "אנחנו רוצים להתמודד ב־2030 עם חוקי עבודה משנות החמישים… אלו החוקים שיש לנו. היום אנחנו לא מצליחים להתמודד עם החוקים האלו. היום, כשסכסוך עבודה נפתח, אין לו סיום. לעולם הוא נשאר. איך אפשר לנהל? כמה זמן ותשומות ניהוליות הולכים על הדבר הזה? צריך לתת על זה את הדעת, ולחשוב איך משנים אותם".

יעקב הציג לנוכחים מצגת עם נתונים רבים, שבין היתר כללה שקף ובו פירמידה המבהירה את הבעיות במגזר הציבורי: מבנה שכר מעוות, מנגנוני עדכון שכר אוטומטיים, ניתוק בין השכר לתפוקה, ניתוק מתנאי השכר במשק, יכולת מוגבלת לטפל בעובדים לא טובים, קביעת שכר בהתאם לכוח הארגוני, יכולת מוגבלת של המנהלים להשפיע, קביעות והיעדר תמרוץ למצוינות. שורת הבעיות הללו איננה נוגעת למספר מבוטל של עובדים: המגזר הציבורי הרחב כולל מספר עצום של כ-800 אלף מועסקים, המשפיעים על המשק כולו.

העמדות שהשמיע יעקב באומץ חריגות בנוף, ויש לקוות שהוא ודומיו יצליחו לקדם רעיונות אלו גם לכדי מדיניות רשמית. בינתיים, אם לשפוט מהנעשה באוצר – אין סיבה לאופטימיות. השר כחלון עושה הכל כדי להתחבב על ניסנקורן, ואפילו הממונה על השכר יעקב נאלץ ליישר קו עם המדיניות הרשמית; יעקב הוא שחתום על החסינות השערורייתית שניתנה בשבוע שעבר לעובדי הנמלים.

עד שמשהו בסיסי לא ישתנה במדיניות השר, נמשיך לסגת עוד ועוד בפני כוחה של ההסתדרות, בזמן שראשיה ממשיכים להטיל את מימיהם מהמקפצה ולשאול מדוע אנחנו בכלל מתאמצים להיאבק.