יו"ר הנהלת בצלם, דוד זונשיין, נזכר בפשע מלחמה שלביצועו היה עד. הבעיה: ה"הרוגים" שהוא מזכיר אינם מופיעים בשום תיעוד מאותם ימים, כולל דו"ח 'בצלם'
בעקבות החקירה שנפתחה נגד דובר 'שוברים שתיקה' בגין עדותו העצמית על מעשי אלימות שלו נגד פלסטינים, החליט יו"ר הנהלת 'בצלם', דוד זונשיין, לשבור שתיקה גם הוא. תחת ההאשטאג #איילת_תחקרי_אותי סיפר זונשיין על מקרה מזעזע של ירי חסר אבחנה לתוך שכונת מגורים, שלדבריו הסתיים בהרוגים אזרחיים. וכך כתב זונשיין:
בפברואר 1994 ירדנו כל פלוגת גפן של קורס קציני חי"ר לבסיס משטח הנחושת בעזה, לתגבר כוחות אחרי הרצח של ברוך גולדשטיין.
על כל אבן שנזרקה על המשטח בלילה, עלינו כלל חיילי המוצב על טרסת החול שהקיפה את הבסיס, וריססנו במשך דקות לתוך השכונה. בבוקר מצאנו את ההרוגים.
לאחר זמן מה עדכן זונשיין את הפוסט, באופן ששינה לא מעט ממשמעותו:
עדכון: התארחנו בבסיס משטח הנחושת. את הירי הובילה הפלוגה המקומית. על ההרוגים שמעתי ממ"פ המשטח שסיפר עליהם למח"ט".
בהמשך, בתגובות, כתב זונשיין שהדבר אירע "לפחות בשני לילות. הגדוד של המשטח היה 299 [גדוד 299 הדרוזי] והוקפצנו איתם לחפיר. אני לא יריתי אבל הייתי ביניהם". זונשיין הוסיף וטען ש"זה רחוק מלהיות הדבר הרע ביותר שראיתי".
לסיכום: לדברי זונשיין, אי שם בפברואר־מרץ 1994 הוא היה עד לשני מקרים לפחות של ירי חסר אבחנה לתוך שכונה אזרחית בעזה, מתוך מוצב שהיה ממוקם מטרים ספורים ממנה (ליד מחנה הפליטים חאן־יונס היה אמנם בסיס שכונה גם 'מנחת הנחושת', אולם כאן כנראה מדובר על 'משטח הנחושת', שהיה בעזה עצמה). מקרים אלו הובילו להרוגים אזרחיים, ועל פי זונשיין הם היו בגדר מציאות רגילה, שכן לדבריו הוא ראה דברים גרועים בהרבה, גם אם לא פירט מה גרוע יותר מהרג אקראי של אזרחים.
מה אומר דו"ח 'בצלם' עצמו
אלא שבדיקה של הנתונים מעלה חשד כבד כי הסיפור לכל הפחות איננו מדויק. אפשר להתחיל מדו"ח 'בצלם' עצמו, שסביר להניח כי זונשיין מקבל את אמינותו. ב־1994 פרסם 'בצלם' דו"ח על מה שהתחולל ביהודה, שומרון ועזה בשבוע הראשון אחרי הטבח במערת המכפלה. זהו הזמן המתאים ביותר לתיאורו של זונשיין כי "התארחנו לכמה ימים לתגבר גדוד שתפס את הקו בעזה" וכי "הגדה בערה כולה".
בדו"ח האמור מספרים אנשי 'בצלם' כי בשבוע שלאחר טבח מערת המכפלה הוטל עוצר על חלקים נרחבים מיו"ש ועזה. בעקבות האירוע הקשה בחברון היו היתקלויות רבות בין צה"ל לפלסטינים, ולטענת 'בצלם', "באף אחד מהמקרים שנחקרו לא היו החיילים או השוטרים שירו בסכנת חיים. ברוב המקרים התעמתו החיילים עם המפגינים, תוך שימוש באש חיה, אף כי יכלו להימנע ללא קושי מהעימות" (דובר צה"ל הציג גרסה אחרת).
מכל מקום, כלל ההרוגים הפלסטינים באותו שבוע היו 21 איש, בהם אישה אחת (בת 38) וקשיש אחד (בן 65), והשאר גברים או נערים מבני 16 ומעלה. חמישה מתוך אותם 21 הרוגים היו בעזה. מתוך אותם חמישה, שלושה (בני 21, 25, 28 לפי בצלם; בני 24, 24, 16 לפי האו"ם) נהרגו ביום הטבח במערת המכפלה. שניים מתוך השלושה הללו נהרגו במחנה הפליטים אל־בורייג', כך שגיאוגרפית אינם יכולים להיות קשורים לאירועים שמתאר זונשיין. בכל מקרה, כל השלושה אינם קשורים לתיאור של זונשיין, כי האו"ם להלן מציין שהם נהרגו במהלך התפרעויות.
עוד שני בני 17 נהרגו בימים עוקבים בעזה; דו"ח בצלם לא רמז אפילו על מאורע כמו זה שזונשיין מתאר, ובכל מקרה לא ייתכן שהרוג ליום הוא ה"הרוגים" שזונשיין תיאר. יתרה מזו, קשה להניח שירי אקראי של "דקות" לתוך שכונה יפגע רק בגברים בני 17 ומעלה. דו"ח האו"ם מספר כי שניהם נהרגו במהלך הפרות סדר; משפחתו של אחד מהם טענה שבניגוד לגרסת צה"ל, הוא לא היה מעורב אלא רק עמד בפתח ביתו בזמן עוצר.
בדו"ח של האו"ם אין זכר
ובכל זאת, האם ייתכן שזוננשיין טועה בתאריך אבל מדייק בפרטים? כלומר, למרות שתיאורו על כך ש"הגדה בערה כולה" מתאים יותר להתרחשויות בשבוע שאחרי טבח מערת המכפלה, הוא מתאר משהו שאירע בשבועות הבאים?
גם כאן, ספק גדול. כמובן, יכול להיות שתושבי עזה חיכו עד אחרי כתיבת דו"ח 'בצלם' ורק אז החלו לזרוק אבנים לכיוון 'משטח הנחושת', אף שהמצב היה רגוע יותר (בתחילת מרץ דיווחה העיתונות הפלסטינית על שחרור יותר מ־900 עצירים ממחנה 'אנצאר 3' ומכלא מגידו). אבל זונשיין מתאר אירועים רבי הרוגים. בשנת 1993 נהרגו ביו"ש בידי חיילים, לפי נתוני בצלם, 154 פלסטינים מכל המינים והסוגים. ב־1994 – 106. כאמור, בניכוי אותו שבוע שאחרי טבח מערת המכפלה, נהרגו 85 בכל 1994. אז כיוון שדי ברור שזוננשיין ושות' לא אחראים להרבה הרוגים בשבוע הראשון אחרי טבח מערת המכפלה, אם בכלל, קשה להאמין שהם אחראים לחלק ניכר מכמות הנפגעים ב־1994, בכוחות עצמם בלבד, אלא אם עבר מיתון נמרץ על שאר כוחות צה"ל.
אפשר כמובן לטעון, ובצדק, שסבירות איננה הוכחה. האם ייתכן בכל זאת שזונשיין וחבריו – סליחה, הוא רק היה שם אבל לא ירה – יצאו בגל יריות אימתני במהלך חודש מרץ 1994, ואחראים להרוגים פלסטינים רבים?
גם כאן, ספירת ההרוגים הפלסטינים, שריכז האו"ם על סמך עיתונות – ישראלית, פלסטינית ובינלאומית – מראה כי טענתו של זונשיין רחוקה מלהיות מדויקת. לא הצלחתי למצוא דיווח על מקרה כפי שמתאר זונשיין בעיתונים כגון ה'ניו יורק טיימס' או ה'גרדיאן', אף שאלה דיווחו על המתרחש בעזה באותו חודש, וגם קשה למצוא אזכור בעיתונות הישראלית. ספירת ההרוגים בעזה באותו חודש גם היא מראה תמונה שונה מאוד. לפי ספירת ההרוגים של האו"ם, המלווה בדו"ח מפורט יותר –
ב-4־5 במרץ נהרגו שניים, מהם אחד (איאד סאלח, בן 17) שנורה בחממות של המושב קטיף לאחר שהוא ושותפו דקרו שניים, ואחר (אינתיסאר מורתג'ה, 25) שניסה לדקור חייל בסיור;
ב־8 במרץ נהרגו שניים במחסום צה"ל בעזה (אחד מהם, איברהים סלאמה, היה מבוקש חמאס ששלף עוזי וניסה לירות בחיילים במחסום ארז);
ב־10 במרץ נהרג בן 15 ונפצעו שמונה אחרים בדיר־אל־בלאח;
ב־14 במרץ נהרג צעיר פלסטיני בדיר־אל־בלאח; האו"ם דיווח גם על מותו ב־6 במרץ של עבדאללה מחסיין, שפתח באש על רכב צבאי ונהרג בידי מסתערבי מג"ב;
ב־17 במרץ הרגו מסתערבים שני אנשי חמאס באזור חאן־יונס; המסתערבים עצרו את מכוניתם של הנ"ל, אלה פתחו באש ופצעו חייל אחד בטרם נהרגו;
(ב־18 במרץ ירה חייל צה"ל בפלסטיני *מעזה*, אבל לא *בעזה*, במהלך מאבק כשהאחרון ניסה לגנוב רכב מאביו של החייל);
ב־20 במרץ נהרג פלסטיני בעיר עזה עצמה (כנראה מדובר באחמד עליווה העיוור, שהאו"ם דיווח על מותו בבית חולים ב־21 במרץ. הוא נורה בטעות כאשר אנשי מג"ב השיבו אש לאחר שנורתה עליהם אש ממכונית נוסעת. צה"ל טען כי נפגע מירי המחבלים);
ב־28 במרץ הרגו מסתערבים שישה חמושים רעולי פנים מארגון הפת"ח. ה'ניו יורק טיימס' ציין שמדובר "באלימות החמורה ביותר" מאז הטבח במערת המכפלה, והביא עדות שלפיה אחד מהם הוצא להורג מטווח קצר;
ב־29 במרץ נהרג צעיר פלסטיני, נהאד עומר אל קבאני, בן 16 או 17, באל־בורייג' במהלך התפרעויות;
כלומר, אין למעשה אף מקרה המתאים לתיאור של זונשיין. המקרים שבהם יש יותר מהרוג אחד התחוללו במהלך הפגנות, במחסום, במארב לחמושים או בפשיטת מסתערבים. אין מקרה שבו "בבוקר מצאנו את ההרוגים"; וגם אם "שמעתי", עדיין "הרוגים" ברבים אין – לא בשבוע לאחר הטבח וגם לא בחודש לאחריו.
גם אם אפשר להסביר איכשהו את העובדה שהעיתונות הישראלית, הפלסטינית והבינלאומית, וכך גם ארגונים כמו 'בצלם', לא דיווחו על הרג אזרחים כזה, למרות שדיווחו על הרג בהפגנות או על עיוור שנפגע בטעות במהלך חילופי אש, עדיין יהיה קשה להסביר איך הירי האקראי שזונשיין מדווח עליו ("ריססנו במשך דקות לכל השכונה") ושלטענתו לווה בהרוגים, הרג משום מה רק גברים ונערים בגיל הפגנה, ובמהלך הפרות סדר.
לפחות שניים מחבריו של זונשיין לקורס, שהגיבו לפוסט שלו, לא זכרו שום דבר כזה, אף שכולם זכרו את הפרות הסדר ובלוק שהחטיא למפקד את האף. הזיכרון האנושי הוא דבר גמיש, ולא לחינם היסטוריונים חשדנים כלפי עדויות ממרחק שנים, גם כאשר המעיד משוכנע בדבריו מעבר לכל ספק ואיננו מתכוון לשקר.
אבל אם כבר מסתמכים על זיכרון מלפני 23 שנה, צריך לציין גם את מי שזוכרים אחרת ובעיקר לא זוכרים ירי שכזה, שאמור היה להיות חוויה חריפה קצת יותר מבלוק ליד האף של המפקד.
לא מסתכן בהעמדה לדין
סיכומו של עניין: הנתונים שבידינו אינם תומכים בסיפור על הירי האקראי מהסוללה, שבוצע כביכול בידי קבוצה גדולה של חיילים והוביל להרוגים, פעמיים לפחות. הדיווחים מאותו זמן אינם מזכירים מאורע כזה, וההרוגים המתועדים מקושרים כמעט כולם לאירועים ספציפיים אחרים. האירוע, שזונשיין מציג אותו כאירוע לא קיצוני – "רחוק מלהיות הדבר הרע ביותר שראיתי" – חורג לגמרי מהמתואר על מקרי הירי באותו זמן בדו"חות של 'בצלם' והאו"ם, כולל במקרים שבהם נטען לירי ללא הצדקה.
זונשיין עצמו, כמובן, לא ממש מסתכן בהעמדה לדין. הוא אמנם טען בתגובה לטענותיי כי "לעניין ההעמדה לדין. ביקשתי שיעמידו אותי לדין. ובקשתי לפרט במשפט את שורת האירועים שהייתי עד להם", אולם לפני עשור וחצי בערך, כאשר עתר לבג"ץ יחד עם סרבנים אחרים, נסוג למעשה מהטענה כי עצם השירות ביו"ש ומעשי צה"ל שם אינם חוקיים, והסתפק בדרישה לפטור מטעמי חופש מצפון:
העותרים, מצידם, זנחו את הראש הראשון של טענותיהם לפיו הכיבוש עצמו וכן הפעולות הננקטות בשטחים המוחזקים הם בלתי חוקים לכשעצמם ועומדים בניגוד לדין המקומי ולמשפט הבינלאומי.
הסתייגויותיו של זונשיין בפוסט הופכות את הטענה כי השתתף בפשע מלחמה רצחני, לטענה שלפני עשרים ומשהו שנה לא מנע פשע ששמע (אך לא ראה) ושהוביל להרוגים, בלי להפנות אצבע לאף אדם ספציפי. על זה כמובן לא מעמידים לדין, כך שאי אפשר להתייחס ברצינות לטענתו כי "זה מה שבקשתי בדיוק. לעמוד לדין יחד עם דין יששכרוף ועוד אלפי חיילים".
נותרנו לבסוף עם הטיעון לאכיפה סלקטיבית, ובמשתמע – דרישה להגנה מן הצדק. בטענה זו יש היגיון: אם כולם פושעים אך רק מתנגדי השלטון נחקרים, יש פה בעיה. אולם יש פה בעיה גם מבחינה אחרת. נניח שאלאור אזריה לא היה מצולם, ורק לאחר שחרורו היה מדווח (בניגוד לטענותיו במשפט כמובן) כי "יריתי בראש של מחבל פצוע כי הגיע לו למות"; האם הווידוי היה צריך לפטור אותו מהעמדה לדין? האם הטיעון הוא שהצטרפות לארגון התוקף את מדיניות ישראל ביו"ש היא קלף הפוטר כל פשע מעונש, ושאם הכית, התעללת, ירית ופשעת – הכול מחול לכך בתנאי שהכית בזמן על חזה של ישראל וקבעת, כמו רוצח הבישופים אצל מונטי פייטון, ש"החברה אשמה"?
פנינו לדוד זונשיין בבקשת תגובה, ונפרסמה כשתתקבל.
למרות שאין קשר ישיר לכתבה (כלומר, שוברים שתיקה גם משקרים), לא מיותר להזכיר את תשובתה של יולי נובק, מזכ"לית שוברים שתיקה, לשאלה בראיון ל"מעריב" (8.5.2015) "מול מה אתם משווים את התנהלות צה"ל?"
נובק: "אנחנו משווים את הדברים לעצמנו. אני לא חושבת שעם ישראל צריך לקבוע את ערכיו לפי הגויים. אותי לא לימדו שצריך להסתכל איך כולם מתנהגים ולפי זה לקבוע את אמות המידה המוסריות שלנו. לגיטימי לבחור את אמות המוסר לפי הדין הבינלאומי, אבל לי יש דרך אחרת, יש לי ערכים משלי."
מעבר לעובדה המאלפת מה חושבת הגב' נובק על הערכים של אלה שנותנים לה שלמונים כדי להמציא בדיות על ישראל, ומעבר לכך שהיא מכנה אותם בכינוי המזלזל "גויים", יש כאן עדות נאמנה שממנה משתמע שמנכ"לית שוברים שתיקה מודה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, ובגלל זה צריך להמציא קנה מידה מוסרי מיוחד (שהיא המציאה בעצמה) כדי לטעון שהוא מבצע פשעי מלחמה יותר מאחרים. מעניין אגב, מבחינת הגילוי הנאות, האם הגברת סיפרה ל"גויים" שמשלמים לה מה היא חושבת על הערכים שלהם.
ואגב, חשוב לציין כי לבחור באופן סובייקטיבי את אמות המידה המוסריות שלך, לפי מה שמתאים לך – זהו טבעו של הרשע.
הגב' נובק משתייכת עם חבריה לאותה אסכולה פוסט-מודרנית, ניאו-מרקסיסטית מבחילה, הבוחרת לפי רצונה נרטיבים, פרשנויות, הסברים, תפיסות וכן הלאה שאר מושגים מפוצצים. על כן, עובדות אינן דבר שמטריד אותה משום שהיא כופרת בעצם יכולתן להתקיים.
מול תפיסה משוגעת כזו אין טעם לנסות לדבר בהגיון, אלא רק להמשיך ולהצביע על כמה שהליצנים הללו מגוחכים, וכמה יהיו מסוכנים אם יינתנו להם כוח וסמכות. הקהל שומע, והוא לאט לאט מפנים ומבין. וזו החשיבות העמוקה של אתר מידה ודומיו – להעיר ולהאיר על גודל התועבה כדי שניתן יהיה להתמודד איתה.
בצלם (ובכלל השמאל) משקרים? %ת תדהמה!!!
ובכל זאת עדיין נכון לחשוף כל שקר שלהם ברבים
לא הייתי לוקח את זה לכיוון של 'בכלל השמאל'. יש פה טענה שמציינת פשע שלפי כל הסימנים לא קרה. הסיבה שחיטטתי פה היא לא כדי לתת נוק-אאוט לשמאל או משהו כזה, וזה גם לא יקרה. המטרה היא לברר האשמה של פשע נרחב מצד חיילי צה"ל – ולפי המסקנות, להפריך אותה. סה טו.
כפי שכתבתי בתגובה למטה , רק פגיעה אנושה במחוררי המלחמה מבית תעזור .
בלי מלחמה (מצד מדינת ישראל) – סופנו ליפול .
למי שמבין …….
מדוע מדינת ישראל (באמצעות משרד המשפטים) נמנעת מתביעות משפטיות על הצגת מידע שקרי (שהוכח כבר שהוא שקרי) כנגד כל אותם גופי שמאל קיצוניים שבינם לבין טוהר מידות אין קשר ?
זאת לא דמוקרטיה . אין כאן הבעת דעה . יש כאן סילופי עובדות שמטרתם פגיעה מכוונת במדינה (עובדתית , זאת כבר לא תאוריה).
אשמח לשמוע ממי שמבין יותר ממני .
תודה.
רונן, קודם כל אני לגמרי נגד טרמינולוגיה של 'פגיעה' ו'מלחמה', כי בסוף מישהו לוקח אותן ברצינות ויש נפגעים. במקום שתכוון 'למי שמבין', כדאי שתחשוב גם על מי שלא מבין, ועל התוצאות הרעות מאוד של הפיכת המחנה הפוליטי השני לאוייב שיש להילחם בו כדי שהמדינה תשרוד.
לעצם העניין, שקרים זה דבר מעצבן מאוד. אבל אם תתחיל לשלוח את הפרקליטות בעקבות כל מי שמשקר:
1. לא יישאר לה זמן לעשות שום דבר אחר עם הזמן,
2. אתה פותח פתח עצום לניצול לרעה, כי מי בדיוק יקבע מה הבעת דעה ומה שקר? אתה אומר "בראיה אובייקטיבית", אבל מי קובע מה אובייקטיבי? בעיניך כל מי שרוצה לסגת מיו"ש עושה זאת מתוך כוונת זדון לפגוע במדינה, ולא בגלל שהוא מאמין מסיבותיו שלו, שאתה לא חייב להסכים איתן וזכותך לחשוב שהן שגויות וגם מסוכנות, שזה הצעד הנכון לעשות? מי יקבע את ההבדל בין אידיאליסט תמים, שקרן פושע, נגרר אחרי הטענות, וטרול?
עדיף לא לתת יותר מדי כוח כזה לפרקליטות (לעומת זאת, תביעות קולקטיביות על לשון הרע ראויות לקצת יותר כוח ממה שיש להן כיום, כפי שראינו במקרה ג'נין ג'נין – שם נקבע שבכרי שיקר ויצר מיצג שוא, אבל כיוון שהוא לא אמר שמות ספציפיים אז דחו את טענת המילואימניקים שראו עצמם בצדק גמור נפגעים.
דמוקרטיה היא צורת השלטון במדינת ישראל. זה שאנשים משקרים לא אומר דבר על השלטון.
אה, יש עוד משהו:
3. אם תבלה את זמנך בתביעות שקרים, תיתן לנתבעים יוקרה עצומה בחו"ל ותחזק את מעמדם. ואם אתה חושב שאתה יכול לצנזר את חו"ל, אתה טועה.
אם כבר, תסתכל על 'מילואימניקים בחזית' ו'האמת שלי'. עם תקציב קטן הרבה יותר מהארגונים הנגדיים, הם נתנו מכה קשה למעמד הציבורי של שו"ש ואחרים. למה? כי כשבא מילואימניק ואומר, "אני הייתי שם והמצב לא היה מה שתיארתם" יש לזה השפעה על הציבור. במילים אחרות, נכון שקשה ומתסכל להיאבק בשקרים, אבל מאבקים בשקרים אפשריים והם עדיפים על נסיון להפוך את השלטון לקובע מה מותר להיאמר ומה אסור.
ליגיל –
הביקורת שאני משמיע כלפיך באופן קבוע היא לעבר נימת האפולוגטיקה בדברייך, שפעמים היא הרבה מעבר לנימה בלבד.
נדמה שיש בדברייך ניסיון להיות "בסדר עם כולם", או פשוט ניסיון כנה ואמיתי להיות כנה ואמיתי, אבל אתה לוקח את זה רחוק מדי ומתדרדר באופן די תכוף אל מחוזות הפילוסופיה והאינטלקטואליה הריקנית, וחבל שכך.
אסביר את כוונתי, על סמך דברייך הפעם:
"…כדאי שתחשוב גם על מי שלא מבין, ועל התוצאות הרעות מאוד של הפיכת המחנה הפוליטי השני לאוייב שיש להילחם בו כדי שהמדינה תשרוד" – זו דוגמא מצוינת לתמימות הגובלת באינטלקטואליה ריקנית. אחת הבעיות המרכזיות שלנו, לפחות ב-100 השנים האחרונות, נובעת מכך שהפער בין ימין ושמאל (הממוסדים) אינו נובע מדרכים שונות אל עבר מטרה משותפת; הימין מגדיר תופעה מסוימת בתור האויב (הערבים, האנטישמים, חדירת המדינה לרשות הפרט, התערבות בכלכלה וכיו"ב). לעומתו, השמאל מגדיר את *הימין* כאויב. זו אחת הסיבות העיקריות ממנה נובעת התנהגותו של השמאל – הוא אינו מעביר ביקורת עניינית, אלא תוקף לגופו של אדם. כל ויכוח עם אידיאולוג שמאלי מתדרדר חיש מהר למחוזות הכשלים הלוגיים – פניה אל הרגש, שימוש באנשי קש, מעגליות, התקפות אד הומינם וכן הלאה, וזה לגמרי לא במקרה. כל אלו הכלים של זה המעוניין לנצח בויכוח ויהא המחיר אשר יהא, משום שהמטרה מקדשת את האמצעים (אני כמובן לא אומר שאידיאולוגים שמאליים הם היחידים שעושים זאת, אבל הם בהחלט מתאפיינים בזה). מי שהגדיר את המחנה השני כאויב הוא השמאל הממוסד, וכך היה מאז ומעולם. יתרה מכך, טבעו של השמאל הממוסד להתפצל לגופים יריבים השונאים אחד את השני ומטיחים זה בזה רפש (וזה נכון בכל קנה מידה, החל מהתנועה הקיבוצית ועד בריה"מ וכל מה שביניהם). זהו המודוס אופרנדי שלהם, ואני ממש לא מצליח להבין את ההיפוך שאתה עושה כאן בהינף מקלדת.
"אתה פותח פתח עצום לניצול לרעה, כי מי בדיוק יקבע מה הבעת דעה ומה שקר? אתה אומר "בראיה אובייקטיבית", אבל מי קובע מה אובייקטיבי?" – והנה שוב אתה עושה את זה. מה שכתבת פה ובהמשך המשפט נשמע כמו פראפראזה גרועה לאסכולת פרנקפורט, בסגנון "מה זו בכלל מציאות ואיך אפשר לדעת שמשהו מחוץ לאיתנו באמת קיים?". זהו סוליפסיזם מן הסוג הגרוע (לא שאני מכיר סוג טוב), והוא סוגר כל אפשרות לדיון. אתה באמת חושב שאין דרך לבדוק דברים בצורה אובייקטיבית? אני יודע די בודאות שאתה לא חושב כך, משום שאני קורא את מאמריך מזה זמן רב. אז אם אתה לא חושב כך, מדוע אתה כותב כך עכשיו? ואם אתה כן חושב כך, אז מה ערכם של הדברים שכתבת עד עכשיו? יש כאן לכל הפחות חוסר עקביות קשה, אם לא משהו גרוע מזה. נקודה למחשבה.
"אם תבלה את זמנך בתביעות שקרים, תיתן לנתבעים יוקרה עצומה בחו"ל ותחזק את מעמדם. ואם אתה חושב שאתה יכול לצנזר את חו"ל, אתה טועה." – ופה יש פשוט כניעה שלך. האם צריך לבחור את הקרבות הנכונים? כנראה שכן. אבל ניחוח הפייסנות הוא חזק מאוד, חזק מדי, באמירות כמו אלה שלך. מובן שלא ניתן למנוע שקרים, ומובן שאי אפשר להתחיל לתבוע כל שקרן, ומובן שאנחנו לא רוצים להפוך לתרבות של תביעות הדדיות (מוזר שדווקא את הטענה הזו לא העלית). אבל מה פירוש הכניעה מראש הזאת? בשקרנים, במוציאי דיבתנו, באוטו-אנטישמים ובאנשים שמקדשים את האמצעים בשם המטרה יש להלחם. אני לא מבין מתוך דבריך שאתה מבקר את צורת המאבק, אלא כמעט אפשר לומר שאתה מציג כאן עמדה פציפיסטית, וזה עומד, שוב, בסתירה להרבה ממאמריך הקודמים. זה ניכר, וזה מוזר, וזה מציק, וזה ממש מטריד משום שאנחנו בהחלט זקוקים לאינטלקטואלים ימניים אבל ממש לא זקוקים לאפולוגטיקנים נוספים. הנטיה הזו של הימין להתחיל תמיד מהתנצלות מוציא אותי מכליי.
למה הדבר דומה? לאותו אדם אשר בתחילת דבריו מרגיש צורך לומר "זה לא שאני גזען אבל…". כשמישהו מתחיל משפט כך, אפשר כמעט בודאות לדעת שהוא עומד לומר משהו גזעני. ואני בכוונה משתמש בדוגמא הזו, משום שהשימוש במילה הזו הפך כל כך תכוף (בגלל השמאל, לעזאזל!), עד שהיא איבדה את משמעותה. אפשר להביע עמדה מנומקת ומבוססת הכוללת גם הסתייגויות, מבלי להפוך לאסקופה נדרסת ומבלי לבקש קודם את רשותם של אלו אשר הגדירו אותנו מראש כאויביהם.
ואם הטון שלי נשמע כועס – הפעם פגעתם בול.
אני חי במדינת ישראל. יש לי חברים שמאלנים, לימדתי שמאלנים, פיקדו עלי שמאלנים. אני לא ממש פיקדתי על אף אחד, אוקיי. אני לא נמצא במלחמה איתם. אני מתווכח איתם. לא נלחם.
יש סוג מסויים של שמאל שהביקורת הזו נכונה כלפיו. אבל מויכוח אידיאולוגי לעבור ל"השמאל" כולו, זה בעיני מסוכן. כשמתייגים את המחנה כולו – מהרדיקלים ועד הלא, מהאידאולוגים ועד הלא, מהקצה הימני של השמאל ועד הקצה השמאלי שלו, כגוש אחד שהוא האוייב – עושים בדיוק את מה שאתה מתלונן נגדו. נכון, זו שיטה פופולרית לגיוס תומכים משמאל; אבל לחקות את הרעיונות הממש רעים לא הופך אותם לטובים. וגם, אם יותר לי לציין, אני בספק כמה זה יעיל. כן, יש לרדיקליזם הצלחות, אבל אם מסתכלים עליהן, זה לא פעם במקום שבו אין לו תחרות, בחסות ממסד כלשהו. הרבה יותר קל למכור רעיונות אם אין מי שיתחרה בך, אם כל החברים שלך יושבים בועדות המינויים, ואם אתה הפרשן היחיד של ערוץ מסויים שלא מרשה לאיש לבוא במחיצתו.
כמו שאמרתי, "האמת שלי" ו"מילואימניקים בחזית" בתוך איזה שנתיים ובתקציב אפסי למדי ריסקו את האמינות של שו"ש בציבור הישראלי. למה? כי הם הציגו קונטרה אמינה. וכמה עדויות חדשות של שו"ש הופיעו בשנתיים האחרונות? כמעט כלום, ובגלל זה.
אני לא פציפיסט, אני לא מתנצל, ואני לא חושב שאין אמת. יש. כל המאמר הזה למעלה מתעסק בשאלת 'מהי האמת'.
אבל זה לא קשור לתביעות. אני *כן*, בהחלט, לא מעוניין לתת לממשלה את הכוח לקבוע מהי אמת הראויה להיאמר ומהי אמת שאיננה ראויה להיאמר ומה אינו אמת. ולכן אני חושש מניצול לרעה. אמרת "תביעות הדדיות"? אני מדבר על גרוע מזה. על מישהו שיישב בפרקליטות ויתחיל לרדוף אויבים פוליטיים בצורה משפטית בהנמקות 'אמת'; זה לא כוח שאני רוצה לתת לאיזשהו פרקליט. בין השאר כי בזה אני בהחלט מדמיין לעצמי את פרקליט המדינה מתחיל לעצור מי שמביע דעות ימניות מדי, תוך ניצול המערכת כדי להשתיק כל מה שלא מתאים לו בטענת 'שקרים'. זה מה שהתכוונתי ל"מי קובע מה זה אובייקטיבי". זו בדיוק השאלה. אם תיתן לממשלה את הכוח לקבוע "מה זה אובייקטיבי", אני חושש מאוד שהקביעה הזו תהיה סובייקטיבית – כלומר, פוליטית – ואם כבר, לדעתי יש לימין יותר ממה לחשוש מזה מאשר לשמאל, כי השמאל הרדיקלי מתמחה ב'אנחנו בעד חופש הדיבור אבל…' לכל דיבור שלא מוצא חן בעיניו. עכשיו תן לו כוח לרדוף משפטית את כל מי שאחרי ה'אבל', ותקבל כלי מסוכן מאוד.
לגבי התביעות וחו"ל: לרגע לא אמרתי להיאבק. והאמת? כלים משפטיים *במקרים קיצוניים* יכולים לעזור. אבל מעשית הם לא עוזרים יותר מדי. כשם שתביעות דיבה אישיות הן כלי גרוע מאוד להוכחת צדקתך (ולכן הטענה 'למה הוא לא תובע' היא טפשית; אמרו פעם שרק צדיק גמור או שוטה גמור הולך לתביעת דיבה, ועדיף שניהם), תביעות מצד המדינה הן כלי עוד יותר גרוע. אם כבר, תביעות אזרחיות על הוצאת דיבה (לא אישיות, מצד קבוצה) ואפילו תביעות נזיקין הן כלי יעיל יותר מ'לרדוף אותם משפטית כי הם שקרנים', כלי שמבטיח שבחו"ל הם ייתפסו כגיבורים.
לא פציפיסט, לא מתנצל, ולא זקוק להכשר. אבל כן, מעוניין לא להתלהם כשלא צריך, ולא להפוך הכל למלחמה.
כמו שאחד מידידי (שמאלני דווקא, אגב) נוטה לומר בתגובה להתלהמויות:
לכל עם יש איזו מלחמת אזרחים בהיסטוריה שלו. אבל צריך לבחור ברצינות את הסיבות. נראה לכם שהסיבה X היא מספיק חשובה בשביל איזו מלחמת אזרחים הגונה?
בנתיים אף אחד לא הציג לו תשובה משכנעת.
ובנוסף, אם לא הייתי חושב שיש טעם להיאבק על האמת, המאמר הזה לא היה נכתב מראש.
ליגיל –
קודם כל אני מעריך את עצם תגובתך, זה לא טריוויאלי.
שנית, אני כמובן לא מסכים עם רוב תוכנה, אבל ויכוח אינטלקטואלי הוא תמיד ראוי.
לעצם העניין:
"אני לא נמצא במלחמה איתם. אני מתווכח איתם. לא נלחם." – על זה אני מדבר. הימין הממוסד אמנם לא מגדיר את השמאל בתור האויב, אבל ההיפך בהחלט נכון. ואני טוען (ומנסה לבסס פה ושם) שהם נלחמים בנו, אבל אנחנו לא משיבים. הם הגדירו אותנו כאויבים, ואנחנו עדיין מדברים אליהם כשותפים שלא מסכימים איתנו. כאשר הם קוראים לנו פשיסטים, גזענים, מיזוגנים, פרימיטיבים ועוד שאר כינויים צבעוניים, אנחנו לא מפוצצים להם את הפרצוף (מטאפורית, אפשר להרגע). וזו התגובה הראויה היחידה כאשר מישהו קורא לך בשמות כאלה ללא הצדקה, ובצורה מכוונת, ומתוך אידיאולוגיה מאוד ספציפית. כאשר מישהו קורא לך גזען התשובה אינה צריכה להיות "אבל תראה, אני לא גזען! באמת שאני לא! אני דווקא מחבב ערבים ויש לי חברים ערבים" ועוד כהנה וכהנה התנצלויות. לא ולא, כאשר מישהו קורא לך באחד מהכינויים האיומים ביותר שיש, בלי שביסס את עמדתו כלל, וכל מטרתו היא לעשות לך דה-לגיטימציה בצורה המעמיקה והרחבה ביותר – אתה לא מגיב לו כאילו מדובר בטיעון לגיטימי או באדם מתורבת. לא. אתה נלחם בו. כי אם אתה לא נלחם בו, הוא מנצח אותך. כי אם יש חוסר הסכמה, גם עמוקה (כמו בינך לביני) אז אפשר לדבר, ואפשר להתווכח, והטונים גם יכולים לעלות. אבל ברגע שזה הופך מויכוח למתקפה – יש להסיר את הכפפות. על זה אני מדבר ולכן אני תוקף את דבריך.
"יש סוג מסויים של שמאל שהביקורת הזו נכונה כלפיו. אבל מויכוח אידיאולוגי לעבור ל"השמאל" כולו, זה בעיני מסוכן" – ולכן אני מקפיד לחזור ולהדגיש שאני מדבר על השמאל הממוסד, ולא על "השמאלנים", אותו יצור אמורפי ובלתי ניתן לאיתור או הגדרה. אינני מעוניין בתיוג של אוכלוסיות, אבל אני בהחלט נלחם נגד רעיון מרושע ומי שמחזיק בו, ועוד יותר באלה אשר בשמו מבצעים מעשים איומים, ועוד יותר באלה אשר מחזיקים במוקדי השפעה בחברתנו. יכול להיות שלא שמת לב לכך שאני מתבטא כך, ואני עושה זאת במודע ובמכוון, כי אני יודע את ההשפעה ההרסנית של ההכללה הבלתי-מוצדקת. אתן לעצמי ליהנות מהספק, כי אני לא רוצה לומר עליך שאתה מציג פה איש קש. לגבי אותו "סוג מסוים של שמאל" שאתה מדבר עליו – אני ממש, אבל ממש מתגעגע אליו. אני מעריך שהוא קיים, אבל הוא משותק מפחד ואינו פוצה פה. ועל זה הם ראויים גם ללעג, למרות שאלטרנטיבה אחרת יכולה להיות של "קירוב רחוקים". מי יודע, יש חכמים ממני.
"כמו שאמרתי, "האמת שלי" ו"מילואימניקים בחזית" בתוך איזה שנתיים ובתקציב אפסי למדי ריסקו את האמינות של שו"ש בציבור הישראלי" – נכון מאוד, וגם אתר מידה עוזר מאוד לדעתי. ויש להמשיך לתמוך בצעדים כאלה, אבל זה לא מצדיק או מחליף את הנקודות שאני העליתי נגדך, אלא מתרחש במקביל.
"אני לא פציפיסט, אני לא מתנצל, ואני לא חושב שאין אמת" – לצערי אתה כן מתנצל, ואני מעלה את זה המון בתגובות למאמריך. אני לא באמת חושב שאתה פציפיסט, אבל לפעמים אתה בהחלט מתבטא כך ולכן אני מסב את תשומת ליבך. ולגבי האמת, שוב, אני מכיר את דעותיך ולא באמת חושב שאתה פוסט-מודרניסט מטורלל, אבל אתה נוטה להפליג לשם ללא שום צורך, ולדעתי זה נובע מרצון להיות "מאוזן". שים לב – לא "מאוזן", אלא ""מאוזן"" במרכאות כפולות ומכופלות. מאוזן כמו תכניות הראיונות שמזמינות את ימני-המחמד רק כדי שאפשר יהיה להשפיל אותו ולסתום לו את הפה בפורום של 4 נגד 1. היריבים שלנו מנסים לקשור לנו את היד לפני שמתחיל הדיון, ואתה מתנדב לקשור לעצמך גם את היד השניה. זו לא כנות אינטלקטואלית, אלא התאבדות מחשבתית.
לגבי תביעות, אני מסכים עם רוב דבריך, אבל עדיין כופר בעקרון לפיו אתה פועל. תביעות הן אולי לא הנשק המתאים כאן, אבל מדבריך עולה (למרות שאתה לא מסכים לכך) שאין טעם להלחם. זו המסקנה שאני מסיק פעם אחר פעם מכתיבתך וזה מטריד אותי.
לגבי החבר השמאלי ו-"נראה לכם שהסיבה X היא מספיק חשובה בשביל איזו מלחמת אזרחים הגונה?" – זה איש קש. לא יודע מאיפה הבאת את הנושא ואני מציע שלא לקרוא בתוך דברי טון מתלהם יותר ממה שהוא בפועל. לקחת את הדברים רחוק מדי. אין שום סכנה למלחמת אזרחים, אבל בהחלט יש תנועות שמאלניות ממוסדות בעלות כוח והשפעה רבה החותרות תחת החברה הישראלית. יש לחשוף אותן ולהתמודד עימן ויש מספיק כלים, כפי שאתה מציג בעצמך, כדי לעשות זאת. באמת שאין צורך לנפנף בטיעון "האלימות המזדחלת", כי זו מניפולציה שכאן לא מקומה.
נזכיר שהדיון מתחיל מתגובה שלי למי שכתב "רק פגיעה אנושה במחוררי המלחמה מבית תעזור .
בלי מלחמה (מצד מדינת ישראל) – סופנו ליפול". אני לא אוהב את השפה הזו.
שנית, אם יש פגם בספר של ארז תדמור, חוץ מאנכרוניזם בשיפוטו של בגין, הוא העובדה שיש אצלו ימין ושמאל מונוליתיים מדי. בבחירות 92' מרצ רצה על הטיקט של "יומרצ רבין", וגם הצליחה. מה הסיפור של מרצ היה שם? הרצון לדחוף משמאל את רבין לאן שהוא לא בהכרח היה הולך. אבל הנקודה היא שהוא לא היה הולך לשם לבד.
נכון כמובן לטעון שלמי ששותק אין משקל. אבל לא כולם שותקים. כשאתה נתקל ב'נושאי הדגל', וגדי טאוב ובן דרור ימיני ועוד אחרים, הם לא ימין – אלא אם 'ימין' = ציוני – אבל הם מדברים. אז כן, בן דרור ימיני לא מצליח להתאפק ולא לעשות השוואות ימין=מדינה אחת = חמאס, אבל זה עדיין לא הופך אותו ל'נלחם'. הפיכת כל השמאל לגוש מונוליטי גם לוקחת את כל המכנה המשותף שיש בין לא מעט בימין ללא מעט בשמאל, ומבקשת לבטל אותו לטובת מאבק בשמאל הרדיקלי; אבל ברירה כוזבת כזו בתכל'ס מאפשרת לשמאל הרדיקלי להיות הפנים היחידות של השמאל, ואנחנו במעגל קסמים (הביטוי האנגלי Vicious circle מתאים יותר). אם מישהו קורא לך 'פשיסט', תכסח אותו מטאפורית. אין לי שפה משותפת עם שטרנהל וחבריו, וגם לעמוס 'כת קטנה, חשוכה ואכזרית' אני לא מתייחס ברצינות רבה מדי. אבל שטרנהל וחבריו אינם היחידים שקיימים, ולא כל ויכוח הוא מתקפה חסרת גבולות. אני לא רואה פה התנצלות מצידי, אלא הערכה שלי מה הגבולות ומי בר שיח, ובטח לא נראה לי שאם אני משתדל להגביל את עצמי למה שאני יודע ולמה שאני מדבר עליו זו כניעה או פייסנות.
ושוב, אין לי מושג למה מזה שאני חושב שתביעות ממשלתיות אינן דרך טובה, אתה מגיע ל'אין טעם להילחם'. בזמנו כתבתי חוות דעת היסטורית נגד מוחמד בכרי, לבקשת המילואימניקים שתבעו אותו תביעה אזרחית בידי אנשים פרטיים (ונדחתה לדעתי מסיבות טפשיות, עוד רמז לכך שהתביעות לא מאוד יעזרו גם כאן), ואני עובד על מאמר שעוסק ב'טבח רפיח' ב-1956 בדיוק כי יש מה לעשות והאמת חשובה; אבל בית המשפט הוא לא המקום לבירור האמת. שאל את 'אם תרצו' שהגישו תביעה טפשית וחטפו שופט שהחליט, בלי באמת להיות בקי בחומר, לתת פסק דין שייתן ל'הארץ' שלושים שנה של "אם תרצו, שבית המשפט קבע שיש לה מאפיינים פשיסטיים", וגם הערעור לעליון לא באמת עזר (כי ביהמ"ש העליון, כצפוי, לא כתב "אין לה מאפיינים פשיסטיים").
ולגבי החבר השמאלני שלי, הוא מעלה את הטיעון בד"כ נגד מתלהמים מהמחנה שלו. ואני חושב שזה רלוונטי גם נגד מתלהמים מהמחנה שלי, ושוב אזכיר מה פתח את הדיון.
נו, אז יש לך ביקורת כלפי ארז תדמור, וגם כלפי גדי טאוב ובן דרור ימיני. הכל טוב ויפה, אבל מה עניינם לנושא? יש לי בעצמי בעיה קשה עם חלק מדבריהם ותפיסותיהם, אז מה? אני לא מבין מה ניסית לומר פה; מה, כל מי שמחזיק בדעות ימניות או מגדיר עצמו כזה צריך להסכים עם כל האחרים? והוא בהכרח כזה? זה דומה להתקפה השמאלנית האופיינית בארה"ב בסגנון "אבל רייגן אמר כך וכך" כאילו שכל ימני צריך להסכים עם רייגן או עם כל ימני אחר. לא הבנתי אותך בכלל או מה ניסית להעביר.
באשר לנקודת ההתחלה של הדיון ב-"בלי מלחמה (מצד מדינת ישראל) – סופנו ליפול". אני לא אוהב את השפה הזו.", אז אחלה, אפשר להסתפק בלומר שמדובר בתגובה קיצונית, אולי מתלהמת, להסביר למה ולעצור שם. אתה לא עשית את זה, אלא הוצאת את הדברים מפרופורציה. לא צריך כל כך הרבה צדקנות (אפשר כמובן לומר את זה גם עלי, אבל אנחנו שומרים על פרופורציה כן…?).
אגב, לגבי ארז תדמור, אתה טוען שהוא משתמש באנכרוניזם, אבל אז אתה מעלה את רבין, אז מה שטוב (או רע) אצל אחד, הוא טוב (או רע) גם אצל אחר. מעבר לזה, העובדה שמרץ הם קצת, איך אומרים, קוקו, לא אומרת שהקו של רבין מראש היה נכון. שוב, מה אתה מנסה לומר כאן, שתמיד יש מישהו מופרע וקיצוני יותר? זה לא חידוש מרעיש. מה רבין היה עושה אם, או לא עושה, או חושב על לעשות – זה תרגיל היפותטי מיותר לחלוטין. ובפועל, רוב הדברים שרבין עשה התבררו כמוטעים במבחן המציאות, עם או בלי מרצ, עם או בלי בג"ץ ובצלם, והמבין יבין.
"הפיכת כל השמאל לגוש מונוליטי גם לוקחת את כל המכנה המשותף שיש בין לא מעט בימין ללא מעט בשמאל, ומבקשת לבטל אותו לטובת מאבק בשמאל הרדיקלי" – זו טענה שלך נגד בן דרור ימיני וגדי טאוב או נגדי? כי אם זה נגדם, עזוב אותי. ואם זה נגדי, אז אתה שוב מתעלם ממה שאני אומר, ואלו שני דברים: אחד, אני פונה בצורה מכוונת לשמאל הממוסד ולא בהכרח "לכל השמאלנים" אז די כבר, שנית גם אם תיאורטית הרוב הוא ממש בסדר (הוא לא) אז הוא יושב בשקט בפינה ואין לו שום רלוונטיות (אתה מציין זאת בעצמך). אז שוב, מה אתה מנסה לומר? כי אני יודע מה אני מנסה להגיד, וזה למשל ששטרנהל ועוז הם בכלל לא יוצאי דופן אלא להיפך – הם מייצגים קבוצה לא קטנה ובעלת השפעה רבה. אני מניח שזה נוח לך לפטור אותם כיוצאי דופן ואפילו משוגעים ומנותקים, אבל זו טעות מרה. הדבר דומה מאוד לתופעת האיסלם כרגע ותגובת השמאל אליו – שקר ה-"מוסלמים המתונים" כבר הופרך מכל כך הרבה כיוונים, אבל הנרטיב ממשיך לפמפם לנו עד כמה "מדובר בקומץ קיצונים שאינם מייצגים". אז זהו, שהם כן מייצגים, ואני מאמין לכל מילה שהם אומרים, בין היתר משום שהם מגבים מילים במעשים. זו אחת הסיבות העיקריות לכעס שאני מפנה נגדך – כי אתה, בלי להתכוון, זורה חול בעיניהם של אנשים.
"ושוב, אין לי מושג למה מזה שאני חושב שתביעות ממשלתיות אינן דרך טובה, אתה מגיע ל'אין טעם להילחם'" – בגלל הצורה שבה אתה מציג את הדברים. ולי אין מושג למה אתה חוזר לנקודה הזו, משום שאני מסכים איתך שזו לא בהכרח הדרך המועדפת להתמודדות, אם כי מסיבות שונות משלך. אם בדוגמא של "אם תרצו" הם הגישו תביעה מטופשת וקייס חלש, זה מעיד רק על אותה תביעה ואותו קייס. זה ממש לא מבטל את הקונספט. ודבר נוסף שמחבר את כל הנקודות הקודמות לנוכחית הוא, שבין היתר אנחנו יודעים עד כמה השליטה השמאלנית האידיאולוגית והפוליטית במערכת המשפטית שלנו חזקה ומה עמוקה היתה סעודת הטרמיטים במוסד מכובד-לשעבר זה. מה שאני מנסה להגיד כאן הוא שקודם כל זה מחזק את הטיעון נגד תביעות כי אין לך הרבה סיכויים לנצח במערכת מוטה שכזו, ושנית זה מחזק את הצורך לחשוף ובהמשך לפרק את יכולת ההשפעה הזו, שנובעת רק, אבל רק(!) מהשמאל הממוסד. "הצעידה הארוכה דרך הממסד והאקדמיה" (The Long March) הוא מושג בסיסי וחשוב בלניניזם, והוא מבוצע בפועל, הלכה למעשה, אל מול עינינו. הטיעונים שאתה מעלה נגד פניה לתביעות נראים, עם כל הכבוד, שטחיים בעליל אל מול הבעיה שאני מעלה כאן.
"ולגבי החבר השמאלני שלי, הוא מעלה את הטיעון בד"כ נגד מתלהמים מהמחנה שלו. ואני חושב שזה רלוונטי גם נגד מתלהמים מהמחנה שלי, ושוב אזכיר מה פתח את הדיון." – אז שיהיה לו לבריאות, זה אמור להרשים מישהו? אז כתבו תגובה מתלהמת שאפשר לפרק בשני משפטים, אז זה מצדיק את הרפיסות והצדקת התוקפנות של הצד השני? אז אני אזכיר במה אני פתחתי את דבריי – זה הם שהכריזו עלינו כאויבים והכריזו עלינו מלחמה, בכל הכלים והשיטות. זה ממש לא כיף לי, אבל ההגדרה הזו לא יכולה לעמוד שם בלי מענה. איך אומרים, אני לא התחלתי איתם, אבל אני מוכן לסיים.
כמדומני שאתה בוחר לפרש את מה שאני כותב בצורה לא נכונה, ומתוך ראיית עולם של מלחמה. אני לא שותף לראיה הזו. סה טו.
וואלה יגיל, האמת שאכזבת בסוף.
אני טוען שאתה בורח ובתגובה מה אתה עושה? בורח.
איך אומרים – If you can't stand the heat, stay out of the kitchen.
אכן, יש לי סבלנות מוגבלת וזמן מוגבל עוד יותר, בפרט כאשר התגובה לטיעון עקרוני היא ניתוח פסיכולוגי, פלוס התעלמות מהטענות לטובת טענות אחרות בכלל. אז מי שלא יכול לשאת את החום שלא ייכנס למטבח (אם כי מלכתחילה הגבתי למישהו אחר), אבל מי שנכנס למטבח ומוצא שמכינים שם חביתה, עדיף שלא יתלונן על זה שהפלאפל שמכינים לא טעים לו.
יגיל מפוצץ פנטזיות של שמאלנים… תמשיך ככה!
אני חושב שהעניין העובדתי הוא החשוב פה, יותר מאשר הויכוח הפוליטי.
האם אין מקום שפרקליט המדינה יתבע כל מפיץ דיבה להכפשת צהל או כל מוסד אחר, לדין על הוצאת דיבה ולשון הרע, שממנו נפגעים ציבורים גדולים, וזאת תהיה מעין תביעה ייצוגית על סכומים במליונים ועד מכפלותיהם וחלופות למאסר לתקופות ארוכות ומצטברת של עשרות שנים.
הירי התבצע בכלל ביער עזה,ובבוקר הם מצאו גופות של דובים
לא דובים ולא יער?
מילים רבות נכתבו על האסטרטגיה שבה כל שקר שתספר ולאורך זמן רב , יהפוך לבסוף למעין "אמת" ורבים יאמינו בו .
זאת אסטרטגית השמאל הקיצוני . זאת אסטרטגית ה – BDS , זאת אסטרטגית העולם המוסלמי .
ישראל נלחמת במלחמה קשה מאוד מאוד מאוד בכל העוינים הללו ובעיקר העוינים מבית .
נשגב מבינתי להבין את עומק הכשל בחיבורם של אותם ישראלים לעמם , את הקיצוניות בהשקפתם , את הכמיהה לראות את מדינתם מצטמקת , מושפלת , מוותרת …
האדם השפוי היה מתבונן בכל העובדות ומגיע למסקנות שישראל אולי לא שה תמים וטהור אך מנגד לא עומדים חסידי אומות העולם בהגדרה … בראייה אובייקטיבית אמיתית , לא קשה בכלל למצוא מי הטוב ומי מחפש לקלקל/להפריע/למחוק/לנענע/לבטל את אותו "הטוב" . אין רע !!! אין כאן דעה עצמאית המחפשת את טובת העזתים א ל א את הפגיעה בחוזקה של מדינת ישראל .
לדעתי בלבד , גוף/עמותה וכדומה הממציאים עלילות שקריות כנגד המדינה במטרה לפגוע בה –
ח י י ב י ם לפגוע בהן ולהוציאן מחוץ לחוק !!! דמוקרטיה , עם כל הכבוד , מאפשרת הבעת דעות שונות אך לא שקרים מעוותים שתוצאתם פגיעה במדינה.
יכול לקנות הרבה סמי הזיה
לא מבין משהו, אין משהו בספר החוקים על דברים כאלה?
או שהחוק בוטל ולא ידענו, או שאין מי שאוכף את החוקים ?
תחרות לניסיון / נתן אלתרמן
———————————-
אַרְבַּע חירויות נודעות לִתְהֵילָה
החליטו, בִּנְשֹׁב רוּחַ-סְתָו קַלִילָה,
לַעֲרֹךְ תחרות בריצה, לשם שְׂחוֹק,
ואשר תנצח – זר יֻתַּן לה כחוק.
אז ניצבו בשורה ארבעתן, לֵאמֹר :
החופש מפחד,
החופש ממחסור,
וחופש הדת,
וחופש הדיבור,
וסביבן – הקהל וראשי הציבור.
אך בטרם התחילו
אֹרַח לרוץ,
נתגלה יצור פלא, צולע וגוץ,
איזה חופש מוזר, חמישי במספר,
שאפילו ברמז עליו לא דֻבַּר,
ויגש, מְדַדֶּה על רגלו הַחִגֶּרֶת,
אל ארבע החופשות הבנויות לתפארת,
וַיִצחק ערמומי וַיַּגֵּד בִּקְרִיצָה :
אתחרה גם אני עִמָּכֻן בריצה.
אז נשאו חירויות את קולן כמו נבל
ותשאלנה בבוז ורחמים: מי הַנֵּפֶל?
איזה חופש אתה? –
ובמצמוץ ולפלוף
סח הַנֵּפֶל: אני הוא חופש הסילוף !
צחוק ניתך מסביב
כמפל-המים:
הלזה יתחרה עם קלות-הרגליים?
הוא יכרע ! הוא ייפול ! הוא יהיה לקלס !
הוא חיגר ! הוא גמד ! הוא משול כחרס !
אבל הס… התחרות מתחילה! הצחוק תם…
אט לאט מתאבן הקהל הנדהם –
רחבו העיניים! אִלְּמָה כל לשון!
הסילוף הפיסח
מגיע ראשון !
עוד תחרות נערכת! עוד שתי תחרויות!
שוב עובר הסילוף
לפני החירויות!
ובבואן אחריו למקום המסומן
חדלות הן כמעט להכיר את עצמן!
אזי פחד נפל על ארבע החופשות
ונשמע רק צקצוק שיניהן הנוקשות.
ויותר מכולן,
כנקלע בקדחת,
רעד, כידוע,
החופש מפחד !
ובמרכז הזירה התייצב הסילוף
ויקרא: לי הכתר! אני האלוף!
– הסילוף זה טיבו ! הוא מצניע פנים,
הוא מתחיל בריצה
למרחקים קטנים !
הוא מתחיל בתחרות-ניסיון, קו לקו,
אבל בה מאמן הוא את כוח רגליו…
ולכן, אם ירשה העולם לו לרוץ
הוא יכול, החיגר הלזה והגוץ,
לעבור כל תקוות לאומים, כל חלום,
ולהגיע ראשון
אל מטרות השלום !
הנותנים לו לגשת לשדה התחרות
מנחילים לְמַפְרֵעַ תבוסה לחירות !
https://www.facebook.com/permalink.php?id=352415748184110&story_fbid=538945076197842
אוי זה מדוייק וענק וזה על כל אירגוני הקרן החדשה השיר הזה.
מתאר אותם ממש אחת לאחת.
אלתרמן כנראה מבלי דעת התנבא על הקרן להשמדה ועל מאות אירגוני הסילוף שלה במימון זר.
העובדה שקובץ האנשים האלה עדיין מסתובב חופשי בבסיסי צה"ל ונותן הרצאות בקורס קצינים מעידה על טירוף מערכות בצה"ל ועל כך שצמרתו מורכבת מאנשים שעמדותיהם כנראה דומות.
היא גם מעידה על חולשתו ועיוורונו של שר הבטחון הנוכחי שצריך היה מזמן לפעול נגדם ולסלקם מהמרחב הצבאי לחלוטין.
העובדה שהם מורשים להפיץ את הרעל שלהם בכל רחבי העולם אינה מובנת כלל.
איפה הכנסת והממשלה?
עד מתי זה יימשך?
http://rotter.net/forum/gil/27784.shtml
מ"שוברים שתיקה" להטפה אנטישמית / בן דרור ימיני
צפו:
טוב, אתם מוכנים לסרטון הבא?
פרי הבאושים של ארגון שוברים שתיקה, ערן אפרתי, היה אחראי על גיוס של מאות עדויות אנונימיות שעדיין נמצאות באתר של הארגון, אותן עדויות שהארגון משתמש בהן כדי "להוכיח" את השקרים ועלילות הדם שלו.
תראו באיזה להט, של מיודענו משנות הארבעים, הוא מספר לקהל שלו בארה"ב שבברוטליות השוטרים האמריקאים ובהרג שחורים ברחובותיה של ארה"ב אשמים צה"ל ומשטרת ישראל.
אנטישמיות קלאסית במיטבה – היהודים אשמים בכל.
בפעם הבאה שאתם קוראים עדויות של שוברים שתיקה תזכרו את האיש.
האדם הזה חורש את ארה"ב מקצה לקצה עם הסיפורים האלו. שתפו בבקשה.
פשוט אי אפשר להאמין למראה העיניים ומשמע האוזניים. יהודי בן תשפוכת, מטיף בלהט נאצי נגד ישראל. אפילו ההיסטוריה לא תדע לפרש את זה. היצור קורא לארץ ישראל, פלסטין.
https://www.facebook.com/amit.deri.9/videos/1174831662546868
https://www.youtube.com/watch?v=BB4HiaihEBQ&spfreload=10
אין כאן שני צדדים. יש שלטון טרוריסטי, אפרטהייד ישראלי ברשעות חסרת רחמים ורצחנית שהורגת אזרחים חפים מפשע.
היו כאן אצלנו חיילי צה"ל לשעבר מ"שוברים שתיקה". הם הגיעו אלינו בשבוע שעבר וכולם צריכים לקרוא את הספר שלהם כדי שנבין שכל מה שישראל עושה זה לחלוטין רצח בזדון.
אלו האנשים משוברים שתיקה שעשו את זה והם תיעדו איך הם קיבלו פקודה לאיים על ולהרוג חפים מפשע ואיך שנאמר להם מפורשות על ידי מפקדם להתקיף דווקא חפים מפשע וליצור תוהו ובוהו ולהכריח את הפלסטינים להגיב בחזרה.
זה מההיסטוריה של המדינה הישראלית מאז הולדתה תוך הטיהור האתני של העם הפלסטיני. ב-1948 היה הרוב ערבי והיא נולדה בדם ונולדה מגזענות. היא נולדה מתוך טיהור אתני. היא נולדה באפרטהייד וכל דבר שהמדינה הזו עשתה מאז היווסדה קשור לטיהור האתני של העם הפלסטיני.
53 אחוזים מהישראלים, בסקר שערך מכון TNS טלסקר עבור התוכנית "שישי עם אילה חסון", חושבים כי הארגון, שמפרסם עדויות של חיילי צה"ל על הנעשה בשטחים, צריך להיות לא חוקי; רק 22 אחוזים מתנגדים. במקביל, 19 אחוזים מהנשאלים בלבד סבורים כי הביקורת החריפה שנמתחה השבוע על נשיא המדינה ראובן ריבלין אינה לגיטימית, אבל שליש מהנשאלים הודו כי זו עלולה להוביל להסתה נגד הנשיא
למעלה ממחצית מהציבור היהודי בישראל תומך בהוצאת ארגון "שוברים שתיקה" שפועל להפצת עדויות חיילים על הנעשה בשטחים, אל מחוץ לחוק.
על פי סקר מכון TNS ישראל שנערך עבור תכניתנו "שישי עם אילה חסון" – 53% מהנשאלים בעד הוצאת הארגון אל מחוץ לחוק. 22% מתנגדים. 25% – לא ידעו להשיב.
פעילות הארגון עלתה השבוע שוב לכותרות במהלך כנס "הארץ", בו השתתף גם נשיא המדינה ראובן ריבלין, בניו יורק. שר הביטחון משה יעלון ניצל את ההזדמנות כדי להחליט כי אנשי הארגון לא ייפגשו יותר עם חיילי צה"ל; שר החינוך נפתלי בנט אסר עליהם להיכנס גם למערכת החינוך, וטען בראיון לחדשות 10 כי אנשי הארגון "רוצים לבודד את ישראל בעולם כמו ה-BDS".
בהמשך, הפיץ ארגון הימין "אם תרצו" סרטון בו כינה את אנשי הארגון "שתולים" של מדינות זרות, הפועלים נגד ישראל. בעקבות כך, טען אבנר גבריהו, אחד ה"שתולים" מהסרטון, כי מדובר בהתרת דמו, והוסיף: "גבלס היה גאה בתעמולה הזו".
בתשובה לשאלה, "מה דעתך על המתקפה האחרונה ברשתות ובחלק מערוצי התקשורת כנגד נשיא המדינה" – שליש מן הנשאלים השיבו שהביקורת לגיטימית, אך גורמת להסתה שעלולה לסכן את הנשיא; 32% סבורים שהביקורת לגיטימית ואינה עולה לכדי הסתה; 19% סבורים שהביקורת אינה לגיטימית.
פוסט שעלה בעמוד הפייסבוק של ערוץ 20 השבוע יצא נגד השתתפותו של ריבלין בכנס בניו יורק, וקרא "הוא לא הנשיא שלי". מנכ"ל הערוץ הודה כי "הניסוח לא היה מוצלח", אבל הביקורת הגיעה גם לעימות פומבי ומכוער בין ראש הממשלה נתניהו לבין יושב ראש האופוזיציה הרצוג – כאשר הרצוג דרש מנתניהו לגנות את הביקורת על הנשיא, ונתניהו דרש מהרצוג לגנות את "שוברים שתיקה".
תגוביות:
1.מסעדת בר קיימא בתל אביב מארחת את שוברים שתיקה.
2.מי שהלשין לגרמנים, הלשין לאנגלים, מלשין למוסלמים ועוד יותר לאנטישמים מאירופה.
3.מצ"ח לא מקבלת את העדויות האלה כי שוברים שתיקה עסוקים בלהשתמש בהם ככלי להשחרת המדינה.
4.לאתר "אם תרצו": אז מה השגנו בזכותכם עד עכשיו: שר הביטחון פסל את השתולים מלהיכנס לבסיסי צה״ל. ראש הממשלה עלה מעל דוכן הכנסת ויצא נחרצות נגדם. שר החינוך פסל אותם מלהיכנס לבתי הספר. מעל 25 אלף (!) חתימות של הציבור על חוק השתולים בחמישה ימים. חברי הכנסת חתמו על חוק השתולים. הסקרים מראים שוב ושוב: העם איתנו, והעם רוצה להוציא מחוץ לחוק את הקרן החדשה. מבינים את הלחץ של שתולי הקרן החדשה. נחשפתם.
http://imti.org.il/%d7%93%d7%95%d7%97-%d7%94%d7%a9%d7%aa%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%9d/