מי באמת מדכא את העזתים

אם תשאלו את הפלסטינים בעזה או ביו"ש מי אחראי לסבלם, רובם מן הסתם יאשימו את ישראל. אבל כיצד היו משיבים לשאלה הזו לו חיו בביטחון בחו"ל, בלי צורך לחשוש מאימת ממשלתם? זו אינה שאלה שכתבים, דיפלומטים או ארגונים לא-ממשלתיים טורחים בדרך כלל לשאול. אבל עכשיו יש לנו תשובה, לפחות בנוגע לפלסטינים שנמלטו מעזה: הם לא עזבו בגלל משהו שעשתה ישראל, אלא בגלל רדיפה מצד ממשלת חמאס בעזה.

את עדותם של פלסטינים אלה הביא כתב 'הארץ', צבי בראל, שנסע ליוון כדי לפגוש פליטים סורים, אך במקום זאת נתקל דווקא בפלסטינים מעזה – אלפים מהם, לפי ספירתם. אחד הפליטים מעזה העריך כי באתונה לבדה חיים כ-6,000 פלסטינים מעזה. מרכז המידע הפלסטיני 'באדיל' טוען שהמספר האמיתי כנראה גבוה יותר.

ומדובר רק באלה שהצליחו לעזוב; רבים יותר רוצים בכך אבל הם תקועים בעזה, משום שמעבר הגבול למצרים פתוח בסך הכול במשך כמה ימים בחודש; וגם אז, רק כמה מאות אנשים יכולים לעזוב בכל יום. אוסמה, אחד הפלסטינים ששוחחו עם לבראל, אמר כי כאשר עזב את עזה דרך מנהרה, יותר מ-25 אלף איש היו ברשימת ההמתנה ליציאה דרך מעבר הגבול הרשמי.

מדוע רבים כל-כך מתושבי עזה ברחו או ניסו לברוח? לפלסטינים שבראל פגש הייתה תשובה אחידה: בגלל חמאס. אף אחד מהם לא הזכיר את ישראל.

"יש כאן רופא פלסטיני שהגיע עם אשתו ושלושת ילדיו", סיפר אוסמה לבראל. "תאר לעצמך, רופא, אדם מכובד ובעל מקצוע, שנאלץ לברוח מעזה רק כי נחשד בחוסר נאמנות לחמאס".

"אני צייר קריקטורות, אמן, עשיתי כבר תערוכות בעזה", סיפר פלסטיני אחר, איימן. "חמאס לא אהב את הקריקטורות שציירתי והם אסרו עליי לצייר וגם עצרו אותי. אחרי שישבתי בכלא של חמאס החלטתי לברוח. קשרו אותי שם בידיים וברגליים, הכו אותי ואחרי שנפגעתי מהמכות העבירו אותי לבית חולים. הייתי בו יותר מחודש. בינתיים הם עצרו את אחי כדי להוציא ממנו מידע עליי".

עזתי נוסף בשם נאג'י הראה לבראל צלקת עמוקה ברגלו, שלדבריו נוצרה כתוצאה מעינויים בכלא החמאס. "פעם אחת אפילו ניסיתי להתאבד. דפקתי את הראש בכוח על שמשת החלון והנחתי את צווארי על הזכוכית השבורה. אבל משכו אותי חזרה ולא הצלחתי", הוא אומר, ומצביע על צלקת מכוערת על צווארו. "אני אומר לך, עזה על סף מלחמת אזרחים ואף אחד לא יודע מה קורה שם. אף אחד לא מתעניין".

סוכנויות או"ם רבות מסייעות לכאורה לפלסטינים, וארגוני זכויות אדם מקדישים לנושא תשומת לב לא–מידתית. בשני המקרים, העניין האמיתי היחיד שלהם בסבל הפלסטיני הוא מציאת דרך להאשים בו את ישראל. לא מעניין אותם כלל להגן על פלסטינים מפני התעללות מצד ממשלתם. לכן הם ממשיכים לפרסם דיווחים המצביעים על ישראל כ"גורם מרכזי" בסבל הפלסטיני, כפי שציינה לאחרונה אחת מסוכנויות האו"ם, למרות כל הראיות המצביעות על ההפך.

ההטיה הבוטה הזו מטשטשת בעיה גדולה, המשפיעה גם על עיתונאים, ארגונים לא-ממשלתיים ודיפלומטים, כולם בעלי כוונות טובות, וכן כמעט כל מי שמעורב בדיווח על המתרחש ביו"ש ובעזה: אף אחד מהם לא מצליח להבין כיצד הפחד משפיע על מה שאנשים אומרים בחברות לא-דמוקרטיות.

עבור הפלסטינים, האשמת כל גורם אחר במצבם מלבד ישראל עלולה ליצור סכנה רצינית מצד הממשלות או הכנופיות המזוהות איתן. זה נכון לא רק בעזה המנוהלת על ידי חמאס, כפי שאנשים כמו איימן ונאג'י גילו לצערם, אלא גם בגדה המערבית המנוהלת על ידי פת"ח: עיתונאים, אנשי עסקים וקציני ביטחון פלסטינים נעצרו וסבלו סנקציות כלכליות משום שהעזו למתוח ביקורת על הרשות הפלסטינית או על אבו־מאזן. האשמת ישראל היא תמיד הפתרון הבטוח ביותר, גם כאשר ברור שאיננה הכתובת.

עיתונאים, ארגונים לא-ממשלתיים ודיפלומטים אחראים היו לוקחים בחשבון את גורם הפחד הזה, ומנסים לחטט קצת יותר לעומק כדי להגיע לחקר האמת. הם גם היו מכירים בכך שעצם העובדה ששום פלסטיני אינו חושש למתוח ביקורת על ישראל, היא סתירה חזקה לטענות הפלסטיניות שישראל היא משטר מדכא. אנשים שחיים באמת תחת משטר מדכא חוששים בדרך כלל למתוח עליו ביקורת.

במקום זאת, מעצבי דעת קהל אלה לוקחים כפשוטו כל מה שהם שומעים מפלסטינים בגדה המערבית ובעזה, ואינם מתייחסים לדברים באופן ביקורתי. התנהלות זו איננה משפרת במאום את מצבם של הפלסטינים, ורק מחזקת את הממשלות הדכאניות שלהם בכך שהיא פוטרת אותן מכל בדיקה ומביצוע רפורמה.

עדותם של פליטים עזתיים אלה ביוון מספקת הזדמנות נדירה לשמוע מה אומרים הפלסטינים כאשר הם מחוץ להישג ידם של משטרי הדיכוי שלהם, ויכולים לדבר בחופשיות. זוהי הצצה למקורו האמיתי של הסבל הפלסטיני הרב, וגם נזיפה לכל העיתונאים, הדיפלומטים והארגונים הלא-ממשלתיים ששיתפו פעולה עם שתי הממשלות הפלסטיניות כדי להסתיר את האמת הזו מהעולם.

המאמר פורסם במגזין 'קומנטרי'. מאנגלית: שאול לילוב