המיעוט הנרדף של אמריקה: העסקים הגדולים

הספר "קפיטליזם: האידאל" ראה אור לאחרונה בהוצאת סלע מאיר. הספר הוא אסופת מאמרים פרי עטה של איין ראנד, בהשתתפותם של אלן גרינספן ורוברט הסן. לפניכם קטע מהפרק השלישי בספר, המתפרסם כאן באדיבות ההוצאה.

אם קבוצת אנשים קטנה הייתה מוחזקת תמיד כאשמה בכל עימות עם כל קבוצה אחרת, ללא קשר לנושא או לנסיבות, האם הייתם מכנים זאת רדיפה? אם קבוצה זו הייתה נדרשת לשלם תמיד עבור חטאיהן, שגיאותיהן וכישלונותיהן של כל הקבוצות האחרות, האם לכך הייתם קוראים רדיפה? אם קבוצה זו הייתה נאלצת לחיות תחת משטר של טרור שקט, תחת חוקים מיוחדים, שכל שאר האנשים היו חסינים מפניהם, חוקים שאותם נאשמים לא היו יכולים להבין או להגדיר מראש ואשר התובע היה יכול לפרשם כרצונו – האם לכך הייתם קוראים רדיפה? אם קבוצה זו לא הייתה נענשת בשל מגרעותיה, אלא בשל מעלותיה; לא מפני שהיא אינה מוכשרת, אלא מפני שהיא מוכשרת; לא בשל כישלונותיה, אלא בשל הישגיה – וככל שההישג היה גדול יותר, כך העונש היה חמור יותר – האם לכך הייתם קוראים רדיפה?

אם תשובתכם היא "כן", שאלו את עצמכם מה טיבו של העוול המפלצתי שבו אתם תומכים, העוול שאתם מנציחים או מעלימים ממנו עין. הקבוצה הזו היא אנשי העסקים האמריקנים.

ההגנה על זכויות המיעוטים נישאת היום כמעט בפי כל כעיקרון מוסרי מן המעלה הראשונה. אך עיקרון זה, האוסר על אפליה, מיושם בידי מרבית האינטלקטואלים "הליברלים" באופן מפלה: מחילים אותו רק על מיעוטים גזעיים או דתיים. לא מחילים אותו על אותו מיעוט קטן, מנוצל, מבוזה וחסר ההגנה – אנשי העסקים.

יתר על כן, כל אחד ואחד מן ההיבטים המכוערים והאכזריים של חוסר הצדק כלפי מיעוטים גזעיים ודתיים מיושם כלפי אנשי העסקים. למשל, תנו דעתכם על העוול שבהרשעתם של אנשים מסוימים, בעוד לאחרים מוחלים, ללא שימוע, ובלי להתייחס לעובדות. "הליברלים" של ימינו רואים באיש העסקים את האשם בכל סכסוך עם איגוד מקצועי, ואין זה משנה מה הן העובדות או הנושאים שעל הפרק, ומתפארים בכך שלא יפרו שביתה "בצדק או שלא בצדק". תנו דעתכם על העוול שבחריצת דינם של אנשים על פי מוסר כפול, ועל העוול שבשלילת הזכויות שאנשים מסוימים הקנו לאחרים. "הליברלים" של ימינו מכירים בזכותם של העובדים (זכותו של הרוב) לפרנסה (שכרם), אך שוללים את זכותם של אנשי העסקים (זכותו של המיעוט) לפרנסה שלהם (רווחיהם). אם עובדים נאבקים להעלאת שכרם, משבחים זאת כ"הישגים חברתיים"; אם אנשי עסקים נאבקים להגדלת רווחיהם, מוקיעים זאת כ"תאוות בצע אנוכית". אם רמת החיים של עובדים היא נמוכה, "הליברלים" מאשימים בכך את אנשי העסקים; אך אם אנשי העסקים מנסים לשפר את יעילותם הכלכלית, להרחיב את שוקיהם ולהגדיל את התשׂואות הכספיות של חברותיהם – ובכך מאפשרים לשכר לעלות ולמחירים לרדת – אותם "ליברלים" מוקיעים זאת כ"מסחריות". אם ארגון לא מסחרי – כלומר קבוצה שלא נדרשה להרוויח את הונה – מממן תוכנית טלוויזיה המקדמת את תפיסותיו, "הליברלים" מהללים זאת כ"נאורות", "חינוך", "אמנות" ו"שירות לציבור"; אם איש עסקים מממן תוכנית טלוויזיה ומעוניין שתשקף את התפיסות שלו, "הליברלים" מזדעקים ומכנים זאת "צנזורה", "הפעלת לחץ" ו"שלטון רודני". כששלושה סניפים של "האחווה הבינלאומית של נהגי המשאיות" עצרה את אספקת החלב של ניו יורק למשך חמישה עשר יום, לא נשמעו מחאות או גינויים מוסריים מן האגפים "הליברליים"; רק דמיינו מה היה קורה אילו אנשי עסקים היו עוצרים את אספקת החלב לשעה אחת, וכמה מהר היה פוגע בהם אותו לינץ', או פוגרום בחסות החוק, המכונה "שבירת מונופולים".

בכל פעם שאתם נתקלים, בכל תקופה, תרבות או חברה, בדעה קדומה, אי צדק, או רדיפה ושנאה עיוורת וחסרת פשר כלפי קבוצת מיעוט מסוימת – חפשו את הכנופיה שיש לה משהו להרוויח מן הרדיפה הזו, חפשו אחר אלו שיש להם אינטרס מיוחד בהרס הקורבנות המסוימים האלה. תמיד תגלו כי המיעוט הנרדף משמש שעיר לעזאזל עבור תנועה כלשהי שאינה מעוניינת שטיב מטרותיה יתגלה. כל תנועה השואפת לשעבד מדינה, כל דיקטטורה או דיקטטורה בפוטנציה, זקוקה לשעיר לעזאזל שאותו תוכל להאשים בצרותיה של המדינה, ותוכל להשתמש בו להצדקת תביעותיה לקבל סמכויות דיקטטוריות. ברוסיה הסובייטית היו השעיר לעזאזל הבורגנים; בגרמניה הנאצית היה זה העם היהודי; באמריקה אלו הם אנשי העסקים.

הפועל העני והקומיסר העשיר

אמריקה לא הגיעה עדיין לכדי דיקטטורה. אולם כדי לסלול את הדרך לכך משמשים אנשי העסקים, זה עשורים רבים, שעיר לעזאזל לתנועות אטטיסטיות מכל הסוגים: קומוניסטיות, פשיסטיות או כאלו התומכות במדינת הרווחה. באילו חטאים ועוולות הואשמו אנשי העסקים? הם הואשמו בחטאיהם ועוולותיהם של הבירוקרטים.

הוגי האטטיזם כפו עלינו במרמה עסקת חבילה אינטלקטואלית הרסנית – הזיהוי של כוח כלכלי עם כוח פוליטי. בוודאי שמעתם את הדיה באמרות נדושות כגון "אדם רעב אינו חופשי", או "אין זה משנה לעובד אם מצווה עליו איש עסקים או פקיד". מרבית האנשים מקבלים את האמירות הדו-משמעיות הללו, ועם זאת הם יודעים שהפועל העני ביותר באמריקה חופשי יותר ובטוח יותר מן הקומיסר העשיר ביותר ברוסיה הסובייטית. מהו העיקרון היסודי, המהותי וההכרחי המבדיל בין חופש לעבדות? זהו העיקרון של פעולה רצונית וכנגדו כפייה פיזית.

ההבדל בין כוח פוליטי וכל סוג אחר של "כוח" חברתי, בין ממשלה לבין כל ארגון פרטי, הוא במונופול החוקי שמחזיקה הממשלה על השימוש בכוח פיזי. זוהי הבחנה חשובה ביותר, ובימינו מכירים בה רק לעתים נדירות. על כן עלי להפציר בכם לזכור אותה. הרשו לי לחזור על כך: ממשלה מחזיקה במונופול חוקי על השימוש בכוח פיזי.

לשום יחיד, קבוצה פרטית או ארגון פרטי אין את הכוח החוקי ליזום שימוש בכוח פיזי כלפי יחידים או קבוצות אחרות ולאלצם לפעול נגד בחירתם הרצונית. רק ממשלה מחזיקה בכוח כזה. טבעה של פעולה ממשלתית הוא כוחה הכפייתי. טבעו של כוח פוליטי הוא יכולתו לכפות ציות באמצעות איום בפגיעה פיזית – איום בהפקעת רכוש, מאסר, או מוות.

מטאפורות מעורפלות, דימויים מרושלים, שירה לא ממוקדת ואמירות דו-משמעיות – כגון "אדם רעב אינו חופשי" – אינם משנים את העובדה שרק כוח פוליטי הוא כוח של כפייה פיזית, ושלחופש, בהקשר הפוליטי, יש משמעות אחת ויחידה: היעדר כפייה פיזית.

התפקיד הראוי היחיד של הממשלה במדינה חופשית הוא לשמש רשות המגינה על זכויותיו של הפרט, כלומר מגינה על הפרט מפני אלימות פיזית. לממשלה כזו אין זכות ליזום שימוש בכוח פיזי כנגד איש – זכות שאין לשום אדם יחיד, ועל כן איש אינו יכול להקנותה לרשות כלשהי. אך היחיד כן מחזיק בזכות להגנה עצמית, וזוהי הזכות שהוא מקנה לממשלה למען אכיפה מסודרת ומוגדרת בחוק. לממשלה מתוקנת מוקנית הזכות להפעיל כוח פיזי רק בתגובה ורק כנגד אלו שיזמו את הפעלתו. התפקידים שראוי שממשלה תמלא הם: המשטרה, לשם הגנה מפושעים; הצבא, לשם הגנה מפולשים זרים; ובתי המשפט, לשם הגנה על רכושם של אנשים ועל חוזיהם מפני הפרה בכוח או במרמה, ולשם יישוב סכסוכים ביניהם על פי חוקים המוגדרים הגדרה אובייקטיבית.

אלה היו העקרונות הפוליטיים הסמויים שהונחו בבסיסה של החוקה האמריקנית; במשתמע, אך לא במפורש. בחוקה היו סתירות, שהתירו לאטטיסטים לתקוע בה טריז, להרחיב את הפרצה ולהרוס, בהדרגה, את המבנה.

אטטיסט הוא אדם המאמין כי ישנם אנשים ששמורה להם הזכות להכריח, לכפות, לשעבד, לבזוז ולרצוח אחרים. כדי להביא אמונה זו לידי מעשה יש ליישמה באמצעות הדוקטרינה הפוליטית לפיה לממשלה – כלומר למדינה – יש הזכות ליזום הפעלה של כוח נגד אזרחיה. באיזו תדירות להפעילה? מה יהיה היקפה? לאיזו מטרה ולתועלתו של מי? – שאלות אלו אינן רלוונטיות לאטטיסט. העיקרון הבסיסי והתוצאות הסופיות של כל הדוקטרינות האטטיסטיות הן זהות: רודנות והרס. השאר הוא רק עניין של זמן.

כוח כלכלי וכוח פוליטי

מהו כוח כלכלי? זהו הכוח לייצר ולסחור במה שאדם יצר. בכלכלה חופשית, שבה לאף אדם או קבוצת אנשים אין זכות להשתמש בכפייה פיזית כנגד איש, אפשר להשיג כוח כלכלי אך ורק באמצעים של בחירה: באמצעות הבחירה וההסכמה הרצוניות של כל המשתתפים בתהליך הייצור והמסחר. בשוק חופשי כל המחירים, השכר והרווחים אינם נקבעים על פי גחמתם של העשירים או של העניים, על פי "תאוות הבצע" של אדם כלשהו או צרכיו, אלא על פי חוק ההיצע והביקוש. מנגנון השוק החופשי מבטא ומשקלל את כל הבחירות וההחלטות הכלכליות שעושים כלל המשתתפים. בני אדם סוחרים במוצרים ובשירותים שלהם על פי הסכמה הדדית למען תועלת הדדית על פי שיפוטם העצמאי והחופשי. אדם עשוי להתעשר רק אם יוכל להציע ערכים טובים יותר – מוצרים או שירותים טובים יותר – במחיר נמוך מזה שאחרים מסוגלים להציע.

בשוק חופשי, עושר מושג בהצבעה חופשית, כללית ו"דמוקרטית" – באמצעות מכירות ורכישות של כל יחיד המשתתף בחייה הכלכליים של המדינה. בכל פעם שאתם קונים מוצר מסוים ולא אחר, אתם מצביעים בעד הצלחתו של יצרן מסוים. ובסוג כזה של הצבעה, כל אדם מצביע רק על נושאים שהוא מוסמך לשפוט בהם: העדפותיו והאינטרסים והצרכים שלו עצמו. לאיש אין את הכוח לקבוע עבור אחרים או להחליף את שיפוטם בשיפוטו; לאיש אין את הכוח למנות את עצמו ל"קולו של הציבור" ולהותיר את הציבור ללא קול וללא זכויות.

כעת הרשו לי להגדיר את ההבדל שבין כוח כלכלי לכוח פוליטי: כוח כלכלי מופעל באמצעות דבר מה חיובי, באמצעות ההצעה להעניק גמול, תמריץ, תשלום או ערך; כוח פוליטי מופעל באמצעות דבר מה שלילי: איום בענישה, פגיעה, מאסר או הרס. כְּלִי העבודה של איש העסקים הוא ערכים; כלי העבודה של הפקיד הוא פחד.

ההתקדמות התעשייתית של ארצות הברית, בפרק זמן קצר של מאה וחמישים שנה, הייתה לאגדה: מעולם לא הייתה לה מקבילה בשום מדינה, ובשום תקופה בהיסטוריה. אנשי העסקים האמריקניים, כמעמד, הפגינו את הגאונות היוצרת הרבה ביותר ואת ההישגים המופלאים ביותר שתועדו אי-פעם בתולדות הכלכלה האנושית. לאיזה גמול הם זכו מן התרבות והאינטלקטואלים שלנו? למעמד של מיעוט שנוא ונרדף. למעמד של שעיר לעזאזל עבור עוולותיהם של בירוקרטים.

מערכת של קפיטליזם לֶסֶה פֶר טהור ובלתי מפוקח לא התקיימה עדיין בשום מקום. הכלכלות שכן התקיימו היו רק אלו המכונות "כלכלות מעורבות", כלומר: תערובת, בדרגות משתנות, של חופש ופיקוח, של בחירה רצונית וכפייה ממשלתית, של קפיטליזם ואטטיזם. אמריקה הייתה המדינה החופשית ביותר בעולם, אך המרכיבים האטטיסטיים התקיימו בכלכלתה מראשיתה. המרכיבים הללו הוסיפו לגדול, בהשפעת האינטלקטואלים שלה – שהיו מחויבים בעיקר לפילוסופיה האטטיסטית. האינטלקטואלים – האידיאולוגים, הפרשנים, האנשים האחראים להערכתן של התרחשויות ציבוריות – התפתו בשל ההזדמנות להשיג כוח פוליטי, שעליו ויתרו מרצונן כל שאר הקבוצות בחברה, כדי לכונן את הגרסאות שלהם לחברה "טובה" באיומי נשק, כלומר באמצעות כפייה פיזית בחסות החוק. הם הוקיעו את אנשי העסקים החופשיים בטענה שהם פועלים מתוך "תאוות בצע אנוכית", והיללו את הבירוקרטים כ"משרתי ציבור". כאשר עסקו בהערכת בעיות חברתיות הם הוסיפו לגנות את "הכוח הכלכלי" ולהעניק הכשר לכוח הפוליטי, וכך העבירו את נטל האשמה מן הפוליטיקאים אל אנשי העסקים.

כל מעשי הרוע, הניצול והעוול, שנהוג לייחס לאנשי העסקים ולקפיטליזם, נגרמו לא בעטייה של כלכלה ללא פיקוח או שוק חופשי, אלא בשל התערבות ממשלתית בכלכלה. ענקי התעשייה האמריקנית, כג'יימס ג'רום היל, קומודור ואנדרבילט, אנדרו קרנגי וג'"פ מורגן, היו אנשים שעשו את הונם במו ידיהם הודות ליכולתם האישית, באמצעות סחר חופשי בשוק חופשי. אך היה סוג נוסף של אנשי עסקים – תוצריה של כלכלה מעורבת, אנשים בעלי השפעה פוליטית, שעשו את הונם באמצעות זכויות יתר מיוחדות שהעניקה להם הממשלה, אנשים כמו "ארבעת הגדולים" של חברת הרכבות "סנטרל פסיפיק". היה זה הכוח הפוליטי מאחורי פעילותם – כוחן של זכויות יתר כפויות, שלא היו פרי מאמציהם, ללא הצדקה כלכלית – שגרם להפרעות בכלכלת המדינה, לסבל, לתקופות שפל ולמחאות ציבוריות הולכות וגוברות. אך האשמה הוטלה על השוק החופשי ועל אנשי העסקים החופשיים. כל השלכה הרת אסון של הפיקוח הממשלתי שימשה להצדקה של הרחבת הפיקוח ולהגדלת יכולתה של הממשלה להשפיע על הכלכלה.

אילו הייתי מתבקשת לציין את התאריך המסמן את נקודת המפנה בדרך המובילה אל החרבתה הסופית של התעשייה האמריקנית ואת החקיקה המבישה ביותר בתולדות ארצות הברית, הייתי בוחרת בשנת 1890 וב"חוק שרמן" (Sherman Act), שהחל בגידול הבזוי, הלא-רציונלי והממאיר של אותן סתירות שאי אפשר לאכוף, לציית להן או לדון על פיהן, המכונות "חוקי הגבלים עסקיים" (anti-trust laws).

אשם עד שתוכח חפותו

על פי חוקי ההגבלים העסקיים, אדם נהפך לפושע מן הרגע שהוא פותח עסק, ואין זה משנה מה יעשה. אם הוא מציית לאחד החוקים הללו, הוא חשוף לתביעה פלילית על הפרה של כמה מן החוקים האחרים. למשל, אם הוא גובה מחירים שלדעת כמה בירוקרטים הם גבוהים מדי, אפשר לתבוע אותו בטענה שהוא מפעיל מונופול, או לחליפין בטענה שיש לו כוונה "ליצור מונופול"; אם הוא גובה מחירים נמוכים מאלו של מתחריו, אפשר לתבוע אותו בגין "תחרות בלתי הוגנת" או "הגבל עסקי"; ואם הוא גובה מחיר זהה לזה של מתחריו, אפשר לתבוע אותו בגין "קנוניה" או "קשירת קשר".

אין דרך שבה יכול איש עסקים לדעת מראש אם הפעולה שבה הוא נוקט היא חוקית או בלתי חוקית, אם הוא אשם או חף מפשע. פירוש הדבר, שעל איש העסקים לחיות תחת איום של אסון פתאומי ובלתי צפוי ולהסתכן באובדן כל רכושו או בעונש מאסר, בעוד אין לו דרך להגן על הקריירה, המוניטין, הרכוש וההון שלו, על כל מה שהשיג בחייו, מפני בירוקרט צעיר ושאפתן כלשהו, שבשל סיבה מסוימת, פרטית או ציבורית, עשוי להחליט לפתוח בהליכים נגדו.

החוק הרטרואקטיבי (או חוק בדיעבד), כלומר חוק המעניש אדם על פעולה שלא הוגדרה כפשע בעת שביצע אותה, נשלל על ידי מסורת המשפט האנגלוסקסית כולה, והוא אף סותר אותה. זהו סוג של רדיפה הנהוג רק בדיקטטורות, ואסור על פי כל שיטת חוק תרבותית. הוא נאסר במפורש בחוקה האמריקנית. הוא אינו אמור להתקיים בארצות הברית, והוא אינו חל על איש – מלבד על אנשי עסקים. מקרה שבו אדם אינו יכול לדעת עד שהורשע אם פעולה שעשה בעבר הייתה חוקית או בלתי חוקית הוא ללא ספק מקרה של חוק רטרואקטיבי.

יחסו של החוק לפושעים של ממש טוב בהרבה מן היחס שהוא מעניק לאנשי עסקים. על זכויותיו של הפושע מגִנים חוקים אובייקטיביים, הליכים אובייקטיביים ודיני ראיות אובייקטיביים. פושע מוחזק חף מפשע עד שתוכח אשמתו. רק אנשי העסקים – היצרנים, הספקים, התומכים – האטלסים שנושאים על כתפיהם את הכלכלה כולה – מוחזקים כאשמים מטבעם ונדרשים להוכיח את חפותם ללא כל אמות מידה מוגדרות לחפוּת או להוכחה ותלויים בגחמה, בחסד, או בזדון של כל פוליטיקאי תאב פרסום, של כל אטטיסט ערמומי, של כל אדם בינוני וצר עין, שפילס את דרכו למשרה ביורוקרטית ומשתוקק למעט "שבירת מונופולים".