המערכה על דיר יאסין היא נקודת ציון בסכסוך הישראלי-ערבי, אך מחקר היסטורי דקדקני חושף: לא נהרגו אנשים מחוץ לקרב; המיתוס הוא פרי תעמולה פזיזה של האצ"ל. ביקורת ספר
הקרב שהתחולל בכפר דיר יאסין בליל יום שישי 9 באפריל 1948 לא היה אמור להיות שונה במהותו מקרבות אחרים שנערכו במהלך מלחמת העצמאות ואחריה. מסיבות שונות השתבש הקרב ונהרגו בו עשרות אזרחים ערבים (על מניינם המדויק התעוררה מחלוקת), נורו נשים רבות ונבזז רכוש שרובו הועבר לצרכי יהודים שנקלעו לקשיים קיומיים בעטיה של המלחמה.
אירועי דיר יאסין הפכו לאבן יסוד תודעתית, הן בשיח היהודי ערבי והן בהתנצחות הפנים-יהודית. כל הנוגעים בדבר, בעבר ובהווה, לא היססו לגבב דמגוגיה, חצאי אמיתות ונתונים לא בדוקים לשם הצדקת העמדה בה אחזו מלכתחילה. לטיעונים המושמעים יש אולי ערך הצהרתי, אך לא מחקרי ובוודאי שלא עובדתי.
לאחרונה ראה אור ספרו של פרופ' אליעזר טאובר ובו תיאור מדוקדק של הקרב, לראשונה תוך הסתמכות על עדויות של יהודים, ערבים ובריטים, הצלבה בין המקורות השונים ומיקומם על פני ציר הזמן, דקה אחר דקה.
בתיאור קולח הצליח טאובר לתאר התרחשויות שהתנהלו בו זמנית בכמה מוקדים. ייחודו של הספר הוא בהתייחסות הפרטנית והשמית לכל הלוחמים, יהודים כערבים. הוא מאפשר מעקב אחר רצף האירועים בכל גזרות הלחימה. הדיוק הממוסמך שומט את הבסיס לטיעונים שחלקם תעמולתי, חלקם מגמתי וחלקם הוא שקר גס.
ייחוד נוסף של הספר הוא מתן התחושה לקורא של העדר מגמתיות. טאובר איננו חוסך את שבט בקורתו מפני אף לא אחד מן הגורמים המעורבים ואיננו מהסס למתוח בקורת על קבלת החלטות שגויות, ביצוע פקודות באופן חלקי, חובבנות צבאית ואף שרלטנות פוליטית, מצד כל הנוגעים בדבר.
למה דיר יאסין
הכפר דיר יאסין שכן במערבה של ירושלים, במדרון הגולש אל אפיק נחל שורק. ממזרח לכפר קמה בשלהי המאה התשע עשרה המושבה העברית מוצא שספגה מכה אנושה ורצחנית במאורעות קיץ תרפ"ט-1929. מדרום שכן הכפר עין כרם, מצפון נפרשו הכפרים הערבים קולוניה וליפתא וממזרח קמה בראשית המאה העשרים השכונה גבעת שאול בשטחים שנרכשו מהכפר דיר יאסין על ידי אנשי עסקים יהודים.
טאובר מגולל את מסכת היחסים המורכבת וההפכפכה בין דיר יאסין ובין השכנים היהודים. זו התבטאה בחשדנות מתמדת לצד שיתוף פעולה עסקי. פה ושם נבטו קשרים של ידידות אישית אך בעיקרו של דבר הייתה זו שכנות קרירה. בזכות הבניה היהודית המואצת בירושלים הסבו רבים מבני הכפר את עיסוקם מחקלאות פרימיטיבית לתעשיית האבן, וראו ברכה.
במוצאי שבת, 29 בנובמבר 1947, קיבלה עצרת האו"ם החלטה על חלוקת ארץ ישראל בין המדינה הערבית והיהודית תוך בינאום ירושלים. הערבים דחו את ההחלטה על הסף. היהודים קיבלו לכאורה את ההחלטה אך לא נקטו שום צעד כדי לאפשר את מימושה. למחרת, התלקחו קרבות בכל רחבי הארץ, בעוד הצבא הבריטי נוכח בשטח אך עיקר מעייניו היו נתונים לאבטחת פינויו הצפוי.
כמפקד ירושלים התמנה דוד שאלתיאל – איש מודיעין במקצועו, אדם חשדן בעל כישורים בינאישיים מוגבלים. בלית ברירה נאלץ שאלתיאל לעמוד בקשר עם שני מפקדי המתחרות, שגם בין שניהם שרר אי אמון. מרדכי רענן (קאופמן) עמד בראש מחתרת אצ"ל בירושלים ויהושע זטלר, מראשוני מחתרת לח"י ומראשיה, עלה לירושלים מיד לאחר קבלת החלטת האו"ם בניגוד לעמדה המוצהרת של מפקדת לח"י. זטלר נטל על עצמו את הפיקוד על המחתרת הקטנה. תוך זמן קצר הגדיל את מנין לוחמי לח"י בירושלים לכדי שמונה מאות איש שלראשונה הכשירו עצמם גם ללוחמת שדה ולא רק ללוחמת גרילה.
עד סוף מרס 1948 התמקדו מאמצי ארגון ההגנה בהעברת שיירות ממוגנות ליישובים מרוחקים. לאחר ששלוש שיירות נפגעו בזו אחר זו ועשרות יהודים נהרגו, הוחלט על מימוש אסטרטגיה חדשה שכללה כיבוש שטחים ואחיזה בהם. משמעות הדבר היתה לחימה בשטחים בנויים וצפופים ולראשונה, טיפול בשבויים רבים או גירושם.
המבצע הראשון נקרא בשם הסמלי "מבצע נחשון". הוא התרחש במקביל לקרב המכריע שנערך במשמר העמק מול צבא ההצלה בפיקודו של פאוזי קאוקג'י.
אצ"ל ולח"י, שלא שולבו במבצע נחשון החליטו, בעדכון אך לא בתיאום עם ההגנה, לכבוש את אחד הכפרים שסביב ירושלים. לאחר שנבחנו חלופות שונות נפל הפור על הכפר דיר יאסין.
הקרב
למרבית הלוחמים שיצאו לקרב לא היה ידע בסיסי בלוחמת שדה ובוודאי שלא בלוחמה בשטח בנוי, בתפעול מסגרות צבאיות מרמת כיתה ומעלה, בהסתערות, בחבלה ואף לא בשיטות טיפול באוכלוסייה כבושה או נכנעת. לא רק להם, גם למפקדיהם לא היה ניסיון שכזה. לרשות המפקדים לא נמסרו דו"חות מודיעיניים, אף שכאלה היו ברשות ההגנה.
עוד בטרם קרב עלתה שאלת הטיפול בשבויים. היו לוחמים שהציעו להרוג אותם, כדי להטיל מורך לב בתושבי הכפרים השכנים. המפקדים, זטלר ורענן, התנגדו לכך מטעמים מוסריים. הוחלט להביא לכפר משאית עם רמקול ולהעמיד לוחם דובר ערבית שיזהיר את תושבי הכפר מפני הקרב הצפוי ויורה להם למלט נפשם באמצעות בריחה דרומה בנתיב פתוח לעין כרם.
בתכנון המוקדם הוחלט שכוח לח"י יגיע מדרום בעוד כוח אצ"ל יעלה מצפון. שני הכוחות היו אמורים להיפגש בבית המוכתר במרכז הכפר ולהזדהות בסיסמה "אחדות לוחמת". עם תחילת הקרב, בשעה מאוחרת מהמתוכנן, התקדם כוח אצ"ל בסמטאות עד אשר שמע המפקד קול בוקע מהחשיכה. הוא דימה ששמע את המילה "אחדות", ראשיתה של הסיסמה שנקבעה. הוא השיב בקריאה "לוחמת". תוך שניות הומטרה לעבר כוח אצ"ל אש עזה. רק אז נוכח המפקד שהמילה ששמע הייתה "מחמוד"…
בשלב זה יצא הקרב מכלל שליטה והכפר כולו נשטף באש. המשאית עם הרמקול, שאגב הייתה גנובה, שקעה בתוך תעלה וכל הניסיונות לחלצה עלו בתוהו. קולו של הדובר ברמקול בקע מתוך התעלה ולא הגיע לאוזני כל התושבים.
טאובר מעיד על נשים ערביות רבות שנטלו חלק בלחימה ומציין שלוחמי צבא ההצלה, ששהו בעין כרם הסמוכה, לא באו כל אותן שעות לעזרת אחיהם. שיטת ההשתלטות על מבנים הייתה באמצעות השלכת רימון והסתערות. בדרך זו נפגעו רבים מתושבי הכפר ששהו במבנים אשר חלק מהם קרס על יושביהם. מניין הפצועים וההרוגים הלך ועלה, אחדים מהם (כמו לוחם לח"י, הסופר עמוס קינן) מאש כוחותינו.
כוחות ההגנה בגבעת שאול עמדו במצב הכן והמתינו להוראת מפקדיהם כדי להצטרף לקרב. דוד שאלתיאל ניאות לסייע בהשתלטות על הכפר ולאחוז בו בתנאי שיימצא פתרון לגופות ההרוגים. בהעדר אפשרות לחצוב קברים באדמה הסלעית רוכזו הגופות ונעשה ניסיון, לא מוצלח ביותר, להעלותן באש.
הכפר נכנע ונכבש.
המיתוס
טאובר התחקה אחר הגורמים אשר העצימו את משמעויות קרב דיר יאסין והפכו אותו למפלצת הסברתית חסרת שליטה.
הגורם הראשון היה דווקא במסיבת עיתונאים שכינס אצ"ל למחרת הקרב. כדי להאדיר את ההישג נקב הדובר בפני העיתונאים במניין לא מציאותי של מאתיים הרוגים ערבים. גם רבים מלוחמי אצ"ל יצאו לרחובות ירושלים והתרברבו בניצחונם תוך העצמת האירועים.
אנשי ההגנה שהגיעו לכפר הזדעזעו מריח הגופות השרופות. אחדים מהם, ובעיקר ההיסטוריון אל"מ ד"ר מאיר פעיל, העידו במסגרות שונות על מראה עיניהם וביקשו להוכיח באמצעות עדותם על הרפיסות הצבאית והמוסרית של המחתרות. טאובר הוכיח מעל כל ספק שכל המעידים הגיעו לכפר אחרי תום הקרב ולא נטלו בו חלק ועל כן דבריהם נאמרו מכלי שני.
ההנהגה הערבית ביקשה להפנות תשומת לב לטרגדיה ולהוכיח באמצעותה את אכזריות היהודים. הם הפיצו בעולם באמצעות סוכנויות הידיעות תיאורי זוועה. מן הסתם ביקשו להפיח בערבים תעצומות ורוח קרב אך חוללו את ההפך הגמור. דיר יאסין, כמו גם קרב משמר העמק ומות המפקד עבד אל קאדר חוסייני, מסמלים את ראשית ההתפוררות של החברה הערבית עד לתבוסתה המוחלטת.
ההשפעה הגדולה ביותר על שימור המיתוס כיום היא של התעמולה הבינלאומית שעודנה עושה שימוש באירועי דיר יאסין כחלק מניגוח שיטתי של מוסריותם המלחמתית של היהודים ושימוש חלקי, ולעיתים מעוות, בעדויות הניצולים.
סוף המיתוס?
מחקרו הממוסמך והמקיף של פרופ' אליעזר טאובר מכנס לראשונה את כל המידע על קרב דיר יאסין ומבקש להעמיד דברים על דיוקם.
המסקנה אשר עולה מן הכתובים היא שהקרב התנהל באופן חובבני ונחשפו בו כשלים רבים אך טבח יזום – לא התבצע בו. פרט למקרים בודדים, נהרגו כל חללי דיר יאסין, משני הצדדים, בקרב.
קשה להניח שספרו של טאובר אכן ישים קץ לשימוש במונח "דיר יאסין" שאמצעי ניגוח תעמולתי ופוליטי. למיתוס חיים משל עצמו והעובדות ההיסטוריות מהוות לו תפאורה בלבד. עבור מי שמבקש להכיר באופן מחקרי את אירועי דיר יאסין מדובר בספר חשוב ורב עוצמה המעניק תיאור מקיף ויסודי של הפרשיה ההיסטורית רבת החשיבות.
דיר יאסין – סוף המיתוס. פרופ' אליעזר טאובר.
הוצאת כנרת זמורה ביתן 2017,
379 עמודים
המיתוס הזה שיחק בסופו של דבר לטובתנו. קשה לאמוד את מספר הערבים שברחו מהארץ בגלל השמועות על "אכזריות היהודים", אבל אפשר להניח בוודאות שאלמלא המיתוס הזה היינו היום בבעיה דמוגרפית קשה אם בכלל היה אפשר לחיות כאן.
ויחד עם זאת כדאי לזכור שימים ספורים לאחר דיר יאסין, טבחו הערבים בשיירת הדסה ורצחו 78 אנשים, רופאים ואחיות מהר הצופים כנקמה על דיר יאסין.
יפה, אבל קצת מאוחר. ד"ר מילשטיין כבר כתב בדיוק את זה לפני 20 שנה.
ד״ר אורי מילשטיין כבר הפריך את המיתוס בסיפרו ״ עלילת דם בדיר יאסין – הספר השחור״.
יש סתירה בין תיאור הכתוב בספרו של טאובר, המפורט כאן. למה שכותב ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין שחקר את הפרשה שנים רבות. אמנם שניהם מסכימים שלא היה טבח אבל הרקע ליצירת המיתוס הוא אחר. לפי מילשטיין זו היתה עלילה מתוכננת ויזומה עם מטרה פוליטית שבה לקח חלק פעיל (תרתי משמע – מאיר פעיל) וכך כותב מילשטיין המצטט ראיון שלו עם מרדכי גיחון, קצין המודיעין של מערב ירושלים:
אז איך נולד סיפור הטבח? גיחון: “למחרת, בשבת, 10 באפריל, בא אלי מאיר פעיל ואמר: ‘מוטק'ה, איזה דוח כתבת? תכתוב דוח יותר ציוני, שיתאר מעשי טבח והתעללות, כדי לסייע במאמצי הדה–לגיטימציה של אצ"ל ולח"י'". גיחון פברק דוח, ופעיל ביסס עליו את הדוח לישראל גלילי, שבו קבע, כפי שהעיד ב–1991 בראיון לעיתון “חדשות": “את הטבח עשו אנשי אצ"ל ולח"י. נהרגו בו כ–250 ערבים, רובם ילדים, נשים וזקנים. כמעט כל הנרצחים נהרגו לאחר הקרב". ב–1996 טען הסופר עמוס קינן, שהיה איש לח"י והשתתף בקרב, בראיון לציפי שוחט ב"ידיעות אחרונות": “עניין הטבח הוא פשוט שקר גמור. לא היה טבח". לשאלה מדוע שתק כל כך הרבה שנים, השיב שהכחשה לא התאימה “לדעות הפוליטיות שלי היום".
הבדל נוסף הוא בגרסה לגבי המשתתפים בקרב עצמו. לפי מילשטיין הפלמ"ח השתתף ע"פ הוראתו של שאלתיאל. להלן קישור:
http://www.maariv.co.il/news/Article-536105
הפלמ"ח היו אלו שסיימו את הקרב. הלח"י והאצ"ל הסתבכו בקרב במשך שעות, עד שמשוריינים של הפלמ"ח הגיעו ותוך פחות משעה הכפר נכנע.
אגב חלק מהערבים שנמלטו מהכפר טענו ששבויים מהכפר הוצאו להורג במחצבה ליד. לפיכך גורם שלישי להתפשטות המיתוס הוא ששידורי התעמולה של צבא השחרור של קאוקג'י השתמשו בטבח שאירע כביכול בדיר יאסין במסגרת שידורי התעמולה לאוכלוסיית הכפרים בפרוזדור ירושלים. בסופו של דבר השידורים השיגו אפקט הפוך ובמקום לחזק את הנחישות של האוכלוסייה המקומית לנוכח ברבריות כביכול הובילו להיסטריה המונית ובריחה. הערבים היו חייבים אליבי לבריחה שלהם מחד ולנקמה ומעשי טבח ביהודים מאידך ולכן השתמשו בדיר יאסין.
משה כרמל היקר אני מציע לא להגרר להשוואות האישיות שיצרת בנוגע לאל"מ מאיר פעיל. ייאמר לשבחו שהוא מעולם לא התכחש למעשיו ולאחריותו מה גם שזכויותיו כלוחם וכמפקד גדולות מאוד. מעבר לכל אלה, אני מבקש להזכיר שבמלחמה בה אנו נתונים יש לנו מספיק אויבים משלנו, אין צרך לייצר אויבים מבית
מיתוס ה"טבח" בדיר יאסין היה עלילה מתוכננת היטב שהכוכב הראשי שלה היה מאיר פעיל. המטרה היתה להבאיש את ריחם של האצ"ל והלח"י.
זה לא כל-כך פשוט. בדיר יאסין היו גם אזרחים ערבים חפים מפשע שהסתתרו בבתים ונהרגו מרימונים שכוחותינו זרקו, זה בתוספת הנטייה הערבית להפריז לשקר ולספר על רק חלק מהתמונה בתוספת לערפל קרב היו גורמים שאין לזלזל בהם בנוגע להתפשטות המיתוס. אני אהיה האחרון לזלזל בהיסטוריון בקנה המידה של מאיר פעיל.
תודה למגיבים
אין ספק בעובדה שד"ר מאיר פעיל (למען גילוי נאות – אדם מקסים שזכיתי לעבוד לצדו שנים רבות במכון אבשלום) תרם רבות לטיפוח המיתוס, מטעמים פוליטיים. עם זאת, הוא לא היה היחיד שחולל את מיקוד תשומת הלב בדיר יאסין, כמפורט במאמר.
ד"ר אורי מילשטיין כתב לפני 20 שנה מחקר חשוב על עלילת דיר יאסין. ייחודו של המחקר החדש הוא כאמור בפרטנות המדוקדקת והממוסמכת אשר מפריכה מן היסוד כל טענה של טבח
לגילוי הנאות של עופר רגב. מי שמעליל על אחרים כדי להבאיש את ריחם לא יכול להיות אדם מקסים. להבדיל אלף אלפי.. היו פושעים גדולים ממנו שעליהם סיפרו חבריהם וקרוביהם שהיו "מקסימים" "נחמדים" "אנשי משפחה" "אהבו בעלי חיים". מה כל זה משנה שהם היו נחמדים לחבריהם? האיש מאיר פעיל היה נבל שהתכוון לרע כלפי יריבים פוליטיים. למרות שבדיעבד, מעז יצא מתוק מאד. והמיתוס השקרי שהוא ייצר תרם אולי את התרומה החשובה ביותר לבריחת ערבים ולאפשרות של הקמת מדינה עם רוב יהודי. תוצאה אחרת של המיתוס השיקרי (שנבע מעלילה שקרית זו וואחרות כמו "אלטלנה", "רצח ארלוזורוב" ועוד. בתוספת העלמת תרומתם ושמם של גיבורי מחתרות "הפורשים") היתה הגברת השנאה, הפירוד והמחלוקת בעם. בין השמאל לימין. הגברת הבורות ע"י כך שדורות אח"כ מי שחונך על ברכי המיתוס הזה (רובם ככולם של מי שהתחנכו בבתי הספר הכלליים תחת שלטון מפא"י, ועל אחת כמה וכמה מי שהתחנכו בקיבוצים) האמינו שהימין פאשיסטי ומסוכן ועלייתו לשלטון תוביל למלחמה. זהו המיתוס הנוסף שהביא לכך שחששו להצביע לימין והוא יישב באופוזיציה 30 שנה עד "שבאו מים עד נפש". המיתוס הזה הביא גם להפתעה מכך שדווקא בגין "הפאשיסט" הביא שלום מיד אחרי עלייתו לשלטון.
במקרה מוחמד א-דורא, צה"ל לקח אחריות בלי תחקיר. במקרה אלאור אזריה, צה"ל לקח אחריות בלי תחקיר לכיוון הפלילי. כל זאת כדי למרק את מצפונם של דובוני אכפת לי השמאלנים הטהורים.
אין שום דמיון בין הספר וספרו של מילשטיין (הגם שמסקנת שניהם שלא היה טבח) ומי שמעוניין מוזמן לקרוא.
נו, אז זרקו כמה רימונים לתוך בתי משפחות. למה לקרוא לזה טבח? בואו נגיד שהאנשים האלה שישבו בביתם כשפתאום נזרק רימון מהחלון פשוט נהרגו בקרב. בינינו, הרי אין באמת ערבים תמימים.
תושבי דיר יאסין השתתפו במצור על ירושלים ולכן כיבוש הכפר היה הכרחי מבחינה אסטרטגית. לפני הקרב רכב כריזה של האצ"ל הזהיר את התושבים. להט הקרב גרם לאבדות אזרחיות בכפר תוך כדי לחימה בפאדיונים חמושים. בדיר יאסין בשום אופן לא היה טבח.
מבחינה צבאית אתה צודק בהחלט. לנגד עיניהם של המבקרים במקום לאחר הקרב נגלה מראה של ערבים בלתי חמושים קבורים תחת הריסות ולכן מיהרו לחרוץ דין בלי להעמיק חקר. הדמיון לאירועי ג'נין 2002 ולמבצע "צוק איתן" מזדקר לעין
עופר רגב: טאובר, שמגיע אמנם למסקנה כי לא היה טבח, בדומה לאורי מילשטיין, מציג ממצאים קצת שונים. למשל, הוא מתעד משפחה בת 11 נפשות שנקצרה באש מקלע לאחר שיצאה מביתה. במקרה אחר 24 בני משפחה נורו, לדבריו, בידי לוחמים שהסתערו לתוך ביתם. הוא מתעד קשישים שנהרגו בתוך ביתם, אחד בן 75 שהסתער במקלו על התוקפים ואחד בן 90 שסטר להם. והוא גם מתעד מקרים אחדים של אנשים שנורו לאחר הקרב, לפחות אחד מהם נער בן 14 – 16. כל זה במקום קטן יחסית, כפר בן כמה מאות תושבים (טאובר טוען שהיו אלף) שרובם נמלטו עוד בתחילת הקרב. האם כל זה קרה גם בג'נין ב-2002 ובצוק איתן? אני מקווה שלא.
עבודת מחקר מצוינת ומרתקת! טאובר חותר אל האמת ומבסס אותה צעד אחר צעד. ספר מופת לכל מי שרוצה לכתוב היסטוריה. למדתי והחכמתי. מצטרף לשורה של ספרים (כמו למשל "תרפ"ט" של הילל כהן) שעושים כבוד לכתיבה היסטורית מעולה.
ההשוואה לאורי מלשטיין שגויה. אצל מילשטיין עוד לפני שאתה מתחיל לקרוא כבר ברור מה תהיה המסקנה. מילשטיין אינו חוקר היסטוריה אלה תועמלן לדעותיו ולכן אינו אמין לחלוטין.
למתעניינים שלום, בראשית שנות החמישים נחקק חוק פיצויים לנכי צה"ל , וגם אנשי האצ"ל והלח"י שנפצעו בדיר יאסין פנו לקבל הכרה בנכותם, אך לשם קבלת האישור המיוחל הם נדרשו לכתוב את נסיבות פציעתם, ומה אפשר לעשות , החברים הללו בתום לב סיפרו על מעלליהם , ואכן הם עצמם הודו בטבח שעשו, לצערם של החוקרים מסמכים אלו חסויים ואינם נגישים לציבור , במיוחד הקפידו על חשאיותם אנשי מפא"י וממשיכיהם במשרד הביטחון באומרם, " אנחנו לא רוצים להטיל מחלוקת בעם , אחרי המלחמה הגיע זמן לאחדות" , עד נוסף לאירועים היה "חסיד" (מושתל של ההגנה בלח"י) בנוסף על חסיד אחר שהיה מושתל באצ"ל , ובאם מסמכיו יותרו פעם לעיון ידע העם היושב בציון מה אירע עח אמת
לצפיה בסרט המלא https://www.docu-tv.com/deeryasin111