ללמוד מהחרדים: כך אפשר לקצר את החופש הגדול

מדי קיץ, הדיון הציבורי המוכר מתלקח מחדש. הורים משמיעים קריאות מצוקה נואשות מול המשימה הבלתי אפשרית – לשרוד את החופש הגדול בלי לקרוס כלכלית. בארגוני המורים, מנגד, דבקים בעמדה שלפיה החופש הגדול הוא הדבר הפסטורלי והנפלא ביותר, והורים שלא מבינים את זה הם פשוט קרייריסטים אובססיביים שמזניחים את ילדיהם ורואים במורים שמרטפים זולים.

מעבר לרגשות ולטענות השונות, יש גם נתונים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ממ"מ) חישב את מספר ימי החופשה של תלמידים שבהם להוריהם אין חופש, ומצא שישראל ניצבת במקום השני מתוך 25 מדינות שנבדקו. מדובר בחישוב פשוט: מספר ימי החופשה השנתיים של התלמידים, מינוס ימי החופשה הקבועים בחוק. התוצאה בישראל היא לא פחות מ-64 ימים בשנה שבהם הורים צריכים לקחת משכנתא שנייה כדי לממן קייטנות במחיר של קורס פסיכומטרי, לפרוט בלי בושה על מצפונן של הסבתות, ולהביא את הילדים לעבודה בתקווה שיעברו כמה ימים עד שהבוס יוציא את המייל השנתי שאוסר על הנוהג הזה.

את ארגוני המורים כל זה לא מעניין. גם אם תצליחו לנתק אותם מהאשליה שלפיה חופשת הקיץ היא הזדמנות מלהיבה לקירוב לבבות משפחתי, הם יתעקשו שהארכת שנת הלימודים פשוט איננה אופציה. בפעם האחרונה שעלתה הצעה קונקרטית לשולחן, כזו שדיברה בסך הכול על הפחתת שבעה ימי חופשה בשנה, מזכ"לית הסתדרות המורים הבהירה שיישום ההצעה יוביל למאבק שהמדינה טרם ראתה כמותו.

מול התסריט הקיצי הקבוע הזה, מעניין לבחון מערכת חינוכית שבה מעולם לא היה קיים החופש הגדול בצורתו המופרזת והמוכרת לרוב הציבור הישראלי: מוסדות ה'פטור' החרדיים.

אין חופש גדול

רוב מוסדות ה'פטור' הם תלמודי תורה לבנים. מדובר במאות מוסדות שבהם לומדים למעלה מ-50 אלף תלמידים. בניגוד למוסדות המוגדרים "מוכר שאינו רשמי" (רשתות החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני), מוסדות ה"פטור", כשמם, פטורים מרוב דרישות הפיקוח של משרד החינוך. הם מחויבים ללמד רק 55 אחוזים מתוכנית הליב"ה, ומקבלים תקציבים בהתאם.

באותם תלמודי תורה אין חופש גדול, ומבנה החופשות הוא קשיח למדי: מיום כיפור ועד אסרו-חג סוכות, מראש חודש ניסן ועד אסרו-חג פסח, ושלושה שבועות של "בין הזמנים" בקיץ. זהו החופש שבו מורגלים הבנים מגיל הגן, וזו התבנית שבה ימשיכו חופשותיהם להתקיים גם בסיום בית הספר היסודי, בישיבות הקטנות (גיל 14-17) ובישיבות הגדולות (מגיל 17 ומעלה).

הגננות והמורים הקבועים ממשיכים ללמד גם בחודשי הקיץ ואינם מקבלים על כך בונוס מיוחד או הטבה יוצאת דופן. באותו זמן, מערכת החינוך לבנות כן נהנית מחופשת קיץ ארוכה רגילה. פירוש הדבר שבנוסף לכל הקשיים של לימוד בימי קיץ חמים וכשכל המדינה בחופש, מערכת החינוך של הבנים החרדים צריכה להחזיק אותם במוסדות כאשר אחיותיהן מזמן יצאו לחופש. היא גם צריכה להעסיק את עובדיה בחוסר שוויון: שתי גננות חרדיות יעבדו באותן תנאים בדיוק, כאשר אחת תיהנה מחופש גדול בתוקף תפקידה כגננת לבנות, בעוד השנייה תקבל רק חודש אחד של חופשה במקרה הטוב, מכיוון שהיא מנהלת גן בנים. למרות תנאי ההעסקה הללו, מוסדות החינוך החרדים לבנים לא מתקשים לגייס עובדים.

הליברליזם של חברת הלומדים

מה שגורם להבדל בגישות בין החינוך הממלכתי לחינוך החרדי, בנושא החופש הגדול כמו בנושאים אחרים, הוא עצם המילה 'ממלכתי'. הסתכלות על החינוך כ'ממלכתי' הופכת את עובדי מערכת החינוך לסוכני הממשלה. הם לא  רק אחראים על הוראת קריאה וחשבון, אלא הם חלק ממערכת ממשלתית מורכבת. בסיטואציה כזו אין פלא שצרכי ההורים, ולעתים אף התלמידים, נדחקים הצידה לטובת שיח על "זכויות המורים": שהרי המורים אינם שליחי ההורים אלא שליחי הפקידים המרוחקים, הבירוקרטיים, שאיש אינו חש כלפיהם אהדה יתרה.

בתפיסה החרדית, לעומת זאת, מערכת החינוך אינה מתיימרת למלא שליחות לאומית מטעם הממשלה: מוסדות הפטור הוקמו כולם על ידי הורים המעוניינים בסגנון חינוך מסוים.  הגננות והמורים הם השליחים של ההורים ולא של הממשלה. כך אפשר לראות מורים חסידיים לחלוטין מעבירים שיעורי תורה בסגנון ליטאי, או  גננות ליטאיות ממוצא אשכנזי מחדירות במרץ את מסורת 'מרן' בילדי הגן.

הביקורת המושמעת תדיר נגד החרדים, על כך שהם מתנתקים ממוסדות המדינה ממניעים אנטי ציוניים, מקבלת מפנה מעניין בסוגיית החופש הגדול: הסיבה לכך שמערכת החינוך מסורבלת ומסואבת נעוצה בארגוני מורים נוקשים ובריוניים, ואלה קיימים רק במערכת "ממלכתית" נטולת תחרות. במערכת פרטית, כמו זו החרדית, שבה המורים משרתים ישירות את ציבור ההורים, זה לא יכול לקרות.

מערכת הפטור החרדית לא נוסדה כדי להגשים רעיונות ליברליים בחינוך אלא דווקא כדי לבטא ניכור מהמדינה, אבל לפחות מבחינה ארגונית הניתוק מהמדינה מוכיח את עצמו. הורים שמאמינים בערך שיש לשנת לימודים ארוכה ולמיעוט חופשות לא צריכים להסתפק ברטינות ברשתות החברתיות: הם פשוט יכולים לדאוג להקמתו של מוסד שבו עובדיו יהיו מחויבים לחלוטין אך ורק לאג'נדה שההורים מייצגים. במקרה של מוסדות הפטור החרדים, אג'נדה זו כוללת את קידום אידיאל 'חברת הלומדים', והאמונה לפיה יהודי לעולם אינו זכאי לצאת לחופשה מלימוד תורה. המחנכים, במקרה הזה, נדרשים להדגים בעצמם את אמונתם באידיאלים הללו, ולא לצפות לימי חופשה רבים יותר.

המציאות הזו לא חייבת להיות נחלתם של מוסדות חרדיים בלבד. המבנה המשפטי של מוסדות הפטור עשוי להכיל בתוכו את המענה שלו זקוקים כל אותם הורים שמאסו בהתקפלות המערכת בפני ארגוני המורים, יכולים לתפוס יוזמה ולהקים מוסד במבנה משפטי זהה, עם מערכת חופשות עצמאית ומורים בלתי מאוגדים. התנתקות מעטיני משרד החינוך תהיה כרוכה מן הסתם בעלויות, אבל התמורה ברורה: לא רק לוח חופשות מאוזן יותר, אלא חינוך איכותי יותר.