"ושינגטון היה טרוריסט": כך מנסה השמאל הרדיקלי להמציא מחדש את ההיסטוריה

המאמרים הקודמים בסדרה עסקו בכוחם המועט של הגזענים והקיצונים הלבנים בארה"ב, ובסיבות ההיסטוריות והפוליטיות לעיסוק הגובר בהם בזמן האחרון. סיבה נוספת נעוצה בשינויים שחלים באתוס האמריקני, או למעשה במאבק עליו בשנים האחרונות, כפי שניתן לראות במאבק על אנדרטאות הקונפדרציה בארה"ב.

ברחבי ארה"ב פזורות אנדרטאות רבות המנציחות באופן חיובי את מדינות הדרום ומנהיגיהן בהקשר של מלחמת האזרחים שהתחוללה בארה"ב במאה ה-19, ושבמרכזה עמד נושא שחרור העבדים השחורים. רוב מצבות הקונפדרציה לא הוקמו מיד לאחר המלחמה. חלקן הוקמו במסגרת המאבק של הדרום על הלבנת דמותו, על רקע המחאות נגד חוקי האפליה שנחקקו בו לאחר ביטול העבדות.
עם זאת, לא מדויק להציג את המצבות רק כתגובת נגד למאבקי זכויות אזרח. הצבת האנדרטאות הגיעה לשיאה כ-50 שנה לאחר מלחמת האזרחים, וגל נוסף התרחש לאחר כ-100 שנה. סביר להניח שהתאריכים העגולים הללו השפיעו לא פחות מאשר 'חוקי ג'ים קרואו' או פסיקת 'נפרד אך שווה'.

לא רק הדרום התמהמה בהנצחת המלחמה: גם האנדרטאות המנציחות את צבא הצפון הוקמו באיחור של עשורים. רג'ימנט 111 של מתנדבי ניו-יורק, לדוגמה, הקים את המצבה שלו בגטיסברג ב-1891. בוושינגטון הוקמה אנדרטה לזכרו של גנרל גרנט, מי שהיה מפקד צבא הצפון במלחמת האזרחים ולאחר מכן נשיא ארה"ב, אלא שהקמתה הסתיימה רק ב-1924, כמעט ארבעים שנה אחרי מותו. מצבת הזיכרון בוושינגטון לגנרל מיד, מפקד בכיר אחר בצבאות הצפון, נחנכה ב-1927, 55 שנה לאחר מותו.

יהיו המניעים להקמתן אשר יהיו, רוב האנדרטאות ישבו להן בשקט לאורך כל מאבקי זכויות האזרח. רק בשנים האחרונות החל פתאום גל של דרישות להורדתן. הסיבה היא שהתפיסה של האמריקנים, או חלקם, לגבי עצמם השתנתה.

"איננו אויבים אלא אחים"

שבועת הנאמנות האמריקנית, כפי שנוסחה בסוף המאה ה-19, מציגה את האתוס האמריקני בטהרתו:

"אומה אחת (מ-1954: תחת הא-ל), בלתי ניתנת לפיצול, עם חופש וצדק לכול".

שבועה זו מבוססת על מילותיו המפורסמות של לינקולן בנאום גטיסברג, בתוספת דגש שלפיו אין אפשרות למדינות לפרוש מהאיחוד. הדגש על 'אומה אחת' הוא עקבי, לפני ואחרי מלחמת האזרחים. בנאום ההכתרה הראשון שלו, עוד כאשר ניסה למנוע את התפלגות מדינות הדרום (מלחמת האזרחים החלה חודש לאחר מכן), הצהיר אברהם לינקולן: "איננו אויבים אלא אחים. אסור לנו להיות אויבים", וקרא "לא לחתוך את קשרי החיבה בינינו".

לאחר מלחמת האזרחים ניסו המנצחים (והמנוצחים) להמשיך מאותה נקודה: "המלחמה נגמרה", אמר לפקודיו גנרל גרנט, מפקד צבא הצפון, ומנע מהם לירות מטחי ניצחון כאשר חיילי הקונפדרציה נכנעו. "המורדים הם כעת שוב בני ארצנו, והסימן הטוב ביותר של שמחה אחרי הניצחון יהיה להימנע מהפגנות בשטח". באותו זמן, הגנרל ג'ושוע צ'מברליין, גיבור גטיסברג ומגדולי הלוחמים בין הפרופסורים אי-פעם, הורה לאנשיו לעמוד במסדר לכבוד חיילי הדרום המובסים.

לצד נסיונות ה'שיקום' ומתן שוויון זכויות לשחורים, נסיונות שספגו מכה קשה עם עלייתה-מחדש של האפליה בדרום ו'חוקי ג'ים קרואו' לקראת סוף המאה ה-19, אימצה החברה האמריקנית סיפור שבו הודגשה גבורתם של הלוחמים הפשוטים, ובמידה מסוימת נדחק הצידה התפקיד המכריע של העבדות בסיבות לפרוץ המלחמה. הדרומיים במיוחד ששו לאמץ את סיפור 'העניין האבוד' (The Lost Cause), סיפור שנתן להם אפשרות, כקבוצה מוכה ומובסת, להוקיר את עברם ומורשתם ולא להיות בצד המרושע של המפה. הדגשת גבורת הלוחמים סייעה ל'היטהרות' הדרום. כך, זמן קצר לאחר מלחמת האזרחים, הפכו 'ג'וני המורד' (Johny Rebel) ו'בילי יאנק' (Billy Yank), כלומר 'יאנקי' – צפוני – לסמלי המלחמה.

ב-1917, כאשר הוקמה הדיביזיה ה-29 של צבא ארה"ב, אנשיה באו ממדינות שהיו בשני צדי המתרס במלחמת האזרחים. בהתאם לכך זכתה הדיביזיה לכינוי "אפורה וכחולה", ותג הכתף שלה הוא יין-יאנג בצבעי מדי הצפון והדרום, בהתאמה. היחידה נתפסה ככזו המשלבת את צאצאי האמריקנים שנלחמו אלו באלו, בצבא של ארץ מאוחדת אחת.

אותו אתוס בלט במיוחד במפגשים של ותיקי קרב גטיסברג, מפגשים שהתנהלו עד 1938. ותיקי הצפון והדרום הגיעו למפגשים משותפים והצטלמו יחד, כשם שעשו בקרבות אחרים. אחת התמונות המפורסמות, מהמפגש במלאת חמישים שנה לקרב, מציגה את ותיקי שני הצבאות, חלקם במדיהם הישנים, עומדים משני צדי גדר חיה ולוחצים ידיים (ב-1938 שוחזרה התמונה, כצפוי עם פחות משתתפים). הדבר עלה בקנה אחד עם רעיונות המדינה המודרנית: הלוחם איננו נושא באשמה אף שנלחם למען מטרה רעה, משום שהאחראים עליה הם הפוליטיקאים. הלוחם רק עשה את חובתו. גם אם המלחמה הייתה 'לא צודקת' – אם הלוחם נלחם בהתאם לכללי המלחמה, לא דבק בו רבב.

שירים ופואמות ייצגו גישה זו, עמוק לתוך שנות השישים ומאבקי זכויות האזרח.

כך למשל, ב-1951 כתב הפזמונאי היהודי אירווינג גורדון את השיר "שני אחים", העוסק באחים ש"אחד לבש כחול והשני אפור" – אחד בצבא הצפון, אחד בדרום.

"אחד עדין
אחד טוב לב.
אחד חזר,
אחד עוד שוכב.
פגז תותח אינו חושב
מי עדין ומי טוב לב".

גורדון לא היה ממקדשי הקונפדרציה. הוא היה ליברל, ועבד בין היתר עם דיוק אלינגטון, נאט קינג קול ובילי הולידיי. אולם גיבוריו הטרגיים בשיר היו משני הצדדים, ושניהם חיוביים. השיר הפך לקלאסיקה אמריקנית; ב-1955 ביצעו אותו "האורגים", להקת הפולק הידועה שכללה את פיט סיגר. כל חבריה היו בעלי נטיות שמאליות עד קומוניסטיות, ולימים היו פעילים במאבקי זכויות אזרח של שנות השישים. בידי זמר הפולק בוב גיבסון (לימים שותף לכתיבת אחד משירי המחאה הראשונים נגד מלחמת וייטנאם), הפך השיר לחלק מ'טרילוגיית מלחמת האזרחים' מתחילת שנות השישים, מחרוזת שמצאה לימים את דרכה לעברית בתור "קרב הראל" של שלישיית גשר הירקון. השיר גם מייצג את תקופת מלחמת האזרחים ב'הרפתקה אמריקנית' שבדיסניוורלד. הקונצנזוס שהשיר ייצג היה ברור: חיילי הצפון וחיילי הדרום, שניהם קורבנות המלחמה.

"הדרום יעשה זאת שוב"

כמה שנים לאחר מכן, כאשר השירות הבולאי של ארה"ב הוציא בול לציון מאה שנה לסיום מלחמת האזרחים וכניעת הדרום באפומטוקס, הבול נשא את צלליתו של חייל אלמוני לצד שלושה רובים המציינים קבר, והמשפט מנאום ההכתרה השני של לינקולן: "ללא זדון כלפי איש". אחד המשפטים בהמשך אותה פסקה מסיימת הוא "לאחות את קרעי האומה" (ב-1970 עשה השירות הבולאי של ארה"ב צעד חריג, שיש סבורים כי היה נסיון של הנשיא ניקסון לרצות את הדרומיים: הוא הוציא בול המנציח את אנדרטת הקונפדרציה בהר האבן (Stone Mountain) בג'ורג'יה – שעליו לא רק הגנרלים לי וג'קסון, אלא גם נשיא הדרום ג'פרסון דיוויס).

בסוף שנות השישים, ובמיוחד בביצועה של ג'ואן באאז – אף היא ותיקת המאבק לזכויות האזרח וליברלית ידועה – זכה לתפוצה עצומה השיר "הלילה בו הכריעו את דיקסי הזקנה" (Old Dixie – כינוי לקונפדרציה), שעסק בגלוי בסבל אזרחי הדרום ב-1865, בעקבות מסעות העונשין של הגנרל שרמן, ובזוועות המלחמה. המספר בשיר הוא חייל דרומי שאיבד את אחיו בלחימה, והיה "בקושי בחיים" בעקבות הרעב שנגרם בפשיטות הצפון. באחד הבתים הוא מתלונן, גם נגד מפקדי הדרום: "הם מעולם לא היו צריכים לקחת את הטובים ביותר". לו השיר היה מחובר היום, מן הסתם באאז לא הייתה נוגעת בו במקל, והוא היה מושווה לשירים אודות מצוקת הגרמנים ב-1945.

עוד בשנות השבעים של המאה העשרים, כאשר עלה גל המוזיקה המכונה 'רוק דרומי', כתב המוזיקאי צ'רלי דניאלס את השיר הלא-לגמרי רציני "הדרום יעשה זאת שוב". בשיר הוא קורא לילדי הדרום "תתגאה בהיותך מורד" – אך ה'מרידה' שלהם מתבטאת בעיקר במוזיקה שהם עושים (ו'יעשו זאת שוב'; כמעט אפשר היה לחשוב שמלחמת האזרחים פרצה על רקע המאבק בין הבלוז לפולק).

באותו עשור הופיעה להקת הרוק המצליחה 'לנארד סקינר' (Lynrd Skynrd) עם דגלי קונפדרציה על הבמה. בסביבות 2010 הפסיקו חברי הלהקה לתלות את הדגלים; אחד מהם הסביר כי "לאורך השנים, אנשים כמו הקו-קלוקס-קלאן והסקינהדס חטפו את הדיקסי [הדרום] או את דגל הדרום מהמסורת שלו והמורשת של החיילים". היסטורית, כמובן, קשה קצת לנתק את 'המורשת של החיילים' ודגל הקונפדרציה מהעבדות והגזענות, גם אם נתעלם מתפקידו של הגנרל הדרומי נתן בדפורד פורסט בהקמת הקלאן (ב-1971 קבעה מדינת טנסי יום הוקרה לכבודו). אבל התפיסה העצמית הייתה כזו בדיוק: ההנצחה הייתה ל"מורשת החיילים".

"אחד הנוצרים האמריקנים הגדולים ביותר"

הסמל הבולט ביותר לגישה המבדילה בין הלוחמים לעוולות הקונפדרציה היה הגנרל רוברט לי, מפקד צבא הדרום, שלא היה מתומכי העבדות (יחסו לעבדיו שלו היה כנראה מחפיר, אם כי הוא טען שעוד לפני המלחמה שחרר את רובם ושלח את מי שרצה לליבריה החופשית באפריקה). לי הצטרף לצבא הדרום מתוך רגש חובה כלפי מדינתו, וירג'יניה. לאחר ההפסד מנע מאנשיו לפתוח בלחימת גרילה נגד הצפון, ולאחר שזכה למחילה על חלקו במלחמה התמנה לנשיא קולג' וושינגטון בלקסינגטון שבוירג'יניה, נמנע מפוליטיקה ציבורית וחי בצניעות יחסית. ב-1870, זמן קצר לפני מותו, אמר לעיתונאי כי הוא שמח שהעבדות בוטלה (עם זאת, הוא עדיין זלזל בשחורים, ונטען שהתעלם מפגיעות ומעשי לינץ' שאירעו באזור הקולג'). לי נתפס כחייל של כבוד וכמי שתרם לאיחוד המדינה לאחר מלחמת האזרחים. בשל כך, כפי שהספיד אותו הניו-יורק טיימס, "הוא זכה להערכה אפילו מצד מי שגינו והוקיעו את הדרך שבחר ב[מהלך ה]מרד".

לי זכה להערכה נרחבת גם בקרב אויביו לשעבר; ב-1884, כאשר נחנכה אנדרטת הענק שלו בניו-אורלינס, באה משלחת של ותיקי צבא הצפון להשתתף בטקס. בספרו המפורסם מ-1928 של סטיבן וינסנט בנט, 'גופתו של ג'ון בראון', המוקדש למתנגד העבדות המפורסם, לי מוצג כדמות חיובית ומרשימה, כשם שכמעט חמישה עשורים אחר כך הוא מוצג בצורה חיובית ברומן ההיסטורי המהולל של מייקל סהרה, "מלאכי חבלה", העוסק בקרב גטיסברג.,

תהילתו של לי הגיעה עד הבית הלבן. הנשיא טדי רוזוולט, הנחשב לאחד הנשיאים הגדולים בתולדות ארה"ב, כינה אותו בתחילת המאה העשרים "הגדול ביותר מכל המנהיגים שיצרו העמים דוברי האנגלית", והילל את "גדולת הנפש שלו", בסיועו לשיקום ולהשלמה לאחר מלחמת האזרחים. רוזוולט היה אחד מרצף כמעט בלתי פוסק של נשיאים – דמוקרטים ורפובליקנים, ליברלים ושמרנים – שהיללו את דמותו של לי. ב-1936, הנשיא רוזוולט (השני) השתתף בחנוכת מצבה לגנרל לי בדאלאס, והצהיר כי הוא "שמח מאוד" להשתתף בחנוכת המצבה של "מנהיג גדול […] גנרל גדול […] אחד הנוצרים האמריקנים הגדולים ביותר שלנו ואחד הג'נטלמנים האמריקנים הגדולים ביותר".

שנה לאחר מכן, ב-1937, הונצחו לי והגנרל הדרומי 'סטונוול' ג'קסון על בול (לי היה עתיד לקבל בול לעצמו ב-1955); בזמן מלחמת העולם השנייה יוצר הטנק הבינוני M3 בשתי גרסאות, שנבדלו בעיקר בצריח. האחת נקראה "גרנט", על שמו של מפקד צבא הצפון; השנייה "לי", על שמו של מפקד צבא הדרום (הטנק שהחליף אותן, מוצלח ומוכר יותר, נקרא על שמו של גנרל אחר – ה-M4 "שרמן").
הנשיא טרומן, כפי שמציין הביוגרף שלו, העריץ את לי (ואת ג'קסון); אייזנהאואר לימד עליו סנגוריה ב-1960, בעודו מכנה אותו "אחד האנשים המוכשרים ביותר שאומתנו יצרה". קנדי (שלא ראה בעיה בנאום בחירות מתחת דגל קונפדרציה גדול), כינה ב-1960, עדיין בתור סנטור, את הדרום "ארצו של וושינגטון, שיצר את אומתנו; של ג'פרסון, שעיצב את דרכה; ושל רוברט אי. לי, שאחרי הכישלון האצילי [שלו] הפציר באומץ במי שהלכו אחריו לאחד את אמריקה". לינדון ג'ונסון, החתום על חוק זכויות האזרח ו'החברה הגדולה', השתמש בלי כדוגמה ומופת לפיוס; המגמה המשיכה לכל הפחות עד ג'ורג' בוש הבן . ב-1975, מאה שנה לאחר תום מלחמת האזרחים, החזיר רשמית הנשיא ג'רלד פורד לגנרל לי את כל זכויותיו כאזרח, ולמעשה טיהר את שמו באופן ממשלתי.

כבוד ל"לוחמים הפשוטים" של האויב

הנצחה לחיילי הצד המפסיד, והאויב, איננה תופעה ייחודית לארה"ב, והיא התרחשה במקומות רבים בעידן המודרני. גם כאשר בזמן אמת נתפס הצד השני כנתעב, לאחר שוך הקרבות ובחלוף השנים – הזיכרון מתעמעם ומתפייס. חיילים יריבים נפגשים, וטקסי הנצחה הופכים משולבים.

מפקדי אויב עשויים לזכות להערצה כבר בזמן אמת; דוגמה בולטת היא הגנרל הגרמני רומל, שכבר בזמן אמת רבים מיריביו העריכו ואף העריצו אותו, ולאחר המלחמה (אף שהיה נאצי יותר משמקובל לחשוב) זכה לספרים מחמיאים, חלקם נכתבו בידי אויביו לשעבר, ולסרטים מחמיאים; אפילו בספרו של סטיבן פרספילד מ-2011, "להרוג את רומל", הוא מוצג כדמות אצילית-כמעט, גדולה מהחיים. המיתוס של רומל נולד בשל אופן לחימתו, לא בשל מעורבותו בקשר נגד היטלר. הוא זכה להערצה כ'קצין וג'נטלמן', אף שנלחם בשורות משטר הרשע האיום בהיסטוריה.

באותה מידה, הגנרל הנאצי דיטריך פון קולטיץ, שסייע להציל את פריז מחורבן ב-1944, לא היה בשום אופן מחסידי אומות העולם – אולם בגלל הצלת פריז זכה שהצבא הצרפתי ישגר להלווייתו משלחת כדי להכיר לו תודה.

אויבים-לשעבר, ותיקי מלחמת העולם השנייה, נפגשו בחזית האירופית ובחזית הפסיפית; במצודת דואומון שליד ורדן שבצרפת ישנה אנדרטה לזכר הגרמנים שמצאו את מותם בתאונת בטיחות נוראית. על המצודה, מוקד אחת המערכות הקשות של מלחמת העולם הראשונה, מתנוססים כיום דגלי גרמניה לצד דגלי צרפת. ב-1984 צעדו בטקס הזיכרון נשיאי צרפת וגרמניה, יד ביד, עשרות שנים בודדות אחרי שגרמניה כבשה את צרפת כולה. ב-2014, במלאת מאה שנה למלחמת העולם הראשונה, רבים בבריטניה וגרמניה בחרו לזכור לא את השנאה בין המדינות ולא את מטרות המלחמה המפוקפקות – כי אם את הסבל החיילי המשותף, והאחווה בין הלוחמים הפשוטים.

"שביתת הנשק של כריסמס", שבה חיילים בריטיים שיחקו כדורגל מול חיילים גרמנים, הפכה לסמל וזכתה לאנדרטאות משלה, אחת מהן מוצבת בכנסייה בליברפול שהיא עצמה אנדרטה להפצצות הנאציות על בריטניה במלחמת העולם השנייה. במצבה בגליפולי, מקום הלחימה העזה בין כוחות האימפריה הבריטית לעות'מנים ב-1915, חרוטים דבריו של מנהיג טורקיה אתאטורק, מ-1934, שבהם הוא מנחם את אמהותיהם של הרוגי האימפריה הבריטית: "אחרי שאיבדו את חייהם על אדמתנו, גם הם הפכו לבנינו".

גם בישראל, סמוך לצומת עד-הלום, ישנה מצבה, אם כי מוזנחת למדי, לחיילים המצרים שנהרגו במלחמת העצמאות. ומיד לאחר מלחמת ששת הימים הקימו צנחנים מצבה זמנית על מקום קבורתם של "17 חיילים ירדנים אמיצים", כלשון המצבה, שנהרגו בגבעת התחמושת. שנים לאחר מכן נפגשו לוחמים משני הצדדים. העובדה שמזווית ראייה ישראלית נפוצה, המטרה ששירתו הלוחמים המצרים והלוחמים הירדנים לא הייתה פחות נקלית מזו של לוחמי הקונפדרציה – לא הפריעה להקמתן.

אפילו בטקסים, במופעים ובצניחות המציינים את יום הפלישה של בעלות הברית לנורמנדי כבר משתתפים לא רק מנהיגי גרמניה, כי אם גם חיילים גרמנים (נטען שלפני כמה שנים אירעה תקרית מביכה, כאשר אחרי הצניחה שאל קצין אמריקני בפאב את עמיתו הגרמני "עד מתי אתם מתכוונים להישאר". הגרמני תהה מדוע האמריקני מעוניין לדעת. "פשוט", ענה האמריקני, "אם תישארו פה יותר מדי, נצטרך לבוא שוב ולבעוט את התחת שלכם החוצה").

הגיבורים הטרגיים הפכו לפשיסטים נתעבים

סיכומו של עניין, המגמה של טשטוש עוונות הקונפדרציה ויצירת הסיפור של 'הלוחמים הפשוטים' ו'המפקדים הלא פוליטיים' לא היה חריג, אלא נורמה מקובלת בעולם. הוא היה מקובל כמעט על כל נשיאי ארה"ב במאה העשרים, ונראה שגם על רוב החברה האמריקנית. בארה"ב, הנורמה הזו התאימה לאתוס שהאמריקנים רצו לספר לעצמם: One Nation, Under God. מלחמת האזרחים כתאונה מצערת, ולינקולן כמשחרר העבדים – קצת פחות חשוב מידי מי.

האתוס הזה הולך ומשתנה, לכל הפחות אצל מיעוט גדול בחברה האמריקנית. ב-1992, רק 22% ראו את דגלי הקונפדרציה כמסמלים גזענות; 69% ראו אותם כמסמלים 'כבוד דרומי'. היום הנתונים הם 38% ו-43%, בהתאמה (מצבן של האנדרטאות טוב יותר: רק 26% רואים אותן כמייצגות גזענות, ו-54% – 'כבוד דרומי'). אפשר לראות פער גדול בדעות בין שחורים ללבנים, אולם הפער מתמקם יותר לאורך קווים מפלגתיים: הקבוצה היחידה שבה יש רוב מוצק להורדת פסלי מנהיגי הקונפדרציה איננה אפרו-אמריקנים (40% בעד, 44% נגד), אלא "דמוקרטים חזקים" (57% בעד, 34% נגד).

העובדה שהמאבק הוא גם נגד האתוס של העבר ברורה היטב כאשר צופים בסרט הפלת פסל חייל הקונפדרציה האלמוני בדורהאם שבצפון קרוליינה. חלק נכבד מהקהל הוא לבן; הקהל צועק סיסמאות על מהפכה וסלוגנים בסגנון 'לא שוטרים! לא KKK! לא ארה"ב פשיסטית!", סלוגנים שמופיעים גם אצל אמנים כדוגמת להקת הפאנק הפופולרית גרין דיי. הקהל יורק על הפסל, ובועט בו שוב ושוב.

הדבר הבולט ביותר הוא שבניגוד לרוברט אי. לי וג'פרסון דיוויס, הפסל לחייל הקונפדרציה איננו מוקדש למקבלי ההחלטות. הטקסט עליו היה פשוט מאוד: "לזכר הנערים שלבשו אפור". אותם נערים שבשנות השישים עוד היו יכולים להיחשב כגיבורים טרגיים, גם בידי אנשי שמאל או ליברלים כמו פיט סיגר, ג'ואן באאז או ריצ'י הייבנס. הוא לא הוקדש לתמיכה בעבדות, אלא לחיילים הפשוטים של הקונפדרציה. אותם חיילים שמאה של שירים, סיפורים ופגישות ניסתה לאחד אותם עם יריביהם מצפון.

בדיוק בגלל זה הפסל הופל, בבוז, עם בעיטות ויריקות. בעוד שחיילים מצבא הצפון, שנלחמו, נפצעו ואיבדו את חבריהם כדי להביס את הדרום (ומשלב מסוים גם כדי להפסיק את העבדות) היו מוכנים להוקיר חלק מיריביהם ואויביהם, לחלוק להם כבוד, להשתתף בטקסים משותפים ובהקמת פסלים לזכר מצביאם הגדול, מפילי פסל חייל הקונפדרציה האלמוני רצו לספר סיפור אחר לגמרי: סיפור של מאבקם האמיץ נגד הפשיסטים, סיפור של מהפכה נגד הרוע המוחלט. וכדרכן של מהפכות, הן מפילות פסלים ודיוקנאות.

אידאולוגיה, לא דמוגרפיה

לכאורה, המאיץ הגדול לגל הורדת סמלי הקונפדרציה היה הטבח שביצע דילן רוף, גזען לבן שהצטלם עם דגלי קונפדרציה, במתפללים שחורים של כנסייה בצ'רלסטון ב-2015 (מסר לקיצונים: לעתים קרובות, הדרך המוצלחת ביותר שבה תוכלו לקומם מדינה שלמה נגדכם – היא להיות אלימים ממש ולבצע פשעים. כך אירע גם בזמנו במצעד זכויות האדם בסלמה). אולם המצע שעליו נובט הרעיון הוא מצע מהפכני. מצע שדוחה את התפיסה של 'אומה אחת תחת הא-ל' לטובת תפיסה של מדכאים, מדוכאים ומהפכה הנדרשת להרוס את הסדר הקיים. האחדות איננה אלא שיטתם של בעלי הכוח לקדם את עצמם על חשבון החלשים.

הפלת הפסלים איננה קשורה רק לפשע ספציפי זה או אחר בארה"ב, או אפילו למגמות דמוגרפיות של עליית אחוז הלא-לבנים. רוב האמריקנים מתנגדים להסרת פסלי הקונפדרציה – אפילו בקרב השחורים יש מעט יותר מתנגדים מתומכים (אם כי במקרה של פסל לי בשרלוטסוויל יותר תומכים ממתנגדים, ועוד יותר מכך – חסרי דעה בעניין). ובעיקר, התופעה איננה ייחודית לארה"ב.

התנועה להפלת פסליו של האימפריאליסט ססיל רודז קיבלה תאוצה בדרום-אפריקה ובריטניה בדיוק באותה שנה כמו בארה"ב – 2015. שני עשורים אחרי שקרס שלטון האפרטהייד והוחלף בשלטון רוב (שחור), פתאום צצה במקביל תנועה דומה בשלוש יבשות, עם ביטויים דומים והתבטאויות דומות. זו אידיאולוגיה, לא דמוגרפיה.

במאמר מ-2014 כתב ההוגה והפרופסור השחור טא-נהיטי קואטס כי ארה"ב התקיימה בזכות העבדות, וכי היא המשיכה להפלות את השחורים ברמה כזו שכדי להביא לפיוס לאומי נדרשים שילומים, בדומה לאלה ששילמה גרמניה לישראל לאחר השואה. המאמר עורר ויכוח סוער. בין היתר, מסתבר שיותר לבנים מוכנים להרגיש אשמה מאשר לשלם עליה: רק 9% מהלבנים תמכו בשילומים, מול 58% מהשחורים. בדרישת השילומים, כפי שהגדיר זאת כמה שנים קודם לכן היסטוריון שחור שהתנגד לה, יש מרכיב גדול של 'מי אשם'; אותו היסטוריון הזכיר לדוגמה את המעורבות האפריקנית בסחר העבדים כמשבשת את תפיסת הלבן-המדכא-והשחור-המדוכא, גם בלי להתייחס לפרטים קטנים כמו גל ההגירה מאפריקה של סוף המאה ה-19, או אחוז האמריקנים שאיש מאבותיהם לא החזיק בעבדים או הסתמך עליהם.

בעיני רבים, השאלה היא בהחלט שאלה של אשמה ושל תיוג מוסרי. הצורך להיאבק נגד ההגמוניה, למען המהפכה ונגד הפריווילגים, כפי שהוזכר לעיל, מוביל לכך שהעבר דינו להיהרס בכל מקום אפשרי. אזכור של הקונפדרציה איננו אזכור של ההיסטוריה, ובוודאי לא של מורשת; הוא דיכוי מתמשך ומכוון. העבר איננו אלא כלי בידי ההגמוניה של ההווה. יותר משההיסטוריה היא 'מה קרה', ההיסטוריה היא 'את מי יש להאשים במה שקרה'. מנהיגה שחורה מקומית בפנסילבניה חשבה שאין טעם להעלים את ההיסטוריה, ושכל המהומה בשרלוטסוויל נגרמה "כי מישהם החליטו, 'אנחנו לא צריכים לראות את זה יותר'".

אותם אנשים ששורפים את דגל ארה"ב (כן, אני יודע שזו זכות חוקתית שם. גם לצעוד עם צלב קרס זו זכות חוקתית שם) וצועקים סיסמאות אנטיפה למיניהן, לא באמת צריכים להיות מאויימים מצד ה-KKK וחבריו, עם יכולתם העלובה כיום ותבוסתם ההיסטורית. אבל הם צריכים להחריב את הישן, כי הישן הוא סממן של דיכוי; רק המהפכה תביא את הצדק והשוויון. אי אפשר לחיות עם האזכורים לדיכוי בעבר, או אפילו עם הנצחת דמויות לא מושלמות; העבר נשפט אך ורק על רקע הסטנדרטים כיום, ומי שחורג ממנו הוא בהכרח נקלה ונבזה. ההיסטוריה היא קטלוג של הרעות החולות שביצעו רשעים; כל מי שפעל בשירותם ראוי לו שיימחק.

מתי יחליפו את שמה של קולומביה

בעניין זה – וככל שלגלגו עליו – צדק טראמפ כאשר שאל מתי הפלת הפסלים תיעצר. הוא הביא כדוגמה את ג'פרסון ואת וושינגטון, בעלי העבדים. אין צורך להיכנס לטענות בדבר ההבדלים בין וושינגטון ללי. ברור שיש הבדל (מה אתם יודעים, יש גם הבדל בין היטלר לטראמפ ובין ישראל לגרמניה של 1932); ברור גם שזה לא רלוונטי. עד לפני עשור ומשהו, לי נחשב בעיני כמעט כל היושבים בבית הלבן לאחד מגדולי האמריקנים אי פעם; כיום הוא נחשב למי שיש להיפטר מכמה שיותר פסלים שלו.

כבר כיום ישנה דרישה להורדת פסלים של כריסטופר קולומבוס בעיר קולומבוס שבאוהיו (המאבק להחלפת שמה יבוא בשלב הבא), בטענה שהיה "נבל", שפסלו הוא "סמל לג'נוסייד של העמים הילידיים בארה"ב", ושל "אונס, ביזה וג'נוסייד". ראש העיר ניו-יורק רמז שפסלו של קולומבוס בכיכר קולומבוס בעיר (הוצב ב-1892) שייך ל"סמלי השנאה", ואמר כי הסרתו תיבחן. בעקבות זאת מיהרה עורכת הדין ניצנה דרשן-לייטנר מארגון 'שורת הדין', לדרוש שבמסגרת הקמפיין של ראש העיר לבדיקת 'סמלי שנאה', הוא ייפטר גם מפסליו והנצחתו של פטר סטוייווסנט, מושל ניו-אמסטרדם במאה ה-17, בשל האנטישמיות שלו (אני מקווה שזו הטרלה מוצלחת במיוחד, ולא מאמץ רציני שיעיד על זליגת הגישה לכל רחבי המפה הפוליטית).

בעיר בולטימור השחית מישהו את האנדרטה בת 225 השנים של כריסטופר קולומבוס, בפעולת ונדליזם שצולמה והועלתה לרשת. אותו משחית הצהיר כי ההשחתה היא חלק ממאבק נגד "טרוריסטים ג'נוסיידיים" כמו קולומבוס וג'ורג' וושינגטון, הצהיר על התנגדות לקפיטליזם ועל דאגה לאיכות סביבה, והותיר שלט "העתיד הוא צדק גזעי וכלכלי".

במילים אחרות, קולומבוס הפך – בתוך שנים ספורות ואחרי מאות שנים שבהן נחשב לאחד מאבות האומה האמריקנית – מאיש גדול לנבל שיש להעלים את זכרו, או במקרה הטוב ל"דמות שנויה במחלוקת". אין מקום למורכבות שתתייחס בהערכה להישגיו, לצד ביקורת על פשעים. שיטת העבודה היא ביקורת מתמדת: אם דמות שבעבר נחשבה חיובית או מרשימה איננה עומדת באמות המידה שלנו – יש להעלימה.

זוכים לחסינות: לנין ומייקל ג'קסון

אין סיבה להניח שהעיקרון של ההעלמה ההיסטורית – שיפוט אנכרוניסטי, צדקני וחד-צדדי לחלוטין של אנשי העבר – ייעלם מפני שכרגע הוא מופנה בעיקר נגד מנהיגי הדרום או חייליהם האלמונים (וקולומבוס).

ב-17 באוגוסט 2017 התראיינה פלונית ב-CNN, והסבירה שיש להוריד גם את פסליהם של וושינגטון וג'פרסון, כי וושינגטון "היה בעל עבדים, וצריך לקרוא לו בשמו". הישגיו של וושינגטון ותרומתו ארוכת-הטווח לאנושות, שלא לדבר על היותו אבי האומה האמריקנית, מתבטלים כי הוא היה בעל עבדים, ומפני שכיום, אחרי שבוטלה העבדות, ברור לכולם שזה ממש ממש רע.

בדומה לכך קרא הכומר הפרובוקטיבי אל שרפטון, שהיה מקורב לאובמה ויעץ לו בעניין המהומות בפרגוסון ב-2014, להפסיק לממן את אנדרטת ג'פרסון כיוון שג'פרסון היה בעל עבדים ואף הוליד ילדים משפחותיו. הנצחתו, אמר שרפטון, היא "הצהרה גלויה של חוסר סובלנות" שהציבור לא צריך לממן. בישוף משיקגו דרש לשנות את שמם של הפארקים הקרויים על שם וושינגטון והנשיא אנדרו ג'קסון – כי הם "פוגעניים", מפני שהיו בעלי עבדים. אותו בישוף הציע כתחליף שמות של אפריקאים-אמריקנים – כולל בין היתר מייקל ג'קסון. הנצחת האיש, על המעשים המיוחסים לו, אינה אמורה כנראה לפגוע, מפני שהוא לא חטא בחטא הגדול של העליונות הלבנה. עם או בלי קשר, באנדרטת לינקולן רוססה קללה לפני ימים מספר ופסל שלו הושחת בשיקגו, אם כי יש לציין שאותו פסל כבר הושחת מספר פעמים בעבר.

בעקבות הרצח בשרלוטסוויל סולקו במהירות בבולטימור ובאנאפוליס שבמרילנד פסליו של נשיא בית המשפט העליון רוג'ר טייני, האיש שכתב את הפסיקה הידועה לשמצה בעניין העבד דרד סקוט בטרם מלחמת האזרחים. ככל שהיה שותף בכיר בפסק הדין הידוע לשמצה, טייני לא היה איש הקונפדרציה: הוא נותר נשיא בית המשפט של ארה"ב (לצערו של לינקולן) עד מותו ב-1864. כלומר, הפלת הפסלים איננה קשורה דווקא לצד שאותו שירת המופל, אלא למידותיו הרעות כפי שהן נשפטות בעשור השני של המאה ה-21. בדומה לכך, שמו של הנשיא וודרו וילסון היה בסכנת היעלמות מבית הספר ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת פרינסטון, שאותה ניהל בעבר, מפני שהיה גזען (כנראה בניגוד לכל האמריקנים הנאורים ב-1910; מעטים מהמוחים יכולים לומר באמת עד כמה היה וילסון חריג או לא ביחס לתקופתו).

שיפוט מוסרי כזה מחייב הרבה עיניים עיוורות. ספק אם נראה דרישה רצינית להפלת פסליו של גנרל גרנט, הנשיא לשעבר, בגלל הצו הידוע לשמצה שלו מ-1862 לגירוש היהודים ממחוז טנסי. גם לא סביר שפסלו של לנין בלואר איסט סייד של מנהטן עתיד להיות מופל בקרוב, והסיכויים להפלת פסל לנין בסיאטל גם הם לא גבוהים. נראה שלנין לא מעורר אותו שאט נפש מוסרי כמו חייל קונפדרציה אלמוני (אפילו בארצנו עורכים ערב במלאת מאה שנה למהפכה הקומוניסטית).

וכך למשל, האתר הניאו-נאצי דיילי סטורמר (כן, זה דומה מאוד ל'שטירמר' הגרמני. אותה משמעות, אותה אידיאולוגיה), ירד מסדרה שלמה של שרתים לאחר שלגלג בצורה גועלית על הנרצחת בשרלוטסוויל. אותו אתר התקיים ברשת כמעט בלי הפרעה במשך ארבע שנים. כלומר, מותר ברשת להיות ניאו-נאצי, אבל יש גבול. ומה הגבול? לא הסתה אנטי-יהודית ואנטי-שחורה, אפילו לא סיוע פעיל להסתה ארסית נגד חברת פרלמנט בריטית יהודיה. מדוע הגבול היה בריקוד על דמה של הת'ר הייר בשרלוטסוויל ולא בשום נקודה אחרת? אין לדעת. זה קצת מזכיר את אותו פרק ב'משפחת סימפסון' שבו צועק מילהאוס, במהלך משחק בבוקרים: "אני אהרוג את כל האינדיאנים… סליחה, ילידים אמריקנים!"

היריב הוא השטן

סיכומו של עניין, ראיית העולם כמאבקי כח ופריווילגיות (ואם אתה לבן, הצורך להיאבק בהן כדי להיחשב כמה שפחות פריווילג), ואתוס של מדכאים-ומדוכאים במקום אומה גאה אחת, מצטרפים לתפיסה של מהפכה מתמשכת ושל היריב הפוליטי כמייצג את העוול או הרוע המוחלט (נראה שכבר אין למה להשוות בימינו למעט נאצים ובעלי עבדים. אולי קצת אפרטהייד). כל אלה, לצד האימה המוצדקת שהנאצים מטילים עלינו עד היום ורצון להפקת רווח פוליטי, מובילים לא רק לרצון הפתאומי, בשנים האחרונות, להיפטר מכל סמלי הקונפדרציה; הם מסבירים גם למה העיסוק בניאו-נאצים וחסידי העליונות הלבנה גדל כל-כך.

אם העולם הוא שחור ולבן, או לפחות רצוי שיהיה כזה; אם העבר הוא הפלטפורמה שעליה אנחנו תולים את הרצונות הפוליטיים שלנו, ולא משהו קצת מורכב יותר; ואם האתוס הוא של מאבק ולא של אחדות, ושל עולם מערבי הבנוי על אשמה, דיכוי, גזל ושיעבוד במקום של 'אומה אחת תחת הא-ל' שהיא סמל של חירות ומודל לאנושות (גם אם מוכתמת ולא מושלמת) – אזי הניאו נאצים וחסידי העליונות הלבנה אינם תקלה, ואינם סטייה. הם המהות. הם הצאצאים החוקיים של מודרניזציה שנבנתה על גופות עבדים. כשם שהסוציולוג זיגמונט באומן ראה את השואה לא כסטייה מהמודרניזציה אלא כחלק בלתי נפרד ממנה, הניאו-נאצים וחסידי העליונות הלבנה נתפסים בעיני חלק מהמוחים לא רק כסרח עודף מן ההיסטוריה, אלא כמייצגים חלק ניכר מהמהות של ארה"ב או המערב.

בנאומו בעיירה סלמה ב-2015 אמר הנשיא אובמה כי הצועדים באותו אירוע היסטורי ב-1965 היו בעלי "אמונה עצומה […] בא-ל אך גם אמונה באמריקה". אפשר לומר כי אצל לא מעטים מן המוחים, אין אמונה לא בזה ולא בזה. קו ישר עובר מ"טרוריסטים ג'נוסיידים" כמו "קולומבוס וושינגטון", כלשונו של אותו משחית פסל קולומבוס בבולטימור, לחסידי העליונות הלבנה כיום. וכדי שהמוחים משמאל יהיו, כפי שמאמר אוהד להפתיע ב'וושינגטון פוסט' טוען, הצאצאים החוקיים של מי שנאבק בנאצים ובפאשיסטים של מוסוליני, אזי גם הצד שהם נאבקים בו צריך להיות, אם לא היטלר ומוסוליני בעצמם, לכל הפחות היטלר ומוסוליני פוטנציאלי.