חיה דרך השירים: ספר חדש מלקט משירי נעמה הנקין ז"ל

שירת חייה באמצע נפסקה – פעמיים. נעמה הנקין נרצחה עם בעלה איתם בפיגוע ירי בדרך חזרה מאיתמר בסוכות תשע"ו – פיגוע שחנך את אינתיפאדת הסכינים והדריסות של השנה ההיא. באבחה של רשע נגדעה נפש עשירה ומתבוננת, אם ורעיה, אשת חינוך, מעצבת גראפית המנחילה ערכים דרך העין והיופי, אישה בת שלושים שעתידה חיכה לה ולנו. אך שירתה הכתובה של נעמה נפסקה ככל הידוע עשר שנים קודם לכן: במשך שלוש שנים פרסמה שירים נוצצים מכישרון באתר "צורה" בשם הבדוי, המצטנע, "*מתקרבת*". ואז אולי מיצתה, אולי לא מצאה פנאי, עברה מהשירה אל אפיקים אחרים, וחדלה. כבת שבע-עשרה התחילה, נשואה טרייה כבת עשרים פסקה.

נעמה לא הייתה כנראה ניגשת להוצאת שיריה לאור כספר – לא בחתימתה, ולא בחתימת "מתקרבת": הרי עשר שנים עברו על השירים הללו בחייה והיא לא עשתה זאת. הדבר מלמד לא על השירים, אלא עליה, על היסוסה, על הרגשתה שהיא רק "מתקרבת". ואולי על מחשבה של "מה כבר שווים שירים של הצוציקית שהייתי, עוד לא בת עשרים". אך הנה, ביוזמת מתנ"ס המועצה האזורית מטה בנימין, קם הספר ונהיה; ובחלקים מתוכו הוא טוב מכמה מספרי השירה הרואים אור בהוצאות ידועות – ובוודאי מתבלט ביושר אישי, בעושר לשוני, בכושר משחקי ובאושר צלילי, כמו גם במקוריות צבעונית של הדימויים, בהשתעשעות בוטחת עם אבני הפסיפס של הסידור וספרי הקודש, ובנגישות אל הקורא, גם זה שאינו רגיל בשירה. כן, גם אתה ואת, העומדים לרפרף למאמר הבא כי שירה זה לא בשבילכם.

רוב משך התקופה הקצרה של כתיבת השירים, נעמה עוד הייתה נערה ורווקה: נעמה ערמוני. כמעט כתבתי נעמה הרמוני: לא שאין בעולמה סדקים וניגודים, אך יש בו שאיפה מתמדת לשלמות הרמונית של הפנים והחוץ, של השמיים והארץ. להרמוניה-ערמוניה של נעמה תרמה עתה תרומה מכרעת דודתה, אשת הספרות תמר קריגר-ערמוני, שערכה את הספר בתבונה ובעדנה רבה. היא עשתה זאת בדברים המלווים שכתבה, וגם בבחירת השירים ובסידורם בארבעה שערים נושאיים. היא גם, כנראה, זו שבחרה את שמו של הספר, 'פשוט אל העולם' – שם המבטא את השאיפה הזו לפשטות, גילוי לב, נתינה, יושר והיפקחות למראות, הנטייה ההרמונית של נעמה. את הצירוף "פשוט אל העולם" נטלה תמר משיר שכתבה נעמה על איתם:

רֶגַע לִפְנֵי,
הָאַהֲבָה וְהַכְּמִיהָה וְהַחִכָּיוֹן
הִטַּשְׁטְשׁוּ בִּי לִכְדֵי
זִכָּרוֹן פָּשׁוּט אֶחָד:
אַתָּה עָיֵף
יָשֵׁן בְּמִטָּתִי
כֻּלְּךָ פָּשׁוּט אֶל הָעוֹלָם

כְּמוֹ תִּינוֹק.
וּמַשֶּׁהוּ נֶחְנַק בִּי אָז
וּמַשֶּׁהוּ צָחַק
שֶׁהַלְוַאי יִהְיֶה הַכֹּל פָּשׁוּט כָּל כָּךְ
כְּמוֹ לֶאֱהֹב אוֹתְךָ
פָּשׁוּט כָּךְ

השיר הזה עצמו פשוט, אבל ראו את ריבוי פניה של המילה "פשוט" פה. ההפך ממסובך; אבל גם פתוח, ונטול סודות והסתרות וקיפולים. האהבה, עניין מסובך אצל רובנו, היא בעיני הכּלה הצעירה העובדה הפשוטה, השלֵמה, הנקייה, נטולת המסכות – כמו האהוב הישֵן. והיא מייחלת שהכול, כל הדברים בעולם, ובראשם בעצם האהבה הזו עצמה בעתיד, יהיו פשוטים כמוה.

משהו נחנק ומשהו צחק, היא כותבת על ההתבוננות ההיא, כי יש בה איזו ידיעה סמויה שלא הכול יהיה פשוט כל כך; ושמצחיק לחשוב שיהיה פשוט, אך גם עצוב לחשוב שזה מצחיק. נעמה תופסת את רגע ההרמוניה כפרפר בכף היד. אין למעוך אותו, וחייבים לשחרר אותו, ויודעים שהוא לא ישוב; אבל הנה פרפר, איזה יופי.

נעמה נלקחה מאתנו בסוכות, שִלְהֵיהֶם השמחים של הימים הנוראים, ואילו אנו עומדים עכשיו בתחילתם, על סף ימי התשובה והתפילה. יאה על כן לראות את הפרפריות הזו בסדרת שירים שכתבה על חגי תשרי. מחזור-השירים "כרונולוגיה של תשובה ידועה מראש" מכיל שירים שכותרותיהם ככותרות חלקיה המיוחדים המרכזיים של תפילת מוסף של ראש השנה: מלכויות, זיכרונות, שופרות. השיר 'מלכויות' עוסק בחציצה ובהיעדר חציצה; בחסימות מבדילות – ובהרמוניה שבמגע הישיר. הנה הוא:

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם:
בְּעֶזְרַת הַגְּבָרִים מִתְעַטְּפִים אֲנָשִׁים בְּטַלִּיתוֹת
כְּמוֹ אוֹחֲזִים בְּעַרְפִלֵּי טֹהַר הַחוֹצְצִים בֵּינָם
לְבֵין פְּגָמֵי עוֹלָם הַזֶּה.

וְלִי אֵין טַלִּית
וְאֵין לִי מַה שֶּׁיַּחְצֹץ.

אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ פָּתוּחַ,
סִפְרֵי הַתּוֹרָה לְבוּשִׁים לָבָן.
הַקָּהָל מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עֹל מַלְכוּת
שָׁמַיִם תְּכֻלִּים שֶׁבַּחוּץ קוֹרְאִים לִי
לִפְרֹשׂ זְרוֹעוֹתַי כְּלַפֵּי מַעְלָה

(וּבֵינִי לְבֵינוֹ אֲנִי שָׂחָה,
מִי אֵל כָּמוֹךָ מְחַבֵּק אוֹתִי כָּכָה).

הטליתות הלבנות של הגברים הן ערפילי טוהר החוצצים בינם לבין פגמיו של העולם הזה, עולם החומר והחטא – ולה, האישה, אין מה שיחצוץ בינה לבין הצרות הללו. אך המהלך מתהפך פתאום, וזה קורה בארון הקודש. ספרי התורה העומדים בו לבושים לבן, כמו הטליתות הלבנות, ומעוררים את הקהל לקבל בתפילה עול מלכות שמיים; אך המילה "שמיים", המשכן הישיר של המילים "עול מלכוּת", היא גם תחילתו של מהלך חדש, חופשי ממלכות. שימו לב מה נעמה עושה כאן עם המילה הזו. "הַקָּהָל מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּכֻלִּים שֶׁבַּחוּץ קוֹרְאִים לִי…": היה לנו עול מלכות שמיים, והופס, המילה שמיים שייכת גם למשפט חדש העוסק בשמיים התכולים שבחוץ. השמיים התכולים הללו נקיים מערפלים ומעננים לבנים: פטורים מהחציצה הלבנה.

אנו נרמזים כאן כי הטליתות והספרים הלבנים, התפילה הממוסדת שבִּפנים, מה שחוצץ בין האדם לפגמים, חוצץ מאיזו בחינה גם בין האדם לשמיים, לאלוהיו. נעמה, שאינה לובשת טלית, נקראת לצאת אליהם ופשוט (פשוט!) לפרוש אליהם את ידיה, היישר אל אלוהים, בלי חציצה. והאל מחבק אותה – וזאת, שוב, כבפרדוקס, בתוך מטבע לשון מתפילות הימים הנוראים, "מי אל כמוך".

המהלך אל ההרמוניה נמשך בשירים הבאים במחזור החגים של נעמה, ובעיקר ב'שופרות'.

לֹא בְּהַרְכָּנַת רֹאשׁ וְלֹא בִּכְפִיפַת גּוּף.
גֵּוִי זָקוּף וּמָתוּחַ שֶׁלֹּא לְהַחְמִיץ אֶת
הָרֶגַע הַהוּא כְּשֶׁהַשְּׁבָרִים נֶאֱסָפִים לִכְדֵי
תְּקִיעָה גְּדוֹלָה וּשְׁלֵמָה.
וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד,
וּבְיָד קַלָּה אֲנִי מְסִיטָה אֶת מַלְמֶלֶת הַמְּחִצָּה
שֶׁבֵּין חַדְרֵי לִבִּי, שָׁם אַתָּה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל
בְּפִנָּתְךָ וַאֲנִי בְּפִנָּתִי,

וְאֵין קִרְבָה גְּדוֹלָה אֵלָיו מִזּוֹ שֶׁבְּקִרְבָתְךָ.
וְהָרֶגַע נֶאֱסָף
וְהִנֵּה כְּבָר מוּסָף.

אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ.

קול השברים של השופר מסמל שיברון לב, וכלשונה של נעמה הרכנת ראש וכפיפת גוף. אך היא מחפשת את התקיעה הגדולה, הקול הפשוט, הרציף, הזקוף-מתוח, הדרוך: את השלם. דימוי התקיעה הגדולה שבסוף פרק תקיעות השופר כאיסוף השברים הוא הברקה של נעמה השואפת אל השלמות ההרמונית.

לרגע היא שומעת בו את קול השופרות המפחיד ממעמד הר סיני, המפגש נורא-ההוד בין אדם לאלוהים, אך באחת, ביד קלה, היא מתגלגלת אל הביתיות. כיצחק ורבקה במדרש, המתפללים כל אחד בפינה אחרת של החדר, כן מדמה נעמה את עצמה ואת אלוהים – או אולי את אהובה הבונה איתה בית – בסצנת תפילה ביתית של קרבה. זאת, כמה יפה, על סמך המזמור "אשרי יושבי ביתך" הפותח את תפילת מוסף ונאמר מיד אחרי תקיעות השופר.

שיאה של שאיפת האחדות מגיע כעבור שני שירים, בשיר 'הגיא'. אנחנו בסוכות, אך עוד תחת הרושם של יום הכיפורים; וגם עכשיו, כבראש השנה, הטוהר הלבן של החג מתגלה כמתחרהו של הטוהר הכחול של השמיים.

הַשִּׁגְרָה מַכָּה בִּי שֵׁנִית
וּמַכּוֹתֶיהָ עוֹטְפוֹת אוֹתִי רַחֲמִים
דַּקִּים. עֲמוּמִים.
שֶׁלֹּא כְּמוֹ בַּיּוֹם הַלָּבָן הַהוּא
בּוֹ הוֹתַרְתִּי סִימָנִים כְּחֻלִּים עַל לוּחַ הַלֵּב.
בִּמְרִי. בִּכְאֵב.
שֶׁיַּזְכִּיר לִי שָׁמַיִם.

וּבְנַעְנְעִי אֶת הַלּוּלָב סָבִיב לִי
אֶל כָּל הַכִּוּוּנִים אֲלֵיהֶם אֲנִי נִמְשֶׁכֶת
וְנִמְתַּחַת וְנִפְרֶשֶׂת עַד לְלֹא הַכֵּר,
אַחַת שָׁאַלְתִּי:
לֹא רַק מִמַּעֲמַקִּים.
לֹא רַק לִשְׁגּוֹת וְלִתְקֹן וְלִשְׁגּוֹת.
רוֹצָה לִקְרֹא לְךָ גַּם מִפְּסָגוֹת.

הדימוי הכחול מהמם. ביום הכיפורים הלבן, ההכאה על לוח הלב משאירה בו חבּורות, סימנים כחולים; אך דווקא הסימנים הללו הם המזכירים לה את השמיים, השמיים הכחולים. המהלך בבית הראשון אינו פשוט כלל וכלל: תחילה אנו שומעים על מכות השגרה שעוטפות אותה דווקא ברחמים. אחר כך אנו למדים על מכות יום הכיפורים המזכירות שמיים. אפשר היה להבין את המכות הראשונות והאחרונות כמקבילות: הרי היכן יש רחמים ודקוּת ועמימות אם לא בשמיים? אך המשוררת מעמידה אותן כניגוד. מתברר שהשמיים אינם דווקא רחמים. מתברר שבמגע עם הכחול המוחלט הזה, השמיימי, הפתוח אל האלוהות, טמון כאב.

ובכל זאת, אנו מגלים בבית הבא, היא רוצה להיות קרובה אל השמיים האלה. "רוֹצָה לִקְרֹא לְךָ גַּם מִפְּסָגוֹת". לא להימצא תמיד במעמקים, בגיא השׁגיאוֹת והניסיונות שהשמיים נראים ממנו רק מבעד לחרך הצר של המכות. כמו הלולב המנוענע היא נמשכת אל כל הכיוונים, ימינה ושמאלה וקדימה ואחורה ולמטה וגם למעלה. גם וגם וגם והכול ביחד. הנה לנו, מתוך עמק הבכא של הניסיונות, כמיהה אל ההרמוניה שתכלול גם את הקשיים והכשלים עצמם.

נחזור עכשיו ברשותכם אל 'מלכויות', אל הקטע שהפכנו והפכנו בו, כדי להתבונן בתופעה נוספת בשירתה של נעמה הנקין. קראנו, כזכור, כיצד "הַקָּהָל מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עֹל מַלְכוּת / שָׁמַיִם תְּכֻלִּים שֶׁבַּחוּץ קוֹרְאִים לִי" וכו', וראינו כיצד המילה "שמיים" שייכת לשני משפטים. נעמה יצרה טכניקה קיצונית יותר, שבה חוליית המעבר אינה מילה אלא חלק מתוך המילה. הביטו במחציתו השנייה של השיר 'השכיבנו', וריאציה אישית לברכת 'השכיבנו' הנאמרת בתפילת ערבית.

וּבְאִישׁוֹן לַיְלָה

נָא אַל תִּשְׁכַּח –
לִגְלֹשׁ אֶל מִשְׁכָּבִי עַל בְּהוֹנוֹתֶיךָ
לְהֵיטִיב שְׂמִיכוֹתַי שֶׁגָּלְשׁוּ בְּלִי מֵ
שִׂים נָא יָדְךָ הַטּוֹבָה עַל מִצְחִי
וּבָרֵךְ אוֹתִי בְּבִרְכַּת כֹּה
הַנִּים-לֹא-נִים:
בָּרְכֵנִי הַשֵּׁם וּשְׁמֹר אוֹתִי
הָאֵר הַשֵּׁם פָּנֶיךָ אֵלַי וְחֹן אוֹתִי
שָׂא הַשֵּׁם פָּנֶיךָ אֵלַי וְשִׂים לִי
שָׁלוֹם.

"שמיכותיי שגלשו בלי משים" הופך, במין גלישה בלי משים, ל"שים נא ידך", ו"ברכת כוהנים" מתמזג אל  "הנים-לא-נים". ומיד, ברכת הכוהנים עצמה נמסרת בשינוי גוף. מה שהכוהנים מבקשים על אחיהם בני ישראל תוך דיבור על ה' בגוף שלישי, "יאר השם פניו אליך" למשל, נעשה כאן לבקשה ישירה שלה מה' על עצמה. לאסוננו, תפילת השלום ושאיפת השלמות של נעמה הצעירה נשברו אל תאוות הרצח של שונאי השלום.

פשוט אל העולם

נעמה (ערמוני) הנקין

עריכה: תמר קריגר-ערמוני

מתנ"ס בנימין, תשע"ז, 44 עמ'

ערב השקה לספר יתקיים ביום שלישי, י"ד באלול, 5 בספטמבר, בשעה שבע וחצי בערב, במרכז שלווה בירושלים. יישאו דברים יעל כהן, נחום אבניאל, נדיה עדינה רוז, תמר קריגר-ערמוני וחנן ערמוני, אביה של נעמה. שירה ונגינה: ליאת יצחקי. הכניסה חינם אך הציבור מתבקש להירשם מראש כאן.