הניסיון לצמצם את נאומה של שרת המשפטים לחוק הלאום או לפס"ד המסתננים מחמיץ את הביקורת המדויקת נגד השמאל האידאולוגי
"נציונל-ציונית" כינה באחרונה פרופ' דניאל בלטמן את תפישת עולמה של השרה איילת שקד. שקד ממקדת אליה בתקופה האחרונה את ביקורתם הארסית של החושבים מבין אנשי השמאל, משום שהיא אינה עוסקת רק באקטואליה ברמת הדשא (והסיגרים). היא אינה מתחמקת מהסוגיות העמוקות העומדות על סדר היום, ומעזה להציג תפישה עצמאית בנוגע אליהן. על העזה זו היא משלמת מחיר יקר בקרב קובעי הדעה הוותיקים בישראל.
בנאומה בוועידת המשפט בתל אביב אמרה שקד באומץ את הדברים הבאים:
מאז המהפכה החוקתית והפרשנות המרדדת שניתנה במסגרתה להיותה של ישראל מדינה יהודית – פרשנות שהפכה את הייחוד הלאומי שלנו לסמל חלול וכלי ריק – התעצבנו כמערכת של מיליוני יחידים. לכל היחידים הללו יש שמות פרטיים, אבל אין להם שמות משפחה. הם גדלו כאן כמו אדם וחווה: יחידים בעולמם, ללא שורשים, ללא קהילה, ללא עם, ללא היסטוריה וללא זהות. פרחי נופר הצפים על מים ללא שורשים.
הפרשנות בנוגע לנאומה – פרשנות ביקורתית מאוד, כמצופה – התמקדה בדרך כלל בטענתה שזכויות הפרט אינן ערך בלעדי במערכת המשפט. מרבית הפרשנים התייחסו לנמען המיידי ולהקשר הנקודתי של הנאום, וביארו אותו כקריאת תיגר על פסק דינו של בג"ץ בעניין המסתננים. כאילו לפנינו רק עוד פרק בעימות המתמשך שבין צרכי הביטחון של המדינה לבין הפרשנות הרדיקלית לזכויות האדם (אכן, בלטמן הבין שלפנינו אמירה משמעותית הרבה יותר).
שקד עצמה הבהירה שהביקורת שלה מתמקדת יותר בכנסת מאשר בבית המשפט, ומהווה קריאה לחקיקה מהירה של "חוק הלאום". למעשה, נראה שנאומה של שקד פרש יריעה רחבה עוד יותר של תפיסה שמרנית מעמיקה. שולי היריעה מגיעים אכן לעולם המשפט, אך עיקרה נמצא בתחום אחר לחלוטין.
העם או המדינה
נדמה לי שהמחלוקת הגדולה ביותר בין ימין לשמאל בימים הללו היא בשאלה מה זה "אנחנו". רוח התקופה היא אינדיבידואליסטית קיצונית, ויש בה מעט "אנחנו" והרבה "אני". אך קיומה של קהילה הוא צורך אנושי בסיסי, ושום חברה אינה יכולה באמת להחזיק מעמד כשכל חבריה דוברים רק בגוף ראשון יחיד. ואכן, תנועות הצוברות תנופה בימים הללו, משמאל ומימין, מסתייגות מן האני המבודד הזה.
נדמה לי שאם הציונות הדתית נחשבת היום לאליטה צומחת, זה הרבה בזכות החלופה השורשית שהיא מציבה לתפישה האטומיסטית של החברה כגלקסיה של אינדיבידואלים. התפישה הזו, כמובן, אינה מייחדת רק את הציונות הדתית. אנשי שמאל מייחסים את ניצחונו של נתניהו בבחירות האחרונות למשפט אחד שאמר ביום הבחירות, ובו קרא לקולקטיב היהודי להתגייס כנגד "הערבים הנוהרים לקלפיות". מנגד, המחאה החברתית של 2011 העלתה על נס את האחריות החברתית, מתוך ביקורת על האינדיבידואליזם המנוכר שייחסו פעיליה לעולם הקפיטליסטי.
מימין ומשמאל אנו פוגשים דיבור בגוף ראשון רבים; אך אלו סוגי דיבור שונים לחלוטין. הקולקטיב שאליו מכוון הימין הוא העם; הקולקטיב שאליו מכוון השמאל הוא המדינה. ההבדל הזה אינו מקרי.
הקריאות לתיקון חברתי היוצאות משמאל מופנות כלפי המדינה. לדבריהם, זו צריכה להתערב באופן מערכתי ולנהל מדיניות רווחה מקיפה ואגרסיבית יותר. הישרים מבין אנשי השמאל מודים בכך שהמדיניות הזו תחייב העלאת מסים. הם מעדיפים שהמדינה תיקח מהם יותר כסף ותחלק אותו באופן ריכוזי, מאשר שהם יוציאו מכיסם את הכסף הזה כצדקה פרטית. אין זו רק העדפה כלכלית. המדינה בעיניהם נותנת מענה לא רק לצורך המעשי של ארגון וניהול, אלא גם לצורך הנפשי של שייכות קולקטיבית.
כנגדם, מציב הימין סוג אחר לגמרי של שייכות קיבוצית, ובמוקדה המשפחה והעם. המשותף למסגרות הללו, בניגוד למסגרת המדינה, הוא האורגניות שלהן. בעוד המדינה עשויה להיתפס כהתארגנות של אזרחים יחידים, המשפחה והעם מבוססים על זהות מוּלדת. בתפישה השמרנית, גם למדינה יש תפקיד קיבוצי, אך זאת ככלי ביטוי ממשי של הלאום, ולא כמכוננת זהות בפני עצמה.
השמאל נגד הזהות
בעשרות השנים האחרונות אנו עדים לניסיון לרמוס כל זהות מוּלדת – זהות אישית, מגדרית, משפחתית ולאומית. האישיות, מלמדים אותנו הוגים פוסט-מודרניים, היא אשליה; המגדר הוא רצף מטושטש; המשפחה היא מסגרת פטריארכלית דכאנית; העם הוא קהילה מדומיינת.
את מקומן של יחידות הזהות הקיבוציות – משפחה, קהילה, עם – אמורה לרשת המדינה. הרדיקלים מנסים להשתמש במנגנוני המדינה כדי להחליש את מסגרות הזהות הללו. נשיא ארה"ב איש השמאל, לינדון ג'ונסון, הצהיר כי הממשל אינו מדכא את היחידים, אלא להפך: משחרר אותם מהעריצות של קהילתם. זו אסטרטגיה תרבותית ותיקה של השמאל התרבותי והחברתי, והיא מופעלת גם בישראל, פעמים רבות מתחת לרדאר שלנו.
בשנת תשע"ה (2014) הוגשה על ידי משרד המשפטים הצעת חוק "הורים וילדיהם", שנועדה להתאים את החקיקה הישראלית לתפישות העכשוויות בנוגע למבנה המשפחה. אחת ממטרות הצעת החוק היא לצמצם את סמכות ההורים בנוגע לילדיהם. כך נאמר בהצעה זו: "לפי האמנה (= אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד), ענייני הילדים אינם יכולים אפוא להיגזר עוד מהחובות והזכויות של ההורים כאפוטרופוסים טבעיים". הורים לא יהיו עוד אפוטרופוסים לילדיהם, והילדים לא יהיו עוד כפופים להוריהם.
הצעת החוק הזו דורשת שאם יש חילוקי דעות בין הילדים להוריהם, יש ליישב אותם ככל האפשר בהסכמה. מוצע להורים להיעזר לצורך כך במטפל מקצועי או במגשר. כלומר, אם הילד מסרב לקחת אקמולי, צריך לפנות לעורך דין. הרעיונות הללו לא עלו על דעתו של איש לפני כמה שנים, וגם היום אינם יכולים לנהוג בפועל במשפחה נורמלית.
משפחה לא בוחרים
התרבות, החברה והחוק הולכים ומצמצמים את התייחסותם למשפחה כיחידה אורגנית שלמה, ומעדיפים לראות אותה כאוסף של הסדרים רופפים בין אינדיבידואלים: בין שני ההורים ובינם לבין ילדיהם. הילד אינו צריך לקבל את מרות הוריו כנתון יסודי של זהותו, אלא צריך לבחור האם להישמע להם אם לאו. הכול-בכול כפוף לבחירה החופשית המוחלטת של היחידים.
ההוגה השמרני הגדול אדמנד בֶּרק זיהה את ניצניה של הגישה הזו כבר בין מחוללי המהפכה בצרפת. הם מנסים לערער את החובות המשפחתיות, כתב ברק בעצב, משום שאלו אינן נובעות מבחירה חופשית: ודאי לא של הילד, ולעתים גם לא של ההורים. אני אוהב את הוריי ואת אחיי ומחויב להם בלי שבחרתי בכך; גם את ילדיי, למעשה, לא בחרתי. אני שייך להם והם שייכים לי, וזהו נתון מוּלד שאינו כפוף לבחירתנו. הניסיון לצמצם את הזהות המשותפת שלנו למושגים חוזיים מרושש את הקיום האנושי ואת עצם זהותנו.
משפחות שאינן יחידת זהות אורגנית, אלא הסדר חוזי, מתפוררות במהירות ומאמללות את חבריהן (כתבתי על כך בהרחבה לאחרונה בספרי "שיעורי בית"). בדומה, גם מדינות שאינן מדינות לאום, שאינן מתבססות על זהות קולקטיבית אורגנית של רוב חבריהן, מתקשות לשרוד. כאשר התפורר המשטר הקומוניסטי התפרקו מיד ברית המועצות ויוגוסלביה לאוסף מדינות לאום. בן-לילה נמחקו שבעים שנות העמדת פנים של נאמנות למדינה רב-לאומית.
הפרופסורים עזר גת ואלכסנדר יעקובסון ציינו שרק במדינה אחת בעולם הצליח התהליך של יצירת זהות אזרחית-מדינית נייטרלית, המנותקת מלאומיות אורגנית: צרפת. מסיבות רבות, לצרפת יש היסטוריה ייחודית מאוד בהקשר זה, והתוצאה הזו הושגה באמצעות מדיניות דיכוי ממלכתית תוקפנית מאוד כלפי מיעוטים לאומיים במשך שנים רבות. פתרון אחר לבעיית המיעוטים הלאומיים הוא מדינה דו-לאומית או רב-לאומית. אך גם הפתרון הזה נוחל הצלחה רק לעתים נדירות ביותר. כל המדינות הרב-לאומיות שנוסדו במאה העשרים, התפרקו עוד לפני שנסתיימה המאה.
אל תקרא לי "אבא"
לא בכדי התכנס העולם למסגרת של מדינות לאום. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. יחידת הזהות המשמעותית בה היא העם, והוא קודם למדינה. בעבר משבצת הלימודים שבה הנחילה מערכת החינוך את בסיס הערכים הישראלי הייתה "מולדת", והיא דיברה על העם וארצו; היום זהו מקצוע ה"אזרחות", ובו דנים במדינה ובממשל. השינוי הזה מוטעה מיסודו, כי אזרחות נייטרלית אינה יכולה להיות תחליף ללאומיות, לאהבה הפשוטה של העם וארצו. האזרחות צריכה להיבנות על גבם של רובדי הזהות הללו.
מדינת ישראל היא מדינתו של הלאום היהודי, שיש בה גם בני לאומים אחרים. אכן, בני המיעוטים אינם יכולים לממש מלוא זהותם הקולקטיבית במדינת ישראל. זו עובדה הנכונה לגבי כל המיעוטים הלאומיים הרבים בעולם, כשם שהיא נכונה לגבי יהודים החיים בארצות ניכר. הרצון לרדד את הזהות הלאומית שלנו כדי שלא לפגוע בבני מיעוטים, כמוהו כאילו אבקש מילדיי לא לקרוא לי "אבא" בזמן שיש בבית גם דיירים שאינם בני משפחה, כדי שלא ייעלבו.
יהודים וערבים שותפים באזרחותם במדינה, אך אינם שותפים בזהותם הלאומית; המדינה מבטאת את הזהות הלאומית שלנו, אך לא את זו שלהם. למעשה, מדינת ישראל קמה מכוחה של תנועה לאומית ומכוחה של זהות לאומית יהודית, ואלו קדמו לה והעניקו לה את קיומה. האמת הזו צריכה להקרין גם על מערכת המשפט, אך היא גדולה מכל שאלה משפטית וקודמת לה. האמת היסודית הזאת הדהדה בדבריה הנכוחים של שרת המשפטים שקד. היהודים בישראל אינם פרחי נופר הצפים על מים, אלא צבר מעמיק שורשים.
הכל נכון חוץ מהמשפט האחרון.
הצבר הגיע מדרם אמריקה, ואין לו שורשים עמוקים במיוחד. אם כבר, היתי ממשיל לעץ זית או אלוןץ
משפטנים בעד חיסולה של ישראל
הממסד המשפטי בישראל – בית המשפט והפרקליטות סנגוריה ציבורית ומרצים למשפטים הוא זרוע מרכזית לביצוע מטרות 'הקרן לישראל חדשה' – זהו שמה האמיתי שכן זהו התרגום מ: The new Israel fund על פי כללי התחביר של השם והתואר, ולא כפי שהיא מציגה את עצמה בשם 'הקרן החדשה לישראל. תרגום שגוי זה איננו מיקרי, הוא נועד להטעות ולהסתיר את הכונה האמיתית של האירגון והיא לשנות את אופיה של מדינת ישראל, לבטל את אופיה היהודי ולהפכה למדינת כל אזרחיה ומסתנניה. משפטנים אלו שייכים למשפחה הסודית כפי שהם מכנים את עצמם. כאשר מדובר בהם עצמם אין חובת מנהל תקין ושקיפות. הממסד המשפטי הפך לכוח פוליטי מוסווה החותר תחת אוישות הדמוקרטיה (אהרון ברק נהג לצעוק תוך הקשת אצבעו בשולחן שפוגעים באושיות הדמוקרטיה) מבלי להיבחר על ידי הציבור מבלי לתת לו דין וחשבון או אף לשאת באחריות. כל זאת תוך גניבת דעת על ידי הסתרת כוונותיו האמיתיות.
מאז אהרון ברק, בית המשפט העליון הביא את "הדמוקרטיה המהותית" – שהיא מערכת הערכים של היושבים בו ולשיטתם הם המחייבים בלא להתחשב בבחירת רוב העם. כלומר לשיטתם דמוקרטיה אין פירושה שלטון העם לפי הכרעתו וכפי שמתגלה אף לא למענו. לפי שופטי בית המשפט העליון יש להפעיל "דמוקרטיה מהותית" לפי אותם ערכים "נכונים". הקובעים במדינת ישראל הם אותם חברי עלית הבוחרים את עצמם ולהם זכות לכפות את רצונם על העם. שופטי בית המשפט העליון קובעים על פי השקפת עולם פרוגרסיבית השוללת כל גישה יחודית של נאמנות ללאום לתרבות. גישתם הינה אוניברסליסטית מנוגדת אף אם בדרך זו מקדמת את הגישה היחודית של המתחרה האויב. כל זה ללא כל קשר לעובדות או לצדק. את החלטות בית המשפט לפי תורתם זו, על הציבור לקבל כדבר מקודש! גישה זו בישראל נתקבעה בימיו של אהרון ברק וממשיכיו, לפי נאוה ברק ארז:
לגבי ביקורת על בתי המשפט לפי הטענה: "ביקורת על בתי המשפט צריכה להטריד את כל מי שחרד לחוסן הלאומי והדמוקרטי… ביקורת על היושרה הבסיסית והשיקולים של השופטים או הפרקליטות, פוגעת באמון הבסיסי במערכות השלטון"… לשיטתה ממש מסוכן לבקר את בית המשפט או הפרקליטות. עוד לשיטתה צריך לתת אמון ללא סייג באגפים שלטוניים אלו. הדוצ'ה תמיד צודק… לדבריה ביקורת על שופטים "פשוט הורסת את התשתית הדמוקרטית של המדינה". זוהי בורות מוחלטת וחמורה בענין יחסי אזרח ורשויות בדמוקרטיה. עוד טוענת "הדבר הזה פוגע במתדיינים, ביכולת לשמר מערכת משפט שהיא עצמאית, וביכולת של אנשים להרגיש טוב כשהם נכנסים לאולמו של שופט ולהרגיש שהם יקבלו שירות שהם ראויים לו". השופטת מרים נאור אף טוענת שהמבקרים צריכים להענש (מגיע לי עונש). תפיסה פאשיסטית סותמת פיות זו לגופים ציבוריים בכלל וכלפי מערכת המשפט בפרט דורשת חסינות מפני ביקורת עניינית. לידיעתה של השופטת נאוה ברק ארז כמו גם מרים נאור הזכות לבקר ולבחון את מוסדות השלטון היא מיסודות המשטר הדמוקרטי. התיקון הראשון לחוקה האמריקנית, אוסר על שלוש הרשויות לפגוע בחופש הביטוי ולהגביל את הזכות לבקר את השלטון. בישראל ישנו חוק זילות בית המשפט האוסר להעליב שופט ומה זה להעליב? גם לבקרו קשות! עליה להפנים שמי שפוגע באלו הם שופטים עצמם ובאי יכולתם לקבל ביקורת ובחוסר קיומו של פיקוח חי צו ני! על בית המשפט.
סוף
מערכת המשפט הינה ערלת לב לכאב האזרחים בישראל אשר עבורם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו אינו קיים בין כותלי בית המשפט כיון שרוב השופטים הם חסרי מצפון ואנושיות וכמובן הגינות . את כל מידת החסד והרחמים שלהם הם מפנים כלפי מחבלים ,כלומר בית המשפט העליון לקח לעצמו כוח פאשיסטי אך לא לטובת המדינה והעם אלא לרעתו ולטובת אויביו. מה שלא עושה את אופן פעולתו פחות טוטליטרי פאשיסטי. שופטים בהבחרם נשבעים אמונים למדינה ולציונות והם כמעשה של יום יום מפריהם את שבועתם. בדמוקרטיה "שלטון על העם על ידי העם ולמען העם לא ימוגר מעל פני האדמה" כפי שאמר נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן. בית המשפט העליון הסמיך את עצמו להתערב בכל תחום "לפקח" על מדינאים ואילו עליו אין שום פיקוח על אופן עבודתו. בתלונות על שופטים מטפל הנציב מטעם בית המשפט העליון. את שלטון עלית למען עצמה לפי רצון האויבים יש למגר לפזר לאלתר!
זוהי מערכת משפט שהשתלטה על המדינה ומקיימת שלטון רודני חסר מעצורים. מאפייני הרודנות: הרודן נוטל לעצמו סמכויות בכוח או בערמה. בכוח כפי שבית המשפט בישראל עושה בעזרת הפרקליטות וזו בעזרת המשטרה מטילה חיתתה על כל מי שאינו נושא פוליטית חן, או בערמה כמו אהרון ברק אשר הציג עצמו כדואג לדמוקרטיה ובקש לחוקק חוקים להם החליט לקרא חוקה ובעטיה החליט שהיא מאפשרת ל.התערב במדיניות. בייניש באדיקות רבה הראתה חוק זה בכל התערבות בנושאים לא לה.
בתור רודן, בית המשפט אינו רואה עצמו ואינו מתנהג כמי שכפוף לחוק ועל אחת כמה וכמה לא נתון לבקורת ציבורית או כל סמכות אחרת זולת הוא עצמו. כרודן, בית המשפט פוסק בכל עניין משעמעותי ועל פי הערכים שלו בלבד ותכופות בניגוד לערכי החברה או רובה. כרודן שופטיו משכפלים עצמם מעבירים את סמכותיותיהם לבני דמותם. כרודן בית המשפט הופך ליותר ויותר כוחני כדי להבטיח את המשך כוחם וזכויות היתר החוקיות המשפטיות והכלכליות של היושבים בו ושל יורשיהם. המערכת המשפטית הפכה לממשלת על באמצעות ההפיכה החוקתית השיקרית ללא כל סמכות או רשות מהכנסת. במדינות דמוקרטיות נורמליות אין לשופטים דריסת רגל בכל הקשור לבחירת שופטים. אצלנו הם הקובעים. שופטים בהבחרם נשבעים אמונים למדינה ולציונות והם כמעשה של יום יום מפרים את שבועתם.
מסקנה. יש לפזר את בית המשפט העליון. לקבוע בחוקים חדשים את סמכויותיו. לקבוע בחוקים חדשים את הדרך למנות או לפטר בדגש על לפטר שופטים. והדרך הזאת צריכה להיות דמוקרטית. השופטים כמו נבחרי הציבור צריכים להיות כפופים לשלטון העם ולא העם כפוף להם. כמו כן כל היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, הצבא, והמנהל האזרחי – צריך לפטר אותם לאלתר. להגדיר ולפצל את תפקיד היועץ המשפטי שהיום חולש על אימפריה. יש לקצץ את כנפיו ויפה שעה אחת קודם.
נפלא!
שני דברים לא ברורים לי במאמר:
1. השרה שקד מציעה למעשה חוק יסוד נוסף שיתחרה בחוקי היסוד האחרים של זכויות הפרט; מכאן שבמקום עמדה שמרנית, כפי שהרב חיים מציג את שקד כאן, היא למעשה נכנעת לאקטיביזם השיפוטי של ברק וחבריו, רק שכעת האקטיביזם יעבוד לטובתה במקום לטובתם. שבחה של שקד אינו ברור לי אפוא: הרי זו כניעה לשיח השמאלני, הכופה את המציאות לפי 'ערכי-על' כאלה ואחרים, במקום לשפוט אותה פרגמטית מתוך עצמה לאור ערכים שונים ומתנגשים, ולאור החוק בלי פרשנויות יתר.
2. היחס בין המדינה לאינדיוודואליזם לא ברור, לא ביחס לשמאל ולא ביחס לימין: השמאל מרחיב את זכויות הפרט לאינדיווידואליזם מופרז, והמדינה משמשת רק כלי לכך; אין זה המשאל הקלאסי שמאדיר את המדינה כמו בברית המועצות, אלא יותר הליברליזם הקלאסי הימני, שמשתמש במדינה כדי להביא לשגשוג, כזה (כלכלי) או אחר( זכויות הפרט). ולגבי הימין: מדוע באמת שגישה ימנית הרואה במדינה נטל שיש לצמצמו כמה שיותר כדי לאפשר לפרט את שגשוגו, תאמין במקביל בקולקטיביות של עם ולאום המתבטא במדינה?
אשמח לתשובותיך הנכוחות
אני חושב שהתשובה האמיתית היא שקו השבר הוא לא בין שמאל וימין, אלא בין פופוליסטים לאנשים הממסד ו-"האליטיסטים". כעת בארץ הפופוליזם הוא לגמרי ימני, אבל אם תסתכל על מדינות כמו וונצואליה ויוון תמצא פופוליזם שמאלני. אין שום קשר כמעט בין הדעות של אנשים כמו דוד ביטן, מיקי זוהר, משה כחלון ומירי רגב, שמייצגים את הפופוליזם הימני, לבין דעות של ימנים "אליטיסטיים" כמו בני בגין, דן מרידור וכו'. אולי הדבר היחיד שמשותף להם זה חוסר האמון בערבים ואמונה בארץ ישראל השלמה. מעבר לכך הם הפוכים כמעט בהכל.
המאבק של הימין באקטיוויזם השיפוטי נובע מהעמדה הפופוליסטית, של רצון למשול ללא רסן, חשיבה ארוכת טווח או העמדת שיקולים כנגד שיקוליים נגדיים, מתוך יומרה לייצג איזשהו "קול אותנטי" של "עם" שהפופוליסט טוען שהוא מדבר בשמו. לכן נורא מפריע לפופוליסט ששופט מקבל החלטות – הוא בד"כ פועל לפי שיקולים יותר יבשים ומתוך חשיבה ארוכת טווח, ולא שועה ל-"רצון העם". אם הוא גם משלב אידאולוגיה של ליברליזם וזכויות אדם, זו כבר בכלל קטרסטרופה, כי בעיניו של הפופוליסט ערכים אלו הם חסרי משמעות לחלוטין – שוב, מתוך חוסר יכולת להסתכל על הדברים לטווח ארוך ולהבין שזכויות אדם הםןהדבר המהותי ביותר שמבדיל בין מדינות כושלות שאזרחיהן סובלים לבין מדינות מצליחות שמושכות אליהן אנשים מכל העולם.
א. אין כאן "כניעה לשיח השמאל" ולו מהסיבה הפשוטה ששקד אינה מצפה אי פעם שבית משפט יפסול חוק עקב אי התאמה לחוק הלאום. יש כאן שתי מטרות מעבר לסמלית: ראשון, שקד רוצה לתת לבית משפט עתידי תירוץ שלא לפסול חוק, ושנית, זה חשוב לדרישה הישראלית להכרה בישראל כמדינה יהודית (וכבר שגריר ארה"ב לשעבר שפירו כתב נגד הדרישה הזו בטענה שאין לנו חוק כזה).
ב. התמיהה שלך מזכירה סיפור של השופט פוזנר. פעם, הוא היה במסיבה של חבריו השופטים השמרנים ושאל אותם: "מדוע אתם תומכים בהוצאות להורג ומתנגדים להפלות – לדידכם, בשני המקרים נהרגים בני אדם!". הם ענו לו שבמקרה הראשון האדם אשם ובשני זכאי. חזר פוזנר לביתו וחשב, והגיע למסקנה שאפילו שאינו מסכים, זהו טיעון הגיוני. חשב יותר, והגיע למסקנה שהוא יכול למצוא טיעון לוגי בעד כל צירוף של עמדות כאן… במילים אחרות, הסתירה שאתה חושב שקיימת פשוט אינה קיימת. לא קשה להצדיק את הצירופים שאינך מבין. למשל, הימין יכול לראות בהגשמה לאומית כהמשך להגשמה האישית, ואז להגיע למסקנה שעולם המבוסס על מדינות לאום ימקסם את האושר. השמאל יכול לראות בביטול ההגבלות החברתיות עניין של שוויון ולא חרות. וכד'.
ג. המפתח להבנת הרגע הנוכחי נמצא במילה "פופוליזם". עד כמה שידוע לי, אף אחד מאלו אשר נקראים פופוליסטיים מעולם לא תאר עצמו כך. זוהי מילה שהודבקה להם ע"י המתנגדים. לא חסרים תיאורים שליליים (ומדוייקים) בשביל לתאר אותם, אבל דווקא המלה הזאת נבחרה. מה משמעה? אין כאן הגדרה אמיתית או עקבית. לא סביר שמתייחסים למפלגה אמריקאית משנות ה1890 שהמצע העיקרי שלה היה התנגדות למטבע מבוסס זהב… כנראה הטענה היא שהם פופולריים וקולעים לרגשות ההמון עם טיעונים רגשיים. אבל כל פוליטיקאי מנסה להיות כך.
ההגדרה הזו אינה שימושית בשביל לתאר את מושאה, אבל היא כן מספרת לנו כיצד הנושא רואה את עצמו. אם בצד אחד יש "פופולריים ושטחיים", אז בהיפוך אפשר להגיד שהצד השני חושב את עצמו ל"אליטיסט ומתוחכם". בקצרה, זהו פשוט גלגול של הטענה האליטיסטית נגד הדמוקרטיה, בשם הדמוקרטיה… פתח טיעונים של מלוכנים מנגיד המאה ה-19 ותראה הקבלה כמעט מוחלטת. במקום מלכים + אצילים אנו מקבלים אוליגרכיה שבוחרת את עצמה – ושיש עליה הרבה פחות מגבלות ואחריות מהמלכים של אז.
יופי! כתבה מעניינת ומעמיקה, ואני אומר את זה בתור ליברל אנטי-לאומני ודוגל באינדיבידואליזם וזכויות אדם. כן ירבו. כמובן, נקווה שאיילת שקד תכשל בכל מעשיה המסוכנים, אבל תמיד אשמח לקרוא דיונים מנומקים על מה שעומד בבסיסם.
זו הפעם הראשונה שהבנתי את פשר רצון השמאל לפורר את המשפחה, הזהות המגדרית והקשר שבין העם לארצו.
האם העובדה שתורה ומצוות הן הבסיס לעם היהודי היא שמניעה אותם לכיוון השמאל? מה גורם לאדם להעדיף את המדינה על פני משפחתו/קהילתו/עמו??
מדויק!
נוגע בנקודה עמוקה ויסודית.
תודה רבה לאיילת שקד על היציאה מהמריבות הסתמיות בין ימין לשמאל ומדברת ברמה קצת יותר גבוהה.
פשוט נורא.
מה הקשר בין משפחה לזכויות הפרט?
יש שם לנטיה להעדיף את הקבוצה שאליה אתה שייך על פני קבוצות ויחידים אחרים: גזענות.
ציונות הדתית אליטה חלופית?
במה בדיוק הרב בני לאו וקולך הם חלופה מבחינה מוסרית וטשטוש זהויות לשמאל החברתי?
אתה די טועה בעניין
הרב בני לאו וקולך הם מיעוט בציונות הדתית.
הם אכן מאמצים עמדות שקרובות לטשטוש הזהויות, אבל רוב הציונות הדתית מחשיבה את הלאומיות
את כל מה שכתוב במאמר אני יודע מזמן.
את הנושא של "חוק הורים וילדיהם" אני קורא פעם ראשונה, ונדהם.
כבר כמה שנים טובות מדברים על סמכות הורית וחשיבותה, והנה החונטה המשפטית מנסה להעביר חוק שלמעשה מונע בחקיקה ראשונית כל סמכות הורית.
כלומר, אין לי כאב סמכות להעביר מניסיוני וידיעותי על התנהלות העולם לילדי כדי שחייו בחברה יהיו סבירים יותר. לפי החוק ניסיון החיים שלי שווה לחלוטין בערכו למה שילד בן שבע או שנה יודע.
החלק ה חסר שלא פירסמתם בתגובתי:
את המוסר של בית המשפט רואים גם במדיניות שהוא כופה על הדרג המדיני על האסונות שבית המשפט מביא. ב -1992 בית המשפט עצר גירושם של 415 מחבלי חמאס ללבנון. ב-2004 נסעה משפחת חטואל בגוש קטיף. מתוך בניין שבג"ץ אסר להרוס ירה עלייה המחבל ורצח את משפחת חטואל. בג"ץ אסר על הרס הבניין בשם כל מיני ערכים לא ברורים וכך התבצע נרצחה משפחת חטואל. דמה של משפחת חטואל על הידיים של בג"ץ. בג"ץ כפה שינוי תוואי של גדר בטחון נגד כל שיקול בטחוני למען נוחות הגישה של פלאחים ערביים לשדות על חשבון חייהם של ישראלים. בג"ץ נענה לאירגונים עוכרי ישראל בהגישם עתירות נגד פעולות צה"ל המונעות רציחתם של ישראלים. למשל איסור על נוהל שכן – שליחת שכן להאיץ פנוי בניין בטרם הריסתו וכך לחסוך בחיי אדם, גם נענה לעתירות שהפריעו לצה"ל בפעילות לחימה. בג"ץ מתעלם מחוק איסור הסתננות ודואג להשאיר את המסתננים מאפריקה בישראל ומתעלם מזכויות תושבי דרום תל אביב. בג"ץ ממהר לפסוק הריסת בתים ליהודים ומתנגד להריסת בתים למחבלים. ישובים לערבים בלבד כן, ישובים ליהודים בלבד לא.
למותר לציין כי איש לא הסמיך את בית המשפט לפקח על המדינאים, את זאת עושה העם הבוחר לפחות כל ארבע שנים במיצגיו. בית המשפט במדינה דמוקרטית צריך להתבסס על עקרון החוקיות ולא על ערכיהם הפרטיים של השופטים. בית המשפט צבר כוח מוחלט במסווה משפטי, דוקא את זאת יש לרסן. דוגמא התערבות בעניין הבניה ביהודה ושומרון. הערכאה היחידה הדנה בעתירות בנוגע לבנייה בלתי חוקית הינה בג"ץ – בית הדין הגבוה לצדק המורכב משופטי בית המשפט העליון. בית המשפט העלין אינו דן ואינו עוסק בראיות, כך מתקבלות החלטות שיפוטיות בלי עדויות או בחינת ראיות או חקירות נגדיות. מה שקובע שם בלעדית הם תצהירים וסיכומים. בתור הערכאה היחידה פסק הדין סופי ולא ניתן לערער עליו, זאת בניגוד מוחלט לעקרון היסוד של שתי ערכאות . אלו הם תנאים שלא רק שאינם דמוקרטים אלא הם פאשיסטים גם אם אינם מכוונים להעצים את כוח המדינה והעם אלא להחלישו.
המדינה היהודית איננה המדינה היחידה שמתיימרת להעדיף (בצורה חוקית) לאום אחד על פני לאום אחר- יש גם את המדינה האיסלמית.. לפחות אנחנו בחברה טובה..
השמאל איבד את כל הקשר ליהדות ולעמו. מוטב עבור כולם – וגם עבורכם שתיקחו מטוס לברלין. מה אתם עושים פה בכלל אם זו מדינה דומה לזו של דעא"ש?
אתם אלה שנדבקתם לשבטי ישראל ביציאת מצרים ועד היום אינכם מזרעו של יעקב אבינו שכן אחרת לא הייתם מדברים כך ופועלים כך.
מעניין