כך הפכה ברצלונה לאחד ממוקדי הג'יהאד באירופה

לאחר מתקפת הטרור בחודש שעבר קרא הרב הראשי של ברצלונה, מאיר בר־חן לכל היהודים לעזוב, משום שהמקום כבר אבוד ואין ליהודים עתיד בקטלוניה או באירופה בכלל. שורת הפיגועים בברצלונה ובסביבתה הפנו את הזרקור למה שהופך להיות אחד ממוקדי הג'יהאד המרכזיים באירופה. ברצלונה וקטלוניה קולטות בהתלהבות עוד ועוד מהגרים מוסלמים, ועוצמות עין כשהמסגדים הופכים למרכזי אסלאם סלפי קיצוני. אם לשפוט מהתגובות לפיגועים האחרונים, המצב לא עומד להשתנות. קליטת ההגירה הבלתי־מבוקרת היא חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה השמאלית הרדיקלית ששולטת כיום בקטלוניה, אך בהקשר המקומי היא הפכה גם לחלק מהמאבק נגד ממלכת ספרד.

התגובות בתקשורת הקטלונית והספרדית לפיגועים חזרו ברובן  על אותה נעימה שמושמעת פעם אחר פעם לאחר פיגוע באירופה: "לא פוחדים", "לא ניתן לטרור לפגוע במרקם החיים שלנו", דברי הלל על ההרמוניה ששוררת בעיר, ואיך לא – אזהרות מפני איסלאמופוביה. עם זאת, פה ושם אפשר לשמוע גם התייחסות לשאלה איך קרה שברצלונה הפכה למקום נוח כל־כך לאסלאם קיצוני.

ברצלונה הפכה לא מכבר לשיאנית הספרדית במספר המחבלים שיצאו ממנה. דיווח של העיתון אֶל פָּאִיס מלפני יותר משנתיים מצטט גורמים בקהילה המוסלמית המקומית שמוטרדים מהנוכחות הג'יהאדיסטית סביבם ומודאגים מפיגועים עתידיים. מאידך, אלה שבהחלט לא מוטרדות הן עיריית ברצלונה וממשלת קטלוניה, להן ברור מאוד מי המקור לכל הבעיות שלהם – ממשלת ספרד.

השאיפה לעצמאות קטלונית תופסת תאוצה בשנים האחרונות, ולא קשה להבין אותה לנוכח העובדה שהקטלונים סבלו הרבה תחת המגף הספרדי לאורך השנים. חלקים נכבדים מההנהגה המובילה את קטלוניה לעצמאות נושאים אופי רדיקלי שמבקש לדחות את הקפיטליזם, ואת ערכיו. כמו תנועות דומות ברחבי אירופה, השנאה למערב משתלבת היטב עם חיבור לאסלאם הרדיקלי, ונראה שעל בסיס זה נוצרה אותה מציאות עגומה.

אוהבים מהגרים, שונאים תיירים

ראש עיריית ברצלונה, אדה קולאו, הפכה לאחד הדוברים המרכזיים באירופה בעד הגירה בלתי־מבוקרת. עם שורשים בחלקים הרדיקליים ביותר של הפוליטיקה הקטלונית, החיבה שלה לעידוד הגירה היא עניין ותיק: ב-2015 שיגרה העירייה תחת הנהגתה את תכנית "ברצלונה – עיר מקלט" לעידוד קליטת פליטים, והביעה ביקורת חריפה על ממשלת ספרד שלא מאפשרת לה לקלוט יותר מהגרים ממה שמתיר לה החוק. באופן מוזר, אלה שמתקבלים פחות בברכה בעיר, הם דווקא התיירים. תחת שלטון קולאו התפרסמה העיר בכך שהיא מעוניינת שתיירים יפסיקו לבקר בה.

באופן מפתיע, קולאו ומפלגתה אינן הסמן השמאלי ביותר בפוליטיקה הקטלונית. ממשלת קטלוניה נתמכת על־ידי מפלגת השמאל CUP, שהתפרסמה בין השאר בידידותה עם המשטר הסוציאליסטי בוונצואלה, בתמיכתה בחרם על ישראל (שגם קולאו היא דוברת נלהבת שלו) ובברית שלה עם 'ארגון הנוער' שהתפרסם לאחרונה בהשחתת אופניים ותקיפת אוטובוס תיירים.

"כל האמצעים כשרים" לחבל במאבק במחבלים

רק שלושה שבועות לפני הפיגועים אימץ הפרלמנט הקטלוני החלטה על צעדים "נגד האיסלאמופוביה", שכוללים איסור על שוטרים להתייחס למוצא אתני או דת כקריטריונים לחשד בסיורים שלהם, והפסקת השימוש בביטוי "טרור איסלאמי" לטובת ביטוי הולם יותר. אנשי CUP אף ניסו להוסיף לחוק גם ביטול אמצעי מעקב אחרי רדיקליזציה איסלאמית, אך המפלגות המרכזיות הכשילו את המהלך.

אחרי הפיגועים התבהר במהירות הקושי של מלחמה בטרור באותם תנאים מגבילים: העיתונים מדווחים עלהאשמות הדדיות בין ממשלת קטלוניה וממשלת ספרד על חסימת שיתוף הפעולה בין המשטרה הקטלונית והמשטרה הלאומית הספרדית. כל צד טוען שהאחר מחליש בכוונה את המשטרה "שלו" כדי לשפר את מעמדו בויכוח על העצמאות. ההחלטה של ממשלת ספרד להקים מחסומים למכוניות באתרי תיירות בעקבות פיגוע הדריסה בניס, נדחתה על־ידי קולאו.

בינתיים, דיווחים אחרים העידו על כפפות המשי שבהן טופלו המחבלים. ראש תא הטרור, האימאם עבד־אלבאכי א־סאתי, הורשע ב-2011 בהברחת סמים ממרוקו לספרד ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר, מה שהיה אמור להביא גם לגירושו מספרד. אלא אחרי שחרורו מהכלא, השופט הספרדי החליט שהנוכחות רבת השנים של המחבל בספרד, והעובדה שהוא מצא עבודה, מספיקות כדי לקבוע שהוא השתלב מספיק במדינה ולא ראוי לגרש אותו.

ומה הלאה? ההגירה, כמובן, ממשיכה ללא הפרעה. מפלגות השמאל הקטלוניות ושותפתן הספרדית, פודמוס, דוחות בתקיפות את היוזמות ממדריד לחיזוק החקיקה למאבק בטרור, ומעדיפות להאשים את המלחמה בעיראק יחד עם קשרי בית המלוכה הספרדי עם סעודיה וקטר. הניגון ממשיך להתנגן: המסר של אדה קולאו אחרי הפיגוע הוא "ברצלונה היא עיר של שלום. הטרור לא ימנע מאיתנו להיות מי שאנחנו: עיר פתוחה לעולם, אמיצה ומאוחדת", וחשבון הטוויטר שלה רווי בדברי שבח על ההרמוניה הנפלאה בעיר.

ההנהגה הקטלונית, כך נראה, עודנה נלחמת את מלחמת האזרחים הספרדית. מוטיב הרפובליקנים האמיצים שנלחמים נגד הפשיסטים, המלוכנים והכנסייה חוזר ללא הרף ברטוריקה שלהם. השאלה היא אם בדרכם לשכתב את ההיסטוריה של המאה העשרים ולשנות את תוצאת מלחמת האזרחים, הם לא ימצאו את עצמם משחזרים את המאה החמש־עשרה.