אחרי ששופטי בג"ץ שברו את הכלים בשורה של פסיקות מהפכניות וחסרות תקדים, לא נותרה ברירה: רק שינוי יסודי של כללי המשחק יחזיר את השלטון לעם
בשבועות האחרונים יצאה מבית המשפט העליון שורה של פסיקות משמעותיות, שמבחינות מסוימות עולות על ימי השיא של האקטיביזם השיפוטי מבית אהרון ברק.
פסק הדין המפורסם ביותר מעידן ברק הוא "בנק המזרחי", שלמעשה הציב את התשתית הרעיונית לפסילת חוקים בהתאם לחוקי היסוד שנחקקו בשנת 1992 – 'כבוד האדם וחירותו' ו'חופש העיסוק'. פסק הדין הזה, שפורסם ימים ספורים לאחר רצח רבין בנובמבר 1995, הפך במידה רבה למגילת הזכויות של בית המשפט העליון.
ההצדקה המשפטית שניתנה ל"מהפכה החוקתית" הייתה שבחקיקת חוקי היסוד העניקה הכנסת, בכובעה כרשות מכוננת, מעמד עליון לחוקים אלה, ולכן פסילת חקיקה על פיהם היא דמוקרטית לעילא, שכן היא מוציאה לפועל את רצון הציבור והכנסת. חוקי היסוד מביעים (לכאורה) את רצונו העמוק של העם, שאין מקום לאפשר לרוב מקרי של חוק רגיל לבטלו, ולכן העניקה הכנסת לבית המשפט – דווקא כגוף שאיננו נבחר – את הסמכות לפסול חוקים.
גישה זו סובלת מבעיות רבות, ובראשן העובדה שאותו "רצון עמוק" של העם ושל נבחריו לא נזכר בהליך חקיקת חוקי היסוד. אדרבה, במהלך החקיקה הודגש שאין כוונה בחוקי היסוד להעניק סמכות לבית המשפט לפסול חוקים. על הבעיה המהותית וההיסטורית שבטענה זו הזו כתבו כבר רבים, כולל לאחרונה באתר זה. ובכל זאת, על פי אותה הצדקה של אהרן ברק, נשמרה לפחות הנחת היסוד שלפיה העם, באמצעות נבחריו, הוא מקור הסמכות ומקור הלגיטימציה של בית המשפט העליון.
בשבועות האחרונים אנו עדים לכך שבית המשפט לוקח את המהפכה החוקתית צעד אחד הלאה ומתנתק מאותה הנחת יסוד דמוקרטית בסיסית. כיום בית המשפט כבר אינו רואה את העם כמקור הסמכות, והוא נוטל לעצמו סמכויות ותפקידים שלא ניתנו לו מעולם על ידי איש.
אקטיביזם במעטה שמרני
יש שיאמרו שאת השיטפון האקטיביסטי האחרון פתח דווקא פסק דינו של השמרן שבשופטים, נעם סולברג. בפסק דין זה, שניתן בראשית אוגוסט, הורה בית המשפט על ביטול "מס דירה שלישית" שנכלל בחוק ההסדרים, ושמבחינת שר האוצר כחלון היווה נדבך משמעותי בתוכניתו להורדת מחירי הדיור. לפי פסק הדין, הנוסח שאושר לקריאה שנייה ושלישית בבוקר יום שישי, 16 בדצמבר 2016, נראה לראשונה על ידי חברי הכנסת ואנשי המקצוע של ועדת הכספים רק מספר שעות קודם לכן, והוכנסו בו תיקונים משמעותיים ביותר ללא שהתקיים בהם דיון.
פסק הדין של סולברג קבע כי מדובר ב"פגם היורד לשורשו של הליך", וכי יש להשיב את החוק למקום שבו נפל הפגם ולתקנו. המשמעות היא ביטולו של החוק, אולם לא בשל תוכנו אלא בשל הדרך שבה התקבל.
יש המבקרים את פסק הדין הזה כאקטיביסטי וחדשני, שכן אין חוק הקובע את "עקרון ההשתתפות". גם אם מדובר בעיקרון הגיוני ומשתמע, אין חוק המסמיך את בית המשפט לשמש כשומר על תקינות הליכי החקיקה. לטענת המדינה, שביקשה דיון נוסף בפסק הדין הזה לאור חדשנותו, זוהי הפעם הראשונה שבה נפסלה חקיקה ראשית של הכנסת עקב פגם שהוא מוצא בהליך החקיקה.
מצד שני יש שרואים בפסק הדין הזה פסק דין שמרני, שכן הוא עוסק בפרוצדורה ולא במהות. פסק הדין אינו דן בטיבו של החוק ואיננו מעמיד את סולם הערכים של השופטים מעל סולם הערכים של המחוקקים, אלא עומד על הדרישה לדיון של נבחרי הציבור לגופו של חוק.
הוויכוח הזה אולי מעניין וחשוב, אלא שעד מהרה הוא התייתר. פסקי הדין שבאו אחריו מעידים על כך שבבית-המשפט כבר נטשו לגמרי את נבחרי הציבור, והלכו לחפש להם מלך פילוסוף.
הפצצה המתקתקת של השופטת ברון
בפסק-דין קצר יחסית שניתן בסוף אוגוסט, נדחתה בקשתם של זוגות חד-מיניים להתחתן בנישואים אזרחיים במדינת ישראל. אלא שבסיומו של פסק הדין הניחה השופטת ברון פצצה מתקתקת בדמותה של הערת אגב העוסקת ב"שמירת הדינים".
השופטים רובינשטיין, הנדל וברון, התבקשו על ידי העותרים לפסוק כי חוק 'שיפוט בתי דין רבניים' בטל בהיותו נוגד את חוקי היסוד ומפלה נגד זוגות חד־מיניים, או לכל הפחות לפרש אותו כך שלא יחול על נישואים בין בני אותו מין. השופטים לא נעתרו לבקשה, כאשר הסיבה העיקרית המובאת בדבריהם היא שבחוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו' מופיעה הוראה המגבילה אותו והקובעת שאין בו "כדי לפגוע בתקפו של דין שהיה קיים ערב תחולתו של חוק היסוד". פסקה זו, המכונה "שמירת הדינים", היוותה חלק מהפשרה הפוליטית שאפשרה לקבל את חוקי היסוד מלכתחילה.
השופט רובינשטיין אף מצטט בפסק הדין את דבריו המפורשים בנושא זה בדיוק של יו"ר ועדת החוקה, אוריאל לין, כפי שהם מצוטטים ב'דברי הכנסת':
יש כמה הסתייגויות ואני רוצה להתייחס אליהן. הסתייגות אחת, של חבר הכנסת הלפרט, אומרת: 'האמור בחוק זה והמשתמע ממנו לא יפגע בחוק נישואין וגירושין או בחוקים ותקנות אחרים הבאים לעגן את מורשת ישראל, הקיימים היום'. הגענו למסקנה שזה איננו נחוץ, שכן יש הוראה כוללת, האומרת שהחוק אינו פוגע בשום דין קיים. אז למה לעשות היררכיה בחוקים שבאופיים ובמקורם הם חוקים דתיים? בזה שאתה מחזק חוק ספציפי, אתה מוריד חוקים אחרים".
פסק הדין פשוט, כמעט טריוויאלי, אולם השופטת ברון, שמצטרפת לתוצאה, אומרת בפסקה האחרונה של דבריה:
הוראת שמירת הדינים היוותה מעין פשרה פוליטית שאפשרה את הנעתה של מהפכה חוקתית בישראל. ואולם לא מן הנמנע כי תגיע העת שבה לא יעמוד לה עוד כוחה של הוראת שמירת הדינים לבלום תהליכים חוקתיים, ובפרט את בחינת התאמת דיני המעמד האישי למציאות בת ימינו ולפסיפס החברתי-תרבותי-דתי שממנה היא מורכבת. ביקורת שיפוטית מעין זו כבר הביאה להכרה בנישואים בין זוגות בני אותו מין במדינות רבות ברחבי העולם. ואולם לעת הזו, אין לי כאמור אלא להצטרף לתוצאה שאליה הגיע חברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין.
במילים פשוטות: השופטת ברון אומרת שאת הפשרה שהובילה לחוקי היסוד היא מוכנה לקבל משום שהיא אפשרה את "הנעתה של מהפכה", אבל כעת, משהושלמה ההפיכה, אפשר להיפטר מהמחירים ששולמו לצורך ההגעה לאותה פשרה. פסקת שמירת הדינים, שהוכנסה כדי לשמר את הדין הקיים, לרבות הדין הדתי, תיזרק ככלי אין חפץ בו כאשר בית המשפט ירגיש בטוח יותר בעצמו.
האקדח שהניחה השופטת ברון על השולחן במערכה הראשונה לפני כשבועיים, כבר הספיק לירות בפסק הדין בעניין שלילת התושבות לאנשי החמאס, אך לכך נגיע בהמשך.
הפסקה מתודית: יום ההולדת של השליט העליון
שטף פסקי הדין הנסקר כאן נובע מפרישתו של השופט רובינשטיין, שהכריחה את בית המשפט העליון "לנקות שולחן". על פי סעיף 15(א) לחוק בתי המשפט: "שופט שהחל בדיון ויצא לקיצבה או פרש, יהיה מוסמך לסיים את הדיון תוך שלושה חדשים מיום היציאה לקיצבה או הפרישה".
השופט רובינשטיין, שהיה שופט ותיק ומשנה לנשיאת העליון, הגיע לגיל שבעים לפני שלושה חודשים, ובשבוע שעבר תם המועד שבו היה ניתן לפרסם פסקי דין בהשתתפותו.
גם כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון תמהה על הצטברות הפסיקה, ובדף הפייסבוק שלה כתבה: "לא ברור למה היה צורך לרכז כל כך הרבה פסיקה רגישה דווקא בתקופה כה קצרה… מועד פרישתו של רובינשטיין היה ידוע". גביזון ציינה עוד בנוגע לרובינשטיין, כי "למרות היותו דתי ושמרן בעניינים מסוימים, הוא אחד השופטים האקטיביסטיים ביותר שישבו בבית המשפט העליון. נזכיר שהוא היה זה שהוביל (פעמיים) את האקטיביזם נגד מתווה הגז, והיה אקטיביסטי למדיי גם בענייני דת ומדינה".
המחשבה שלפיה מדינה צפויה לעבור שינויים חוקיים ומשטריים בהגיע אחד השליטים לגיל מסוים, מטרידה ביותר. מדינות טוטליטריות ידועות בחשיבות שהן מייחסות ליום ההולדת של השליט העליון, אולם זה איננו מאפיין של מדינה דמוקרטית.
ללא סמכות
חודש ספטמבר החל בפסק דין בעניין התקציב הדו-שנתי. כאן מדובר בעתירה נגד לא פחות מאשר חוק יסוד. חוק יסוד 'משק המדינה' קובע שתקציב המדינה ייקבע בחוק ויהיה לשנה אחת. אולם בשנים האחרונות הממשלה הייתה מעוניינת לנסות תקציב דו-שנתי, המאפשר לדעתה תכנון לטווח ארוך יותר. לתקציב כזה יש גם יתרונות בצמצום הסחר-מכר הפוליטי המוכר סביב קבלת התקציב, שכן זה קורה אחת לשנתיים ולא כל שנה. מנגד, התקציב הדו-שנתי מפחית את יכולתה של הכנסת להביע אי אמון בממשלה, שכן אי-קבלת תקציב בכנסת כמוה כהבעת אי אמון בממשלה.
מאז שנת 2009 התקציבים הם דו-שנתיים, לאחר שהכנסת מעבירה בהוראת שעה תיקון לחוק יסוד המאפשר זאת. אך לא עוד. בית המשפט, בהובלתו של רובינשטיין, קבע כי חקיקת חוק יסוד בעניין התקציב הדו-שנתי בהוראת שעה היא "שימוש לרעה" בסמכות הרשות המכוננת. התוצאה המשפטית היא "התראת בטלות", האומרת למעשה שהכנסת מנועה מלחוקק חוק יסוד שכזה בעתיד, ואם יהיה חוק כזה, העתירה שתוגש נגדו ככל הנראה תתקבל.
השאלה הבסיסית שבית המשפט נמנע מלשאול את עצמו היא מה מקור הסמכות שלו להחליט עבור הרשות המכוננת את גבולות סמכותה, שהרי כל סמכותו של בית המשפט נובעת מחוק יסוד 'השפיטה', שנקבע על ידי אותה רשות מכוננת? את השאלות הללו מכסה רובינשטיין במלל רב ובמשפט משווה, שבו הוא מפנה אותנו לשתי מדינות נאורות, טורקיה ובנגלדש, לא פחות.
בפסק הדין בעניין התקציב הדו-שנתי נאמר במפורש כי בית המשפט העליון אינו רואה בתיקון לחוקי יסוד סוף פסוק. מבחינתו תחוקק הכנסת כרצונה, תכונן חוקה כהבנתה, אולם בית המשפט העליון, מכוח סמכות שאיש לא העניק לו, יבדוק את התיקונים לגופם, ישקול את התאמתם לתפיסת עולמו, ורק אז יאשר או יפסול את חוק היסוד.
אחרי פסיקה כזו היה נראה שקשה למצוא פסיקה שתדגיש יותר את האיום שמציב בית המשפט העליון על החוק ועל הדמוקרטיה הישראלית, אולם בשבוע השני של ספטמבר הצליח בית המשפט העליון להוציא מתחת ידו שתי פסיקות כאלה.
החוק לא דורש שוויון, השופטים החליטו שכן
בגיוס בני הישיבות עוסק בית המשפט העליון כבר עשורים רבים. עתירות נגד הסדר הפטור "תורתו אומנותו" הוגשו כבר בשנת 1970, ונדחו בשל היעדר זכות עמידה והיעדר שפיטות. לאחר כמעט חמישים שנה של מעורבות שיפוטית בעניין, אפשר לקבוע שטוב היה לבית המשפט אם היה נשאר בעמדתו המקורית ונמנע מעיסוק בנושא. ייתכן שיותר בחורי ישיבות היו מתגייסים כיום אלמלא בית המשפט היה עוסק בכך ומלבה את תחושת הרדיפה שחש הציבור החרדי.
בפסיקתו מהשבוע שעבר ביטל בית המשפט העליון את הפרק העוסק בפטור לבחורי ישיבה חרדים, וקבע שהחוק פוגע בזכות לשוויון המוגנת בחוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו', אינו מגשים את תכליותיו, ואין בו פגיעה לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש.
הבעיה במשפט הזה היא שאין בו דבר אחד נכון. הזכות לשוויון אינה מוגנת בחוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו'. השוויון הוצא מחוק היסוד במפורש על ידי הכנסת. זה לא הפריע לבית המשפט "לקרוא את השוויון לתוך חוק היסוד", ולפסול על בסיס זה חקיקה ראשית של הכנסת.
גם לגבי הגשמת התכליות של החוק, קביעת בית המשפט תלושה מהמציאות. על פי השופטים, תכליתו של החוק היא לצמצם את אי השוויון, וממילא אם החוק איננו מגשים את התכלית הזו, נוצרת בעיה. העניין הוא שהתכלית הזו אינה שאובה מהחקיקה. התכלית הזו שאובה מדברי השופט ברק בפסק הדין שפסל את חוק גיוס החרדים הקודם (חוק טל). בית המשפט קובע אפוא בעצמו ולעצמו את תכלית החקיקה, ואז שואל את עצמו האם התכלית הזו מתגשמת. איפה הציבור בתהליך הזה, איפה נבחריו?
אפשר לתאר את שיטת המשטר הזו בדרכים רבות, דמוקרטיה אינה אחת מהן.
בהקשר של חוקי השוויון בנטל הסיטואציה קיצונית עוד הרבה יותר, שכן בית המשפט העליון פסל גם את החוק שהתקבל בממשלה הקודמת בהשתתפות יש עתיד, שהייתה נטולת חרדים. המשמעות ברורה: גם נבחרת החלומות של השוויון בנטל לא הצליחה לחוקק חוק שיהיה מספיק טוב בשביל בית המשפט העליון. נותרה רק האפשרות שבית המשפט לבדו יקבע את התכנים של חוקי ישראל.
שיטות פעולה קונספירטיביות
אם פסק הדין בעניין הגיוס מציג את לפיד כימני, פסק הדין האחרון מבית היוצר של בג"ץ הפך את מרצ לשמאלנית.
הסיפור פשוט. מספר תושבי מזרח ירושלים נבחרו ב-2006 לפרלמנט של הרשות הפלסטינית מטעם חמאס. שר הפנים דאז, רוני בר-און, החליט לעשות שימוש בסמכות שנתונה לו על פי חוק הכניסה לישראל, ולשלול את התושבות של אותם אנשי חמאס.
החוק שעל פיו פעל בר-און קובע מפורשות ששר הפנים מוסמך לשלול תושבות "על פי שיקול דעתו". מדובר בחוק ישן משנת 1952, ועל כן הוא נהנה מחסותה של "שמירת הדינים", שאותה כבר זכינו להכיר בעניין הנישואים החד-מיניים.
השופט פוגלמן שכתב את פסק הדין העיקרי, לא התרגש מלשון החוק, וקבע: "להשקפתי, בענייננו מוביל האיזון בין התכליות השונות למסקנה שלפיה התיבה 'לפי שיקול דעתו' אינה מעניקה סמכות לשר הפנים לשלול רישיון לישיבת קבע של תושבי מזרח ירושלים מחמת הפרת אמונים".
המסקנה האופרטיבית של פסק הדין היא שאם הכנסת והממשלה מעוניינות לשלול תושבות לאנשי החמאס, עליהן לחוקק חוק חדש המסמיך את השר לעשות זאת באופן מפורש.
תאמרו: אם כן, מה הבעיה? הנה בית המשפט מגלגל את הכדור אל מגרשו של המחוקק. אלא שפרשנות זו, השוללת למעשה כל משמעות מלשון החוק והופכת אותו לאות מתה, נעשתה מתוך רצון למסמס את שמירת הדינים. בית המשפט הודיע למעשה שגם אם פסקת "שמירת הדינים" מונעת ממנו לבטל חקיקה ישנה באופן ישיר, הרי שביטול החוק למעשה, באמצעות "פרשנות" השוללת מהמילים את משמעותן, יכריח את המחוקק לחוקק חוק חדש. אותו חוק חדש, לכשיחוקק, לא ייהנה משמירת הדינים, וממילא בית המשפט יוכל להתערב בו באופן ישיר, ובלי כל מגבלה.
זו איננה פרשנות קונספירטיבית. השופט הנדל בדעת המיעוט שלו הוא שמתריע כך:
"סעיף 11(א) לחוק הכניסה הוא בגדר חקיקה ישנה המסמיכה את השר, בצורה ברורה, לבטל רישיונות ישיבה. בתור חקיקה ישנה אין לפגוע בתוקפו ויש לפרש אותו ברוח חוקי היסוד. הוראה לפיה על הכנסת להסדיר את הסוגיה מחדש, היה ותתקבל, תביא לכך כי ההסדר החדש לא יהיה בגדר חוק ישן, אלא בגדר חוק חדש החשוף למבחנים הנוקשים יותר של פסקת ההגבלה. והרי, פסקת שמירת הדינים כשמה כן היא. יש לשמור על הדין. אין להורות על ביטול החוק המוגן – אך גם פה זוהי התוצאה המעשית שנובעת מגישת חברי. סבורני שאין מקום ליצור מנגנון של העברת מסלול באופן שנקבע כי חוק ישן בטל דה פקטו ונותר רק לחוקק חוק חדש".
אז מה עושים?
כיצד אמורים הציבור ונבחריו להתמודד עם רשות שלטונית שהחליטה לפרוק רסן ולפעול כאחרון האנרכיסטים?
כפי שראינו, בית המשפט העליון מבטל חקיקה ראשית ללא כל מקור סמכות. החלקים בחוקי היסוד שאינם מקובלים עליו, זוכים לפרשנות המאיינת אותם, או לכזו הקוראת לתוכם מה שהמחוקק הוציא במפורש. הוראות "שמירת דינים" שנועדו להגן על החקיקה הוותיקה והמושרשת, מסורסות. אפילו המשמעות הפשוטה של הטקסט, המסמיכה שר לפעול בנושא ליבה בטחוני וציבורי, נשללת ונעלמת תחת קולמוסם של שופטים בעלי אג'נדה.
חקיקה מחודשת לא תעזור, כי כאשר לשון החוק וכוונת המחוקק אינם זוכים לכבוד על ידי בית המשפט, אין סיבה שחקיקה חוזרת תזכה ליחס אחר. גם חוקי יסוד המגבילים את סמכותו של בג"ץ, לא יועילו מול בית משפט שכבר הודיע כי יפסול חוקי יסוד שישללו את עקרונות היסוד של השיטה.
חקיקת פסקת ההתגברות או תגבור חוקי היסוד הקיימים בחוק הלאום, הם ניסיון לכבות שריפה באמצעות שפיכת בנזין. לא בכדי היוזמה לפסקת התגברות הגיעה מהשופט ברק, וחוק הלאום מהשופט רובינשטיין. גדולי האקטיביסטים מעדיפים פתרון שיאפשר לבית המשפט לפסול חוקים רבים בעיתוי הנוח לשופטים, ובכך לאפשר לבית המשפט לשלוט באופן ישיר ביצירתם ובתוכנם של המשברים הקואליציוניים.
הפתרון חייב לבוא באמצעות נטילת כוחו של בית המשפט העליון לפסול חוקים, לגמרי. כל פתרון חלקי יסורס על ידי בית המשפט. הקמת בית משפט לחוקה היא פתרון שכזה. יש לתקן את חוק יסוד 'השפיטה' באופן שיבהיר שאין לבית המשפט העליון סמכות לבטל חוקים, ולהקים בית משפט לחוקה ששופטיו ממונים כולם על ידי הכנסת. כזכור, אהרן ברק אמר על בית המשפט לחוקה ש"את הג'וק הזה צריך להרוג כשהוא קטן". התנגדותו הנחרצת של אבי ההפיכה השיפוטית לבית משפט לחוקה, מבהירה דווקא את היתרון שבכלי הזה.
בנוסף לכך, אפשר ללמוד מהניסיון האמריקני כיצד להתמודד עם בית משפט הומוגני הפוגע במדיניות הממשלה. בארצות הברית, כאשר בית המשפט העליון חסם את הצעדים שנראו לנשיא רוזוולט הכרחיים למימוש מדיניות ה"ניו-דיל", העלה הנשיא רוזוולט יוזמת חקיקה שנועדה למנות שופטים נוספים לבית המשפט העליון. אם הצעת החוק הייתה מתקבלת, הנשיא היה יכול להגדיל את מספר השופטים בעליון מ-9 ל-15 ובכך להביא לשינוי בפסקי הדין. בעוד הצעת החוק מונחת על השולחן, השופט רוברטס החליף צד ועבר לתמוך בחוקי הניו דיל. השינוי הזה צמצם את הצורך בחקיקה החדשה, והיווה ניצחון מוחץ של רוזוולט.
במדינת ישראל הגדלת מספר השופטים יכולה להיעשות בהחלטה פשוטה של הכנסת, ושינוי סדרי הדין יכול להיעשות על ידי שרת המשפטים בתקנות, ללא כל צורך בחקיקה. צעדים אלו הם צעדים הכרחיים לצורך הבאת שינוי לבית המשפט, ואינם דורשים חקיקת חוקי יסוד או תיקון שלהם. בכל אופן דבר אחד ברור: המצב הנוכחי איננו יכול להימשך. הציבור בישראל החל להבין שההצבעה בקלפי איבדה משמעות ושהאשם נמצא במערכת המשפט האקטיביסטית ובנבחרי הציבור שאינם עושים דבר כדי להגביל אותה. הדמוקרטיה הישראלית חייבת כעת לתקן את עצמה, אחרת הציבור יאבד את סבלנותו להליכים הדמוקרטיים – וזו תהיה התוצאה הגרועה ביותר.
עו"ד שמחה רוטמן הוא היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה
השאלה איך מעבירים את ההצעות האלה לחברי הכנסת ולמי יש ביצים לבצע את זה
בצרפת למשל יש בית משפט לחוקה
הגדלת מספר השופטים תעזור רק אם תשונה שיטת בחירת השופטים. אחרת נקבל תוספת לאותם שופטים מאותו סוג.
או שאפשר לפזר את הבגצ הנוכחי, להעביר את השופטים הקיימים לבתי משפט אחרים כמו בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט לתעבורה או לעבודה, ולמנות שופטים אחרים במקומם לאחר שימוע בכנסת.
ולהתאים את תנאי השכר של השופטים המועברים לפי התפקידים החדשים והזוטרים יותר
הרבה מאמרים. בינתיים אפס מעשים של נבחרי הציבור
אתה באמת מצפה שחברי הכנסת יעשו זאת?!?!? ועוד ח"כים מהצד הימיני של הפוליטיקה.
אני תוהה לעצמי האם כחלון ישנה את דעתו אם הוא יקבל את המאמר הזה (והמאמר של פרופ' אברהם דיסקין) מ(נגיד) 50,000 אזרחים (ולשכתו תקרוס עקב כך)
חשוב שתהיה הגבלת קדנציה בבית המשפט לחוקה, אחרת יכולים לקרות מקרים כמו מותו של השופט סקאליה תחת נשיא דמוקרטי שהיו יכולים להביא לרוב דמוקרטי מובהק בבית המשפט העליון לעשרות שנים. הגבלת קדנציות תבטיח שהרכב בית המשפט יהיה פחות או יותר דומה להרכב הכנסת לאורך השנים וישקף את עמדת הציבור, שזה מה שחשוב.
בהרכב הנוכחי של הוועדה לבחירת שופטים אין שום טעם בהגדלת מספר השופטים כי אנחנו רואים שהימין, בשלוש ממשלות שונות, פשוט לא מצליח (או לא רוצה) להשפיע. אם סולברג (האקטיביסט ההזוי ממס דירה שלישית) ומינץ (שכבר הספיק להקל בעונשם של שלושה מחבלים מאז שמונה) הם המקסימום שאפשר לקבל (תמורת מינוי מספר כפול של שופטים אקטיביסטים שמאלנים) אז זה אומר שלא תהיה שום השפעה להגדלת מספר השופטים בהרכב הנוכחי של הוועדה. גם ביטול חוק סער כנראה לא יעזור.
אחד הדברים שניתן לעשות, וזה במישור פוליטי לגמרי, זה שההסכמים הקואליציוניים יקבעו שהפוליטיקאים בוועדה לבחירת שופטים חייבים לפעול כגוש אחד ולקיים ישיבות הכנה לפני הוועדה שבהן הם יכריעו באיזה מועמדים הם תומכים כאיש אחד. על זה אין שום מגבלה חוקית, אבל עובדה שעד היום זה לא נעשה.
זה פ]שוט רק הפגנות תמידיות מול האפסים שיושבים בכסא השן ומחליטים בלי שיבחרו ע"י העם
הפגנות מול הבתים עד שיתפטרו
בית המשפט החליט שחוקי יסוד הינם חוקה ובמיוחד בחוק יסוד כבוד האדם וחוק חופש העיסוק.
חוק יסוד כבוד האדם וחרותו וגם חוק חופש העיסוק אינם מהווה חוקה, חזור א י- נ- ם מהווה חוקה. אלו שני חוקים בודדים שאינם ממפורטים דים והם חסרים.
קיומה של חוקה איננו מחייב חזור א י נ נ ו מחייב התערבות בית המשפט העליון בפסילת חוקים.
קיומה של חוקה הינו תנאי הכרחי במידה וניתנת לבית המשפט העליון הזכות לבטל חוקים.
בישראל אין חוקה לא מתקיים התנאי ההכרחי.
לא קיים חוק המסמיך את בית המשפט להתערב בחקיקת חוקים.
בית המשפט לקח לעצמו בלא כל הסכמה זכות לבטל
בדמוקרטיה על השלטון להיות למען העם ואילו בית המשפט הינו תמיד לרעת עם ישראל ולמען מי שאינם עם ישראל גם אם הינם אויבים מרים כמו ערביי יהודה ושומרון וכם אם נעשות עולות נוראיות ליהודים תושבי השטחים.
יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה! הקושי – הטרור המשפטי המשמש את בית המשפט. באמצעות תפירת התיקים בפרקליטות על פי צו בית המשפט (הפושע). תובעים ממלאים תפקיד מכונן בכוחם של שופטים. אישי ציבור ופוליטקאים הפועלים שלא כפי שדעתם של שופטים נוחה, "זוכים" לתפירת תיק במיוחד מטעם הפרקליטות. טרור משפטי זה הינו מקור כוחו של בית המשפט ומקור הענות הפוליטיקאים, ביניהם חברי כנסת האמורים ליצג את הציבור – לכל חפצו של בית המשפט. בשל כך ובשל עריצותו הכללית של בית המשפט שאיננו עושה צדק אלא עולות ואי צדק יש למצא שעת כושר ולפזר את בית המשפט! חייבים גם לדאוג להפרדה מוחלטת בין התביעה לבית המשפט. מי שבוחר בקריירה של תובע לעולם לעולם לא יוכל להיות שופט. הפרדה זו גם מצוינת למען ההתמצאות הכללית של השופטים לא כמרשיעים בלבד. (חוץ מהעובדה שיש לעבור לשיטת חבר המושבעים)
אלף פעמים לייק. כתבת בדיוק מה הבעיה ומה צריך לעשות. תשלחי את זה לכל חברי הכנסת בבקשה.
קודם כל צריך להבהיר לבג"ץ שאין לו סמכות לתת סעד לעותרים שאין להם קשר אישי לעוולה השלטונית ורק לאחר מכן ליטול ממנו את הסמכות שאין לו לבטל חוקים.
״התקף האקטיביזם״ הוא ניסיון לרסן את כנופיית הפשע לכאורה הקרויה ממשלה. זה פשוט סוראליסטי ששר הפנים הוא אסיר משוחרר וחצי ממשלה בחקירות. חלום רע.
'אהרן ברק שודד-ים" ו"החוק בשבילו הוא רק טיוטה"
פרופ' ריצ'רד פוזנר מחשובי המשפטנים בעולם אומר במאמר שפרסם בכתב העת היוקרתי האמריקאי 'ניו רפבליק' את מה שכולנו פחדנו להגיד: "אהרן ברק שבר את השיא העולמי ביהירות שיפוטית" ו"החוק בשבילו הוא רק טיוטה" .
אילו היה גורם ישראל כלשהו המזוהה עם הצבור הדתי או הלאומי מכנה את הנשיא בדימוס של ביהמ"ש העליון, בתואר המבזה והמשפיל שודד ים משפטי, בוודאי היתה קמה עליו התקשורת ושאר יפי הנפש מהשמאל כדי להסות אותו, למחות על הפגיעה בכבודו של בית המשפט.
אולם מתברר שככל שעם ישראל מתרחק משתלטנותו ועריצותו של ברק, הולך ומתברר כי הוא פעל על פי מוסר חלול של הפיראטים, שדדו, גנבו, חמסו וגזלו ,והכל מפני שהאנושות התעצלה להלחם בהם.
ומשהחליטה לעשות זאת עלה בידיה לחסל את התופעה.
האם ברק הוא פיראט (שודד ים) ששדד, גנב, חמס וגזל מדינה שלמה?
פעם לא היינו מעזים להעלות על דל שפתנו אמירה שכזו.
אבל מסתבר שזה מה שחושבים עליו לא רק נתינים ישראלים נבערים מתבונה ודעת, בלתי נאורים בעליל, אלא בהחלט בכירי ונאורי המשפט העולמי.
קחו למשל אישיות משפטית בינלאומית בכירה כמו פרופ' ריצ'רד פוזנר, כיום שופט בית משפט הפדרלי לערעורים בארה"ב, מחשובי המשפטנים בעולם, שפרסם בימים אלה באחד מכתבי העת היוקרתיים בארה"ב, 'ניו ריפבליק', בקורת נוקבת על ספרו של ברק שהופיע במהדורה אמריקאית: "שופט בחברה דמוקרטית" והזהיר את מערכת המשפט האמריקאית שלא להיגרר למודל של ברק.
פוזנר קבע במאמרו כי "ברק שבר את השיא העולמי ביהירות שיפוטית" ומי ש"החוק בשבילו הוא רק טיוטה".
שמעתם?
האיש שהפר את החוק יום יום ויותר מכל אחד אחר, הוא, לדעת פרופ' פוזנר, לא אחר מ… אהרן ברק.
האיש שכולם רוממו וקילסו את "חכמתו המשפטית".
המלך, כמו בסיפור העם הידוע, הוא ערום.
אבל אף אחד בישראל הנאורה עדיין לא העז לומר זאת (פרט ל'נייטיבס', הילידים, ה"בלתי נאורים" ), עד שבא פרופ' פוזנר והסיר את המסווה מעל פרצופו של ברק.
במאמר הבקורתי החריף של פוזנר מזהיר המשפטן האמריקאי שאינו חשוד בהשתייכות לחוגים הדתיים ו/או הלאומיים בישראל: "ספרו של ברק מוכיח ששופטים אמריקאים צריכים להיות זהירים ביותר בצטטם מתוך פסקי דין של שופטים זרים.
כשנאמר על ברק שהוא 'שובר את השיא העולמי בהיבריס (יהירות, גאוה יצירה, בטחון עצמי מופרז) שיפוטי', זה היה קרוב מאד לאמת.
ברק יצר יש מאין, עוצמה שיפוטית שעליה לא חלמו אפילו שופטי העליון האגרסיביים ביותר שלנו".
פוזנר, בן 68, אחד המשפטנים החשובים הפועלים בתחום המשפט והכלכלה, שמאחוריו עשרות ספרים בתחום תורת המשפט, שימש פרופסור בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת שיקגו והוא עדיין משמש בה כמרצה, לצד תפקידו כשופט.
בביקורתו כותב עוד פוזנר: "לישראל אין חוקה. רק חוקי יסוד שחוקקה הכנסת ואותם הגדיר ברק כחוקה וקבע כי הכנסת אינה יכולה לבטלם.
מדובר ברעיון מדהים: תארו לכם שהקונגרס האמריקאי יחוקק חוק המתיר לכל אזרח להחביא בכליו כלי נשק ובית המשפט העליון שלנו יחליט שלעולם אי אפשר יהיה לבטלו, כאשר החוק המדובר נחקק בתמיכת רבע בלבד מחברי הקונגרס.
שהרי בישראל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו נחקק בתמיכת 32 ח"כים בלבד".
עוד כותב פוזנר: "ברק איננו מנסה להגן על גישתו השיפוטית באמצעים משפטיים מסורתיים. הוא לוקח כמובן מאליו שלשופטים יש סמכות טבועה לגבור על חוקים.
גישה כזאת יכולה להיות מתוארת כתופסת שלטון בכוח.
מערכת משפט הרואה עצמה חופשיה לגבור על החלטות של גורמים הנבחרים באופן דמוקרטי, מטשטשת את הדמוקרטיה.
בעבור ברק, המונח 'פרשנות' מרוחק מחיפוש המשמעות, אשר לה כיוונו מחברי דבר החקיקה.
בית המשפט הוא שיוצר את דבר החקיקה בישראל, תוך שהוא, ביהמ"ש, הופך את החוקים עצמם לטיוטה ראשונה שהוא, בית המשפט, חפשי לשכתבה".
המשפטן האמריקאי טוען כי ברק "פשוט הגדיר מחדש את הדמוקרטיה"
ומוסיף: "ברק גם קבע כלל שאין לו אח ורע בחוק האמריקאי, שלא המחוקק אלא רק שופטים אחרים יכולים להעביר שופט מתפקידו;
ושכל החלטת ממשלה הנחשבת 'בלתי סבירה' היא גם מטבעה בלתי חוקית; שביהמ"ש יכול לאסור על הממשלה למנות אדם לתפקיד כלשהו, אם עבר על החוק וגם אם קבל חנינה, או אם קיים חשד שעבר עבירה אתית;
והוא גם יכול להורות על פיטורי שר בממשלה אם הוגש נגדו כתב אישום;
ובשם 'כבוד האדם' יכול ביהמ"ש לפעול להפחתת העוני ולמען מחוסרי הדיור;
ושביהמ"ש יכול להחליט אם לשחרר טרוריסטים במסגרת הסדר פוליטי;
ושבכוחו לבטל פקודות צבאיות ולהורות לממשלה להזיז את גדר ההפרדה שאמורה למנוע מטרוריסטים מתאבדים לחדור לשטחי ישראל…
רק בישראל מעניקים השופטים לעצמם את הסמכות הזו, לבקורת שיפוטית מופשטת, מכוח עצמם, בלא הסמכה חוקתית או חקיקתית מפורשת, מפי הרשות המחוקקת.
זה מזכיר את נפוליאון שלקח את כתר המלכות מידיו של האפיפיור והניח אותו על ראשו בעצמו".
לא רק את הדמוקרטיה הגדיר ברק מחדש.
גם את המונח המשפטי פרשנות.
הוא מרשה לעצמו, אומר פוזנר, ללכת לפרשנות מרחיקת לכת, הרבה מעבר לזו שאליה התכון המחוקק, בטענה ש"תפקיד המחוקק הוא לגשר על הפער בין הדין לחברה ותפקיד השופט בפרשנותו הוא לוודא שהחוק אכן מגשר בין הדין לבין החברה".
מוסיף פוזנר: "זה מוזר מאד. האם הוא רק מתווך בין הדין לבין החברה? נראה שברק מתכוון לכך, שכל חוק צריך לקבל פרשנות התואמת את רוח הערכים של מערכת המשפט.
במילים אחרות: מדובר במערכת אידיאית של השופט, שהרי במערכת המשפט אין מציאות של מיקשה אחת ומערכת ערכים משותפת ורוח אחידה".
העובדה שברק פשוט דרס את הדמוקרטיה ואת החלטות המחוקקים בישראל במרוצת שנות כהונתו באה לידי ביטוי על פי פוזנר גם בטענתו ששופט צריך לתת דעתו ל'תכלית האובייקטיבית… לממש את הערכים הבסיסיים של הדמוקרטיה'.
אמירה זו נותנת פתח רחב ביותר לשיקול הדעת של השופט, באופן שהוא אנטי תיזה למונח אובייקטיבי…
ביהמ"ש הוא אם כן זה שמחוקק את החוקים בישראל, כשהוא משתמש בחוקים עצמם כדפי טיוטא ראשונית שאותם הוא חופשי לשכתב כרצונו".
בלשון פחות נקיה מהתבטאויותיו של פוזנר, נאמר במאמר שלו שברק פשוט ציפצף על החוק הכתוב ולש אותו כרצונו, באורח אנטי דמוקרטי מובהק, אולי דיקטטורי.
יכולים נבחרי העם לחוקק מה שיחוקקו, אבל ברק יהפוך את חקיקתם על פיה ויחליט על דעת עצמו, כאילו היה נפוליון מס' 2, בשביל אזרחי ישראל ומחוקקיה, מה באמת טוב להם.
פוזנר טוען גם שספרו של ברק רצוף שגיאות, כמו למשל עיוות שמו של פרופ' פוזנר, שאותו הוא מכנה בספרו פרופ' רוברט פוזנר.
http://www.shofar.net/site/ARDetile.asp?id=9415
* ברק ומערכת המשפט ובראשה בג"צ אינה בית משפט אלא מרכז שלטון ופעילות פוליטית של השמאל שאיבד כוחו בכנסת והעתיק פעילותו לשם. לישראל אין בית משפט!!! הקשיבו:
פרופ' מנחם מאוטנר מדבר על בג"צ של אחרי מהפך 77'
https://www.youtube.com/watch?v=KsxDURXWIyk
שמאל בישראל איבד את כוחו בכנסת אך לא השלים עם החלטה דמוקרטית זו של הבוחר הישראלי ובשיטות אפלות השתלט על בית המשפט העליון ועל כל מערכת המשפט על ידי החדרת אנשיו בלבד לשם ומשם הוא מנהל את הפעילות הפוליטית שלו, עוקפת הממשלה והעם.
את תהליך הפיכת בג"צ והמערכת המשפטית כולה על כל זרועותיה השונות למרכז פעילות של השמאל החל אהרון ברק לבצע משהתמנה לשופט בבית המשפט העליון.
אהרון ברק הוא אדם ערמומי וחסר עכבות, שפרופסורים ומומחים למשפט בעלי שם עולמי עמדו על שיפלותו ועל חוסר המוסריות וחוסר כיבוד החוק שלו.
פרופ' פוזנר דייק וכינה אותו דיקטטור ואדם שעבר על החוק אולי יותר מכל אדם אחר והישווה בינו לבין נפוליאון שלקח את כתר האפיפיור והניח אותו על ראשו. הוא מצא בו היבריס וחוצפה חסרת גבולות המעידה על זלזולו בעם בישראל ובתוצאות הבחירות והזהיר את מערכת המשפט האמריקנית מללמוד ממעשים נוראים אלה.
אהרון ברק הוא ניצול שואה ובשל חוויה משפילה ומזעזעת זו יכול להיות שראיית עולמו עוצבה באופן מעוות ובלתי הפיך ואם זה המקרה הרי שזו נכות נפשית.
ההלכה היהודית אוסרת למנות מי שהוא נכה פיזית או נפשית לעמוד בראש מערכת ציבורית כלשהי, שכן נכות נפשית או פיזית משבשות את התנהלות האדם והוא עלול לפגוע בהחלטותיו ומעשיו בטובת הכלל.
אהרון ברק הוא דוגמא מצויינת לכך שההלכה פועלת נכון, שכן הוא אחראי על הרס הפרדת הרשויות במדינת ישראל על ידי הפיכתה של מערכת המשפט לממשלת על באמצעות המהפיכה החוקתית השיקרית שביצע ללא רשות או סמכות מהכנסת.
אהרון ברק הרס את מערכת המשפט והפך אותה למרכז פעילותו הפוליטית של השמאל.
מצד אחד של המתרס עומדים אירגוני השמאל הממומנים במימון זר, פראי ופושע ללא שום פיקוח ממשלתי או אחר יחד עם מפלגות השמאל שעותרות ללא הרף בנושאים פוליטיים ומצידו השני של המתרס עומדת מערכת משפט פוליטית של השמאל ופוסקת פסקי דין לטובתם של אותם גורמים עלומים אלה שמטרתם חיסול המדינה היהודית וזכותה הגוברת על כל זכות אחרת – להתקיים!
סימוכין:
פרופ' פוזנר הסיר את המסווה מעל פרצופו של ברק.
פרופ' פוזנר : "אהרן ברק שודד-ים משפטי והחוק בשבילו הוא רק טיוטה. אהרן ברק שבר את השיא העולמי ביהירות שיפוטית. הוא האיש שהפר את החוק יום יום ויותר מכל אחד אחר. בביקורתו כותב פוזנר: לישראל אין חוקה, רק חוקי יסוד שחוקקה הכנסת ואותם הגדיר מחדש ברק כחוקה וקבע כי הכנסת אינה יכולה לבטלם.
היכנסו ועיינו!
מה עושים? שנוי הוועדה למינוי שופטים. כרגע יש וטו של לשכת עו"ד + 3 שופטי עליון + שר משפטים שבד"כ עו"ד.
מה שצריך לעשות הוא הוצאת המשפטנים כ ו ל ם מהוועדה למנוי שופטים ומתן מלוא הסמכות לכנסת ולממשלה: שר המשפטים + 4 ח"כ מהקואליציה אל מול 2 מהאופוזיציה. שופט ימונה ברב של 5 לפחות.
לתת בידי אותה הוועדה סמכות לסיים כהונת שופטים.
שר המשפטים יתיעץ עם פרופ מהאקדמיה בתחום המשפט וחוות הדעת לא יהיו גלויות אלא יובל לאחר לכתו של הפרופ לעולמו.
בנוסף, לתקן את חוק יסוד החקיקה כי פסל בית המשפט חוק יהיה מחוייב לעשות זאת בפה אחד של 15 שופטים. כנסת ישראל מסוגלת לחוקק את החוק מחדש ברב רגיל (לא להתרגש כבוד האדם וחירותו עבר ברב של כ- 30 אל מול 20 ח"כ בסה"כ) ולאחר מכן להצביע על סיום כהונתם המיידית של השופטים שהצביעו בעד הפסילה.
עם הרב האוטומטי שיש למערכת המשפט שבעיני נראה כמו גדול סרטני שפולש לתחומי הכנסת והממשלה – בוועדה לבחירת שופטים הם יכולים להמשיך בכח דרך השכפולים האידאולוגיים שלהם.
הכנסת עומדת לבחירת הצבור ומייצגת את רצון הצבור.
הממשלה מושלת כל עוד יש לה את אמון הכנסת.
ורק בתי המשפט יכולים לעשות ככל העולה על רוחם – ובשים לב לאופן בו אתם מצטטים את החוק הכתוב אל מול פס"ד.
ומה יגידו השופטים אם נבטל את רוב פסקי הדין שלהם כי הם לא נתנו זמן לבעלי הדין לדבר בדיון ורק קטעו אותם בלי סוף? זה לא פגם יסודי בהליך?
יש לשים לב לשפה בה הם משתמשים, ״אין לי״, ״להשקפתי״, ״סבורני״ וכו׳, רק אני, אני ואני, החוק והרשות המחוקקת כבר נחשבים בעיניהם לכלום, חבורת רשעים.
אזרח הקורא לעבור על החוק הוא פושע ויש עונשים הקבועים בחוק לכך. כמו ששוטר או חייל או מורה או רב שיקרא ליבור על החוק יסית וידיח ילך לכלא כך ראוי לעשות עם הקוראים להפר חוקים ומסיתים ומדיחים מבית המשפט העליון. לתבוע ולהעניש.
פלוני אלמוני, היזהר בדבריך, יתכן שתואשם בנסיון להסתה ובפגיעה בעובד ציבור בעת מילוי תפקידו
הרשות השופטת והאתוס הציוני: קאזוס – בלי (Casus belli)?
מצב חדש? האם המאבק שמערכת המשפט נקלעה אליו, אולי שלא בטובתה, עם ממשלות ישראל, עם הכנסת, עם העולם היהודי-ציוני. מהווה במהותו קאזוס – בלי (Casus belli), עילה למלחמה?
באחרונה בא הדבר לידי ביטוי מפעם לפעם, "בזכות" התערבות בג"ץ, בנושא הצורב שנקרא איחוד משפחות. במהלך הזמן הלכה וצומצמה הוראת השעה האוסרת איחוד כזה, מ"מניעים הומניטריים", כשהבג"צ הופך את החלטותיה של מערכת המשפט עצמה. כך, למשל, תושבי השטחים שאין להם מניעה ביטחונית והם בני לפחות 25 (לנשים) או 35 (לגברים), אשר נישאו לישראלים, יכולים לקבל כיום היתר שהייה זמני, בדומה להיתר שמקבלים פועלים שנכנסים מהשטחים.
כזכור, הוראת השעה שאוסרת איחוד משפחות עם פלסטינים נולדה בהנחייה של שר הפנים, אלי ישי, בסוף מארס 2002. היה זה החודש המדמם ביותר באינתיפאדה השנייה, ימים ספורים אחרי הפיגוע בליל הסדר במלון פארק בנתניה, ועם תחילת מבצע חומת מגן. למחרת הפיגוע במסעדת מצה בחיפה שם נהרגו 16 אזרחים. התברר כי המחבל שביצע את הפיגוע בחיפה, שאדי טובאסי, התגורר בג'נין, אבל החזיק בתעודת זהות ישראלית, מאחר ואמו היתה אזרחית ישראלית.
במועד ההוא הורה השר דאז אלי ישי לכל מנהלי לשכות האוכלוסין בארץ להפסיק את הליכי "איחוד המשפחות", שאפשרו לתושבי השטחים, בני זוגם של אזרחים ותושבים ישראלים, לקבל מעמד חוקי בישראל.
בדיון שהתקיים לפני כשנה, חשפו נציגי השב"כ בוועדה המשותפת לוועדת החוץ והביטחון, הפנים והגנת הסביבה, בראשות ח"כ אבי דיכטר, כי 17% מהפיגועים, שבוצעו על ידי בעלי תעודות זהות ישראליות, נעשו בידי פלסטינים שנכנסו לישראל באמצעות האישור לאיחוד משפחות, כך מתרגמים פלשתינים, הזוכים למעשה בזכות השיבה המיוחלת, את נדיבותה של ממשלת ישראל באישור כניסתם, לשפת המעשה…
עוד עולה מנתוני השב"כ כי בשנת 2015 וראשית 2016, במסגרת ההסלמה הביטחונית האחרונה, חלה עלייה משמעותית במעורבותם בטרור של בני משפחה של בעלי מעמד מכוח איחוד משפחות. עד כה נמנו 30 מעורבים בפעילות טרור, המהווים 73% מכלל המפגעים בעלי תיעוד ישראלי. לשאלת חברי הוועדה השיב נציג השב"כ כי בתקופה זו בוצעו 237 פיגועים חמורים וניסיונות לפיגועים חמורים.
כאמור במקרים לא מעטים לא שעה הבג"צ לטענות דלעיל ואף לא לפסיקת בתי משפט מתחתיו ואישר כניסת משפחות פלשתיניות לישראל לצורך איחוד משפחות.
וכך השתררה בנושא זה, כמו גם בנושאים אחרים, התחושה כי הבג"צ פועל למימושה הזוחל של זכות השיבה. כאשר נבדקים המספרים הכוללים של איחוד המשפחות מתברר כי השיבה הזוחלת הזאת "תרמה" לישראל למעלה מ-200,000 ערבים מהשטחים.
בעוד הפרצה הזו מדממת, נכנס שוב הבג"צ ברגל גסה, לנושא היוצר מכוות אש, בבשרה של החברה הישראלית. בבואו לדון בעניינים הקשורים בכיבוש האפריקני של דרום תל אביב. כבר עסקנו בכך ולא נחזור שוב על הדברים שנאמרו. אבל לנוכח הדרך שבה זורק הבג"צ שוב ושוב את המדינה מכל המדרגות (עד כה – שלוש פעמים), נשאלת השאלה: על סיפה של השנה החדשה, לאן פניו של הבג"צ?
ציור פורטרט של כבודם. ציון לדורות ב – 46.000 ₪
ועוד הערת שוליים 'קטנה'. מנהג הוא בידי השופטים העליונים לדורותיהם, שלעת פרישתם, הם ישבו שבעה נקיים בפני צייר אמן שיצייר את דיוקנם למזכרת. ציור זה (אמרו לי שמידתו כגליון דפוס: 70X100 ס"מ. לא בדקתי) ייתלה במרתפי היכל המשפט בירושלים. ומדוע במרתפים? כדי שחס ושלום לא יפגעו בשכיות החמדה האלה עוברים ושבים. ציור כזה הוזמן עכשיו גם בעבור מרים נאור, כבודה, והוא יעלה כ – 50.000 ₪. ואני שואל שאלת תם: מדוע לא יוזמן צילום? כן, אצל בעל המקצוע ויהי המעולה ביותר. לא להתקמצן, גם אם צילום כזה יעלה לפחות 5.000 ₪…
otmoti@netvision.net.il
ההתחלה שהושמטה:
בית המשפט העליון לקח לעצמו גם את התפקיד לפרש עקרונות חוקתיים. שופטי ישראל הינם צרי השכלה במיוחד היות ושלא כבשאר הארצות לימודי משפטים נלמדים רק החל מתואר שני בארץ לימודי משפטים הם לתואר ראשון ולרוב השופטים בישראל כולל שופטי בית המשפט העליון תואר ראשון במשפטים בלבד. נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק קבע ששילוב בין היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית תעשה על פי מבחן "הציבור הנאור" לשיטתו כמובן! לא על פי ערכיו ושאיפותיו של רוב רובו של הציבור כפי שהוא מתבטא בתוצאות הבחירות אלא לפי שאיפותיו של מה שהוא מכנה "הציבור הנאור" המועדף ולזה הוא קורא דמוקרטיה. אין רוצים להבין שם שעל התערבותו התחיקתית להשען על הבנת רצון הכלל.זולת ידיעת החוק הישראלי אין לשופטים כל ידע אודות הגות דמוקרטית תאוריה הפוליטית הדמוקרטית או ערכים יהודים. כפי שאין לכלל המשפטנים ידע לא במדעי המדינה או בתאוריה דמוקרטית ולא ביהדות.
החוק אינו מתיר לבית המשפט לפסול חוקים. בדמוקרטיה לאזרחים מבחינה חוקית מותר לעשות ככל העולה על רוחם כל זמן שאינם עוברים על שום חוק. לעומת זאת לאנשי שלטון בתור שכאלה כלומר לא כאשר הם פועלים לעצמם באופן פרטי אסור לעשות כל מה שהחוק לא הסמיכם מפורשות לעשות כך. את זה בדיוק עושה בית המשפט כאשר הוא פוסל חוקים! את חוסר בסוס החלטותיו של בית המשפט על שאיפות וערכי האומה מצדיקים בטענה שתפקידו ללכת נגד הציבור "למנוע עריצות הרוב" – זה יכול להיות נכון במקרים יוצאים מהכלל כאשר ישנן קבוצות נרדפות ולא הן הרודפות המצב איננו כזה בישראל ברוב המקרים וכאשר ישנם קורבנות אמיתיים בית המשפט איננו מקור הישועה.
עקרון הבלמים והאיזונים שבשמם פועל בית המשפט מיושם אצלו רק בכיון אחד. בית המשפט מתנגד לכל ביקורת פרלמנטרית עליו וטוען שהוא מפקח על עצמו. בית המשפט הינו הגוף המושחת ביותר במדינה העושה עולות נוראיות. בתפקידו כבית משפט הוא פועל כגוף טוטליטרי ברמה פאשיסטית. בדמוקרטיה על הגופים הנבחרים לפקח על בית המשפט ולא להפך!
המילים "האשם… ובנבחרי הציבור שאינם עושים דבר בכדי להגביל אותה" עלול להצביע לכיוונו של ראש הממשלה. אם כותבים ב"מידה" רומזים על משהו שראש הממשלה אשם בו -קריסת היקום אל תוך עצמו היא רק עניין של זמן.
האליטות(כולל אלו מרחביה) הבינו לפני עשורים כי בעקבות השינויים הדמוגרפים המדינה(הפרטית של אבא שלהם) משנה את צביונה והופכת ליותר יהודית וימנית ולכן ביצעו באמצעות השליח ברק פוטש קטן ולקחו לידיהם את מוסרות השלטון, זה כל הסיפור.
צודק במאה אחוז.
הבעיה של המדינה הזאת היא שאין בה חוקה ואין יכולת לשלטו ולקבל החלטות כמו שצריך שלטון לעשות.
גם חוק היסוד היחידי כבוד האדם וחירותו הועבר בקושי רב ובחצי מחטף והתנגדות של הדתיים ועוד…
במדינה של יהודים 120 חברי כנסת 120 דעות שונות שמיצגים שמונה מליון עם שמונה מליון דעות שונות.
אף אחד לא מסוגל לקבל החלטות, לכן הכל מתנהל על בסיס של קומבינות פשרות וחוסר יכולת לקבל החלטות.
וזה מה שנותן לבית המשפט הזה שהוא בסה"כ חבורת עורכי דין עם אגו נפוח ותו לא, רמת האינטליגנציה וחוש הצדק הממוצעת בבית המשפט הזה לא יותר גבוהה מרמת האינטליגנציה והצדק של ה 120 או השמונה מליון שבחרו ב 120 , ולא יותר מזה, אבל חוסר היכולת של הממשלה והכנסת להחליט, נותן לשופטים האלה את הכוח הזה להכתיב את דעתם האישית עבור הרוב הדמוקרטי מה נכון ומה צודק.
קראתי את הכתבה הנפלאה ואני נדהם מהאמיתות המוצגות כאן ועוד יותר מהידענות של המגיבים לכתבה ואני רוצה להציע לכם המגיבים, תתחילו להפיץ את הידע הזה בעיתוני השמאל בערוצי השמאל ואצל ח"כי השמאל ולפעול כשוטפי מח אצל כל מי שיש לו השפעה ליצור שינוי אמיתי ומעשי בזירה המשפטית והחקיקתית ביחוד אצל אנשים כמו כחלון, כי אם תמשיכו לשכנע את המשוכנעים כמו באתר המצוין הזה כלום לא ישנה ואנחנו ניתחן עד דק מאלה שקורים לעצמם שומרי הדמוקרטיה והם למעשה הורסיה.
זה מה שקורה שבגץ לא נבחר ע'י העם ולוקח כח לא שלו הרשות השופטת מנהלת את המדינה ! במקום שהרשות המחוקקת שנבחרה ע'י העם תעשה זאת . זאת המהפכה של השופט ברק . אז בגדול אין דמוקרטיה,יש לנו דיקטטורה של בגץ . בכל אופן נצביע לעוצמה יהודית כדי לתקן את המעוות . לא בחרנו בגץ .