פרס נובל לשלום מגיע למפתחי הנשק הגרעיני, לא למפרקיו

ההחלטה לתת את פרס נובל לשלום לארגון ICAN, הארגון לפירוז העולם מנשק גרעיני, היא שגיאה. את הפרס צריך היה לתת לממציאי פצצת האטום ולמפתחיה. הטלת פצצת האטום על יפן הביאה לכניעתה ולסיום מלחמת העולם השנייה – כלומר הביאה בפועל לשלום. ללא הפצצה, המלחמה הייתה עלולה להיות ממושכת ומלאת שפיכות דמים הרבה יותר מאשר מה שגרמו הפצצות עצמן.

אילו היו הפצצות מפותחות שנתיים או שלוש לפני כן, ניתן היה להכריע את גרמניה הנאצית באותה דרך. חיים של מאות אלפי חיילים אמריקאים ומיליוני חיילים ואזרחים רוסים היו נחסכים, ולא פחות חשוב – ניתן היה להציל מיליוני יהודים ממכונת ההשמדה הנאצית.

גם בזמן המלחמה הקרה, פצצת האטום ריסנה את עוצמת המאבק בין הגושים, וזאת בלי שהופעלה ולו פעם אחת בשדה הקרב. לא מיותר לציין את עמדתו של הנרי קיסינג'ר, לפיה נכון היה להשתמש בפצצה נגד ברית המועצות ולהכניע אותה לפני שפיתחה פצצה משלה. אילו היתה נוהגת כך ארה"ב, שבעים שנות מסך ברזל וסבל אנושי בל יתואר היו נמנעות. קרוב לוודאי שפצצת האטום מנעה מלחמות רבות שהיו מתלקחות אלמלא האיום המוחשי שלה. בכך הצילה הפצצה חיים רבים, המתהלכים ביננו היום ואינם יודעים שחייהם ניצלו בזכות הפצצה.

המלחמות שלא פרצו

למין האנושי נטייה פתולוגית להתייחס לבלתי נראה כבלתי רלוונטי. בעולם הכלכלי נוטות הבריות להתעלם ממשרות שלא נוצרו ושכר שלא עלה בגלל מדיניות "חברתית". בעולם הגאואסטרטגי אין כל משקל למלחמות שלא פרצו ולחיים שלא נקטעו בעקבות פצצת האטום. מה שאנחנו רואים הוא הדבר היחיד הקיים; החלופה שנמנעה כלל אינה מועלית על הדעת.

אין להתפלא על החלטת ועדת פרס נובל, שבחרה להעניק את הפרס דווקא לארגון הזה, אשר לא השיג דבר מלבד הצהרות ואמנות – שאף מדינה המחזיקה בפועל בנשק זה לא חתמה עליהן. לוועדה הזו רגעי שפל מביכים יותר, כמו הענקת הפרס לארכי-טרוריסט יאסר ערפאת, לנשיא ארה"ב הטרי ברק אובמה, לאיחוד האירופי, וכן לפאנל הבין ממשלתי לשינויי אקלים ולאל גור. הקשר בין כל אחד מהנ"ל לבין שלום נשגב מבינתי.

במקרה הנוכחי, ועדת הפרס מילאה בסך הכול את צוואתו של אלפרד נובל, שביקש להעניק את הפרס למי ש"עשה את המירב או את העבודה הטובה ביותר לאחווה בין האומות, לביעור או הפחתת הכוח החמוש וכן לקיום וקידום כינוסי שלום". נובל, שהכה על "חטא" יצירת הדינמיט, שנמצאו לו גם שימושים צבאיים, סבר כמו רבים מבני דורו שפירוק נשק הוא כלי לשלום.

אלא שהדרך הזו של חוסר משוא פנים – נשק הוא נשק הוא נשק, ואחת היא בידי מי הוא מוחזק – מהווה למעשה פרס למדינות סוררות ולטרוריסטים. האיוולת הזו תקפה בדיוק באותה מידה שחוסר משוא הפנים של הצלב האדום (עוד אחד מזוכי הפרס) מאפשר הגשת סיוע רפואי לצבאות של המשטרים המרושעים ביותר, כפי שהראתה לינדה פולמן בספרה "תעשיית החמלה".

"טנק הוא טנק"

"טנק הוא טנק. פצצה היא פצצה", אמר שוחר השלום שדרש לפרק את כל מדינות אירופה מנשקן באופן שווה – אדולף היטלר, בנאום שנשא ברייכסטאג ב-21 במאי 1935. היטלר כיוון את דבריו למדינות המערב כמובן. אשף הרטוריקה הבווארי ידע שהוא פורט על המיתרים הנכונים, ורבים מהפציפיסטים בבריטניה ששמעו את דבריו ודאי הנהנו בראשם. נשק הוא רע, לא? אז למה להטיל איסורים דווקא על גרמניה ולא על בריטניה וצרפת? אם שלום, אז עד הסוף!

היטלר לא היה היחיד שידע לנצל את הפציפיזם המערבי לטובתו. גם שר החוץ האיראני, מוחמד ג'וואד זריף, שקרא לפירוק המדינות הגרעיניות מנשקן ולפרז את המזרח התיכון מנשק גרעיני, הוא אחד מהצדיקים שוועדת פרס נובל ודאי תשמח להרעיף פרסים על ראשו. פירוז מנשק גרעיני! כמה נהדר! אם אפשר יהיה להשיג ככה יתרון קונוונציונלי אדיר על ישראל, וגם לפתח בחשאי נשק גרעיני משל עצמך, זה לא אמור לעניין אף אחד.

מה שהיטלר וזריף ידעו הוא שפירוק מנשק, משאת נפשו של אלפרד נובל, אינו מוביל לשלום אלא מסייע לכוחות הזדוניים בעולם. משום שבעוד המדינות הפתוחות והמתקדמות אינן יכולות להתפרק בגלוי ולהתחמש בחשאי, המדינות הדיקטטוריות בהחלט יכולות לעשות זאת. כך מפשיט הזאב את הכבשים מנשקן ויכול להתכונן לחפלה בהמשך.

את הפתגם הלטיני הישן, Si vis pacem para bellum – "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" – אלפרד נובל וועדת הפרס שלו מעולם לא הפנימו. בעולם הגיוני יותר היינו מעניקים לצ'רצ'יל פרס לשלום, ולא לספרות. הפרס מגיע לו על כך שעמד בפרץ בפני הנאציזם. למפתחי פצצת האטום מגיע פרס על המלחמות שמנעו, ולא לקוראים לפירוק הפצצה. לדואגים לחימוש הצבאות של המדינות המתוקנות ולא לפירוקן מנשקן.