פוליטיקת הזהויות וכשלון השמאל האמריקני

ספר חדש המבקר את פוליטיקת הזהויות מעורר סערה בארצות-הברית. המחבר הוא מארק לילה, פרופ' להיסטוריה של הרעיונות. טענתו היא שניצחון טראמפ קשור לשיח הזהויות, שפגע ביכולת המפלגה הדמוקרטית לפנות אל המצוקות של כלל האזרחים האמריקנים.

כמה ימים לפני שסטיב באנון "התפוטר" באוגוסט האחרון מן הבית הלבן, הוא הספיק להתראיין למגזין אינטלקטואלי המזוהה עם יריביו הדמוקרטים-פרוגרסיבים – "The American Prospect". באנון, סרבן ראיונות סדרתי הנוטה לפעול מאחורי הקלעים, פנה מיוזמתו לעורך המגזין רוברט קוטנר ושיבח את מאמריו על המלחמה הכלכלית בין ארה"ב לבין סין. לטענת באנון, "לאומיות כלכלית" הביאה את הניצחון לטרמאפ בבחירות האחרונות, וכל זמן שהדמוקרטים עסוקים עם מצעדים של ניאו-נאצים קיקיוניים בשארלוטסוויל במקום להתמודד עם סוגיות כלכליות המטרידות את האזרחים האמריקנים – טראמפ ינצח גם את הבחירות הבאות:

"ככל שהדמוקרטים מדברים יותר על 'פוליטיקה של זהויות', אני מביס אותם. אני רוצה שהם ידברו על גזענות כמה שיותר. אם השמאל יתמקד בגזע וזהות ואנחנו נלך על לאומנות כלכלית, אנחנו נרסק את הדמוקרטים'.

באנון לא לבד בזיהוי הכישלון של המפלגה הדמוקרטית עם האובססיה החדשה של הפרוגרסיבים האמריקנים לפוליטיקה של זהויות, גזענות ופוליטיקלי-קורקט. כשבועיים לאחר ניצחון טראמפ כתב מארק לילה מאמר דעה בניו-יורק-טיימס תחת הכותרת "קץ הליברליזם הזהותני". שלא כצפוי עבור מסה אינטלקטואלית, שנכתבה כביקורת עצמית בידי אקדמאי זהיר ומתון המזוהה עם המרכז-שמאל האמריקני, המאמר גרר אלפי תגובות באתר העיתון, לצד אינספור פולמוסים בכתבי-עת ואתרים שונים, והגיע להיות מאמר הדעה הנקרא ביותר באתר הניו-יורק-טיימס לשנת 2016.

במאמרו טען לילה שניצחון טראמפ היה הפתעה מבחינת הסקרים, אך הוא לא מפתיע לאור העובדה שהמפלגה הרפובליקנית שולטת כיום במוסדות הפוליטיים האמריקנים – הקונגרס והסנאט, ושני שליש מהמושלים ובתי-הנבחרים במדינות השונות. לילה גם ביקר את חבריו הליברלים על התקוות הגדולות שהם תולים בניצחון בנשיאות, תוך כדי שהם שוכחים שהנשיא תלוי בבתי-הנבחרים הפדרליים ובבתי-המשפט. לפי לילה, הדמוקרטים סובלים מסוג של "תסביך אב" פוליטי: הם משליכים את יהבם על דמות אב נשיאותית בסגנון אובמה, ונידונים להתאכזב כשאינו מצליח להתגבר על שאר זרועות הממשל הנשלטים ברובם המכריע בידי המפלגה הרפובליקנית.

דלדולו של הליברליזם האמריקני בשיח הזהויות

לטענת לילה, המפלגה הדמוקרטית התמכרה לשיח זהויות ורגישויות של הקהילות השונות בארצות-הברית – מקהילות אתניות כשחורים והיספנים ועד קהילות שמגדירות עצמן סביב הזהות המינית. ההתמקדות הזו באה על חשבון הצגת חזון חיובי, או אפילו תוכנית כלכלית, לכלל האזרחים האמריקנים. המפלגה הדמוקרטית פגעה כך ביכולת השכנוע שלה, וגרוע מכך, היא עוררה תגובת נגד מצד הרוב הלבן, שתהה למה מדברים כל הזמן על דאגה לקהילות המיעוט ולא עליו. גם נוצרים אמריקנים מתונים וסובלניים מתקוממים נגד מפלגה שמדברת רק על "קבלת האחר" ומתעלמת לחלוטין מאמונותיהם ומצוקותיהם שלהם. דוגמה מצוינת לכך נתנה הילארי קלינטון, שבמסע הבחירות שלה נמנעה מלדבר על מצוקותיהם של עובדי התעשייה או רגישויותיהן של קהילות נוצריות.

להפתעתה הרבה, התברר למנהיגות הדמוקרטית שגם קהילות המיעוט עצמן לא התפעלו יותר מדי משיח הזכויות שלה ולא התגייסו בהמוניהם לטובת קלינטון. אחוזים ניכרים מקהילות המיעוטים אף הצביעו לטראמפ, יותר מאשר לשני קודמיו הרפובליקניים שהתמודדו בבחירות לנשיאות. ככלות כל דיבורי הרהב והפרובוקציות שלו, טראמפ הדגיש במסריו ונאומיו בעיקר את העתיד הכלכלי והבטחוני המשותף של כל אזרחי ארצות-הברית, וזה עבד. כך שהניצחון של טראמפ עשוי ללמד אותנו שחרדות כלכליות ופחד מפשע גוברים על מימוש זהותני.

לדברי לילה, הגיוון האמריקני פועל נגד פוליטיקת הזהויות. ככל שהמיעוטים והמהגרים גדלים במספריהם, כך הם חשים יותר אמריקנים ופחות טרודים בזהותם כמיעוט. חסידי פוליטיקת הזהויות הפיצו היסטריה על גלי גזענות שכביכול שוטפים את החברה האמריקנית, אך הבוחרים לא זיהו את עצמם בתמונה היסטרית זו. אקדמאים מקצועיים ועיתונאים ליברלים הרעישו עולמות על שירותים נפרדים לטרנס-ג'נדרים, כביכול זהו הנושא שחייב להטריד את האמריקנים בשעת משבר כלכלי עמוק, אך התברר שהמצביעים טרודים יותר בהגירה לא-חוקית שמעלה את הפשיעה וגוזלת להם עבודות, והתחרות הכלכלית עם סין שלוקחת להם מפעלים.

ההוגים הגדולים הראשונים של הליברליזם הקלאסי, כולל האבות המייסדים של ארצות הברית, כבר חששו בשעתם שהדגשת היתר של שיח החרויות והאינדיבידואליזם חותרת תחת הבסיס הרפובליקני של כל מדינה, כלומר, תחת הפעילות המשותפת לטובת הכלל. "פוליטיקת הזהויות" נתפסת בעיני מבקריה הליברליים כעוד שלב בשקיעה לשיח המדגיש את השונה בין האזרחים על חשבון המשותף. כדי לנצח בבחירות, צריך להדגיש את המשותף בין האזרחים, לנסות לשכנע אותם וללכוד את דמיונם, בעוד שפוליטיקת הזהויות מדגישה את המפריד ומנסה לכפות ערכים במקום לשכנע.

אמנם, את פוליטיקת הזהויות מאפיין סגנון דתי מובהק. הדובר אינו דורש הסכמה, קל וחומר שאין מה לדבר על פשרה פוליטית, אלא תובע התעוררות רוחנית. במקום פוליטיקה הוא מציע תרפיה וגירוש שדים זהותיים. במקום שכנוע על בסיס סולידריות אזרחית הוא דורש הכרה ושינוי עצמי. אלא שפוליטיקה אינה יכולה להתבסס רק על תביעה להכרה וזכויות קבוצתיות; היא זקוקה להתוויית מדיניות המבוססת על חובות לא פחות מאשר זכויות.

בראיון על מאמרו, תיאר לילה את הפרדוקס העיקרי של פוליטיקת הזהויות:

פוליטיקת הזהויות היא הבעה יותר מאשר שכנוע. היא דנה רק בהכרה והגדרה עצמית. היא נרקיסיסטית ומבודדת. היא מסתכלת רק כלפי פנים, ומטילה על האדם שתי תביעות סותרות. מצד אחד, היא טוענת שאתה לעולם לא תצליח להבין אותי כי אתה לא בדיוק אותו סוג של אדם כפי שאני הגדרתי את עצמי. מצד שני, אתה צריך להכיר בי ולהרגיש בשבילי. אבל אם אתה כה שונה ממני עד שאיני מצליח להיכנס לראשך ואיני יכול להרגיש סימפתיה עם חוויותיך, למה שיהיה לי אכפת ממך?

שיח הזהויות התפתח בשני מעוזים עיקריים: האקדמיה והתקשורת. באשר לאקדמיה, לילה טוען שאי-אפשר להבין את הישגי תנועות השחורים, הנשים והלהט"בים, במחצית השניה של המאה ה-20, ללא הבנת משטר הזכויות האמריקני שהקימו האבות המייסדים במאה ה-18. למרות שהאבות המייסדים לא מימשו את ערכי החירות והשוויון ביחס לנשים ושחורים, הם אלו שהניחו את היסודות והמסגרת המחשבתית הליברלית שאפשרה לדורות הבאים לעמת את ערכי החוקה עם המציאות הפגומה. אך כיום הסטודנטים באוניברסיטאות האמריקניות סובלים מחוסר מודעות היסטורית להישג התרבותי העצום של החוקה האמריקנית, ומקבלים את מוסדות החרות והשוויון בפני החוק כמובנים מאליהם וכמשותפים לכל התרבויות.

הבעיה הזו מתעצמת כשאנו מגיעים לתקשורת האמריקנית, שלפי לילה איבדה את היכולת להבין ולתאר את העולם שלא דרך הפרספקטיבה הזהותנית. למשל, העיתונות האמריקנית הליברלית-שמאלנית דיווחה על המהפכה במצרים מתוך התמקדות בגורל העגום של קהילות מיעוט כמו הלהט"בים. אך ככל שגורלם אכן עגום, הרי זה לא מלמד מאומה על הכוחות הדתיים והחברתיים שיקבעו את גורל המהפכה. התקשורת האמריקנית הליברלית התרגלה כל כך לקבל כמובן מאליו את הנסיבות האמריקניות הייחודיות, שבהם כל בעיה נובעת מפער בין החוקה ואי-החלתה ההיסטורית על מיעוטים שונים, עד שמהפכה במדינה אסלאמית נחשלת וענייה כמו מצרים נראית לה כעוד צעדה אמריקנית בעד זכויות שחורים ולהט"בים.

קץ הזהותנות?

לצד התקפות צפויות על לילה מצד חסידי הזהותנות, לפיהן הוא בא להכשיר "עליונות לבנה", גרר הפולמוס סביב המאמר גם תגובות הסכמה נלהבות מצד פוליטיקאים ואינטלקטואלים במפלגה הדמוקרטית. טענותיו של לילה הזכירו את הקמפיין המפתיע בהצלחתו של ברני סנדרס, שטען כי הדמוקרטים שקעו לשיח זהותני ושכחו את השיח המעמדי הפרוגרסיבי הקלאסי של עניים מול עשירים. דווקא בשל היותו סוציאליסט מיושן, שיח הזהויות האופנתי היה זר לסנדרס לגמרי. בכנס תומכים צעירים כשבועיים לאחר הבחירות, הוא נשאל בידי סטודנטית ממוצא היספני כיצד היא יכולה להתמנות לסנטורית הלטינית השנייה בתולדות ארה"ב. סנדרס השיב מיד שהמגדר והגזע אינם מספיקים:

אנו צריכים לדעת האם המועמדת הלטינית תתמוך במעמד העובדים ותעמוד נגד האינטרסים של וול-סטריט. על הנושא הזה יהיה פילוג פנימי בתוך המפלגה הדמוקרטית. זה לא מספיק למועמד לומר: "אני אישה, תבחרו בי". אנו זקוקים לאישה שתעמוד נגד האינטרסים של הכסף הגדול, חברות התרופות והסמים ותעשיית הדלקים. המאבק שאתם הולכים להיות עדים לו בתוך המפלגה הדמוקרטית, הוא האם אנו הולכים מעבר לפוליטיקת הזהויות.

כותבים אחרים נתלו בשערוריית הפיטורים של המהנדס ג'יימס דיימור מגוגל בעוון כתיבת תזכיר פנימי, שבו ביקר את הנחת המוצא של החברה לפיה כל הפערים המגדריים בהיי-טק מקורם אך ורק בסקסיזם והבניות חברתיות. זאת, בעוד שמחקרים ביולוגים ופסיכולוגיים מצביעים על שונות בין המינים. כתוצאה מפיטוריו התגלתה הסתירה הברורה בין השיח הפרוגרסיבי לבין פוליטיקת הזהויות. בעוד השמאל הסוציאליסטי הקלאסי נלחם על זכויות העובדים, במטרה להקשות ככל האפשר על המעסיקים לפטר אותם, הרי השמאל החדש של פוליטיקת הזהויות תמך בהתלהבות בתעשיית ענק כמו גוגל המפטרת עובד על התבטאויות שעברו על חוקי הפוליטיקלי-קורקט.

כפי שנטען באתר השמרני "The American Conservative", התגובות לדיימור המחישו את התובנות של לילה. מבקרי דיימור לא התווכחו עם טענותיו ולא ניסו כלל להראות שהוא טועה, אלא האשימו אותו שהוא לא-טהור, לא-רגיש ולכן לא-מוסרי. חסידי פוליטיקת הזהויות אינם מתווכחים על נכונות הטענות אלא על המוסריות של הצדדים, לא דנים בתוכן אלא בצורה או ב"שיח".

פוליטיקת הזהויות כהתאבדות אלקטוראלית

לאחרונה הרחיב לילה את מאמרו לספר פולמוסי, תחת הכותרת "The Once and Future Liberal: After Identity Politics" ("הליברליזם שהיה ושיהיה: אחרי הפוליטיקה של זהויות"). כנגד האשמת הזהותניים שהוא מנסה להחזיר את המיעוטים לקרונות האחוריים, לילה משיב שאם הדמוקרטים רוצים לסייע למיעוטים, הם צריכים קודם כל לנצח בבחירות. הפוליטיקה של הזהות התמכרה למיתוס של "אמירת האמת בפני הכוח", אך ניצחון בבחירות משמעותו השגת כוח כדי להגן על האמת.

הטענה שהחתונה המפוקפקת בין הליברליזם האמריקני לבין פוליטיקת הזהויות הולידה ממזר בצורת התאבדות אלקטורלית של המפלגה הדמוקרטית, הובילה את לילה לחפש את המקורות ההיסטוריים לתופעה. גיבורי ספרו הם שני הנשיאים המשפיעים ביותר במאה האמריקנית האחרונה: מנהיג תוכנית ה"ניו-דיל" פרנקלין רוזוולט שכיהן בין השנים 1945-1933, ומבשר היוזמה החופשית רונלד רייגן שכיהן ב-1989-1981. שניהם היו הנשיאים האמריקנים היחידים במאה ה-20 שהציגו השקפת עולם עקבית שהצליחה לשכנע וללכוד את דמיונם של הפלגים המגוונים בתוך מפלגותיהם, וכך להשפיע עשרות שנים לאחר כהונתם ומותם.

בראשית הייתה בשורת הסולידריות האזרחית. רוזוולט, שנבחר לנשיאות בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של שנות ה-30, הוביל שורת תוכניות כלכליות שביטאה את אחריות הממשל לאזרחיו: עידוד איגודים מקצועיים; הקמת הביטוח הלאומי; חוקי שכר מינימום; מיסים על ההון והתאגידים; ועוד. תפיסת העולם שקודמה הייתה שהאזרח אינו אטום בודד, אלא ישות פוליטית המקיימת קשרים הדדיים של זכויות וחובות עם האזרחים האחרים והממשל. תמונת העולם של הניו-דיל הייתה כה חזקה עד שהשתלטה גם על המפלגה הרפובליקנית, כולל על ריצ'רד ניקסון, שנבחר לנשיאות על רקע תגובת-נגד שמרנית למהפכות שנות ה-60 הרדיקליות – אך בכל הקשור לכלכלה אימץ ניקסון את הגיון הניו-דיל של רוזוולט ותוכניות הרווחה של "החברה הגדולה" של לינדון ג'ונסון.

והארץ הייתה תוהו ובוהו. שורת משברים כלכליים בארה"ב ובאירופה הביאו את מודל הניו-דיל למיצוי. על רקע המבוכה של שנות ה-70, הצליח רונלד רייגן להציג תמונת עולם שירשה את הניו-דיל. הממשלה, הטיף רייגן, היא הבעיה ולא הפיתרון. במקום חזון של הזדקקות מתמדת לממשלה שהולכת וגדלה, הציג רייגן תמונה של חברה אינדיבידואלית יוזמת המתכנסת סביב משפחות וקהילות החוגגות את עצמאותן וחירותן. רייגן שילב בין פטריוטיות אמריקנית, גאווה לאומית וצבא חזק, לבין תמונה של אזרחים הגאים במדינתם דווקא בגלל שהיא מאפשרת להם חירות ויזמות כלכליות. החזון של רייגן כבש את הדמיון של המפלגה הרפובליקנית ואיחד פלגים אידיאולוגים וקבוצות אינטרס שלא הסכימו כמעט על דבר. כבמקרה הניו-דיל, גם כאן מצא עצמו הנשיא הדמוקרט ביל קלינטון ממשיך את תמונת העולם הרייגנית, אם מהיעדר אלטרנטיבה רעיונית משלו ואם מחמת שליטת הרפובליקנים על בתי הנבחרים.

וחושך על פני תהום. לטענת לילה, המפלגה הדמוקרטית כשלה, פוליטית ואינטלקטואלית, בהתמודדות עם תמונת העולם הרייגנית. במקום לדבוק בסולידריות האזרחית של הניו-דיל ולהלחם על הרחבתה גם למיעוטים וקהילות כשחורים ולהט"בים, הדמוקרטים התמכרו לפוליטיקה של תנועות מחאה זהותניות. תמונת העולם של הניו-דיל כרכה יחד את המאבקים השונים לתוך חזון של סולידריות, בעוד פוליטיקת הזהויות אובססיבית עם השׁוֹנוּת. "פוליטיקה של תנועות" מנוגדת במהותה ל"פוליטיקה מפלגתית". מפלגות מאחדות פלגים שונים כדי להלחם על מטרות משותפות תוך כדי פשרה; תנועות פונות פנימה אל הפעילים ומאמצות רטוריקה של נאמנות וטוהר.

בלקניזציה זהותנית

גלגולי הסיסמא "האישי הוא הפוליטי" ממחישים לטענת לילה את הכשל הטמון ביסוד הזהותנות. במקורה הסיסמא נהגתה בידי מנהיגות פמיניסטיות בשנות ה-60, וביטאה את התובנה שעניינים לכאורה פרטיים – מין, משפחה, תעסוקה – הם למעשה פוליטיים. הטענה הייתה רדיקלית, לפיה כלל תחומי החיים רוויים ביחסי כוח. אלא שבשלב מסוים הטענה הרדיקלית הועמדה על ראשה: "הפוליטי הוא האישי" – הפוליטי חייב לשקף ולבטא את האישי, אסור שיהיה הבדל בין הצורה שאנו רואים ומגדירים את עצמנו לבין מעורבותנו הפוליטית.

כך עבר מוקד השינוי אל תוך התנועות, ופמיניסטיות ופעילים שחורים התחילו להגדיר את עצמם אחד מול השני. האויב הוא כבר לא הגזענות או וול-סטריט, אלא פמיניסטיות לבנות או שחורים סוציאליסטים. וכך במקום תנועות הנלחמות לזכויות של קהילות גדולות, נשים או שחורים, התפצלו התנועות לאינספור זהויות, עד שבבחירות האחרונות המפלגה הדמוקרטית נראתה כמו מפלגה המתמודדת על נשיאות לבנון והבלקן, ולא מפלגה עם חזון אזרחי באשר לעתיד ארצות-הברית. לילה מתאר כיצד באתר המפלגה הדמוקרטית בזמן הבחירות היו קישורים לכשבע-עשרה קבוצות זהות שונות שקלינטון התחייבה להכיר בצרכיהן ורגישויותיהן.

פליטת הפה של מרגרט תאצ'ר, לפיה "אין דבר כזה שנקרא חברה, יש רק אינדיבידואלים", נפסה כשיא התועבה בעיני השמאל הסוציאליסטי. אך פוליטיקת הזהויות דווקא מקבלת את האמירה הזו. אין מדינות-לאום או חברה-אזרחית, יש רק אוסף חוויות זהותניות שונות. הליברלים הישנים חגגו את האמירה של הנשיא קנדי בנאום ההשבעה, "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך; שאל מה אתה יכול לעשות בשביל מדינתך", אך פוליטיקת הזהויות שואלת "מה המדינה שלי חייבת לי בגלל קבוצת הזהות שלי?"

קבוצות הזהות התחילו במקורן כעניין פוליטי, איחוד אזרחים דומים כדי להשיג מטרות פוליטיות. אך בהדרגה הן הפכו למטרה כשלעצמן, כפרויקט להשגת זהות והכרה על בסיס טענות אינסופיות לקורבניות. כיום רבות מקבוצות הזהות הן פיקטיביות למחצה לשליש ולרביע. הן לא קיימות על בסיס דעות משותפות או תחושות קרבה ואמפתיה בין חבריהן, אלא רק על בסיס תחושות רדיפה מדומיינות מצד חברת הרוב. פוליטיקת הזהויות אינה תובעת רק הכרה ורגישות, אלא גם שאחרים יראו את העולם כפי שהיא רואה אותו, יתוודו על הפריבילגיות שלהם, ויקבלו על עצמם השיפוט המוסרי של הזהותניים. אבל שוב ושוב, האזרחים האמריקנים מצביעים בבחירות למי שהציג להם תוכנית כלכלית ולא לזה שהאשים אותם בגזענות בגלל העדר שירותים נפרדים לטרנס-ג'נדרים.

ביקורת האקדמיה

בדיחה אמריקנית ישנה צוחקת על הרדיקלים, שבזמן שהם השתלטו על החוגים לספרות השוואתית וסוציולוגיה, השמרנים השתלטו על המוסדות הפוליטיים בוושינגטון. תשובתו של לילה היא שאמנם עד לשנות ה-70 השפעת הרדיקלים האקדמאים על הפוליטיקה הפרוגרסיבית הייתה מוגבלת, כי רוב מנהיגיה צמחו בארגוני עובדים ובמפלגה, אך כיום רוב האקטיביסטים מגיעים מן האקדמיה.

משכבר הימים נהגו השמרנים להתלונן על הפרופסורים השמאלנים במדעי הרוח והחברה, על שהם מלעיטים את ילדיהם בחומרים רדיקלים. אך הבעיה לפי לילה אינה שהפרופסורים הצליחו להמיר מיליוני סטודנטים לפעילים רדיקלים מסוכנים. הם אולי מנסים זאת בכל כוחם, אך הם לא מצליחים לעצור את תלמידיהם מלפנות לקריירות בורגניות-קפיטליסטיות. הסיפור האמיתי הוא שהפרופסורים העבירו לתלמידים תמונה מוטעית של "הפוליטיקה כמסע של גילוי עצמי". במקום שהסטודנטים יגלו את העולם, הם מלמדים אותם לגלות את עצמם. במקום שהסטודנטים יחפשו מפלגה גדולה לפעול בתוכה, הם מותנים לבקש אחר תנועה זהותנית שיש לה משמעות קיומית עבורם.

במאמר מתוך הספר שהתפרסם ב"NewStatesman" מתאר לילה את המצב באוניברסיטאות האמריקניות על בסיס ניסיונו כפרופ' באוניברסיטת קולומביה:

ככל שהליברלים בקמפוס יותר אובססיביים באשר לזהותם, כך הם מעוניינים פחות בדיונים פוליטיים רעיוניים. בעשור האחרון, ביטוי חדש שיצא מתוך האוניברסיטאות כבש את המיינסטרים של התקשורת האמריקנית: "לדבר כ…". זה לא מטבע לשון שנועד לאפשר דיון, נהפוך הוא. זה ביטוי שמבהיר לצד השני שאני מדבר מעמדה מוסרית נעלה על הנושא הזה ומקים חומה כביכול ערכית נגד שאלות, שבהגדרה באות מנקודת מבט שאינה מדברת מתוך הפרספקטיבה הנעלה של "להיות כ…". כל דיון הופך להיות מאבק כוח, המנצח בהכרח יהיה זה שהצליח לגייס את הזהות הקורבנית ביותר ולכן הזכאית ביותר לזעם על עצם הדיון.

וכך דיונים בכיתה שפעם התחילו "אני חושב כך, והנה הטיעון שלי", הפכו לתחרות על קורבנות וזעם "כ… אני פגוע מטענתך". זה כמובן הגיוני לגמרי אם אנו מאמינים שזהות קובעת את הכול, שאין מקום פנוי מזהותנו עבור דיאלוג. אם לגברים לבנים ולנשים שחורות יש אפיסטמולוגיה שונה, אז על מה יש להתווכח?

לילה מעיר שדווקא הנשיא אובמה, בשל מוצאו, הצליח לקבל פטור מסוים מפוליטיקת הזהויות. בחושיו הפוליטיים, אובמה חש שמשהו כאן לא בסדר ונהג להדגיש בנאומיו כי "אמריקה איננה שחורה ולא לבנה, לא סטרייטית ולא להט"בית". אך לטענת לילה, אובמה כשל בניסוח אלטרנטיבה חיובית, בסגנון קודמיו רוזוולט ורייגן, על מהי כן אמריקה. כך גם בנוגע לרדיקלים מ"אוקיופי וול-סטריט", שביקשו לשוב חזרה לשיח המעמדי המרקסיסטי הקלאסי על עניים מול עשירים ועל ההון המנצל, אך ההשפעה של פוליטיקת הזהויות השתלטה – אם לא על התוכן אז על הצורה של מחאתם – ושיתקה אותם מבפנים בסכסוכים אינסופיים על זהות וביקוש מתמיד אחר טוהר.

לעיתים דומה שהחטא החמור ביותר של פוליטיקת הזהויות עבור לילה הוא שהיא מביאה אותו להתגעגע ליריב המר הישן של הליברליזם – המרקסיזם:

בדור הקודם, סטודנטים בעלי נטיות פוליטיות למדו קורסים בהיסטוריה ופילוסופיה פוליטית. הם גם נאלצו להתמודד עם המרקסיזם. למרקסיזם כאידיאולוגיה היו מגרעות רבות, אבל היה לה גם ערך גדול: היא הכריחה את חסידיה לצאת מהמצב הפרטיקולארי שלהם ולהתמודד אינטלקטואלית עם הכוחות שמעצבים את ההיסטוריה. כוחות כמו מעמד, מלחמה וקולוניאליזם. לעיתים קרובות מדי, מרקסיסטים ראו דברים הפוך, או ראו רוחות רפאים, אבל לפחות הם חיפשו.

אם נשוב לסיום לראיון עם סטיב באנון שאיתו פתחנו, הרי אפשר לראות את ספרו של לילה כסוג של פירוש לטענות באנון: אני מדבר על טובת ארצות-הברית כפי שאני מבין אותה, ואתם לא מסוגלים לעמוד מולי כי אתם שקועים במנטליות לבנונית-בלקנית של קבוצות זהות. בראיון לעורך ה-ניו-יורקר הליברלי, דיוויד רמניק, התרעם לילה על ההשוואה בין ליברל אקדמאי מתון כמוהו לבין "המוח של טראמפ", אך הלקח באשר למבוי הסתום של פוליטיקת הזהויות ברור.