הנשיא ריבלין, בוא נדבר על "ממלכתיות"

בדומה לנאומים קודמים שלו, גם נאומו של הנשיא ריבלין בפתיחת מושב החורף בכנסת בשבוע שעבר לא העלה רעיונות חדשים, אלא הצליח לזקק מחשבות ותחושות של מחנה השמאל ולהעניק להן את התואר "ממלכתי". בעקבות הנאום הזה, כמו גם דבריהם של מבקרים ופרשנים אחרים התוקפים את הממשלה בשם ה"ממלכתיות", כדאי לחזור אל שורשי המושג הזה ולהעמידו מחדש על רגליו.

בין היתר אמר ריבלין כך:

המהפכה הזאת מבקשת לקרוע סוף סוף, את מסכות הצביעות לכאורה, מעל שומרי הסף כולם. במהפכה הזאת, השליט הוא גם הקורבן. "אנחנו נראה לכם מה זה", זהו פס הקול של המהפכה, תמה ממלכתיות מן הארץ ואחרינו המבול.

לא בכדי נדרש ריבלין לנושא המשילות: אתגר זה הוא המכנה המשותף של רבים מהמאבקים האחרונים בזירה הפוליטית. בית המשפט העליון הגדיש את הסאה בשורת פסיקות שתקעו מקלות בגלגלי הממשלה – בסוגיית המסתננים, במניעת ביטול התושבות לאנשי חמאס, בביטול התקציב הדו-שנתי, בנושא גיוס חרדים, בפינוי יישובים ועוד. בכל פסק דין כופף בית המשפט העליון עוד קצת את עקרון הפרדת הרשויות, באמצעות פרשנות מגמתית אקרובטית.

מגמה זו, שכמובן לא החלה השנה, הביאה את שרי הימין להעלות מחדש הצעות חקיקה ישנות לאיזון יחסי הרשויות –  ובהן חוק הלאום, פסקת ההתגברות וביטול שיטת הסניוריטי, שמכוונים להגביל מעט את כוחו של בית המשפט.

גם החלטת הממשלה שהעבירו השרים שקד ולוין, זו שמוסגרה בתקשורת העניינית שלנו כ"חוק הגו'בים", באה לשפר מעט את יכולתם של השרים להוביל את המדיניות שהבטיחו לבוחריהם. לפי ההחלטה, ימונו משנים למנכ"לים כמשרות אמון במשרדי הממשלה, וישונה הרכב חברי ועדות האיתור לתפקידים בכירים בשירות המדינה.

ריבלין מכיר בבעיה ואף הזכיר אותה בנאומו, אך הוא מבקר בחריפות את המהלכים המנסים בזהירות רבה, אולי רבה מדי, להחזיר קצת שפיות אל יחסי הרשויות. כמו מבקרים אחרים של צעדי הממשלה, הוא מציב את הממלכתיות כנגד השאיפה למשילות. כביכול הממלכתיות מיוצגת על ידי שומרי הסף, שאינם נבחרים אלא משרתים את הציבור ללא משוא פנים, מתוקף תפקידם ולא מתוקף דעותיהם ותפיסותיהם.

מהיכן באה לעולם תפיסה זו,  הרואה סתירה בין "משילות" הרשויות הנבחרות ל"ממלכתיות" של פקידים ושומרי סף שאינם נבחרים?

הממלכתיות אצל בן גוריון

המונח ממלכתיות מזוהה יותר מכול עם ממציאו דוד בן גוריון, ורבים כבר עמדו על קרבתו למושג "רפובליקניזם". לשני המושגים יש פרשנויות שונות, אך אם נצטט את פרופ' מאוטנר –

"במרכזה של תפיסת-העולם הרפובליקנית עומדת תפיסה של החירות הפוליטית כמתקיימת מקום שאזרחי המדינה אינם מוכפפים לאינטרסים פרטיקולריים, אלא לטוב משותף הנקבע על-ידיהם בהתדיינות פוליטית חופשית, שבה הם משתתפים על בסיס שוויוני.

הממלכתיות, כמו גם הרפובליקניזם, מנסים לתפוס את החבל משני קצותיו: מצד אחד שמירה על ריבונות הפרט ועל הדמוקרטיה הנובעת ממנו, ומצד שני ההכרה בחשיבות שבהשתתפות בחיים הציבוריים, והאחריות והזיקה של האזרח לקהילה הפוליטית ולחבריו האזרחים.

כיצד עושים זאת? הנה תשובתו של פרופ' ניר קידר, מבכירי החוקרים של משנת בן גוריון והממלכתיות בפרט:

"הממלכתיות הציונית התמקדה בתפיסה שכל חברה — גם חברה רב–גונית ותוססת מבחינה אידאולוגית כמו החברה היישובית והישראלית — חייבת להתפתח מסביב למרכז מרות פוליטי ותרבותי, שהוא המכריע בשאלות ערכיות ולו מסורה נאמנות ישירה ובלתי מתווכת של בני החברה. קיומו של מרכז מרות שכזה הוא תנאי הכרחי לעצם קיומה של קהילה פוליטית יציבה ובטוחה וליכולתה לשמור על הסדר, על הביטחון ועל השלום הציבורי, ולעצב מסגרת שתגן על חייהם של אזרחיה ועל ריבונותם".

במילים אחרות: ממלכתיות איננה סותרת את המשילות; היא היא המשילות. בן-גוריון השתמש במושג כדי לשלול את הפירוד הגלותי, את היעדר מרכז הכובד השלטוני ואת ירידת קרנה של ה"ממלכה" – זו שמרגע שקבעה מדיניות על בסיס הכללים הדמוקרטיים של הכרעת הרוב, כולם מתיישרים ומקבלים עליהם את עולה.

ויכוח לא רלוונטי

יש שיאמרו, ואף בצדק, שהוגה הממלכתיות היה ריכוזי מדי, ושתפיסתו את הדמוקרטיה כהכרעת הרוב הייתה חריפה ולעתים גם אלימה מדי. אחרים מוסיפים וטוענים שגם אם זו הייתה הדרך הנכונה לימי תקומת המדינה, בימינו ממלכתיות צריכה להיות פלורליסטית וסובלנית יותר, ולהתחשב בעמדות אופוזיציוניות ובאינטרסים של המיעוטים השונים.

זו איננה עמדה חדשה. רבים ביקרו את בן-גוריון על כך כבר בשנות שלטונו ואף בתוך מפלגתו, אך בדברי ימיה של הממלכתיות לא תמצאו גישה שתמכה במתן כוח לשומרי סף למיניהם. המונח כלל לא היה בלקסיקון. העימות היה בין הממלכתיות הרובנית, כלומר "פוליטיקה של הכרעה", ובין ממלכתיות הסדרית המגבילה את כוחו של הרוב להכריע, ומעדיפה את הפשרה ושימורו של הסטטוס-קוו. שתי הגישות מסתמכות על הכנסת והממשלה, הנבחרות והמייצגות את הציבור, ורק חולקות על אופן קבלת ההחלטות.

בכלל, כל הוויכוח הזה היה רלוונטי יותר בשנות שלטונה של מפלגת מפא"י החזקה ששלטה במדינה כמעט לבדה, ולמרות זאת נקטה רוב שנותיה בממלכתיות הסדרית ולא רובנית. עם היחלשותן של המפלגות הגדולות בשלושת העשורים האחרונים, והמעבר ממערכת פוליטית של שתי מפלגות גדולות למערכת מבוזרת יותר – ממשלות ישראל מורכבות על כורחן מקואליציות של מפלגות המייצגות ציבורים ואינטרסים שונים, מה שמחייב אותן לנקוט בפוליטיקה הסדרית.

החשש מפני דורסנותו של הרוב בישראל מעולם לא היה מופרך כל כך. ה"רוב" כאן רחוק מלהיות הומוגני ואוטומטי בהסכמותיו, ובנוסף, אין פה כמעט חוק משמעותי אחד שאיננו עובר שינויים רבים תוך כדי עיצובו בכנסת, לא פעם עד כדי עיקורו מתוכן. משילות כמו זו שהייתה לבן גוריון רחוקה מאיתנו שנות אור.

חזרה לדמוקרטיה הישנה והטובה

הממלכתיות, כמו גם הרפובליקניות, נשענת על ההשתתפות האזרחית, על הדיון הפוליטי הענייני, על הזכות והחובה לשים כתף ולהיכנס תחת האלונקה באופן שוויוני. לא פחות מכך היא נשענת על האמון בנבחרי הציבור שייצגו נאמנה את האינטרסים הלאומיים (ולעתים, לא עלינו, גם אינטרסים סקטוריאליים) על פי תפיסתם ותפיסת בוחריהם. אף אחד לא מחזיק באמת הפוליטית המוחלטת או בכתר הפרשן הבלעדי של החוק. עצם המושג "שומר סף" מבטא עליונות פוליטית שזרה לרעיון הדמוקרטי, כפי שזה התעצב לאורך מאות שנים.

ההזדקקות והתלות ב"שומרי סף" למיניהם מבטאת חוסר אמון בנבחרי הציבור, וחמור מכך – חוסר אמון בעם שידע לבחור את נציגיו ולהענישם אם יחטאו לשליחותם. לא ניתן לדבר על ממלכתיות ובו בזמן לזרוק רפש על נציגי הממלכה, גם אם חלקם טועים או לא ראויים.

חוסר אמון בסיסי בנבחרי הציבור מייתר את הדיון הפוליטי, הענייני והאידאולוגי, דיון שהוא נשמתה של הדמוקרטיה. עיסוק אינסופי בעצם הלגיטימיות של הממשלה למשול, שומט את הקרקע תחת היכולת לקדם מדיניות תוך קבלת פשרות והסכמות, ולעתים גם הכרעות. העברת מרכז הכובד השלטוני מהנבחרים אל שומרי סף ופקידים למיניהם, נטוע עמוק בחשיבה האריסטוקרטית של כאלו ששווים יותר וכאלו ששווים פחות. אין דבר פחות ממלכתי מזה.

הנה הצעה לבבית לאנשי מחנה השמאל: רוצים לחזור לממלכתיות הישנה והטובה? חזרו להאמין בעם, חזרו להאמין בתהליך הדמוקרטי, והפסיקו לחשוב שהימני הממוצע מעוניין במחיקתכם או במחיקת הדמוקרטיה. תנו אמון בממשלה אף שלא בחרתם בה, והתייצבו באופן הוגן לוויכוח הפוליטי הענייני והאינטלקטואלי. היו חריפים, הישענו על אילנות גבוהים שבהם אתם מאמינים, ואם תשכנעו, תצליחו גם לחזור לשלטון. הניסיון הבלתי פוסק לחתור תחת הלגיטימיות של הממשלה למשול, והעברת כוח ההכרעה לגורמים בלתי נבחרים, ניטרליים לכאורה, מפרים את כללי המשחק ויוצרים מטוטלת של זעם קדוש ומרמור בשני הצדדים.

הדמוקרטיה במתכונתה הישנה והטובה כוללת בתוכה איזונים ובלמים. עליונות שלטון החוק הוכחה בישראל מספיק פעמים גם בלי כתבי אישום על סיגרים ושמפניות. תפקידה של הרשות המבצעת הוא למשול בגבולות החוק לאור רצון העם, וכל הפקידים ללא יוצא מהכלל אחראים להוציא לפועל את מדיניות הממשלה, גם אם היא גורמת להם חוסר נעימות או נשמעת להם לא סבירה או לא מידתית.

אתגר הממלכתיות האמיתי הוא להשיב לממשלה את יכולת המשילות, גם אם המשמעות תהיה החלשתם של כל מיני שומרי סף בעיני עצמם.