"קח את כל האתיקה שלך וזרוק אותה לפח": שערוריית דו"ח האמוניה

חשיפת תוכנית "המקור" וחדשות 10 כי חתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן לא היה שותף לכתיבת "דו"ח הפרופסורים" בעניין האמוניה שעליו חתם, מספקת לנו הצצה בנוגע לאיכותו ואמינותו של הדו"ח הזה, שהיה אחד הגורמים העיקריים להחלטת בית המשפט לרוקן את מכל האמוניה.

בתיעוד של ערוץ 10 נראה פרופ' אהוד קינן, ממובילי המאבק לסגירת האמוניה, מתאר בהרצאה כיצד פנה אל פרופ' שכטמן יומיים בלבד לפני פרסום הדו"ח:

"דני שכטמן, אמרתי לו בערך יומיים לפני ההדפסה של החוברת, אמרתי לו: דני אתה חייב להצטרף. הוא אמר לי: אני רוצה לקרוא את זה קודם. אז הוא אומר לי: דו"ח יפה מאוד, אבל אני מאוד מצטער, זה לא אתי שמי שלא היה שותף בכתיבה, רק באופן חלקי, אני לא יכול לחתום את השם שלי על מסמך כזה. אמרתי לו: תקשיב, קח את כל האתיקה שלך עכשיו, זרוק אותה לפח, עכשיו זה מלחמה, אנחנו בצו 8, אני עכשיו מגייס אותך למלחמה ואתה בא. אז הוא אומר לי: בסדר".

את התיאור הזה מאשר פרופ' שכטמן, שאמר לחדשות 10: "הייתי מעורב מעט מאוד בכתיבת הדו"ח. חתמתי עליו מכיוון שלא מדובר במסמך מדעי".

ואכן, לא מדובר במסמך מדעי ואפילו לא במשהו שמתקרב לכך. כל הקורא את הדו"ח יכול לחוש את הרוח המתלהמת העולה ממנו, ובמילותיו של פרופ' קינן – "עכשיו זה מלחמה, אנחנו בצו 8". אין בדו"ח בחינה שקולה ומאוזנת, והצגת הצדדים השונים. במקום זאת יש בו תעמולה, העלאת תרחישי בלהות, ביטול כלאחר יד של שיקולים נגד סגירת המכל, וניפוח הסכנות במקרה שלא ייסגר. קודם נורה החץ, ורק לאחר מכן סומנה סביבו המטרה.

מומחה לחומרים מסוכנים שפנה ל"מידה" ביקש לחשוף בפני הציבור את חוסר מקצועיותו של הדו"ח, שחתומים עליו פרופסורים מכובדים (שאכן לא ברור כמה מהם בפועל השתתפו בכתיבתו, כפי שמדגימה פרשת שכטמן), אך אף לא אחד מהם מומחה להערכת סיכונים לחומרים מסוכנים. המומחה ביקש להישאר בעילום שם, מחשש שיספוג התנכלויות והטרדות מצד ארגונים סביבתניים שונים.

המומחה, ר', מזכיר שזה איננו הדו"ח היחיד שנכתב על מכל האמוניה. קדמו לו דו"חות של מומחי המשרד להגנת הסביבה ושל ענף החומרים המסוכנים בפיקוד העורף. מסקנתם הייתה שונה בתכלית; לדעתם הסיכון הקיים במכל נמוך בהרבה מהתועלת, והחלופות המוצעות אינן מספקות, ולכן אין מקום לסגור אותו.

אבל זה לא רק עניין של "מומחים נגד מומחים". די לעיין בדו"ח באופן נקי מדעות קדומות כדי לתהות על הנחות רבות שלו.

הנחות יסוד תמוהות

לדברי ר', מסקנת הדו"ח שלפיה ישנו פוטנציאל לפגיעה במספר של עד 600,000 (!) תושבים באזור המפרץ כתוצאה מדליפה מהאונייה המובילה את האמוניה, מתבססת על הנחות יסוד תמוהות רבות שקשה להוכיחן או להפריכן:

•  כפי שיעריך כל אדם שלמד תואר ראשון בכימיה, האמוניה שתדלוף צפויה להתקרר ולכן קצב הפיזור שלה יהיה איטי, בהתאם לנוסחת הגזים האידאלים. בניגוד לזאת, כותבי הדו"ח טוענים שהיא דווקא תתחמם, וזאת לפי מאמר בודד של משמר החופים האמריקאי על תגובה אזוטרית.
• עוד יש להניח כי אחרי שהאמוניה תהיה חשופה לסביבה לאורך זמן היא תשתווה לטמפרטורת הסביבה, ואז כיוון שהיא קלה מהאוויר היא תעלה למעלה ותדולל לפני שתגיע אל החוף; בניגוד לזאת כותבים הפרופסורים כותבים בדו"ח שהיא דווקא תנוע קרוב לקרקע ותתקרר במפגש עם הלחות, ולכן תישאר כבדה מאוויר (תופעה שידוע שמתרחשת דווקא בשניות הראשונות לדליפה).
• האם באמת האפשרות לפגוע באונייה היא קלה כל כך, כאשר מדובר דווקא על תרחיש של התבקעות מלאה של שני תאים ולא יצירת חור נקודתי (כלומר ללא הגבלת רדיוס פתח הדליפה ומכאן ללא "קצב דליפה", אלא דליפה פתאומית של 100% מתכולת התאים)?
• הפרופסורים הסתמכו בחישוביהם על תוכנה הניתנת להורדה חינמית מהאינטרנט, אך איננה מאפשרת חישוב של שינויי מצב צבירה ושינוי בטמפרטורת החומר הנבדק, ואינה כוללת חישובי תגובות כימיות; האם תוכנה שכזו מתאימה להכנת דו"ח רציני?

נתוני העבר מדברים

הבעיה, מציין ר', שההנחות הקיצוניות שהניחו הפרופסורים אינן עולות בקנה אחד עם העובדה שאמוניה אינה חומר עלום או חדש, כזה שבטיפול בו איננו יכולים להסתמך על נתוני עבר. אמוניה הוא חומר נפוץ – אחד הכימיקלים הנפוצים בעולם. למעלה מאחוז מהאנרגיה שבשימוש האדם בעולם מנוצלת לייצור אמוניה; האמוניה נמצאת בשימוש תעשייתי כבר יותר ממאה שנה. כל מי שמעורה, ולו במעט, בתחום הערכת סיכונים של חומרים מסוכנים, יאמר שבחומר נפוץ כל כך, הפרמטר החשוב ביותר הוא נתוני העבר.

ומהם נתוני העבר? האמוניה גרמה למעט מאוד תאונות מרובות נפגעים, ומספר הנפגעים בהן היה נמוך בהרבה מההערכות הפנטסטיות של מחברי הדו"ח. האירוע החמור ביותר בתחום אי-פעם היה אירוע דליפת אמוניה ממכלית כביש בסנגל בשנת 1992 – אירוע שנהרגו בו 129 אנשים, רבים מהם סקרנים שהתקרבו לצפות בדליפה וצוותי כבאות שהתקרבו לשם בלא מיגון נשימתי ראוי. ההערכה היא שאילו אותם סקרנים וכבאים היו זוכים לטיפול רפואי מתאים שלא היה זמין בסנגל, מספר ההרוגים היה נמוך משמעותית. כאשר אירוע הדליפה החמור ביותר אי-פעם, במדינת עולם שלישי, מסתכם במספר כזה של הרוגים – ומדובר בכימיקל בשימוש נפוץ מאוד – ההערכות על 600,000 נפגעים במקרה של חיפה מנותקות לחלוטין מהמציאות.

איפה אנחנו ואיפה הסובייטים

כל יתר התאונות כתוצאה מדליפת אמוניה כללו מספר נפגעים נמוך משמעותית גם מזה שבסנגל; למעשה לא ידוע על אירוע מתועד בעולם, ודאי לא בעולם המערבי, שהיו בו יותר מ-20 הרוגים. במיוחד ראוי להתבונן באירוע אחד שהדו"ח מזכיר – דליפת אמוניה בעיר יונובה בליטא בשנת 1989. מחברי הדו"ח טוענים שהמכל נבנה והופעל בטכנולוגיה דומה לזו שבחיפה. וכמה נפגעים היו באירוע הזה? תחזיקו חזק: שבעה הרוגים, ועוד 57 נפגעים. ועל אירוע שכזה מבקשים הפרופסורים לבנות תרחיש אימים של מאות אלפי נפגעים בחיפה. איך בדיוק? שימו לב לטיעון:

בתקופה הסובייטית ניתן היה לפנות בקלות יחסית 32,000 בני אדם מאזור האסון. בישראל של היום אין אף גורם שמסוגל לפנות 600,000 תושבים מהאזור הקרוב למכל או להגיש להם עזרה כלשהי (עמוד 62 בדוח).

הדו"ח אינו מציין, אומר ר', את העובדה שהפינוי בליטא החל שעות רבות לאחר תחילת הדליפה – נתון הגיוני ביכולות השליטה והבקרה של שנת 1989. נראה שלפי מחברי הדו"ח, מערכת שליחת המסרונים מבוססי המיקום של פיקוד העורף ויכולות השליטה והבקרה שקיימות בישראל של 2017, נופלות מהיכולות הגבוהות של התקופה הסובייטית.

ההערכות הדמיוניות של הסיכון אל מול נתוני העבר השונים בתכלית, מעלים ספק רב בנוגע למקצועיות הדו"ח, אומר ר'.

ניתוחים כלכליים חסרי פשר

גם מעבר לשאלות הקשות שמעלה ר' על רמת המקצועיות של הדו"ח, עיון בזווית הכלכלית שלו מראה עד כמה הוא אבסורדי. מחבריו טוענים שהתועלת של מכל האמוניה למשק היא שולית: "גורמים שונים במשק אכן זקוקים לכמויות זעירות של אמוניה, פחות מ-3% מהכמויות המופרזות שנכנסות כל חודש לנמל הקישון. כ-97% מכל האמוניה הנוזלית שנכנסת לישראל יוצאת ממנה כחומרי דשן כימי, בעיקר ללקוחות בסין ובהודו. זאת תעשייה רווחית למדי, אבל אין לה כל קשר לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל" (עמ' 15 בדו"ח).

האמירה הזו קשה מאוד להבנה. מדוע גורם במשק שמשתמש בו בתוך ישראל, לצריכה של ישראלים, נחשב "חשוב לאינטרסים הלאומיים", ואילו אם זה מיוצא זה כבר לא חשוב? האם לייצוא אין משמעות למשק הישראלי? "זאת תעשייה רווחית למדי", כותבים המחברים, ומשמע מדבריהם כאילו מדובר בשלושה-ארבעה טייקונים שעושים ממנה כסף, ולא בתעשייה שמספקת תעסוקה ופרנסה לאלפי עובדים במשק, שכעת עומדים בפני סכנת פיטורים.

מומחים מתריעים: אל תחצו את הכביש, זה מסוכן מדי

וכאן טמונה הבעיה המהותית בדו"ח ובאימוצו על ידי בית המשפט. המחברים כותבים שחוות דעתם היא "מקצועית, אובייקטיבית ונטולת פניות"; אבל בכל הנוגע להערכת סיכונים אין שום היגיון בהערכה נטולת פניות.

דוגמה קטנה תבהיר את העניין. בנסיעה מירושלים לתל אביב ישנו גם סיכון: אפשרות של תאונת דרכים, היחשפות לזיהום אוויר מוגבר באזור המרכז, חשיפה גבוהה יותר לפשע בעצם המעבר בדרכים וכן הלאה. כיצד נחליט אם לנסוע לתל אביב בכל זאת, למרות הסיכון? אם נמנה ועדה מקצועית, אובייקטיבית ונטולת פניות, ייתכן שהיא תחבר דו"ח עב כרס ובו תמנה את מגוון הסיכונים, את ההשלכות הדרמטיות במקרה שאחד מהסיכונים, בהסתברות קטנה ככל שתהיה, יתממש, ותמליץ בתקיפות שלא לנסוע לתל אביב, יהא המחיר אשר יהא.

למה? כי אותה ועדת מומחים היא באמת נטולת פניות. לא היא שמפסידה את העבודה או את ההזדמנויות שמספקת לה הנסיעה, ולכן לא אכפת לה להמליץ לך בחום שלא לנסוע. ואם יש לה בכל זאת רווח כלשהו מכך שלא תיסע (כמו שלפרופסורים מהטכניון יש רווח מריקון מכל האמוניה – בטיחותית, תקשורתית או אחרת), הבעיה מתגברת עוד יותר.

האנשים עצמם, אלה שמרוויחים ומפסידים מכל אחד מהמפגעים, הגיעו וממשיכים להגיע אל העיר חיפה, בעשרות ומאות אלפים. הם עושים זאת לא למרות המפעלים המזהמים והמסוכנים, אלא בזכותם: המפעלים סיפקו להם תעסוקה, והם היו מוכנים לקבל על עצמם את אי הנוחות והסיכון הבריאותי, בתמורה לפרנסה טובה יותר (שבתורהּ יכולה גם לספק להם בריאות טובה יותר מאשר לו היו חיים בעוני בכפר עם איכות אוויר מקסימלית). כל עלייה בסיכון או תוספת פוטנציאל כלכלי יתבטאו עד מהרה במחירי הנדל"ן ובנהירה של תושבים פנימה או החוצה. לו מכל האמוניה היה מסוכן ברמה בלתי נסבלת, אנשים היו עוזבים את חיפה בהמוניהם, יהא המחיר אשר יהא. הרי חייהם מוטלים על הכף! העובדה שהם בוחרים להישאר שם ואפילו לעבור לשם, מעידה שהם לא סבורים שהמחיר שווה את הפחתת הסיכון. גם לאחר פרסום הדו"ח על מכל האמוניה או זה על הזיהום בחיפה, הדבר לא הוביל לנטישה המונית של העיר. למעשה גם הפרופסור המלומד העומד בראש המתנגדים למכל האמוניה מלמד בחיפה, למרות הסיכון האדיר לכאורה.

בניגוד לתושבים, למומחים ולבתי המשפט אין מה שמכונה "אחריותיות" (accountability): ההחלטה שלהם משפיעה על אחרים אבל לא על עצמם, ולכן שיקול הדעת שלהם מוטה מראש לטובת הגברת סיכונים דמיוניים, משום שאת ההפסד מהקטנת הסיכון לא הם נוטלים על עצמם, אלא הם מטילים על אחרים.

הסאגה של ריקון מכל האמוניה, שהוביל לפגיעה כלכלית באלפי משפחות כבר כעת, היא דוגמה עצובה לתופעה השגרתית הזו, שאת מחירה משלמים כולנו.