"חייהם של העניים מעולם לא היו טובים יותר"

פרופ' סטיב הורוויץ מאוניברסיטת בול-סטייט באינדיאנה ביקר לפני שבועיים בישראל, והרצה בפורום קהלת, בקרן תקווה ובכנס "סטודנטים למען חירות". פרופ' הורוויץ הוא כלכלן המחזיק בגישת האסכולה האוסטרית , וחיבר שלושה ספרים לצד מאמרים מקצועיים רבים.

בהרצאותיו בארץ ביקש הורוויץ לנתץ כמה מיתוסים רווחים בנוגע לעוני ולאי-שוויון, ובראיון ל'מידה' הוא מסביר שוב את עיקרי טיעוניו.

תעזבו את הטבלאות ותסתכלו על האנשים

בערך הוויקיפדיה "אי-שוויון בהכנסה בארה"ב", נטען ש"אי-השוויון בהכנסה בארה"ב גדל באופן משמעותי מאז שנות ה-70, לאחר כמה עשורים של יציבות". האם אתה גורס שוויקיפדיה טועה?

"אני לא טוען דווקא שהיא טועה, אלא שהיא מפשטת מדי את מה שקורה. במדידה השגורה, נגיד כשמשווים את הרווחים של 20 האחוזים העליונים מול 20 התחתונים, אי-השוויון בהכנסה גדל מאז שנות ה-70. אבל הטענה הזו מחמיצה כמה דברים. ראשית, הכנסה איננה אותו דבר כמו צריכה. אם מה שחשוב לנו הוא החיים הממשיים של אנשים – הפער בין העשירים לעניים קטן יותר מאשר בעבר. בנוסף, אנחנו צריכים להביא בחשבון את ה'ניעוּת (מוביליות) בהכנסה' שהיא ההסתברות שאנשים שהם עניים בשנה מסוימת יהיו עשירים יותר בשנה הבאה, וכנ"ל לגבי אנשים אמידים. שני הדברים האלה יחד מעבירים את המוקד אל העניים, ומביאים אותנו לשאול: "האם חייהם של העניים טובים יותר ממה שהיו בשנות ה-70?". התשובה היא ללא ספק חיובית. כדאי להרהר בשאלה מדוע אנחנו כה מוטרדים מהאי-שוויון בהכנסות, אם אותם תהליכים הופכים את העניים לעשירים יותר".

האם תוכל להרחיב, למה אתה מתכוון כשאתה מדבר על "ניעוּת בהכנסה"?

"אם אנחנו משווים תמונות סטטיות של ההכנסה של שני העשירונים התחתונים ב-1978, לדוגמה, ומשווים אותם נתונים ל-2016, עלינו לזכור שאלה אינם אותם אנשים בכל קבוצה כאשר הזמן עובר. אנחנו יודעים ממחקרים אורכיים על משקי בית מסוימים, שמשקי בית רבים שהיו עניים בשנה X, כבר אינם עניים 5, 10 או 15 שנה מאוחר יותר. חלק מגיעים אפילו ל-20% העליונים. במקביל, משקי בית עשירים בשנה Z, לא ימשיכו כולם להיות עשירים 5, 10 או 15 שנה מאוחר יותר. כך שכאשר אנחנו אומרים שהעשירים נהיים עשירים יותר והעניים עניים יותר, או שהאי-שוויון בהכנסות מתרחב, עלינו לקחת בחשבון שאלה לא תמיד אותם אנשים. עניים רבים מתעשרים, וחלק מהעשירים מתרוששים. מתברר שלמשקי בית עניים יש תוספת בהכנסות לאורך שנות ה-80, ה-90 וה-2000. לא הרבה, אבל יש עלייה בהכנסות שלהם כקבוצה".

האם תוכל להסביר את התפקיד של מהגרים בכל הנוגע לעליית האי-שוויון?

"הסבר אפשרי אחד מדוע האי-שוויון הנמדד גדל, הוא שבעוד אזרחים עניים רבים מתקדמים מעלה, מישהו מחליף אותם בתחתית – הן מהגרים והן מצטרפים חדשים לשוק העבודה. כאשר מהגרים באים, לא זו בלבד שהם עושים בדרך כלל עבודות שהילידים אינם רוצים לעשות, הם מוסיפים את הערך הזה לכלכלה וכך מורידים את המחירים. ומהגרים שמגיעים מרוויחים יותר כסף ממה שהם הרוויחו בבית, ופעמים רבות שולחים בחזרה כסף למשפחות שלהם. שני אלה הופכים את האי-שוויון הגלובלי להרבה פחות ממה שהוא היה אלמלא כן.

"מהגרים הם גם הסיבה לכך שההכנסה החציונית לא צמחה מאוד. הם מגיעים כשהם מתחת לחציון הקודם, וכך מושכים אותו עוד יותר כלפי מטה, גם כאשר ההתעשרות של העניים המקומיים מושכת אותו מעלה. הגירה איננה גורמת לעלייה באי-שוויון האמיתי, אבל היא יכולה להשפיע על כמה מהדרכים שבהן אנו מודדים אי-שוויון, מה שיוצר את הרושם כאילו היא אכן גורמת לכך. מהגרים הם בלי ספק יתרון".

התחרות טובה לכולם

מדוע חשוב כל כך מהן הסיבות לאי-שוויון, כל זמן שהאי-שוויון בפועל גדל? הרי אחת מהסיבות לכך שהוגים מסוימים מודאגים מאי-שוויון היא שהוא גורם למתחים באוכלוסייה; מבחינה זו, הסיבות לא משנות.

"ראשית, אני לא לגמרי בטוח שלמבקרים של עליית האי-שוויון יש טיעונים אמיתיים נגד אי-שוויון, שאינם למעשה טיעונים נגד עוני. מה בדיוק המשמעות הקונקרטית של 'עלייה במתחים בחברה'? מה קורה בפועל?

"שנית, וחשוב יותר, אם אותם תהליכים שיוצרים יותר אי-שוויון נמדד, גם משפרים את חיי העניים, האם אין עלינו לשמוח עליהם במקום לבקר אותם? אי-השוויון הגלובלי בהכנסות יורד כאשר מספר האנשים המרוויחים 2 דולר ליום או פחות ירד דרמטית, והעלייה של המעמד הבינוני בהודו ובסין פירושה שמאות מיליונים של חיים השתפרו דרמטית.

"כך שגם אילו הייתי חושב שזה מוסיף למתחים, הסיבה חשובה, משום שמה שחשוב לי בראש ובראשונה הוא לסיים את העוני הגלובלי. אני מאמין שאותם כוחות של תחרות חופשית המאפשרים לאלה שמרוויחים הכי הרבה להיות עשירים יותר, הם גם אלה המאפשרים לעניים – גם גלובלית וגם בכלכלות המתקדמות – לחיות הרבה יותר טוב היום מאשר בעבר".

בהערת אגב מבקש פרופ' הורוויץ לשים לב מי באמת מודאג מאי-השוויון; האם לעניים אכפת ממנו במיוחד, או שמא דווקא אלה שמרוויחים לא רע הם שלא מפסיקים לדבר עליו: "אני תוהה כמה מהדאגה בקשר לאי-שוויון באה באמת מהעניים, שבדרך כלל מכירים בכך שהם חיים עכשיו יותר מאשר בעבר, ואינם נוטרים טינה לעשירים שהרוויחו זאת ביושר בכך שהם מספקים להם דברים שהם רוצים. נדמה לי שהיא באה יותר מאלה שחיים טוב מאוד, אבל אינם סופר-עשירים. לדוגמה, פרופסורים ואינטלקטואלים אחרים שאינם יכולים להבין למה הם לא מרוויחים כמו בנקאים ואנשי פיננסים, יזמים, או כוכבי ספורט וקולנוע. אני רגיל לשמוע את חבריי הפרופסורים מבטאים זאת במילים כמו 'התרומה שלנו לחברה חשובה יותר משלהם, אז מדוע אנחנו לא מרוויחים כמותם?'…

"כמובן, האמירה הזו מחמיצה נקודה כלכלית בסיסית: משכורות אינן נקבעות על ידי 'זכות' (merit), אלא על ידי הערך שאנשים יוצרים עבור ההמונים. פרופסורים פשוט אינם יוצרים מספיק ערך לציבור כמו שיוצרות תעשיות הפיננסים, הספורט והבידור. פשוט אין כל כך הרבה עניין במוצרים שלהם, בנוסף לכך שיש יותר אנשים עם הכישורים הנדרשים, מה שהופך את העבודה של האינטלקטואל לבעלת ערך שולי קטן יותר. קל יותר למצוא כוכב אינטלקטואל, מאשר חובט או שחקנית קולנוע מוכשרים במיוחד".

טלוויזיה מתקדמת לכל פועל

נקודה אחרת שמעלה פרופ' הורוויץ היא ירידת העוני כאשר משווים את זמן העבודה של מוצרים כפי שהוא כיום, לעומת העבר. והוא מסביר: "בחישוב זה אנחנו ממירים את המחיר של מוצר מסוים במספר שעות (או דקות) עבודה שיש צורך להשקיע כדי להרוויח את המחיר הזה, בהתאם לשכר הממוצע. למשל, ב-1973 השכר הממוצע היה 4.12 דולר לשעה – מה שאמר שכדי לרכוש מקרר בסיסי בעלות של 370 דולר, היה צורך ב-89.8 שעות עבודה. ב-2009 , לעומת זאת, השכר היה 18.72 דולר, מה שאמר שמקרר בעלות של 425 דולר דרש רק 22.7 שעות עבודה כדי שאפשר יהיה לרכוש אותו. במוצרים רבים אחרים אנחנו רואים ירידות דומות. הערכה אחת, הכוללת קבוצה של מוצרים ביתיים, מדברת על כך שבמונחים של שעות עבודה – סט שלם היה זול  ב-70.8%, ב-2009 לעומת 1973. צריך גם לזכור עד כמה אותם דברים הם באיכות גבוהה יותר מאותם דברים בעבר. מספיק לחשוב על טלוויזיות אז והיום.

"אם היינו חוזרים אחורה ל-1963 ורוצים לרכוש את מערכת הבידור הביתית הטובה ביותר, זה היה כולל משטח מסתובב, מגבר, ורמקולים חלשים תמורת 379.95 דולר, או 175 שעות עבודה. היקף כזה של עבודה ב-2016 היה שווה 3,344 דולר. עם הסכום הזה יכולת להיכנס לוולמרט ולקנות טלוויזיית LED 50 אינץ', מערכת קולנוע 3D ביתית, מחשב נייד מכובד, אייפון 6, מצלמת SLR דיגיטלית, איי-פד מיני, מצלמת גו-פרו ומדפסת תלת-ממד. ועוד היו נשארים לך 31 דולר מיותרים כדי לקנות לעצמך ארוחה בדרך הביתה.

"הירידה הזו בשעות עבודה מול מחיר המוצרים, משקפת הוזלה מדהימה של מוצרי הצריכה. עם מוצרי החשמל המשוכללים שנמצאים היום כמעט בכל בית, המשפחה האמריקנית הממוצעת היום חיה טוב יותר באופן משמעותי ממקבילתה בשנות ה-70. לא זו בלבד, אלא שלרוב המשפחות האמריקניות מתחת לקו העוני יש יותר מהדברים האלה בבתיהם מאשר היו למשפחה הממוצעת בשנות ה-70. כשאנחנו מסתכלים על מה שאנשים יכולים לצרוך בפועל, נראה בהחלט שהפער בין העשירים לעניים הצטמצם באופן משמעותי".

יוקר הדיור, החינוך והבריאות – בגלל הממשלה

ועדיין, יש שלושה תחומים חשובים שגם אתה תודה שהם עדיין יקרים מאוד, גם בחישוב לפי שעות עבודה – דיור, חינוך ובריאות. מה הסיבה לכך?

"יש שני דברים שצריך לקחת בחשבון בקשר לשלושת הדברים הללו: האחד, אלה תחומים שהממשלות משחקות בהם תפקיד גדול מאוד, ושהמדיניות המוטעה שלהן מעלה את המחירים והופכת אותם לפחות נגישים כלכלית.

"שנית, אף שזה נכון, עלינו לקחת בחשבון את האיכות הגדולה יותר של כל אחד מהם בימינו, בפרט בתחום הבריאות. יש היום הליכים ותרופות שלא היו לפני כמה עשורים. כאשר כל כך הרבה דברים אחרים הופכים להיות זולים יותר, אנשים מוציאים יותר על בריאות גם כאשר חלק מהמחירים ירדו. להוציא יותר על בריאות זה לא דבר רע אם אנחנו מצילים חיים. יש הבדל בין לומר שמחירי הבריאות עלו, ובין לומר שאנשים מוציאים יותר משום שיש יותר הליכים, מוצרים ותרופות שלא היו קיימים בעבר".

אנחנו רגילים לחשוב שמערכת הבריאות האמריקנית יקרה כל כך – ואולי גם גורמת לתוחלת החיים הנמוכה יחסית בארה"ב – משום שהיא מופרטת. האם זה לא נכון?

"ובכן, הבעיה הראשונה היא שהיא לא מופרטת. הממשל הפדרלי משחק תפקיד עצום דרך מדיקר (לקשישים), מדיקייד (לעניים) ועכשיו אובמה-קר לאלה שאינם מבוטחים. התוכניות הללו מכסות חלק גדול מהאמריקנים, ומשפיעות באופן משמעותי על המחירים והאיכות עבור כל השאר.

"אובמה-קייר העלתה את מחירי הבריאות באופן משמעותי בשנים האחרונות, וחברות ביטוח בריאות רבות מפסידות לקוחות. זה היה אמור להיות הפוך. זו הסיבה שזה לא נגיש כלכלית. מעבר לכך, הסיבה שביטוח הבריאות בארה"ב קשור לעבודה שלך היא בעקבות התערבויות ממשלתיות בשנות ה-40, ומדיניות מס עוקבת של הכנסה/הטבות לא כספיות. המערכת הנוכחית של ארה"ב היא במידה רבה מאוד התוצאה הלא מכוונת והלא נעימה של מעורבות ממשלתית, לא של הפרטה. למעשה, תחומים כמו ניתוחי לייזר לעיניים, שאינם מכוסים על ידי ביטוח ולפיכך אינם נתונים לרגולציות רבות, נתונים לתחרות שהובילה לירידה במחירים ועלייה באיכות".

"בכל הנוגע לתוחלת החיים, יש לומר שתי נקודות: האחת היא שיותר אמריקנים מתים כתוצאה מאלימות מאשר בכל כלכלה מתקדמת אחרת. גם זה תוצאה של מדיניות ממשלתית כמו המלחמה בסמים, אבל זו איננה תוצאה של כשל כלשהו במערכת הבריאות שלנו. אם אתה מוציא מהחישוב את המיתות מאלימות, ארה"ב נמצאת קרוב לראש רשימות תוחלת החיים.

"דבר נוסף שיש להביא בחשבון הוא האיכות של הטיפול הרפואי בפגים וטיפול טרום-לידה. במדינות רבות אחרות, בעיקר עניות, ילדים עם בעיות מן הרחם פעמים רבות נולדים מתים. את אלה לא סופרים כחלק מתוחלת החיים, משום שהם לא נולדו חיים. בארה"ב, יש לנו אפשרות טובה יותר לטפל כבר ברחם ולאפשר לאותם ילדים להיוולד בחיים. זה נהדר, אבל אנחנו לא יכולים להציל את כולם, ואלה שמתים כן נמנים כחלק מטבלאות תוחלת החיים, וכך גוררים את הממוצע ואת החציון כלפי מטה. האירוניה כאן היא שמערכת הבריאות הטובה יותר שלנו גורמת לירידה בטבלאות תוחלת החיים משום שאנחנו מצליחים לאפשר לתינוקות כה רבים להיוולד ומצילים כה רבים מהם. זו בעיה בשיטת מדידת תוחלת החיים שלנו. שקלל את זה בחישובים וניראה טובים יותר".