עלייתו השקטה של השלום הכלכלי

בכנס הרצליה לפני כ-8 שנים הציג יו"ר האופוזיציה דאז, ח"כ בנימין נתניהו את חזונו המדיני-כלכלי עבור הסכסוך הישראלי פלסטיני במסגרת תכנית שקרא לה 'השלום הכלכלי'. "השלום הכלכלי הוא פרוזדור לאפשרות שלום מדיני בהמשך" אמר נתניהו בכנס, "נכון שזה לא פותר את בעיית השאיפות הלאומיות, אבל זה אמור לאפשר לנו להגיע להידברות על השאיפות הלאומיות במצב טוב יותר". הרציונל שהציג נתניהו לתוכניתו היה פשוט: ככל שאיכות חייהם של הפלסטינים תעלה, כך יקטנו הסיכויים להסלמת הסכסוך, ובכך מתקרבים הישראלים והפלסטינים למצב עתידי שבו ימצא אולי הפתרון האמיתי לסכסוך – כזה שיוכל להתממש בשטח. מדובר בהלך רוח המבקש לאפשר לפתרונות לצמוח מהשטח, ולרוב דוחה פתרונות המונחתים מלמעלה, גם בתחומי מדיניות אחרים.

בזמן קצר הוכרז על ידי מומחים רבים כי אין סיכוי לתכנית, מפני שהיא אינה לוקחת בחשבון האידיאולגיה הפלסטינית המחוייבת למטרתה. מבקריו של נתניהו קבעו בביטול כי האמונה שסוגיות כלכליות יוכלו להשפיע על התפתחותו של משא ומתן אשר נקודות המחלוקת בו כה עמוקות, היא תמימה. כמו כן, טענו חלק מן המומחים כי אם ישנה השפעה כלכלית על טרור היא עלולה להיות הפוכה – דווקא תקופה כלכלית טובה יכולה להביא להגברה של השאיפות לעצמאות ולעליה ביכולות הכלכליות המהוות תשתית הכרחית לביצוע פיגועים ומאבק בישראל.

השלום הכלכלי כפי שהוצע ביקש לכונן מסחר חופשי בין ישראל והפלסטינים המתגוררים ביהודה ושומרון, וכן להביא לשגשוג כלכלי הדדי באמצעות ליברליזציה של המשק הפלסטיני, והכוונתו לשוק חופשי, תוך צמצום הבירוקרטיה והשחיתות. המפתח לכל אלו הוא שליטה ביטחונית ישראלית בעומק השטח ובמעברים שתאפשר מעבר של סחורות ועובדים משני צידי הקו הירוק.

השכפ"ץ הכלכלי – הולך ונבנה עם הזמן

ממד קריטי ברעיון השלום הכלכלי הוא הזמן. תפיסה כגון זו, המבקשת לכונן יחסים נורמליים בין שכנים דוחה מטבעה תכניות גרנדיוזיות נוסח "המזרח התיכון החדש" של פרס. תכנית השלום הכלכלי היא למעשה הצד השני של מטבע "ניהול הסכסוך", ומבקשת לנהל את השלום, בעדינות, בזהירות ולאורך זמן. השלום המבוקש בשלב ראשון אינו יותר מהעדר מלחמה, ומניעה של הדרדרות ביטחונית. תקופה ממושכת כזו יכולה להביא לשיפור עקבי באיכות חייהן של כלל האוכלוסיות המתגוררות בין הירדן לים. מאז שהוצג לראשונה ועד היום שמענו מעט מאוד על תכנית השלום הכלכלי, ונראה שהיא מתבשלת על אש קטנה, אם בכלל. כעת, הגיע הזמן לשאול – מה עלה בגורלה של התוכנית והאם היא מיושמת בשטח.

הקשר הכלכלי המשמעותי ביותר המתקיים כיום בין ישראל לרשות הפלסטינית הינו בתחום התעסוקה – נכון לעכשיו עובדים למעלה מ-100 אלף פלסטינים במשק הישראלי. כ-73 אלף מתוכם מועסקים בגבולות הקו הירוק וכ-32 אלף נוספים בשטחי יהודה ושומרון. מדובר במספר עצום, המתקרב למספר המועסקים הפלסטינים שעבדו בישראל ערב האינתיפאדה הראשונה (כ-109 אלף). הפלסטינים שמגיעים לעבוד בישראל, משתכרים בממוצע פי שתיים וחצי מהשכר המקביל על עבודה זהה בתחום הרשות הפלסטינית. כך שאפשר להבין מדוע ב-4 בבוקר משתרכים תורים ארוכים במחסומים ברחבי יהודה ושומרון. היקפי ההיתרים לעבודה של פלסטינים בישראל עולה בעקביות מאז 2009, גם בעקבות לחץ אמריקאי. אולם מעבר לפלסטינים שנכנסים לישראל עם אישורים, קיימת תופעה נרחבת של שוהים בלתי חוקיים, המהווים איום בטחוני משמעותי על ישראל, ומאתגרים את האפקטיביות של גדר הביטחון והשליטה הישראלית בשטח.

התפיסה הביטחונית הישראלית הושפעה גם היא מפרדיגמת השלום הכלכלי, והיום היא נוטה פחות לעונשים קולקטיביים בעקבות אירועים ביטחוניים. צה"ל מקפיד לאפשר שגרת חיים תקינה בערים ובכפרים פלסטיניים ככל האפשר, ומשתדל כמה שרק ניתן לאתר את המפגעים בפינצטה ולמנוע מראש את הפיגוע באמצעות מודיעין מדויק. אם בעבר התגובה לפיגוע שיצא מכפר מסוים הייתה סגר אוטומטי על הכפר, היום סגירת המעגל קטנה בהרבה – המשפחה ומעגל התמיכה המצומצם. המסר לתושבים הפלסטינים ברור – אם אתם רוצים לחיות חיים שלווים, תקבלו את כל התנאים האפשריים לשגשוג, בלי להיענש על מעשי אחרים. אולם, אם אתם מנסים לחבל במאמצים לשכנות נורמטיבית ולפגוע בה בצורה כלשהי, בין אם באופן מעשי או בתמיכה ישירה במעשים שכאלו, לא תהיה לכך שום סובלנות.

אופן הפעולה הזה נובע מתפיסה אסטרטגית של צה"ל כי שליטה בשטח טובה מסגירה הרמטית שלו. צה"ל ויתר גורמי הביטחון שולטים היטב במה שקורה בשטחי יהודה ושומרון. השליטה הזו לא באה על חשבון החופש היחסי והשגשוג שמהם נהנים תושבי הרשות, במסגרת המגבלות הביטחוניות ההכרחיות. הניסיון מלמד, שדווקא כאשר לצה"ל יש שליטה רק על הגבולות של שטח מסוים, היכולות המודיעיניות והתמרון המרחבי נפגעים קשות. במקרים כאלה לצה"ל אין שליטה על המתרחש בתוך השטח הסגור, ולכן השטח הופך כר פורה לטרור.

מקרה הבוחן – עזה לעומת יהודה ושומרון

אמנם ניהול מערכת יחסים בטחונית-כלכלית שכזו היא מורכבת, וישנם קשיים רבים המאיימים על ההישגים שהושגו בעמל רב. אך את התוצאות החיוביות ניתן לראות בקלות תוך השוואה של אוכלוסיות זהות שבחרו ביחסים הפוכים עם מדינת ישראל – הפלסטינים המתגוררים ביהודה ושומרון לעומת אלה המתגוררים בעזה.

מאז ההתנתקות ב-2005, נותקו היחסים הכלכליים בין עזה וישראל, וכל שנותר הוא תמיכה הומניטרית ישראלית ברצועת עזה. כאמור, לצורך הסדרת יחסים כלכליים נאותים בין ישראל והפלסטינים ישנו צורך ברור בשליטה ביטחונית ישראלית בשטח. זו הסיבה שהיוזמה למסחר ויחסים כלכלים בין עזה לישראל התפוגגה כמעט מיד לאחר הניסיון לכינונה.

מבחינה כלכלית המצב ברצועת עזה הוא מעורר רחמים – צפיפות אוכלוסין גבוהה, שחיתות שלטונית, ואבטלה העולה על 40%. מצב כלכלי רעוע זה, משלב ידיים עם האידיאולוגיה הארסית של החמאס, שעושה לה נפשות בקרב צעירי עזה המובטלים. האופק הכלכלי היחיד העומד בפני צעיר עזתי (שאינו בן דוד של הנייה) הוא להצליח בפיגוע לשם קבלת קצבה חודשית לשארית חייו מממשלת חמאס. כידוע, גם הרשות הפלסטינית מספקת קצבה מעין זו לשאהידים, אך בדרך זו בוחרים פחות צעירים מאשר בעזה. כאן נוכל לראות בבירור את השפעת השלום הכלכלי ואיכות החיים המשופרת שהתבססה בשנים האחרונות ביהודה ושומרון.

אכן, עדיין ישנם צעירים המורעלים בעקבות ההסתה שיוצאים לבצע פיגועים ללא שום קשר למצב הכלכלי שלהם או של משפחתם. אך חלק ניכר מהאלימות נמנע בעקבות השיפור ההולך וגדל בחיי הפלסטיני הממוצע המתגורר בשטחי יהודה ושומרון. לדברי מומחי ביטחון, אחת הסיבות המרכזיות ליכולת האפקטיבית של צה"ל להתמודדות עם גלי הטרור ומניעת גל טרור משמעותי נוסף היא המצב הכלכלי המשופר של תושבי יהודה ושומרון הפלסטינים. פשוט יש להם יותר מידי מה להפסיד.

ומה יעלה בגורלה של עזה? האם יש דרך לצאת מהתסבוכת הכלכלית-ביטחונית שהיא שרויה בה? לדעת שר התחבורה והשר לענייני מודיעין ישראל כץ התשובה לכך היא כן. כץ הציג במאי האחרון תכנית לשיפור היחסים הכלכליים עם עזה, כדי לחלץ את הרצועה מהמשבר הכלכלי ולנסות לכונן יחסים ביטחוניים ומדיניים סבילים יותר. ובכן, אם יש דבר אחד שאפשר להיות בטוח בהיותו תנאי מקדים להצלחת התכנית היא זו: שליטה ביטחונית ישראלית תחילה.